בפרק הקודם התמקדנו בסיפור עלייתה ונפילתה של משפחת הכוהנים מבית צדוק. משפחה ענפה ששלטה במשך כ-350 שנים על שני מרכזי הכוח בישראל: אנשיה עמדו בראש החברה ובראש בית המקדש שעמד בירושלים.
ואז ביום אחד הכל הסתיים.
בשנת 164 לפנה"ס גירש אותם יהודה המקבי מהמקדש, ובכך נפתח עידן משפחת בית חשמונאי בישראל, ומשפחת הכוהנים הוותיקה התפזרה כאבק ברחבי הארץ. לדברי החוקרים, אחדים מבין הכוהנים שלא קיבלו את מרותו של המשטר החדש נמלטו בסביבות שנת 150 לפנה"ס לקומראן, ואלה היו האבות המייסדים של הכת – ולדעתי, הנמלטים לא ביקשו להקים שום כת, כי אם להמתין עד יעבור זעם ועד שמשפחת החשמונאים תיפול והם ישובו לירושלים ולמקדש.
אלא שזה לא מה שקרה.
מה שכן קרה הוא שכמאה שנים לאחר ששושלת החשמונאים ביססה את שלטונה, פרצה מלחמה בין האחים הורקנוס ואריסטובלוס, שהיו אחים של ממש, שגררה את כל הארץ למלחמה. מלחמה שהחישה את כיבוש הארץ בידי הרומאים – ובסופו של דבר מי שירשו את הכהונה בישראל היו רבנים שהשתייכו לזרם שנקרא פרושים. סביר להניח שבתוך מערבולת המלחמה בין שני האחים, מלחמה שסחפה את כל הארץ ושהרומאים היו מעורבים בה עד צוואר, רק מועטים בישראל זכרו שבקומראן הנידחת התקבצו כמה עשרות גברים, שחיו בייקום מקביל משל עצמם.
בכל פרק ופרק אנחנו מציינים שמתוך המגילות עולה באופן חד-משמעי, שלמרות השנים הרבות שחלפו מאז שבני צדוק סולקו מהמקדש, הכמיהה לחזור לירושלים ואל השררה שנגזלה מהם בכוח הזרוע, הוסיפה לזרום בדמם ולהרעיל כל יום ויום בחיי העקורים.
מתוך המגילות עולה דבר נוסף, והוא שאנשי הכת הבינו היטב שבכאוס הנורא ששרר בישראל, הסיכוי שתקוותם תתממש, היה שקול לסיכוי שיצעדו על הירח, או על המאדים. ולכן בהדרגה הם שקעו לתוך עולם אפוקליפטי שמייחל להתערבותו של אלוהים, שמייחל ליום שבו תפרוץ מלחמת קץ הימים, או מלחמת בני אור בבני חושך, שבסופה ילבשו בגדי הדר ויצעדו בראש מורם חזרה לירושלים ולמקדש – והדברים שאמרתי עכשיו, הם עמוד השדרה של המגילות שכתבו, ולדעתי הם גם שמסבירים את השקיעה לתוך הווי חיים כיתתי, שמתכונן לגאולה האלוהית הנכספת.
אך מתי יגיע יום הישועה המיוחל?
מה טעם לעזוב את המשפחות ואת הבתים ולשקוע בחזיונות שלעולם לא מתממשים?
והשאלה "מתי", מתי החזיונות יתגשמו במציאות, שולחת אותנו לעומקו של לוח שנה מיוחד שאנשי הכת אימצו, שלפיו יכלו לחשב את התאריך שבו תפרוץ מלחמת בני אור בבני החושך ; והשאלה הזו שולחת אותנו לעוד מאבק מר שהתקיים בישראל בימי בית המקדש השני, מאבק שאך מועטים בימינו יודעים שהתקיים.
אך בטרם נתקדם, יש להסביר בשני משפטים את הפרק 501/2 שנספח לפרק הזה. רבים שמעו על לוח השנה ה"שמשי" ששימש את אנשי הכת – לוח שנה שכמותו לא היה מעולם ולא יהיה לעולם. לוח עמוס שגיאות מצחיקות שהפך אמת מוכרה וידועה. פרק שמוקדש לכל חובבי הפרדוכסים שבינינו, שאני בוודאי נמנית עליהם. ועכשיו נניח לעניין זה ונתקדם עם הנושא שלפנינו.
לוח השנה בתנך
לפני חצי דקה אמרנו שאנשי הכת הבינו שללא התערבותו של אלוהים, הסיכוי שיחזרו לירושלים ולמקדש, היה שקול לסיכוי שיצעדו על הירח, או על המאדים.
