סיפורה של כת קומראן : הממצא הארכיאולוגי
פרק 2 מתוך 4
בפרק הקודם התמקדנו בשנת 1947, שהייתה השנה שבה נמצאו ונרכשו שלוש מתוך שבע המגילות הראשונות.
סיפרנו על הבדווים שמצאו את המגילות ועל פרופ' אליעזר ליפא סוקניק
שב-כט לנובמבר 1947, רכש שלוש מגילות ועל בנו יגאל ידין שהלך בעקבותיו, ושהחזיר לירושלים את ארבע המגילות שהוברחו מהארץ.
והוספנו ואמרנו שברקע הדברים התחוללה מלחמת השחרור, שפרצה ממש בתום מלחמת העולם השנייה, ושאל הארץ הנתונה במלחמה הגיעו מאות אלפי יהודים מאירופה ומארצות ערב.
ובכל זאת, למרות המצב הכאוטי ולמרות המלחמה והעוני, מייד עם מציאת המגילות הראשונות, הובן שהן שולחות לנו אלומת אור צרה בת למעלה מ-2000 שנים. אלומת אור מעולם אפוף מסתורין שאך רמזים בודדים וסתומים העידו שהוא התקיים בזמן מן הזמנים. וקומראן הפכה אתר חפירות ארכיאולוגיות שנמשכות ברציפות עד עצם היום הזה. שכן, כבר למעלה מ-70 שנים יוצאות משלחות של ארכיאולוגים אל המערות שבמצוק העתקים הענק שמתנשא ממול לים המלח, לחפש מגילות נוספות וכל ממצא נוסף שיכול לומר משהו אודות האנשים שכתבו אותן.
וכאן צריך לעצור ולעשות סדר בדברינו.
המגילות אמנם נגנזו בכדים שהוטמנו במערות שבמצוק העתקים, אך במצוק עצמו הוקם מתחם מגורים קטן שבו חיו במשך למעלה מ- 200 שנים, בערך למן שנת 150 לפנה"ס ועד שנת 70 לספ', כת מבודדת של גברים. והממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו באתר המגורים, הם חלק בלתי נפרד מהסיפור השלם, ומהדרמה הגדולה של מציאת המגילות.
באופן טבעי השאלה מי היו כותבי המגילו שחיו בקומראן, העסיקה את החוקרים – והשאלה הזו מעסיקה אותם גם היום.
שאלת זהותם של אנשי קומראן מתחדדת שבעתיים לנוכח האופי יוצא הדופן של הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו במתחם המגורים שהקימו. שכן, הממצאים מעידים שבמקום חייתה קבוצת אנשים משכילים שלהם אוריינטציה כוהנית מובהקת. והשאלה מה יכול להסביר פרישה של כוהנים שעמדו בראש החברה שחייתה בישראל בימי בית המקדש השני, כוהנים שהיו האנשים הכי עשירים בישראל, לקומראן הנידחת והצחיחה, הייתה שאלה קריטית.
לפני שנתקדם צריך להתעכב על משמעות המונח "כת", שהוא השם המקובל שמגדיר את חבורת הגברים שחיו בקומראן. וכאן צריך להעיר שהיום, בעידן ה"תקינות הלשונית", ישנם חוקרים שמסתייגים ממונח זה בטענה שזהו מונח גזעני (אני חטפתי נאום שלם על שאני משתמשת במונח "גזעני"). אך מכיוון שהמונח "כת" מופיע בכל מילון, הרי שמדובר במונח כשר, שלו מאפיינים מובהקים, אנחנו נוסיף ונשתמש בו ונתחיל בכך שנאפיין מהי כת.
אחד המאפיינים של כת, של כל כת, היא פרישה מקבוצת האם שלה, והתנגדות נחרצת לחברה שממנה פרשה. התנגדות נחרצת לשלטון העומד בראשה ולחוקי המדינה. בעיני חברי הכת, לא רק השלטון חוטא, אלא כל מי שלא משתייך אליהם ומתנגד לאורח חייהם, נחשב צר ואויב – ומאפיין זה עולה בצורה חד-משמעית מהמגילות. ועל אוייבי הכת נדבר בהרחבה בפרק הבא.
