זהו הפרק השלישי המוקדש לסיפורה של כת גברים מסתורית שבמהלך יותר מ-200 שנות קיומה כתבה את מגילות, שאותן גנזה בכדי חרס ושאת הכדים הטמינה במערות הפזורות סביב מתחם המגורים שלהם בקומראן. כת שמוכרת במספר שמות: כת האיסיים, כת מדבר יהודה – וכמובן כת קומראן, שזה השם שבו אנחנו משתמשים.
בפרק הראשון התמקדנו בסיפור מציאת המגילות הראשונות ורכישתן.
בפרק השני הגדרנו את המאפיינים המובהקים של כת וסקרנו את הממצאים הארכיאולוגיים העיקריים שנמצאו במתחם המגורים הקטן שבו חיו אנשי הכת. אמרנו, שהשילוב של הממצאים באתר (כמו 16 מקוואות ששימשו 120 איש) ביחד עם תוכן המגילות, מעיד שבקוראן חייתה כת של גברים משכילים, שהאוריינטציה הכוהנית שלהם מודגשת וחד משמעית, ולכך מסכימים כל החוקרים.
לפני שנתקדם, אני רוצה להעיר שהכוונה המקורית שלי הייתה להקדיש 4 פרקים לסיפורה של הכת, אלא שכבר עכשיו ברור לי שאנחנו מדברים על סדרה של 5 פרקים. אז שיהיו חמישה.
הנקודה שממנה ניקח את דברינו הלאה מתייחסת לכוהנים שעמדו בראש הכת, שהיו צאצאים למשפחת כוהנים ידועה ומפורסמת בשם צדוק, שאותם
המגילות מהללות ומשבחות עד כדי גוזמה שאין למעלה ממנה, עשרות, אולי מאות פעמים.
"מורה הצדק" או "כוהן הצדק" שעמד בראש הכת היה מבית צדוק ; כוהנים מבית צדוק קבעו את סדר היום של הכת ואת חוקיה. הם ישבו בראש השולחן בעת הסעודה המשותפת שנהגה במקום ; הם היו ה"בחירים" שאלוהים בחר לגלות להם את סודותיו. הם היו: "נס לבחירי צדק, ומליץ דעת ברזי צדק" (הודיות 2, 13), ו-"מכלול הדר בתוך עדת קדושים" (ברכות 3, 26).
אז מי היו הכוהנים שבשנת 150 לפנה"ס פרשו מירושלים לקומראן ועמדו בראש הכת. כוהנים שלהם הורה אלוהים את הדרך שבה, בעידן אחרית הימים, יצעדו בהוד ובהדר חזרה לירושלים, דרך שבמציאות הייתה גיהינום, וגם הסתיימה בגיהינום.
* התוכנית המקורית הייתה להקדיש 4 פרקים לסיפורה של הכת, שבינתיים הפכו לחמישה.
בית צדוק
לצורך המשך דברינו נעצור בשנת 1000 לפנה"ס, בימיו של דוד המלך.
בין נאמניו של דוד נזכר כהן בשם צדוק שהתנך לא מייחס לו חשיבות מיוחדת (שמ"ב פרק טו). משהלך דוד לעולמו, כהן בשם צדוק ליווה את שלמה בראשית דרכו (יתכן שמדובר באותו אדם).
כידוע, שלמה בנה את בית המקדש הראשון – ועכשיו חשוב לומר את הדברים הבאים.
בניגוד למה שזוכרים רבים מאיתנו, בית המקדש הראשון שבנה שלמה היה מרכז פולחני קטנטן, והמידות שמספק התנך מאשרות זאת. אורכו של המקדש היה 30 מ' ורוחבו 10 מ' וגובהו -15 מ' (מל"א ו). זה הכל.
ברור שמידותיו הקטנות של המקדש מעידות שמדובר ב"מקדש מלך", ששימש את שלמה ולאחריו את שאר המלכים שהשתייכו לשושלת של דוד, ושירושלים הייתה עיר בירתם. חשוב להדגיש שהמקדש הראשון לא שימש את כל שבטי ישראל, ואפילו לא את כל אנשי שבט יהודה, שכן ברחבי יהודה היו פזורות במות שעליהן התקיים הפולחן לאלוהים.
כבר בסוף ימיו של שלמה מלכותו נבקעה ונסדקה. ובימי רחבעם בנו, קרסה הממלכה המאוחדת שהקים דוד, שאיגדה תחתיה את כל שבטי ישראל.
ואם בקריסת הממלכה המאוחדת לא היה די, הרי שכמעט בכל 400 שנות קיומו של המקדש הראשון, התחוללה מלחמת אחים עקובה מדם בין שבט יהודה הדרומי, לבין שבטי ישראל שחיו מצפון לירושלים. ומכיוון שהמקדש לא היה קשור בשום צורה למסורות של שבטי הצפון, ומכיוון שנמצאו להם מקומות פולחן משל עצמם (שכם, בית אל, דן ועוד), הרי שלא הייתה להם שום סיבה שיגיעו לירושלים – והם באמת לא הגיעו אליה – והתנך גם לא אומר אחרת.