וכאן צריך להזכיר את מה שאמרנו בסוף הפרק הקודם: אנשים קיצוניים באמונתם, שמקריבים את כל חיי ההווה לעבודת האלוהים, לא עושים כן בחינם. דבקות דתית, במיוחד אם היא קיצונית, היא תמיד, תמיד תמורת שכר. שכן, הדבקים באמונתם מצפים שהאל שבו מאמינים, יגמול להם על מסירותם והתמסרותם לו – והדברים האלה נכונים היום והיו נכונים בעבר, והם הבסיס לתפיסת השכר והעונש שהיא אחד הרעיונות המרכזיים בספרי הנביאים.
הציפייה ליום התשלום האלוהי, היא הבסיס למה שנקרא "משפט יום הדין הגדול" או יום ה'. הוא היום שבו, כך לדברי הנביאים, ישפוט אלוהים את הייקום, כולל את השמש, הירח והכוכבים.
המשפט יסתיים בכך שאלוהים יכחיד את כל אויבי ישראל, ובשנייה שזה יקרה, יחל עידן אחרית הימים, שבהם יישבו בני ישראל על אדמתם לבטח ובשלום והכל יהיה נפלא ומקסים. ולצורך המחשה, להלן כמה ציטוטים קצרים מספר יואל : שמתארים את יום המשפט הגדול:
יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם, וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף; לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ, וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה … (יואל ב') יום של דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן. הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא
והנה הסתיים המשפט, והנה הפציע עידן אחרית הימים המאושרים – עוד ציטוט קצר מפרק ד' שבספר יואל:
יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב , וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם, וּמַעְיָן מִבֵּית יְהוָה יֵצֵא .… וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר.
ועוד אחד קצר ומקוצר והפעם מפרק לא שבספר ירמיהו, שגם הוא מתאר את החיים בעידן אחרית הימים:
וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ (=אהבת אלוהים לישראל) … עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל; עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים; עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן…. קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ ….. וְנָהֲרוּ אֶל טוּב יְהוָה, עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר…. וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה … אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל , וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו; וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם… וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ, נְאֻם יְהוָה.
התנך בכלל והספרות הנבואית בפרט עמוסים דוגמאות שאומרות דבר אחד: יום הדין הגדול שלאחריו יפציע עידן אחרית הימים, יתרחשו במציאות. זו עובדה מוגמרת שאין לערער עליה.
יופי. מקסים.
אז מתי זה יקרה?
ברור שכדי שההבטחות הנפלאות תתגשמנה, צריך שיימצא לוח שנה מסודר שלפיו ניתן יהיה לקבוע תאריך מוצק ליום שבו יחליט אלוהים להשליט סדר על פני האדמה, ולהושיע את ישראל מידי המלכויות שכבשו אותנו ואת אנשי הכת האומללים שהיו תלויים כעטלפים במערות שבמצוק הגבוה והמבודד. לוח שנה שיש לו נקודת התחלה שממנה מתחילה הספירה של השנה הראשונה, השנייה, השלישית ואילך. לוח מוסכם שעל בסיסו אפשר לחשב מתי התרחשו אירועים שונים בעבר, וכן מתי צפויים להתרחש אירועים שונים בעתיד.
נסביר את דברינו.
אם אנחנו יודעים שבחודש נובמבר 2020 יתקיימו בחירות לנשיאות בארה"ב, כי אז אנחנו יכולים לצפות במידה רבה של ביטחון, שהבחירות שלאחריהן יתקיימו בנובמבר 2024 ואח"כ בנובמבר 2028. באותו אופן ניתן לחשב מתי יתקיימו הבחירות לנשיאות בצרפת ובכל מקום נורמאלי בעולם – ולצורך עניין זה מדינת ישראל היא לגמרי לא נורמאלית.
הסיבה שהחישובים האלה אפשריים, היא משום שאנחנו נוהגים לפי לוח שנה שמוסכם על מאות מיליוני אנשים, וזה לוח השנה האזרחי, או הגרגוריאני. לוח שהשנה הראשונה שלו מתחילה בשנת הולדתו של ישו, והיא נמשכת ונמשכת עד עצם היום הזה. ומכיוון שיש לנו שנה ראשונה לספירה, אנחנו יכולים לחשב מתי התרחשו האירועים שקדמו לספירה, וכן שבשנת 2028 יתקיימו בחירות לנשיאות בארה"ב.
