47: המגילות הגנוזות: סיפורה של כת קומראן

ארבעת הפרקים הבאים בפודקאסט שלנו מוקדשים לסיפורה של כת גברים מסתורית, סגפנית ומבודדת, שהתקיימה במשך למעלה מ-200 שנים בקומראן. אנשי הכת כתבו את "המגילות הגנוזות". מגילות שאותן גנזו בכדי חרס, ואת הכדים הטמינו במערות הפזורות סביב מתחם המגורים שהקימה.

מתוך המגילות עולה שמנהיגי הכת השתייכו למשפחת כוהנים מיוחסת ועשירה בשם צדוק, שעמדה בראש החברה הישראלית ובראש בית המקדש השני. ואם כך, מדוע הם נמלטו מירושלים, ומי היו נחשי האפעה שמפניהם נמלטו?

מתוך המגילות עולה שאנשי הכת ציפו והתכוננו לבואה של מלחמת קץ הימים, היא "מלחמת בני האור בבני החושך". מלחמה שתפרוץ מתוך מתחם המגורים שהקימו, ושתסתיים ביום שבו שונאיהם "בני החושך" ייפלו לתוך תהומות האש. ואילו הם, "בני האור", ישובו לירושלים ולבית המקדש. וכדי שהציפייה המיוחלת תתגשם, מנהיגי הכת קבעו לאנשיהם שורה ארוכה של דיני טומאה וטוהרה קיצוניים שבקיצוניים, ועונשים אכזריים למי שיפרו את חוקיהם – למה?

שרון ואני מספרים את סיפורה של הכת, והפרק הראשון מוקדש לסיפור הלא יאמן של מציאת המגילות, ולסיפורם של פרופ' אליעזר ליפא סוקניק ובנו, אינדיאנה ג'ונס האמיתי – הלוא הוא פרופ' יגאל ידין (שהיה הרמטכ"ל השני).

האזנה נעימה,
ליאורה ושרון.

תמליל הפרק

ארבעת הפרקים הבאים הם עוד מיני סדרה, ברשימת הפרקים ההולכת ומתארכת בפודקאסט שלנו, והיא מוקדשת לסיפורה של כת גברים מסתורית שכתבה את המגילות, שמוכרות לכולנו בשם "המגילות הגנוזות".       

הפרק שלפנינו לוקח אותנו לשתי תחנות בעבר של ישראל, ולשני סיפורים שקשורים וכרוכים זה בזה, למרות שיותר מ-2000 שנים מפרידים ביניהם.

            הסיפור האחד לוקח אותנו לסביבות שנת 150 לפנה"ס. הוא לוקח אותנו לחרבת קומראן שבמצוק העתקים התלול והמסוכן שמתנשא ממול לים המלח ובקרבת עין גדי. שם במרומי הצוק הגבוה והזרוע מערות שאפילו עטלפים לא מתגוררים בהן, חייתה במשך למעלה מ-200 שנים כת מסתורית. כת של גברים שפרשו מירושלים, מעיר המקדש, שהייתה המרכז הפולחני והחברתי של היהודים שחיו בארץ ישראל. חברי הכת שחיו בקומראן כתבו על גבי קלף חיבורים שאותם גוללו למגילות וטמנו בכדי חרס; ואת כדי החרס החביאו במערות הפזורות במצוק. והמגילות שנגנזו הן כמובן "המגילות הגנוזות".

            הסיפור השני לוקח אותנו ליום שבת, כ"ט בנובמבר 1947, הוא היום שבו החליטה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (האו"ם) על סיום המנדט הבריטי בישראל, ועל קבלת התכנית של "גבולות החלוקה", המחלקת את ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית. ברגע שהסתיימה ההכרזה באו"ם, מדינות ערב הכריזו על מלחמה בישראל – ומלחמת השחרור פרצה.

            באותו יום שבת, כ"ט בנובמבר 1947, עזב הארכיאולוג פרופ' אליעזר ליפא סוקניק, את ירושלים, שכבר הייתה נתונה מזה מספר שנים במלחמה ונסע לבית לחם כדי לרכוש שלוש מתוך שבע המגילות הראשונות שהתגלו באחת המערות שבקומראן .  ואת שני הסיפורים, שהתרחשו בשתי תקופות דרמטיות וסוערות בתולדות ישראל נספר עכשיו. סיפורה של כת קומראן – הכת שכתבה את המגילות הגנוזות

פרק 1 מתוך 4

שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לשרון ואלי לפרק נוסף בפודקאסט של התנך. ארבעת הפרקים הבאים הם עוד מיני סדרה, ברשימת הפרקים ההולכת ומתארכת בפודקאסט שלנו, והיא מוקדשת לסיפורה של כת גברים מסתורית שכתבה את המגילות, שמוכרות לכולנו בשם "המגילות הגנוזות".     

            כשנסיים להקליט את ארבעת הפרקים הבאים, נחזור לפרויקט המיוחד שלנו, שמוקדש לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל. ובינתיים, נעדכן את המאזינים שיש לנו אתר חדש, זמין ונוח, שכולל את כל הפרקים שהקלטנו, וכן את כל הטקסטים המלווים של כל פרק ופרק. מי שמעוניין רשאי להשתמש בחומר הכתוב,  אך הכללים הנהוגים מחייבים אותו לציין את המקור שממנו נלקח – ואחרי הערה קצרה זו נצלול אל הפרק שלפנינו, שייקח אותנו לשתי תחנות בעבר של ישראל, ולשני סיפורים שקשורים וכרוכים זה בזה, למרות שיותר מ-2000 שנים מפרידים ביניהם.