והנה, למרות שהמקדש שימש רק את משפחת המלוכה הירושלמית, פעלו בו כוהנים שנקראו "גדולים" (או "ראש") שכנראה לקחו חלק כלשהו בעבודת הפולחן שהתקיימה בו.
כדי לא להיכנס להרחבה נוספת שתסיט אותנו מהנושא העיקרי, נסכם את דברינו במשפט אחד שאומר שבימי בית המקדש הראשון עמדו מלכים בראש החברה הישראלית, שהמקדש שימש את משפחת המלכים הירושלמית, ושהכוהנים מילאו בו תפקיד מסוים, שולי, ולא מעבר לכך. שלושה מהכוהנים שהתנך מזכיר השתייכו כנראה לשושלת של צדוק. הכוונה לאחימעץ, שריה ועזריהו.
אלא שכל מה שאמרנו מתהפך מהקצה אל הקצה בימי בית שני.
הצהרת כורש : המפנה הגדול (540 לפנה"ס)
כולנו זוכרים שבשנת 586 לפנה"ס פרצו כוחותיו של נבוכדנצר, האימפרטור הבבלי, את חומות ירושלים. הם החריבו את הארמון ואת המקדש שבנה שלמה. נבוכדנצר הוציא להורג את צדקיהו, המלך האחרון שהשתייך לשושלת המלכים שהקים דוד, ושושלת המלכים מבית דוד נפלה ולא היה לה המשך. יושבי ירושלים וסביבותיה הוגלו לבבל – וזו גלות בבל.
לא חלפו שנים רבות והאימפריה הבבלית קרסה וירדה מעל המפה ההיסטורית והשטחים העצומים שעליהם שלטה, ובהם ארץ ישראל, נפלו לידיה של האימפריה הפרסית, שבראשה עמד כורש.
כורש שעלה למלוכה בסביבות שנת 560 לפנה"ס היה מלך מסוג חדש, שכמותו לא ידע העולם הקדום. כורש לא היגלה עמים מעל אדמתם אלא
התיר לבני העמים שהוגלו ע"י המלכים שקדמו לו, לשוב לארצם ולאדמתם.
כורש נהג במדיניות זו משיקולים כלכליים בלבד. הוא האמין שגולים שישובו מארצות הגולה לארצם יעבדו את אדמתם, ושיקום הארץ והאדמה משמעה תוצרת חקלאית, שאותה יוכל לגבות כמיסים כדי להאכיל את הצבא ואת האדמיניסטרציה שהחזיק על פני השטחים העצומים שעליהם שלט.
הקמת המקדשים שהחריבו קודמיו השתלבה בתוכנית הכלכלית שלו, משום שהמקדשים היו המקום שאליו נאספו המיסים שגבה.
והמיסים היו: תוצרת חקלאית, בהמות עבודה, צאן ובקר, כסף וזהב, בדים צבעוניים, צמר, גברים שנלקחו בכפייה כדי לשרת בצבא של המלך – בקיצור כל מה שניתן היה להעמיס על המשאית ולקחת, נאסף לבתי המקדש ומשם הופץ הלאה על ידי אנשיו.
וכדי שמדיניות גביית המיסים תעבוד בצורה יעילה ולא תעורר מהומות, כורש ויורשיו היו צריכים מתווכים נאמנים מקרב בני העמים שעליהם שלטו. ובישראל המתווכים שגישרו בין השליט הפרסי לבין האוכלוסייה המקומית היו הכוהנים מבית צדוק, שחזרו מגלות בבל לישראל, ועל כך מעידות הרשימות הגנאלוגיות שבספר עזרא.
עכשיו צריך לשים לב לדברים הבאים. לפני שתי דקות אמרנו שחשיבותו של בית המקדש הראשון הייתה מוגבלת, הן משום שהוא שימש רק את משפחת המלוכה, והן משום שברחבי הארץ פעלו מרכזי פולחן נוספים.
בניגוד לכך, בימי בית המקדש השני פעל בישראל מרכז פולחני אחד בלבד, שנבנה תחת ההרשאה של המלך הפרסי (הרשאה שמפורטת בפרק א' שבספר עזרא. וכאן צריך להעיר שבמאה ה-4 לפנה"ס הוקם מקדש נוסף בהר גריזים שליד שכם, ששימש את השומרונים לבדם, ולסיפור השומרוני צריך להקדיש תוכנית נפרדת).
ועוד אמרנו שהמלך הפרסי העמיד בראש המקדש את הכוהנים, משום שהיה זקוק שישתפו איתו פעולה בגביית המיסים.
וכדי שהכוהנים ישתפו איתו פעולה, הוא פטר את כל משרתי המקדש מתשלום המיסים הכבדים שהטיל על שאר החברה, וגם הדברים האלה מפורשים בספר עזרא (ז, כד-כו) . בנוסף, הוא העמיד את הכוהנים בראש החברה הישראלית והעניק להם סמכויות שיפוטיות ושלטוניות מלאות; ואף איים: שכל אדם אשר יפר הוראות אלו, ייתלש עץ מביתו והוא יתלה עליו זקוף, וביתו יעשה לתל חורבות" (עז ו).