לוח השנה העברי, שנהוג ע"י החוגים האורתודוכסיים, סופר את השנים שחלפו למן בריאת העולם – ואל הלוח הזה נחזור עוד מעט. ולשיטת האורתודוכסיה היהודית, מאז הבריאה חלפו 5,780 שנים. (ורק נעיר שלפני 5780 שנים ברא אלוהים את העולם, והמצרים בראו אז את הפירמידות… .)
לוח השנה המוסלמי מתחיל את הספירה שלו לפי שנת ההִיג'רה, היא השנה שבה היגר מוחמד מהעיר מכה לעיר שלימים נקראה מדינה (בשנת 622 לספ').
חשוב להדגיש ששלוש השיטות שהזכרנו, הן מפוברקות מתחילתן ועד סופן וזה בכלל לא חשוב. מה שכן חשוב הוא, שלכל אחת משלוש השיטות יש שנה מוסכמת שממנה מתחילה ספירת השנים – וההסכמה הזו מאפשרת לנו לחשב מתי התרחשו אירועים שונים בעבר ומתי צפויים להתרחש אירועים בעתיד.
ואירוע וודאי שאין ספק שעתיד להתרחש, הוא היום שבו יביסו בני האור את בני החושך ואנשי הכת יחזרו לירושלים. ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, נתחיל לסבך את החיים של כולנו.
לבני העמים הקדומים נמצאה כל המתמטיקה הדרושה כדי לחשב בצורה מדויקת את משך השנה. הם ידעו היטב שהמציאות בטבע נוהגת לפי המחזור של שנת השמש, שמונה 365.25 ימים.
לעומתם, בני העמים שחיו בתחום עיראק של ימינו, נהגו לפי לוח השנה הירחי, שמונה 354 ימים (שהם -12 הקפות של הירח סביב כדור הארץ) .
כדי לסנכרן, או להתאים, את השנה הירחית לפי השנה השמשית שנוהגת בטבע, או במציאות, נהגו הקדמונים להוסיף ימים ללוח הירחי – ולימים הנוספים אנחנו קוראים "עיבור", ושנה מעוברת היא אדר ב'.
והנה למרות שהקדמונים חישבו בצורה מדויקת את מספר הימים בשנה, לא הייתה להם שנה ראשונה מוסכמת, שממנה מתחילה הספירה, ושלאחריה מגיעה השנה השנייה ולאחריה השלישית ואילך– וכך גם בתנך.
נכון שהתנך מתחיל בכך שהוא סופר את שבעת ימי בריאת העולם – אבל בנקודה זו נעצרת הספירה. מכאן ואילך האירועים שהתנך מספר עליהם מתייחסים האחד לשני. ניתן דוגמה:
התנך קובע שבשנת 39 למלכותו של עוזיהו (=עזריהו) שהיה מלך יהודה, מלך מנחם בן גדי 10 שנים על ישראל; ושבשנה ה- 50 למלכותו של עוזיהו מלך פקחיהו על ישראל, ושבשנה 52 למלכותו, מלך בישראל פקחיה וכך הלאה והלאה (מל"ב טו). אך מכיוון שבתנך אין שנה ראשונה שממנה מתחילה ספירת השנים, אנחנו לא יודעים באיזו שנה מלך עוזיהו. ולכן התאריכים שבהם משתמשים החוקרים, מבוססים על הערכות והצלבות של כל מני אירועים, ולכן הכרונולוגיה שבידינו היא מאד נזילה.
ובהעדר ספירה מסודרת, ברור שהנביאים לא יכלו לקבוע מתי צפוי להתקיים משפט יום הדין הגדול שלאחריו יחל עידן אחרית הימים. ובאמת הם דיברו על אירוע שיתקיים בעתיד מעורפל כלשהו, ולא בשום זמן קונקרטי שניתן להתייחס אליו.
אלא שהנביאים, בניגוד לאנשי הכת, לא פרשו מביתם וממשפחותיהם ולא שלמו מחיר אישי על כך שהנבואות הנחמדות שלהם מעולם לא התממשו.
אבל אלה שהצטרפו לכת, כן הקריבו את כל חיי ההווה שלהם. ואנחנו לא יכולים להניח שעשו זאת בתקווה שיום התשלום המובטח יגיע 1000 שנים לאחר מותם. ואנחנו לא יכולים להניח שהם עזבו את משפחותיהם ואת ילדיהם כדי לרכוש מושב טוב ביציע של גן עדן.
המגילות שכתבו מעידות שהאנשים האלה רצו לחזור לירושלים. וללא שיימצא בידם לוח שנה מסודר שלפיו ניתן לחשב מתי ייתן אלוהים את שריקת הפתיחה למלחמה הגדולה בבני החושך, מדוע עזבו את ביתם?