בראש כל כת עומד מנהיג שקובע לאנשיו כללי התנהגות. המנהיג נחשב אדם מואר, שמקיים קשר ישיר עם אלוהים, ושעל-כן בסמכותו לקבוע את החוקים שאנשיו חייבים לציית להם, גם אם בעינינו הם נשמעים ביזאריים, אכזריים וחסרי כל היגיון. נדרשת צייתנות עיוורת למנהיג ולחוקיו ומי שיפר אותם ייענש בחומרה – ומאפיין זה התקיים, גם התקיים בקומראן.
המגילות חוזרות ומזכירות את "מורה הצדק" כמי שעמדו בראש הכת במשך למעלה מ-200 שנות קיומה.
בידינו מצויות שתי מגילות, האחת שנקראת "מגילת הסרכים" והשנייה שנקראת "סרך העדה", מפרטות את חוקת הכת. וכדי שדברינו יהיו מובנים, "סרך" משמעו, חוק. "סרך העדה" משמעו: חוקת העדה, שזה השם שבו כינו את עצמם אנשי הכת (הם גם כינו את עצמם בשם "יחד). והמגילה שנקראת "מגילת הסרכים", היא מגילה שעוסקת בחוקים שקבעו מנהיגי הכת (סרך=חוק).
אחד המאפיינים המובהקים של כת, הוא שלכת ניתן להצטרף, אך סט החוקים הנוקשה שקבעו מנהיגיה, הופך את הפרישה ממנה לבלתי אפשרית.
ראשית, חבר שמצטרף לכת חייב לנתק את קשריו עם בני משפחתו, במידה ואלה מתנגדים לדרכו. מעתה חברי הקבוצה שאליה הצטרף הם המשפחה שלו ולהם הוא חייב להיות נאמן. מתוך מגילת הסרכים עולה שגם אם המשפחה נקלעה לצרה, לאיש הכת היה אסור לסייע לה, אך חובה עליו לסייע לחבריו לדרך.
אמצעי נוסף שמקשה על הפרישה מהכת, הוא שהנהגת הכת (של כל כת) משתלטת רכושם של האנשים שמצטרפים אליהם, דבר שמקשה על מי שרוצה לפרוש ולחזור לחייו הקודמים לעשות כן – וכמובן שהשתלטות על הרכוש החברים הייתה נהוגה בקומראן.
אמצעי שליטה נוסף הוא השתלטות על כל זמנם של חברי הכת, וגם זה אמצעי שנועד להקשות על מי שרוצה לעזוב.
ולבסוף, מי שמבקש לפרוש, נחשב בוגד. ובוגדים יש להעניש במלוא החומרה ואפילו להוציאם להורג – ואכן דיני הענישה המפורטים במגילת הסרכים היו קשים ואכזריים.
מאפיין כתתי נוסף, חשוב ביותר ושמתקיים תמיד ובכל זמן הוא שמנהיג הכת ואנשיו אינם שואפים להישאר מחוץ לחברה שממנה פרשו. המטרה שלהם היא לחזור הביתה כמנצחים. כמנהיגים שידיחו את השלטון המושחת, ושמעתה הם יעמדו בראש השלטון.
ואכן המטרה לחזור לירושלים ולבית המקדש, עולה באופן מפורש, נחרץ וחד משמעי מהמגילות. והטענה – ויש שטוענים זאת, שאנשי הכת פרשו לקומראן בכדי לחיות במקום מבודד שבו יוכלו להתחבר אל הבורא ולחיות בטהרה רוחנית, היא לא נכונה ומופרכת מתוך המגילות. אנשי הכת ייחלו לשוב הביתה, לירושלים ולבית המקדש. וכל החוקים המוטרפים שהחילו על עצמם, נועדו לשם תכלית זו – ועל כך אנחנו נדבר בהרחבה בפרק הבא.