הפטור מתשלום מיסים שהצטרף לסמכויות החדשות שהוענקו לכוהנים מבית צדוק, העמיד אותם בראש החברה הישראלית, ולכך נוספו עוד מספר תופינים.
החברה בישראל הייתה חייבת בתשלום מיסים לבית המקדש (שנועדו לרכישת עצים וצאן ובקר לעבודת הקורבנות, ולתשלום שכרם של הכוהנים), מה שאומר שהכוהנים שלטו על קופת המקדש ואוצרותיו. ואם זה לא הספיק, הרי שבירושלים פעל שוק (נח' י, לב; יג, טו-כב), שנמצא תחת המונופול של המקדש. ולפי העדות שמוסר ספר המקבים, שהוא אחד הספרים החיצונים, הרוכלים חויבו לשלם לכוהנים מיסים תמורת הזכות למכור בירושלים את סחורתם (מק"ב ב).
התמונה המצטיירת מהדברים שאמרנו כרגע, היא דרמטית ומרחיקת לכת. כתוצאה מהמדיניות הפרסית, נוצרה בישראל עילית חברתית חדשה שמעולם לא התקיימה קודם לכן. ואם בעבר לכוהנים לא היה שום כוח אמיתי, הרי שעתה, למרות שהיו כפופים לשליט הפרסי, הם עמדו בראש המקדש ובראש החברה בישראל. הסמכויות שהעניקו להם מלכי פרס הפכו את משפחות הכוהנים מבית צדוק לעשירות ולחזקות בישראל, ולפי העדויות שמוסרים יוסף בן מתתיהו ומחבר ספר המקבים (ב) גם למשפחות המושחתות ביותר בישראל.
מרד המקבים 167 לפנה"ס
הכוהנים מבית צדוק החזיקו במשרתם הרמה לאורך 200 השנים שבהן שלטו מלכי פרס בישראל. והם הוסיפו לשמור על מעמדם ועל זכויותיהם הכלכליות גם כאשר בשנת 332 לפנה"ס הוריד אלכסנדר מוקדון את האימפרייה הפרסית מעל הבמה ההיסטורית, והמזרח הקדום נכנס תחת שלטון יוון. שכן, מלכי יוון שמרו על זכויותיהם של הכוהנים, ואף הוסיפו להם מלוא חופניים ממתקים כלכליים משל עצמם. ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, נקפוץ לשנת 167 לפנה"ס.
בשנת 167 משפחות הכוהנים שלנו החזיקו במשרתם הרמה כ-350 שנים. מה שאומר שבשלב זה הם כבר היו משפחה גדולה ועתיקה שביצרה את מעמדה וזכויותיה לאורך מאות שנים.
אלא שכל זה עתיד היה להשתנות.
בשנת 167 לפנה"ס גזר אנטיוכוס אפיפנס ה-4 (שמוכר בשם "אנטיוכוס הרשע") את הגזירות הקרויות על שמו, שהיו: איסור לימוד תורה, איסור למול את התינוקות, כפייה לאכול מאכלות אסורים – וכמובן הפיכת בית המקדש בירושלים מרכז פולחן לאלי יוון.
בעקבות הגזירות פרץ מרד המקבים שנמשך כשלוש שנים, בערך למן שנת 167 ועד שנת 164 לפנה"ס. בשנת 164 לפנה"ס פרצו יהודה המקבי וחייליו לבית המקדש והשתלטו עליו. יהודה ואנשיו טיהרו את המקדש מהטומאה שהכניסו בו היוונים – והטיהור הסתיים בכך שהמקבים השליכו מתוכו גם את הכוהנים מבית צדוק!!!
זהו. תם עידן משפחת צדוק והחל עידן משפחת החשמונאים/ המקבים.
חלפו כ-15 שנים מאז שסולקו בני צדוק מהמקדש והתפזרו בין ערי ישראל ועד שבערך בשנת 150 לפנה"ס הפך יונתן (הווספי), אחיו הצעיר של יהודה המקבי, לכוהן הגדול, הראשון ממשפחת חשמונאי. באותה שנה הגיעו ראשוני המתיישבים לקומראן, מה שאומר שהקבוצה הפורשת התגבשה במהלך 15 השנים שחלפו מאז שסולקו מהמקדש ועד שמייסדיה הגיעו לקומראן.
משפחות הכוהנים מבית צדוק התפזרו ברחבי הארץ, ועל כך נרחיב בפרק הבא. אך ברגע זה נסתפק בכך שנגיד שלדעת החוקרים קומץ מהם, ובראשם הכהן הגדול, לא קיבלו את מרותו של יונתן החשמונאי – ולכן הם נמלטו מירושלים ופנו לקומראן שבמצוק העתקים – ואם שאלנו כיצד הגיעו כוהנים מבית צדוק לקומראן – אז הסיפור שסיפרנו בדקות האחרונות, מספק ככל הנראה את התשובה.