ועכשיו מגיעה ההפתעה הגדולה, לאנשי הכת כן היה עוגן מוצק ואיתן שסיפק להם את היום ואת השנה הראשונה לספירת השנים, ספירה שלפיה יכלו לחשב מתי יגיע יום התשלום הנכסף – ועכשיו נצא לעוד טיול היסטורי קצר ונספר על אחד המאבקים המרים שפרצו בישראל בימי בית המקדש השני.
לוח השנה הבבלי
פעמים רבות אמרנו שהתנך ברובו המכריע הועלה על הכתב בבית המקדש השני שנחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס, ושראשוני כותביו היו אנשים שחזרו מגלות בבל לישראל – ולעניין זה שרון ואני הקדשנו שני פרקים מיוחדים (מי שמעונין פרקים 46-45 עוסקים בכך).
בפרק הקודם הוספנו לדברים אלה את הקביעה, שבשל שיקולים כלכליים העמיד כורש את הכוהנים מבית צדוק בראש המקדש והחברה הישראלית. ומכיוון שהכוהנים עמדו בראש המקדש, הם גם היו אלה שביצעו את עבודת הפולחן שהתקיימה בו.
ואחת ההוכחות לכך שהתנך ברובו הוא תוצר של ימי בית המקדש השני, היא העובדה שהחגים והמועדים קבועים בו לפי יומם בחודש. למשל, פסח מתקיים ב-14 לחודש הראשון, שהוא חודש ניסן. יום הכיפורים מתקיים ב-10 לחודש השביעי וחג הסוכות ב-15 לאותו חודש, וכך הלאה.
כלומר, מועדי ישראל שקבועים לפי יומם בחודש, נקבעו לפי לוח השנה הירחי שנהג בבבל מזה אלפי שנים. ומכיוון שהלוח הירחי מונה 354 ימים בשנה ואילו הטבע נוהג לפי השנה השמשית שמונה 365.25 ימים, אחת לכמה שנים סנכרנו הבבלים את הלוח שלהם לפי השמש, וכך אנחנו עשינו ועושים – ולכן הלוח העברי נקרא לוח "ירחי-שמשי".
וכאן חשוב להדגיש שלוח מועדי ישראל לא נהג בימי בית המקדש הראשון, משום שבאותם ימים לא היינו תחת ההשפעה הבבלית ולא נחשפנו ללוח הבבלי. אבל הגולים ששבו מבבל לישראל כן נחשפו אליו, ובשובם ארצה הם הביאו אותו עימם.
וכותבי התנך שפעלו מתוך המקדש ערכו לו גיור כהלכה ושיבצו אותו בספרם – ולכן המועדים בתנך תלויים במחזור הירחי. וכך חודש תשרתו הבבלי הפך לחודש תשרי ; וחודש תביטו הפך לחודש טבת ; ואדרו לאדר ; ניסנו לניסן ; ותמוז הוא שמו של אחד מאלי בבל וכך הלאה. תו מוסיקלאי.
עכשיו הגיע הזמן להכניס לדברינו את הערך 7, ובאמת למרר לכולנו את החיים.
הערך 7 מוזכר בתנך אין ספור פעמים משום שיש לו משמעות סמלית, טיפולוגית, או מקודשת. והקדושה של הערך הזה נובעת מכך שאלוהים קידש את יום השבת:
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. (בר' ב, א-ג).
אלא שהערך 7 הוא מוקש שהתפוצץ מתחת לרגליים של כותבי התנך עצמם. משום שהחגים והמועדים קבועים לפי הירח, שסופר פעם – 29 ופעם ב- 30 יום. ומכיוון שהימים האלה אינם מתחלקים בצורה שלמה ב-7 ומכיוון שגם -354 הימים בשנה הירחית אינם מתחלקים בצורה שלמה ב-7, יוצא שכותבי התנך עצמם שברו את הערך 7, שמסמל את קדושת השבת.
וכאן חשוב לציין שהטמעת לוח השנה הירחי, או הבבלי, הייתה הגיונית ומתבקשת מאליה. שכן זהו לוח שקל מאד לצפייה, וקל לקבוע לפיו את מועדי הפולחן של ישראל – ועובדה שכך הדבר נעשה עד היום. ועוד צריך להזכיר שבימי בית המקדש הראשון כל שבטי ישראל חיו בישראל, ואילו בימי הבית השני מרבית האוכלוסייה היהודית חייתה בתפוצות. ואחד האמצעים הטובים והיעילים ביותר לאחד את כל התפוצות, היה לקבוע זמני פולחן אחידים לכולם, וההתבססות על מצב האור של הירח, שירתה בצורה מצוינת תכלית זו.