ואחרי שהגדרנו מהי כת, נסקור את הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו במתחם המגורים בקומראן.
הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו בקומראן מעידים באופן חד משמעי שבקומראן חייתה כת שלה אוריינטציה כוהנית מובהקת. וכבר אמרנו שעובדה זו הדליקה את כל המנורות האדומות אצל החוקרים, שכן בימי בית המקדש השני הכוהנים עמדו בראש העם והמקדש, והעובדה שהחזיקו בשני מוקדי הכוח בחברה הפכה אותם אנשים העשירים והחזקים ביותר בישראל, ולכן השאלה מה הביא אותם לחיות בחור הצחיח והנידח, היא אכן שאלה קריטית
נציין בקצרה רק את הממצאים החשובים ביותר, משום שהם מרתקים וייחודיים וזורים אור על זהותם של אנשי הכת.
- בקומראן נמצא מתחם המגורים קטן שבו יכלו לחיות בין 120 עד 150 איש לכל היותר. לדעת החוקרים מספר האנשים שחיו במקום בכל נקודת זמן, היה נמוך
מ-120.
אל המתחם הובילה אמת מים, שקיבלה את מימיה מאחד המפלים שבאזור עין גדי. בנוסף למי המפלים, אל האמה נאספו מי גשם שירדו פעמים אחדות בשנה על מצוק העתקים והפכו לשיטפון. המים שימשו את דיירי המקום במשך כל השנה. (זה לא מאפיין כיתתי, אך ברור שללא אספקת מים סדירה לא ניתן לחיות במקום כל כך צחיח, שאין לו שום מקור מים עצמאי).
- באתר נמצא חדר אוכל גדול ובו מחסן כלים שהכיל כ-1000 כלי חרס. בעיקר צלחות, כוסות, קערות, קנקנים וסירי בישול. חדר האוכל וריכוז הכלים שבו, העיד שאנשי המקום סעדו יחד. ואכילה משותפת במקרה שלנו העניקה המון כוח בידי מנהיגי הכת ששלטו על חלוקת המזון לאנשיהם. ואכן, אחד מדיני העונשים המפורטים במגילת הסרכים שאותה הזכרנו קודם, היה קיצוץ במנת האוכל של מי שהפר את חוקי הכת. קיצוץ במנת המזון של אדם שחי במקום מבודד שלא ניתן להביא אליו מזון מהחוץ, היה הרעבה איטית וממושכת (לעתים של חודשים ארוכים). ואדם שמנת המזון קוצצה סבל מתת תזונה (וגם מחרם שנלווה לקיצוץ בהקצבת המזון).
- אחד הממצאים המפתיעים ביותר שנמצאו בקומראן, היו 16 מקוואות טהרה. ריכוז כל כך גדול של מקוואות עבור 120-150 איש שחיו באזור מדברי, היווה הוכחה חד משמעית לכך שמדובר בקבוצה טהרנית, שייחסה חשיבות עליונה לנושאים הקשורים לדיני טומאה וטוהרה.
וכאן צריך להעיר שבחלק מהמקוואות היה גרם מדרגות שחולק לשניים. באחד ירדו כדי להיטהר, וכדי שחלילה לא תדבק טומאה לא לרגליו של זה שאך היטהר במקווה, הוא יצא מהמקווה דרך גרם המדרגות השני… .
בנקודה זו חשוב להדגיש שריבוי המקוואות שנמצאו באתר, נועד לטהר את הטומאה שנוצרה בחברי הכת עצמם ולא טומאה שמקורה מבחוץ, שכן זרים, נשים וילדים לא הורשו להיכנס למתחם המגורים.
ומאפיין טהרני זה איננו רק כתתי, אלא גם כוהני. משום שלפי התנך לכוהנים ששירתו בבית המקדש היו דיני טומאה וטהרה חמורים משל כלל הציבור.