ולדברים אלה צריך להוסיף הערה חשובה. יונתן החשמונאי לא היה "יונתן הקטן שרץ בכל בוקר אל הגן". ממש לא. יונתן לא היה איש להתל בו, הוא היה לוחם גדול ומנהיג גדול. לדברי החוקרים הוא רדף אחרי אנשי הכת – ויתכן שבאמת עשה כן. אך אם באמת רדף אחריהם, הרי שעשה זאת בחוסר נחישות להשיגם. משום שלו פעל בנחישות, יונתן ולוחמיו היו מגיעים לקומראן ומוציאים להורג את החבורה המרדנית.
לדעתי, וזו המסקנה שלי, העובדה שקומץ הנמלטים איישו את הפינה הכי דרומית ושוממת של ישראל, דווקא שירתה את האינטרסים של יונתן ושל המלכים שבאו לאחריו. ולכן במשך 200 שנות קיומם איש לא רדף אחריהם.
מכל מקום, העובדה שראשוני הכת פנו לקומראן, מעידה שהם ראו את עצמם מורדים במלכות. מורדים שהבינו היטב שאם הם רוצים להישאר בחיים, מוטב להם לברוח למקום רחוק ונידח, שבו, כמינימום, לאף אחד לא יהיה עניין אמיתי להשיגם.
אחרי שסיפקנו את הרקע ההיסטורי להקמתה של הכת, נקשור את הדברים שאמרנו עכשיו למאפיינים הכיתתיים שעליהם דיברנו בפרק הקודם, שמייחדים ומבדילים כת מכל קבוצה אחרת.
אמרנו שאחד המאפיינים המובהקים של כת, של כל כת, היא פרישה מהציבור הרחב וכפירה מוחלטת בלגיטימיות של השלטון המכהן להחזיק בתפקידו ולחוקק חוקים.
ואכן מתוך המגילות עולה שנאה תהומית כלפי אויבי הכת ובראשם הכהן הגדול שתפס את מקומם בירושלים, שנקרא בפיהם "הכהן הרשע", או "מטיף הכזב", ואנשיו "הבוגדים עם איש הכזב כי לוא {שמעו אל דברי] מורה הצדקה …. [ויחללו] את שם קודשו" (1QpHab) חוזרים פעם אחר פעם מתוך המגילות. וכאן צריך להעיר שכותבי המגילות נזהרו לא לנקוב בשמם של אויבים ספציפיים, אך ברור שלדעתם לכוהן הרשע ואיש הכזב, אסור היה להחזיק ברסן הכהונה הגדולה.
ניתן שתי דוגמאות שממחישות דברים אלה.
מחבר מגילה בשם מגילת ההודיות תיאר מלחמה אדירה שתפרוץ בקץ הימים, כאשר יעיר אלוהים את כל כוחות הטבע האיתנים. וכאשר תפרוץ המלחמה, אוייבי הכת יטבעו בתהומות של שאול ואבדון. (בקיצור ותוך כדי דילוגים):
ומשברי שחת (משברים=גלים שנשברים; שחת =קבר, שאול.) לכל מעשי פלצות … כי תתבלע (=תשקע, תטבע) כל חוכמתם בהמות ימים, [ו]ברתוח תהומות (התהומות מדומים ללבה רותחת)…ומשברי מים בהמון קולם… יפתחו שאול ואבדון (השאול הוא עולם המתים שמתחת לפני האדמה שיפתח לבלוע את אויבי הכת)…ויפתחו שערי שאול לכל מעשי אפעה (= הרשעים מדומים לנחש אפעה), ויסגרו דלתי שחת (=קבר, שאול) …ובריחי עולם בעד כל רוחי אפעה ( רוחי אפעה = דימוי האויבים לנחש ארסי. הודיות, דף 3).
ומחבר המגילה ממשיך ואומר (בקיצור רב):
וקץ חרון לכל בליעל (החרון הוא כמובן של אלוהים; בליעל במגילות הוא שמו של השטן וההולכים בדרכו); וחבלי מות אפפו לאין פלט (אפפו=סבבו. פלט =פליטה)... אש אוכלת בכול שנאביהם (שנאביהם=פלגיהם, אגפיהם) … ותאוכל עד תהום רבה ויבקעו לאבדון נחלי בליעל…
מחבר מגילת הסרכים שאותה הזכרנו בפרק הקודם הוסיף משלו:
כול הולכי בה (=שוב הכוונה לאויבים ההולכים בדרך הרשעה) … עד אם כלה (=יכלו) באש מחשכים, וכל קציהם לדורותם (=הדורות שיולידו עד קץ הימים) באבל יגון, ורעת מרורים בהוות (=הווה = אסון, קללה) חושך, עד כלותם לאין שרית (שארית) ופליטה (ס"י ב, 14-3).