ובכל זאת, הטמעת הלוח הבבלי ששברה את הערך 7 שמסמל את השבת, עוררה התנגדות עזה בקרב החוגים שלא השתייכו לבית המקדש, שלא נמנו על הכוהנים מבית צדוק ששלטו על המקדש ומילאו תפקיד מרכזי בעבודת הפולחן שהתקיימה בו.
מתוך כמה מהספרים החיצונים שנותרו בידינו, ובמיוחד מתוך ספר היוב' (וגם מתוך ספר חנוך וצוואת לוי), שכולם נכתבו בסביבות שנת 250 לפנה"ס, מתברר שהטמעת הלוח הבבלי בבית המקדש, לוותה בהתנגדות עזה וחריפה. והסיבה להתנגדות הייתה זו שאמרנו: היא שברה את הערך 7 המקודש.
נחזור לספר היוב', שמספק לנו עדות נדירה, חד פעמית, למחלוקת שהתגלעה בדבר לוח השנה.
מחבר היובלים כתב את ספרו במטרה אחת: להוכיח שכבר במהלך ששת ימי בריאת העולם קבע אלוהים לישראל לוח שנה שמונה 364 ימים, שמתחלקים בצורה שלמה בערך 7, או ל- 52 שבתות, וששנת היובל היא השנה ה-49, שכמובן מתחלקת בצורה שלמה ב-7.
ציטוט קצר ומקוצר שמתאר את לוח השנה שביוב':
לוחות חלוקת השנים למיום היברא התורה והעדות לשבועותיהן וליובלים…. שנה שנה מיום הבריאה החדשה (כלומר, מיום בריאת העולם) אשר יתחדשו השמים והארץ וכל בריאתם… מהיום הזה ועד כל ימי הארץ (=למן הבריאה ועד קץ הימים). (א, כט)
בהמשך מגיע פירוט של הלוח – ועוד ציטוט קצר:
ויהי כל ימי המצווה חמישים ושתים שבתות ימים, וכולן שנה תמימה… ושמרו [=בני ישראל] את השנים כמספר הזה, 364 ימים יהיו שנה תמימה (פרק ו).
כדי להוכיח שכבר במהלך הבריאה קבע אלוהים לישראל לוח שמתחלק בצורה שלמה ב-7, כתב מחבר היוב' מחדש את ספר בראשית, למן היום הראשון לבריאה, דרך סיפורי האבות ועד היום שבו ציווה אלוהים על משה לעלות על הר האלוהים כדי לקבל את התורה – וארבעים הימים שבהם כביכול שהה משה על ההר, הם זמן ההווה של ספר היוב'.
ועל הסיפורים שכולנו מכירים מספר בראשית, הוסיף מחבר היוב' עשרות סיפורים ורסיסי סיפורים שנמצאו ברשותו. ואת כל החבילה הזו הוא הלביש בצורה מסודרת ושיטתית על לוח שנה שמתחיל את הספירה ביום הראשון לבריאה.
ניתן מספר דוגמאות להמחשת הדברים האלה, אך לפני כן נציין ש"שבוע" בלשון היוב' הם 7 שנים וששנת היובל היא השנה ה-49.
ועכשיו כדי "להוכיח" שהספירה החלה ביום הראשון לבריאה, סיפר המחבר שאלוהים ומלאכי הקודש, ואיתם אדם וחווה (שנבראו ביום השישי) שמרו על קדושת השבת כבר למן השבת הראשונה לבריאה (פרק ב).
בהמשך הוא חזר על סיפור המעשה שבגללו השליך אלוהים את אדם וחווה מגן עדן. לדבריו, השניים חיו בגן המופלא יובל שנים ועוד שבוע שנים. יובל הוא 49 שנים, ושבוע שנים הם 7 שנים, שביחד הם 56. חשבון פשוט אומר שלמן בריאת העולם ועד היום שבו הושלכו השניים מהגן, חלפו 56 שנים.
עוד דוגמה.
בשבוע ה-5 של היובל ה-26 ציווה אלוהים על נוח לבנות את התיבה המפורסמת (ה, כב). 26 יובלים הם 1274 שנים. 5 שבועות הם 35 שנים. ועכשיו אנחנו יודעים שחלפו 1,309 שנים מאז בריאת העולם ועד שאלוהים ציווה על נוח לבנות את התיבה.
ניתן דוגמה אחרונה שמספקת את תאריך הולדתו של משה. ציטוט קצר: ובשבוע השביעי בשנה השביעית ביובל ה-47 בא אביך (הכוונה לעמרם, אביו של משה) מארץ כנען ויולידך בשבוע הרביעי … ליובל ה-48 (מז, א).