נשים לא חיו בקומראן משום שדם המחזור החודשי ודם הלידה ויחסי מין נחשבים מקור לטומאה. וילדים לא חיו במקום משום שהם אינם מסוגלים לחיות ולקיים את חוקי המקום הנוקשים. והכת שרדה למעלה מ-200 שנים הודות לכך שחברים חדשים שנקראו "מתנדבים" הצטרפו אליה. ועוד צריך לציין שלאנשי הכת היו משפחות שחיו ברחבי הארץ, שכנראה היוו את המאגר העיקרי שסיפק את "המתנדבים".
- ל-16 המקוואות שנמצאו בקומראן, שהעידו במקום חייתה קבוצה טהרנית יש להוסיף עוד שני ממצאים מרתקים: בית מלאכה לקדרות וכבשן לשריפת הכלים.
ברור שאין שום היגיון כלכלי שמצדיק החזקה של בית מלאכה לקדרות והקמת כבשן שצורך אנרגיה עצומה, רק כדי לשרוף כלי חרס שיוצרו במקום. ואין שום היגיון להביא ממרחק עצים לכבשן ואת החמר ששימש את הקדרים.
אך מכיוון שאנחנו מדברים על כת טהרנית, הרי שההיגיון היחיד שמצדיק ממצאים אלה אומר שאנשי הכת לא הביאו למקום כלים שיוצרו במקום אחר, מחשש שמא הכלים האלה טמאים.
ואכן, מגילה בשם מגילה בשם 'מקצת מעשי התורה' (ממ"ת) נותנת לנו דוגמה מאלפת לדברים אלה.
בעל המגילה עוסק בסוגיה נכבדה: מצב שבו יוצקים מים מכלי טמא לכלי טהור. השאלה : האם עמוד המים שמחבר בין שני הכלים מעביר טומאה אל הכלי הטהור? התשובה של בעל המגילה חיובית כמובן. (המשנה קובעת שעמוד הניצוק איננו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה (טהרות ח,ט).
- בקומראן נמצאו אבני רחיים, שהעידו שאנשי המקום אפו את הלחם שלהם. ובתחתית המצוק נמצאו מכלאות לגידול צאן (עזים וכבשים. פרות לא יכלו לחיות באזור המדבר) שהיווה חלק חשוב בסל המזון שלהם. העורות של הצאן עובדו ושימשו לצורך כתיבת המגילות. בנוסף, אנשי המקום גידלו תמרים, חיטה – וסלק (שגדל טוב במים בעלי מליחות גבוהה).
- אין ספק שהממצא המדהים, המרגש והמפתיע ביותר, היה אולם סופרים גדול, שבו נמצאו שולחנות עשויים טיח ופכיות שמן רבות עשויות חרס ששימשו למאור, וכן מספר קסתות דיו. ממצא זה קשר את תושבי המקום עם המגילות שגנזו בכדי החרס שפוזרו בין המערות שסביב למתחם המגורים – וכאן צריך להוסיף ולומר שלא ניתן לדעת אם גניזת המגילות בכדי החרס הייתה דרך לשמר אותן מפני עכברים ומכרסמים אחרים, או שהדבר מעיד על כך שאנשי הכת נמצאו במנוסה.
אני סבורה ששתי האפשרויות נכונות.
כדי חרס שימשו תמיד לשמירת מזון מפני מכרסמים, אך העובדה שהם פוזרו בין 11 מערות, שכדי להגיע אליהן צריך להיות לוליין, או שודד בדווי, מעידה שהם התכוננו למנוסה. או שהחביאו את המגילות משום שכבר נמצאו במנוסה. (וכאן צריך לציין שיש חוקרים שסבורים שחלק מהמגילות שנמצאו במערות, לא נכתבו על ידי אנשי הכת, אלא במקומות אחרים בארץ. יש היגיון בטענה זו, והרבה יותר חוסר היגיון. שכן, מדוע אנשים שחיו במרכז הארץ ירחיקו עד למצוק העתקים כדי להטמין בו את מה שכתבו? מה גם שאנשי הכת היו רואים בזר המתקרב למקום איש טמא – ונלחמים בו).