בפרק הקודם דיברנו על כך שהשאיפה הגדולה של כל מנהיג כת היא לשוב כמנצח לחברה שממנה פרש. ואכן השאיפה לחזור למקדש ולשררה שנגזלה מאנשי הכת, היא מוטיב מרכזי במגילות. בעל מגילה שנקראת סרך (=חוק) העדה מתאר בערגה את היום שבו ישובו לירושלים (מראי המקום בדף המלווה את הפרק. ועוד ציטוט קצר עם הרבה דילוגים, לקוח מתוך מגילת סרך היחד):
להתהלך על פי משפט (=חוק) בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם …. אשר שמרו בריתו בתוך רשעה … (=הכוונה שרק הכוהנים מבית צדוק שמרו את הברית שכרת אלוהים עם בני ישראל במעמד הר סיני. וגם מוטיב זה חוזר פעמים רבות במגילות. עדה, דף 1). ובעל ציטוט קצר עם הרבה דילוגים מתוך מגילה שנקראת סרך הברכות מוסיף משלו:
דברי ברכה למשכיל (=המשכיל היה הכינוי של המורה של אנשי הכת) לברך את בני צדוק הכוהנים, אשר בם בחר אל לחזק בריתו לעולם ….וישימכה (= ישים אותך. אלוהים ישים את הכהן) מכלול הדר בתוך עדת קדושים וברית כהונתו יחדש לך ויתנכה מקום דעת לעצת קודש … (ברור שהכוונה לכהן מבית צדוק. ברכות דף 3).
ואתה (=הכהן מבית צדוק) כמלאך פנים במעון קודש (מלאכי הפנים עמדו בראש היררכית המלאכים, משום שהם היחידים שרואים את פני האלוהים. מחבר המגילה ממשיל את הכהן מבית צדוק למלאך הפנים, שרואה את פני אלוהים), כבוד אלוהים לפניכה ותפארתו עליך, תהיה סביב משרת בהיכל מלכות (=בית המקדש) … וישימך קודש בעמו, ולמאור גדול לתבל בדעת, ולהאיר פני רבים בתורתכה, ויתן ברואשכה נזר לקודש קודשים (נזר=כתר. ברכות דף 4).
אפשר להביא ציטוטים למכביר הן לחרפות והן לברכות, שכולם, כמובן יתגשמו
בעידן אחרית הימים, שעליו נדבר מייד. אך שורת הסיכום של כל הקללות הנוראיות ושל כל הברכות המפליגות, אומרת שמנהיגי הכת הבינו היטב שאין בכוחם לחזור לירושלים ולמקדש. ומתוך המגילות עולה שבמהלך 200 ויותר שנות קיומה של הכת, שקעו מנהיגיה בתוך עולם אפוקליפטי, שיתגשם ויהפוך מציאות ביום שבו תפרוץ מלחמת קץ הימים, שלאחריה יפציע עידן אחרית הימים המאושרים, שבהם תוחזר להם כהונתם הנכספת.
והדברים האלה מביאים אותנו לאחת המגילות החשובות והמפורסמות ביותר, שנקראת "מגילת מלחמת בני אור בבני חושך". או בקיצור, מגילת המלחמה.
מלחמת בני אור בבני חושך : שקיעה לחזונות אפוקליפטיים
מגילת המלחמה היא אחת משלוש המגילות הראשונות שרכש פרופ' ליפא סוקניק בכ"ט בנובמבר 1947, ועל כך דיברנו בפרק הראשון. פרופ' סוקניק פיענח את המגילה שנשתמרה במצב טוב למדי, אם כי חסרים חלקים ממנה, ובנו יגאל ידין שהלך בדרכו, כתב עליה את הדוקטורט המבריק שלו.
מגילת המלחמה חובקת בתוכה את כל מה שאמרנו עד עכשיו – ולא פלא, משום שלדברי ידין, ולכך מסכימים חוקרים נוספים, המגילה נכתבה בסביבות שנת 50 לפנה"ס. כלומר, כ- 100 שנים לאחר שראשוני הכת הגיעו לקומראן, ועל המשמעות העצומה והדרמטית שלפנינו כת "זקנה" שאנשיה עדיין לא חזרו לירושלים, נדבר עוד מעט.
המגילה מתארת מלחמה אפוקליפטית שתפרוץ בקץ הימים, בין כוחות האור שבראשם יעמוד אלוהים, שלמרותו יסורו מלאכי הקודש. ומובן מאליו שמקרב בני האדם, רק אנשי הכת השתייכו אליהם.
מנגד, יעמדו כוחות השחור, או החושך, שבראשם בליעל, ובליעל הוא השם שבו רבות מהמגילות מכנות בו את השטן. למרותו של בליעל יסורו כוחות המשחית, וכמובן כל בני ישראל שמתנגדים לכת – ואת זה צריך להסביר.
מגילת המלחמה משקפת אמונה שרווחה בקרב בני העמים הקדומים, שלפיה עוד בטרם בריאת העולם התקיימו שני כוחות תמירים, על-אנושיים, מנוגדים ושונאים שנלחמו האחד בשני, ושמלחמתם מוסיפה ונמשכת גם לאחר הבריאה ועד עצם היום הזה.