חישוב פשוט אומר שעמרם הגיע למצרים 2352 שנים לאחר בריאת העולם, ושמשה נולד זמן 28 שנים לאחר מכן. כלומר, בשנה ה- 2,380 לבריאה. כמעט מיותר לציין שמאות התאריכים השונים והמשונים שמוזכרים ביוב', מתחלקים בצורה שלמה ב-7.
נתקדם.
אמרנו ש- 40 הימים שבהם שהה משה על הר האלוהים, הם זמן ההווה של היוב'. אלא שהספר נכתב בסביבות שנת 250 לפנה"ס , שהם כאלף שנים לאחר זמנו של משה.
הוא נכתב בימים שבהם הכוהנים מבית צדוק עדיין שלטו על בית המקדש, וקיימו את הפולחן לפי לוח השנה הירחי, שהוא קצר ב-10 ימים מהלוח
מהלוח שבספר היובלים.
ועכשיו צריך לחזור ולהזכיר בשנית את המציאות.
מחבר היוב' חי בימים שבהם הארץ עברה מידי כובש אחד לשני; בימים שבהם תושבי הארץ שנאנקו תחת עול המיסים שהטילו עליהם מלכי פרס, התרוששו עתה מעול המיסים שהטילו הכובשים מיוון. עול שממנו היו פטורים הכוהנים מבית צדוק, שככל שהעם הלך והתרושש, כך כיסיהם שלא ידעו שובע, הלכו ותפחו, עד שהושלכו מהמקדש ע"י המקבים. וכפי שכולנו זוכרים, אחדים מצאצאיהם הגיעו לקומראן וחלמו לשוב לירושלים.
אלא שמחבר היוב', בדיוק כמו כותבי התנך, לא סיפק הסברים היסטוריים למציאות הקטסטרופלית שבה חי. הוא סיפק לה הסברים תיאולוגיים, שלפיהם המציאות הקשה היא עונש מידי שמים על שום שהפולחן לאלוהים שהתקיים בבית המקדש, נהג לפי לוח השנה הבבלי שהיה קצר ב-10 ימים מהלוח שמונה 364 ימים בשנה.
והזזת זמני הפולחן הקדושים ממקומם, זמנים שקבע אלוהים, זיהמה והשחיתה את זמני הפולחן שקבועים לפי לוח שנה שמתחלק בצורה מדויקת בערך 7, שמייצג את השבת.
ולהלן ציטוט עם הרבה דילוגים שמספק תיאור מדהים ומדויק, הקדום ביותר שברשותנו, שמתאר את האופן שבו קידשו כוהני המקדש את ראש החודש:
ושכחו כל בני ישראל ולא ימצאו את דרך השנים …והלכו במועדי העמים, אחרי שיגגתם ואחרי איוולתם.
והיו אשר יביטו אל הירח (הם = הכוהנים) והוא ישחית את הזמנים ויקדם משנה לשנה עשרה ימים" ( ועכשיו התוצאה של מעשה נפשע זה) …. ובלבלו כל ימי הקודש בטמאים, ויום טומאה ביום קודש, כי ישחיתו הירחים והשבתות והחגים והיובלים….ולא יעשו את השנה 364 ימים לבדם. …. (פרק ו).
הטקסט שקראנו מספק עדות נדירה על אופן קידוש החודש שהתקיים בבית המקדש, וברור שבעיני מחבר היוב' מעשה נפשע זה כל ימי הקודש ואת כל מערכת הפולחן. ואל הטקסט הזה מצטרפים ספרים חיצונים נוספים, שמעידים שבארץ ישראל נמצאו חוגים שפסלו לחלוטין את הלוח השנה הבבלי, או הירחי, שהנהיגו כוהני המקדש. ולמעשה נורא זה היו תוצאות הרות אסון, שכן אלוהים העניש את בני ישראל. ועוד ציטוט קצר ומקוצר שמתאר את העונש (פרק כג):
… ובימים ההם (=הימים שבאו אחרי זמנו של משה, שבהם חי המחבר) אם יחייה אדם יובל וחצי יובל (73 שנים), ואמרו עליו האריך ימים. ורוב ימיו עמל, ותלאה, ועצב ואין שלום. כי מכה על מכה, ופצע על פצע, ועצב על עצב , ורעה על רעה, וחולי על חולי … ועוני ופלצות ורעב ומוות …..
ומדוע כל הדברים האיומים האלה יקרו?
…. כי שכחו מצוותיו ובריתו ושבת ויובל וכל משפט …. וטמאו את קודש הקודשים (המקום שבו לפי המסורת מוצב ארון הקודש) בטומאת הרס תועבותיהם, ונתנם [אלוהים] לחרב ולמשפט, לשבי ולשלל … ונראה הילד בן שלושת השבועות (שהם 21 שנים) כזקן בן מאה, ואבדה קומתם בצרה ובלחץ ….