נגיד משהו על מצב ההשתמרות של המגילות
ב-11 המערות הפזורות סביב מתחם המגורים של אנשי הכת, נמצאו כ-15,000 פיסות של מגילות בגדלים שונים (יש חוקרים שמדברים על 16,000 פיסות). 20 מהן נמצאו במצב השתמרות טוב למדי, אך אף אחת מהן לא נמצאה שלמה. מפיסות הקלף הצליחו החוקרים להרכיב 930 מגילות שונות.
930 מגילות הן מספר מינימאלי וברור שהיו הרבה, הרבה יותר. שכן המגילות שזרמו לשוק העתיקות בירושלים ובית לחם ונרכשו ע"י אספנים פרטיים, אבדו ואינן. (חלקן, צריך לציין, נרכשו ע"י ארכיאולוגים – בעיקר אמריקאים – שהחזיקו אותן ברשותם וסרבו להציגן. חלקן הוצגו בשלב מאוחר יותר, חלקן עדיין מוחזקות ואיש לא יודע מה כתוב בהן.) למספר הזה צריך להוסיף מספר לא ידוע של מגילות שלא שרדו את הטיפול האלים שלו זכו מידי הבדווים.
לענייננו, 930 החיבורים שכן נמצאו ושאליהם ניתן להתייחס באופן וודאי, מהווים ספרייה ענקית וחסרת תקדים בהיקפה, וגם נתון זה מסייע לזיהוי אנשי הכת.
בימינו מובן מאליו שכל ילד לומד לקרוא ולכתוב. המהדירים שבינינו שולחים את הילדים שלהם בגיל 4 שנים לחוגי העשרה, ולוקחים להם מורים פרטיים, כדי שהגאונים הקטנים יוכלו להתקבל לאוניברסיטה אחרי שיחזרו מהודו ויסיימו את ההשתלמות שלהם במלצרות באחד המסעדות של מדינת תל אביב (בימים שלפני הקורונה …).
זה המצב הטבעי בימינו.
אך תמונת הדברים האלה מתהפכת כאשר אנחנו חוזרים בזמן.
חברות שחיו בסביבות שנת 150 לפנה"ס, שזה הזמן שבו נוסדה הכת, היו ברובן הגדול חברות של איכרים עובדי אדמה שחיו בכפרים קטנים, שלא ראו אות כתובה מימיהם. יודעי קרוא וכתוב השתייכו לעילית החברתית המשכילה של גברים (ולא של נשים) שחיו בערים ושירתו בארמונות ובמקדשים, ולדברי החוקרים מדובר ב-3% אולי 5% מכלל האוכלוסייה הגברית.
בהינתן שזה המצב שמתאר את המציאות בכל מקום בעולם, אפשר להסיק ממנו שכך היה גם בישראל של שנת 150 לפנה"ס, אם כי העובדה שהספרים החיצונים הועלו בשלב זה על הכתב, יתכן שאצלנו ידיעת קרוא וכתוב פרצה מהמקדש החוצה ומושכת לכיוון ה-5%.
כך או כך, אנחנו מדברים על תקופה שבה ידיעת קרוא וכתוב הייתה מקצוע שעבר במשפחה מאב לבנו, מיומנות שבה החזיקה שכבה דקיקה של משכילים שהשתייכו לעילית החברתית והעשירה בחברה.
העובדה שבקומראן נמצא אולם סופרים גדול ושבמהלך 200 שנות קיומה אנשי הכת העלו על הכתב לכל הפחות 930 חיבורים (חלק מהחיבורים, כמו התנך וספר היובלים הועתקו פעם אחר פעם) מהווה עדות נוספת שאל היישוב המבודד נקבצו אנשים משכילים, שהשתייכו לעילית החברתית בישראל.