הדת הזרתוסטראית שרווחה בפרס הקדומה, מספקת את הדוגמה הטובה ביותר לדברים אלה.
לשיטתה, בראש כוחות האור עמד אהורה מזדה שמזוהה עם הטוב, החוכמה והשפע שבעולם שלאחר הבריאה. בראש כוחות השחור עמד אהרימן שמזוהה עם המוות, המגפות וכל האסונות -ושבשלב זה ידו על העליונה.
ואכן, האסונות, המלחמות והמגפות שבני האדם חווים אותם במהלך חייהם, מהווים הוכחה לכך שהמלחמה בין אהורה מזדה לבין אהרימן נמשכת גם ברגעים אלה – אך אל דאגה, באחד הימים אהורה מזדה יביס את אהרימן, הרעה בעולם תכלה והכל יהיה טוב ונפלא.
כותבי התנך שקידמו את האמונה בקיומו של אל אחד, שהוא מהות הטוהר, הטוב והצדק המוחלט, צנזרו מספרם את השטן. וכדי לשמר בידי אלוהים את הכוח העליון היחיד ששולט בעולם, הם תלו בבני ישראל את האחריות לכל האסונות שפקדו אותם – והתנך מספק מאות דוגמאות לכך.
אלא שהאמונה בקיומם של שני כוחות מנוגדים ובעלי עוצמה אין סופית שנלחמים זה בזה, חדרה גם חדרה לישראל, והיא תופסת מקום בולט בכמה מהספרים החיצונים. מהחיצונים היא זלגה לתוך ספרות חז"ל ומשם לנצרות, ולקולנוע (ולהארי פוטר שנמנה על כוחות האור, שנלחם במלפויי ובוולדרמוט שמייצגים את כוחות השחור)
והאמונה בקיומם של שני כוחות בעלי עוצמה אדירה, שנלחמים האחד בשני גם ברגעים אלה, עולה באופן חד משמעי מהמגילות – ואת התיאור המפורט ביותר לדברים אלה מספקת ממגילת מלחמת בני אור בבני חושך.
מגילת המלחמה מתארת את המלחמה האחרונה שתתרחש בין אלוהים לבין בליעל, הוא השטן, שתתרחש בקץ הימים. כאשר תסתיים יגיע עידן אחרית הימים המיוחל ואנשי הכת יחזרו לירושלים ולמקדש.
המלאך רפאל הוא מפקד צבא האור שעומד בראש המערכה, שיפנה את מקומו ברגע שבו ייכנס אליה אלוהים – ואז בוויש אחד היא תוכרע. ואל הלוחמים מקרב בני האור יצטרפו כמובן הכוהנים של הכת.
ושיהיה ברור, הכוהנים לא ילבשו בגדי קרב מיוזעים ומאובקים, ולא יחזיקו בידם חרבות וקשתות, או חלילה ירוצו על הגבעות במטרה לצוד את אויביהם.
זה לא יקרה.
הכוהנים יתייצבו למלחמה לבושים בגדי מלכות יקרים והדורים. וכמו מלכים פרוסיים או אוסטריים, הם יתהדרו בכידונים וחרבות מקושטים בכסף וזהב, שישמשו לראווה בלבד.
והכוהנים יעמדו ממרחק גדול מהמלחמה. והם יחזיקו בידיהם דגלים, חצוצרות ושופרות. וחלקם במלחמה יסתכם בכך שהם יתקעו בחצוצרות וינופפו בדגלים. כמו ביום עצמאות.
ועל החצוצרות ועל השופרות והדגלים הם יחרטו כתובות עידוד לבני האור וכתובות נאצה לבני החושך (ואני מצטטת בקיצור ותוך דילוגים, רק דוגמאות בודדות): ישועה לעם אל … וכלת (=כליה) עולמים לכול גורל בליעל … לאין שארית ופלטה לא תהייה לכול בני חושך ;סדר דגלי אל לנקמת אפו בכול בני חושך; יחד גבורת אל להפיל כול חללי מעל ; גבורת אל; להפיץ אויב ולהניס כל משנאי צדק ; ברכה וכבוד ושמחה ואורך ימים לכול בני אור ועוד ועוד קריאות מהסוג המרומם הזה.
מלחמת קץ הימים תמשך 40 שנה ברוטו. ברוטו משום שלפנינו מלחמה "שומרת שבת", שתעצור בשנות השמיטה ובשבתות. כלומר בתום כל שש שנות מלחמה רצופות, היא תפסק למשך שנה אחת. ובתום שישה ימי מלחמה, היא תעצור כדי לא לחלל את השבת.
במהלך 40 שנות המלחמה עתידים בני האור לנחול תבוסות ומפלות וידם של בני בליעל, הוא השטן, תהייה על העליונה. אך אל דאגה, המלחמה תוכרע ברגע שאלוהים יכנס למערכה. ציטוט קצר: בהינשא יד אל הגדולה על בליעל ועל כול חיל ממשלתו במגפת עולמים …. להסיר ממשלת אויב לאין עוד (כח-כט).….