חשוב להדגיש שפער של 10 ימים בין הלוח של היוב' לבין הלוח הירחי, הוא עצום מזעזע ונוראי – ואם יש דרך לומר את הדברים האלה בצורה מוגזמת עוד יותר, אז זה הזמן להגזים!
אנחנו צריכים לזכור שלפי התיאולוגיה היהודית, אלוהים הוא שקבע את זמני הפולחן של ישראל, ושלכן אלה זמנים שחייבים להתקיים במועדם.
לא יתכן שפער של 10 ימים יפריד בין יום הכיפורים שבתנך, שהוא היום הקדוש ביותר לישראל, והיום היחיד בשנה שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים (ויק' טז), לבין היום שאליו התייחס מחבר היוב'. והוא הדבר גם בהתייחס לשאר מועדי ישראל, שהיו קשורים לפולחן שהתקיים בבית המקדש (הכוונה לפסח, שבועות, סוכות).
וגם בימינו היו עולים על בריקדות, אם מישהו היה מחליט להקדים או לאחר את יום הכיפורים ב-10 ימים, כמובן זולת אלה שקורעים את הכבישים ברכיבה על אופניים.
ועכשיו אחרי שסיימנו את הטיול ההיסטורי נחזור לכת ולדרמה הגדולה של הפרק הזה.
מחבר היוב' חי בסביבות שנת 250 לפנה"ס. אלא שבינתיים חלפו 100 שנים, ובשנת 150 לפנה"ס שבה הגיעו ראשוני האנשים לקומראן, המאבק המר בדבר אופיו המחייב של לוח השנה הוכרע מזמן לטובת הלוח הירחי.
ועכשיו קרה דבר דרמטי, סופר דרמטי: אנשי הכת שהללו ושיבחו ורוממו ופארו את הכוהנים מבית צדוק שהשליטו בבית המקדש את זמני הפולחן לפי הירח, נטשו את הלוח של אבותיהם לטובת לוח השנה של היוב'!!!
ואנחנו יודעים בוודאות שעשו כן, משום שבקומראן נמצאו 27 פרגמנטים של היוב', ש-15 מהם נשתמרו במצב טוב. וזולת התנך, זה החיבור שאנשי הכת העתיקו הכי הרבה פעמים. ובנוסף גם אנשי הכת כתבו תעודות רבות שמתייחסות ללוח שמונה 364 ימים, ובדף המלווה של הפרק הזה, צרפתי כמה מספרים של המגילות שכתבו.
מה מסביר את העובדה שאנשים קיצוניים באמונתם הדתית, עברו מהפך כל כך דרמטי? למה צאצאי הכוהנים מבית צדוק שחיו בקומראן, נטשו את הלוח שקבעו אבותיהם, שבשלב זה כבר היה לוח וותיק וממוסד? הרי אין דבר פשוט יותר מאשר לצפות מקומראן על אורו המשתנה של הירח, ולהוסיף ולקיים את המועדים לפיו?
אסור לנו להניח שמהפך דרמטי שכזה נעשה כלאחר יד, אבל הוא נעשה. אולי לא בתחילת דרכה של הכת, אבל ללא ספק שבהמשך, אז מה מסביר זאת?
לדעתי יש תשובה כפולה לשאלה שהצבנו.
הראשונה היא שלמרות שהמאבק בדבר אופיו המחייב של הלוח הוכרע לטובת הלוח הירחי, או הבבלי, זה של היוב' הוסיף להתקיים בקרב חוגים שוליים בישראל. אין זה סביר בעיני שאנשי הכת היו מאמצים בדבקות לוח שנכחד מזמן.
התשובה השנייה, חשובה בהרבה, והיא חוזרת לעובדה שבספר היוב' מצוי לוח שנה שמתחיל את ספירת השנים למן היום הראשון לבריאה, לוח ששומר בקנאות על הערך 7 שמייצג את השבת.
ומכיוון שהיוב' מציע שיטת חישוב מסודרת ועקבית, שעל בסיסה קבע המחבר את זמנם המדויק של מאות אירועים שונים ומשונים שהתרחשו בעבר, על בסיס שיטת החישוב שביוב', אנשי הכת יכלו לחשב מתי תגיע הגאולה הנכספת.