ראייה נוספת למקוואות שעליהם דיברנו, לכך שלאנשי הכת הייתה אוריינטציה כוהנית, עולה מהשפה המרוממת ועשירה בדימויים עד כדי גוזמה של המגילות. נכון שהיא נחותה משפת התנ"ך שהועלה על הכתב באותם ימים בבית המקדש, ובכל זאת אוזן מנוסה מבחינה בקלות שקיים קשר ביניהם.
עכשיו צריך לומר כמה מילים על התוכן של המגילות
ראשית, מרביתן היו כתובות עברית, מיעוטן כתובות ארמית או יוונית.
המגילות עצמן עוסקות במספר נושאים עיקריים.
חלקן, הן באמת העתקים של התנך, שאותו אנשי הכת חזרו והעתיקו. יחד עם זאת הטקסטים מהתנך שנמצאו בקומראן אינם זהים לחלוטין לתנך שאנחנו מחזיקים בידינו – מה שמעיד שהעיצוב הסופי של התנך עדיין לא הגיע לסיומו (או שהנוסח שהגיע לקומראן לא היה עדכני).
חלק אחר מהמגילות הן "פשרים", שאותם פירשו כוהני הצדק, או מורי הצדק שעמדו בראש הכת.
פשר הוא ציטוט של פסוקים אחדים מתוך התנ"ך, לרוב מתוך הספרות הנבואית, ופירושו ברוח הכת ובהתאם לאמונתה. כלומר, נבואות שניתנו מאות קודם, פורשו ע"י מנהיגי הכת כאילו הן מתכוונות לעכשיו. לימים שבהם חייתה הכת (למעשה מדובר בפרשנות קדומה. לימים פרשנים כמו רש"י, הרמב"ן והרמב"ם ואחרים + כל הרבנים שחיים בימנו, נוהגים באותה שיטה עצמה. הם מפרשים את הטקסט המקראי, כאילו הוא מתייחס להווה שבו חי הפרשן).
מורי הצדק שעמדו בראש הכת לדורותיה, נחשבו אנשים מוארים שידעו לפרש את הפסוקים שהעתיקו מהתנך, ולהתאימם לימי ההווה שבו חיו.
מגילות אחרות היו העתקים של הספרים החיצונים, שעליהם דיברנו בפרקים רבים. והעובדה שלקומראן הגיעו חיבורים "חיצוניים" מעידה שבשלב זה עדיין לא חל איסור לקרוא אותם, דבר שיקרה כ-250 שנים מאוחר יותר.
ולבסוף, החיבורים החשובים והמרתקים ביותר, הם כמובן אלה שמתייחסים לאורח החיים של הכת עצמה, לחוקיה ולתפיסת עולמם הקיצונית של המנהיגים שעמדו בראשה. מדובר בחיבורים שלהם מאפיינים כיתתיים מובהקים, עמוסים חרפות וקללות איומות ונוראות שמשולחות לעברם של מתנגדיהם, וראשונים לכולם הם משפחת החשמונאים – ועל הסיבה לכך נרחיב את הדיבור בפרק הבא.
נסכם בקצרה את הדברים שאמרנו כאן.
הממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו במתחם המגורים שבקומראן, עולים בקנה אחד עם תוכן המגילות שהוטמנו במערות הפזורות מסביב. וסך כל הממצאים, שרק את החשובים שבהם הזכרנו כאן, מהווים עדות שלקומראן התקבצו אנשים משכילים, שלהם אוריינטציה כוהנית. אנשים שהיו קשורים לבית המקדש שעמד בירושלים, שאליו שאפו לחזור.
והשאלה מי היו אותם אנשים ומה מסביר את העובדה שפנו לפינה הכי דרומית ונידחת של ישראל, ועל השאלה מדוע הם שנאו, ממש תיעבו, את החשמונאים, נדבר בפרק הבא.