ובתום המלחמה יריעו הכוהנים:
נפלא ופלא … יד חסדיכה עמנו בפדות עולמים … כי קדוש אדירנו מלך הכבוד איתנו, וצבא רוחיו (=המלאכים) עם צעדינו …
עד כאן לעניין מגילת המלחמה.
סיכום
צריך להפיק את המסקנות ההיסטוריות מהדברים שאמרנו בפרק זה. הציטוטים שהבאנו ממגילת המלחמה ומהמגילות האחרות שהצגנו, הם לא יותר מאשר דוגמית פצפונת, זעירה, שמייצגת את רוח המגילות שמתייחסות לאמונתם של חברי הכת.
והקללות הנוראיות כמו גם הברכות המפליגות, ותיאור המלחמה הגרנדיוזית שבה אלוהים והשטן וכל איתני הטבע ייקחו בה חלק, נותנת תחושה שכותביהן היו לכודים בעולם של הזיות, בקפסולה סגורה שלא מקיימת שום קשר הגיוני עם המציאות. לא שונים בהרבה מדון קישוט שיצא להילחם בטחנות הרוח. ובכן, מסקנה שכזו איננה נכונה.
אמרנו שעל החוקרים מוסכם שמגילת המלחמה נכתבה בסביבות שנת 50 לפנה"ס, ולנו שנת 50 לפנה"ס צריכה להדליק פרוז'קטורים ענקיים.
אנחנו זוכרים שחברי הכת הראשונים הגיעו לקומראן בערך בשנת 150 לפנה"ס, ואם מגילת המלחמה נכתבה בשנת 50 לפנה"ס, הרי שבינתיים חלפו 100 שנים. במהלך 100 השנים האלה הכת הזדקנה ובישראל התחוללו ל תמורות מפליגות, שלכאורה אין להן כל ביטוי במגילות.
נגיד בקיצור את הדברים הבאים:
בשנת 50 לפנה"ס, היוונים ששלטו בישראל בראשית ימי הכת, פינו את מקומם לשלטון הרומי, והמשפחה החשמונאית שהייתה כל כך חזקה בעבר, התפוררה לחלוטין. והורדוס, שכלל לא נחשב יהודי, ביצר בינתיים את מעמדו בישראל, ובתוך שנים אחדות הוא וצאצאיו ימלכו בישראל.
בשנת 150 לפנה"ס המשפחה החשמונאית השתלטה על הכהונה הגדולה ועל החברה בישראל. בשנת 50 לפנה"ס, רבנים שהשתייכו לזרם חברתי שנקרא 'פרושים', הם שהחזיקו ברסן הכהונה הגדולה. והכהונה שעברה במשך מאות שנים בתוך המשפחה, ומאב לבנו, הפכה בזמן שעליו אנחנו מדברים משרה של כוהנים מתחלפים, שאת חלקם מינו הורדוס ויורשיו.
העובדה שבשנת 50 לפנה"ס, היא השנה שבה נכתבה מגילת המלחמה, היינו חברה כבושה, שעברה מידי הכובש האשורי לידי הכובש הבבלי וממנו לפרסי, ליווני ולרומי, טלטלה וזעזעה את החברה, שנבעטה כמו כדורגל מרגל אל רגל.
ואם בעבר בראש החברה עמדו מלכים משלנו, ישראליים, הרי שעתה עמדו בראשה כוהנים, ושיהיה ברור שהכוהנים מבית חשמונאי היו מושחתים באותה המידה של קודמיהם מבית צדוק.
הבליל הנורא שתיארנו הכניס את החברה הישראלית להלך רוח משיחי, שלפיו אין לנו תקומה אלא אם אלוהים יקום מעל כסאו ויציל אותנו מפני אויבינו – ומפני עצמנו.
והכניסה להלך רוח התפשטה בקרב חלקים משמעותיים מהחברה הישראלית – והיא נמשכת עד עצם היום הזה.
היה לי מורה ענק בשם פרופ' אלברט באומגרטן, שהמשרד שלו היה החממה שבה גדלתי כמאסטרנטית וכדוקטורנטית.
אל, סיכם את המציאות הזו בשתי מילים: "רתיחה משיחית". רתיחה משיחית שבסופו של דבר התפוצצה במרד הגדול נגד הרומאים, שהסתיימה בחורבן בית המקדש השני – ובחורבנה של הכת. שנגררה למרד בר-כוכבא ולתוצאותיו הרות האסון.
ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, נחזור לכת.
אמרנו שהמגילות לא התייחסו באופן ישיר למציאות שבה חיו כותביהן, ולא הזכירו מאורעות ספציפיים שהתרחשו בימיהם, דבר שבאמת מחזק את הרושם שאנשי הכת שקעו לתוך מציאות הזויה.