במילים אחרות, העובדה שאנשי הכת נטשו את לוח השנה הירחי לטובת לוח שמונה 364 ימים בשנה, והעובדה שהם העתיקו פעמים רבות את היוב', ושהם עצמם כתבו מגילות שמציינות שהשנה מונה 364 ימים, נותנת מקום להנחה שמלומדים גדולים כמותם, פיצחו את הקוד המתמטי של לוח השנה שבספר היוב', ושלכן הם אימצו אותו, ואף עשו לו התאמות כדי לשמור על קדושת השבת.
ואכן, מחבר היוב' סיפר ש"בעתיד" בני החוטאים יחזרו בתשובה ויקיימו את מועדי הפולחן במועדם, ואז אלוהים יסלח להם על פשעי אבותיהם. ואז, סוף סוף יגיע עידן אחרית הימים יגיע. ועוד ציטוט קצר ומקוצר:
ובימים ההם יחלו הבנים לדרוש את החוקים ולשוב לדרך הצדק… ואין זקן ואין שבע ימים, כי כולם נערים ובנים יהיו. וכילו את כל ימיהם בשלום ובשמחה … כי כל ימיהם שלום ומרפא וברכה יהיו. בעת ההיא ירפא ה' את עבדיו וראו שלום רב וגירשו את שונאיהם … ויודו וישמחו בשמחה לעולם ועד… ורוחם ירבה שמחה וידעו כי ה' עושה משפט ועושה חסד … לכל אוהביו (יוב' כג).
האם אנשי הכת פיצחו את הנוסחה המתמטית שלפיה חישב מחבר היוב' את הלוח שלו? האם הם אימצו הלוח של היוב' משום שלפיו ניתן לחשב את מועד הגאולה, דבר שלא ניתן לעשות לפי הלוח שבתנך?
האם יתכן שבסופו של דבר גם הם השתכנעו שהלוח הירחי ששובר את קדושת הערך 7 שמסמל את השבת, היא הסיבה שבגללה סולקו מהמקדש?
העובדה שזה בדיוק מה שעשו, מאפשרת את הייתכנות של ההשערה הזו.
אני רוצה לחתום את הפרק שלפנינו במילים הבאות. אמרנו שאנשי הכת הקריבו את כל חיי ההווה שלהם בתקווה שההקרבה הזו תשתלם עוד בתקופת חייהם ובעתיד הנראה לעין.
לדעתי, וזו הטענה שלי, הם היו צריכים להיאחז בתאריך מוצק, או בשנה מוצקה שבה יוכלו לקטוף את הפירות על ההשקעה הגדולה.
לדעתי הם אימצו את לוח השנה שבספר היוב', משום שהוא סיפק להם את העוגן המתמטי שלפיו יכלו לחשב את מועד התשלום המיוחל, וזאת למרות שהרבה יותר קל לצפות אל הירח ולקיים לפיו את המועדים.
אלא שהישועה המיוחלת לא הגיעה. ואנשי הכת לא כילו את כל ימיהם בשלום ובשמחה, וגם מרפא לא היה להם.
האמת היא שהם כילו את ימיהם בצורה מחרידה ואכזרית. אולי משום שככלות הכל הם לא באמת הצליחו לפצח את הקוד של לוח השנה שבספר היוב'?
ואולי הגאולה לא הגיעה משום שהם לא הקפידו על דיני הטומאה והטוהרה המטורללים שהנהיגו במתחם המגורים שלהם, ושעליהם נדבר בפרק הבא?
או שהגאולה לא הגיעה עד היום, משום שהטכנאים של בזק עדיין לא חיברו את אלוהים לרשת הסלולרית; ושלכן משיח לא בא, ומשיח גם לא מטלפן ומודיע שאין לו שום כוונה להגיע. ועל חיי היומיום ועל אחריתה המרה של הכת נדבר בפרק הבא.
=========================================
להלן רישום מספר מגילות שנמצאו בקומראן שעוסקות בלוח השנה (המספר נקבע לפי מספר המערה Q שבה נמצאו, ומספר המגילה).
4Q394 , 4Q319, 4Q320, 1QpHab, 4Q266, 4Q317 ועוד הרבה.
מגילת תהילים שמספרה 11QPs (מגילה שנמצאה במערה 11 שבקומראן אומרת:
"… ויהי דוד בן ישי חכם, יאיר כאור השמש סופר ונבון ותמים בכול דרכיו …לו נתן ה' רוח נכונה ואורה ויכתוב תהילים …. לכול ימי השנה, ארבע ושישם ושלוש מאות, ולקורבן השבתות, שני[י]ם וחמישים שיר …".
במגילת ברית דמשק 4Q271 נכתב:
"ספר מחלוקות העיתים ליובליהם" (מחלוקות = חלוקה).
ספר מחלוקות (=חלוקת) העיתים הוא השם המקורי של היוב'.