אבל אנחנו זוכרים שבקומראן לא חיו נשים וילדים, ושהכת שרדה למעלה
מ-200 שנים, הודות לכך שמלכתחילה היא התבססה על מתנדבים. על זרזיף דקיק של גברים, שקרוב לוודאי היו צאצאי הכוהנים מבית צדוק, שהגיעו לקומראן מרחבי ישראל, והביאו אתם את החדשות על הנעשה בארץ.
ואם כך, השאלה שעומדת לפנינו היא איך אנחנו מסבירים שמצטרפים חדשים הוסיפו להגיע לקומראן, ובכך החזיקו את הכת בחיים לאורך כל כך הרבה שנים?
וזו התשובה.
כפי שקבע אל באומגרטן, להבות הרתיחה המשיחית הלכו והתמרו ככל שהמצב הכאוטי בישראל הלך והחריף. ומכאן שהמצטרפים החדשים שהגיעו לכת, ובמרוצת השנים למנהיגיה, כבר היו ספוגים בציפייה משיחית שלפיה רק מלחמה אדירה שבראשה יעמדו אלוהים ומלאכי הקודש, תוכל ליצור סדר חדש בארץ – וזה בדיוק מה שאומרות המגילות.
יתכן שהחיים בכת הסגורה הקצינו את הלך רוחם של החדשים, אך ברור שהם לא הגיעו לקומראן אחרי שהשתחררו מהצבא וחזרו מהטיול הגדול בהודו או בדרום אמריקה.
עכשיו צריך לומר את הדבר הבא. אנשים שממילא מצויים בהלך רוח משיחי ובציפייה דרוכה לגאולה אלוהית, הם סוג של מהמרים כפייתיים. מכישלון לכישלון הם מגדילים את סכום ההימור שעליו מתחייבים, משום שהתכלית של מהמרים, ושל של כל כת משיחית, היא לזכות בפרס הגדול.
במילים אחרות, אנחנו לא מדברים על אמונה חינם. אנחנו כן מדברים על אמונה שניתנת בשכר, משום שהמאמין הקיצוני שמקריב את חיי ההווה שלו על מזבח אמונתו באל (בכל אל) שבו מאמין, מצפה לשכר. והשכר שאותו ביקשו אנשי הכת היה לחזור לירושלים "כמלאכים המשרתים בהיכל מלכות, שנזר מלכות על ראשם, שהם קודש ומאור גדול להאיר את התבל באור האלוהי".
והציטוטים הבודדים שקראנו בפרק זה, שהם באמת דוגמית פצפונת, ממחישים את הכלל שקבע הרמב"ם, שלא שמע ולא ידע דבר על אודות הכת, אך סיכם במשפט אחד, קצר וממצה, את מה שאמרנו עכשיו:
אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.
ולמה אני מחכה לו בכל יום שיבוא?
כדי לקבל מקום טוב ביציע של גן עדן, ולשוב לחיים בעידן תחיית המתים, שאליו ישובו רק אלה שהיו צדיקים בחייהם.
ועל הדברים האלה יש להוסיף שמוות על "קידוש השם" ביהדות, או "מרטיריות" אצל הנוצרים, או "שהידיות" אצל המוסלמים, הוא מצב הקיצון של אותה תופעה עצמה. ושיהיה ברור שמי שמקריב את חייו בשם אמונתו, עושה כן במטרה לעמוד על הפודיום שבשמים, בשעה שהמפליא של מעלה מנגנת לכבודו את ההימנון ואלוהים מעניק לו את כרטיס הכניסה לגן עדן ולעידן תחיית המתים.
הדבר האחרון שנלמד מהמגילות ושייקח אותנו אל הפרק הבא, הוא באמת יוצא דופן וייחודי רק לכת שלנו. אנשי הכת האמינו שהמלחמה הגדולה תפרוץ ממתחם המגורים הקטן שבו חיו.
לא ממגידו.
לא מארמגדון.
מקומראן.
ומכיוון שהמלחמה המיוחלת הייתה עתידה לפרוץ ממחנה המגורים שלהם, היה עליהם להקפיד שהמחנה יעמוד בטוהרתו. משום שאלוהים ומלאכי הקודש, שהם מהות הטוהרה המוחלטת, לא ירדו מהשמים ויכנסו למחנה שבו מקננת, אפילו בהיחבא, צל צילה של טומאה. ואם חלילה כך יקרה, הרי שאנשי הכת יישארו תקועים לנצח בפינה הנידחת שבקצה הדרומי של סוף העולם.
וכדי לזכות בפרס המיוחל, מנהיגי הכת קבעו לאנשיהם חוקים מטורפים, הזויים ומטורללים, שישכנעו את אלוהים לתפוס טיסה מהשמים ארצה ולפתוח במלחמה שבסופה אחרי 200 שנות גלות, הם יחזרו לירושלים ולמקדש. אלא שמי שירד מהשמים ארצה היה השטן, שאחרי 200 שנים שבו קיללו אותו, הוא שחק את עצמותיהם ודש את בשרם בגלגל העינויים – ובנימה אופטימית זו ניפרד וניפגש מחדש בפרק הבא.