            הסיפור האחד לוקח אותנו לסביבות שנת 150 לפנה"ס. הוא לוקח אותנו לחרבת קומראן שבמצוק העתקים התלול והמסוכן שמתנשא ממול לים המלח ובקרבת עין גדי. שם במרומי הצוק הגבוה והזרוע מערות שאפילו עטלפים לא מתגוררים בהן, חייתה במשך למעלה מ-200 שנים כת מסתורית. כת של גברים שפרשו מירושלים, מעיר המקדש, שהייתה המרכז הפולחני והחברתי של היהודים שחיו בארץ ישראל. חברי הכת שחיו בקומראן כתבו על גבי קלף חיבורים שאותם גוללו למגילות וטמנו בכדי חרס; ואת כדי החרס החביאו במערות הפזורות במצוק. והמגילות שנגנזו הן כמובן "המגילות הגנוזות".

            הסיפור השני לוקח אותנו ליום שבת, כ"ט בנובמבר 1947, הוא היום שבו החליטה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (האו"ם) על סיום המנדט הבריטי בישראל, ועל קבלת התכנית של "גבולות החלוקה", המחלקת את ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית. ברגע שהסתיימה ההכרזה באו"ם, מדינות ערב הכריזו על מלחמה בישראל – ומלחמת השחרור פרצה.

            באותו יום שבת, כ"ט בנובמבר 1947, עזב הארכיאולוג פרופ' אליעזר ליפא סוקניק, את ירושלים, שכבר הייתה נתונה מזה מספר שנים במלחמה ונסע לבית לחם כדי לרכוש שלוש מתוך שבע המגילות הראשונות שהתגלו באחת המערות שבקומראן .  ואת שני הסיפורים, שהתרחשו בשתי תקופות דרמטיות וסוערות בתולדות ישראל נספר עכשיו.

ואם כך, נצא לדרך ותחילה נעצור בשנת 1947

פריצות דרך מדעיות ששינו מהקצה אל הקצה את פני המדע, נחלקות לשתי קבוצות עיקריות.

            האחת היא תולדה של מחקר מקיף, שהושקעו בו שנות עבודה ארוכות ותקציבים אין סופיים. פריצת דרך שנייה מתרחשת בהיסח הדעת. היא צירוף מקרים נדיר, אך הכרחי, של האיש הנכון בזמן הנכון – והאיש הנכון שנמצא בזמן הנכון, הוא תמיד מלומד גדול שמסוגל להבין את משמעות התגלית המפתיעה שנקרתה בידו.

            ודוגמה מצוינת של איש שכזה הוא סיפור נחמד ולא בהכרח אמיתי,  אודות סטודנט צעיר ועצלן בשם אייזיק ניוטון, שבמקום לשבת בכיתה, הוא בחר לנמנם מתחת לעץ תפוחים.

            ניוטון הצעיר נרדם אדם אחד, אך התעורר אדם אחר לחלוטין לאחר שתפוח מהעץ שתחתיו שכב, נפל על ראשו.  אני, מיותר לציין, הייתי עוקרת בזעם את עץ התפוחים,  אלא שלמרבה המזל התפוח נפל על הראש של ניוטון ולא על הראש שלי. וניוטון שלא השקיע עד כה דקה אחת של מחשבה על חוק הכבידה, תהה מדוע התפוח נפל כלפי מטה ולא נפל כלפי מעלה או הצידה. והתהייה של ניוטון חוללה מהפכה אדירה בעולם הפיזיקה – זו על כל פנים האגדה, ואנחנו לא הולכים לקלקל סיפור יפה, אלא להשתמש בו לצרכינו. 

אנחנו הולכים לומר שסיפור מציאתן של  המגילות חוזר במילים אחרות על סיפור התפוח שנפל על ראשו של ניוטון הצעיר – רק בשינוי קל.

במקרה שלנו התפוח באמת נפל על ראשו של האיש הנכון – אך לא בזמן הנכון, כי אם בעיתוי הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת!

מעשה  בפרופסור לארכיאולוגיה בשם אליעזר ליפא סוקניק, שבשנת 1947 היה ראש המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית שבירושלים.

בפני סוקניק הוצגה פיסת קלף קטנטונת, שעליה כתובות מילים אחדות בכתב יד שאך בודדים בעולם יכלו לזהותו – וסוקניק היה אחד הבודדים האלה.

            סוקניק זיהה שהמילים כתובות בכתב עברי עתיק, שהיה נהוג בישראל בימים שבהם בית המקדש השני עדיין עמד על תילו. הוא הבין  מייד שמילים בודדות אלו, הן טלסקופ שמשקיף אל העבר הרחוק של ישראל, אל תקופה שבשנת 1947 נחשבה "חור שחור" בידע שהיה בידי החוקרים על ההיסטוריה של ישראל בימי בית המקדש השני. 

            ואם לפני רגע הזכרנו את ניוטון והתפוח, הרי שעם מציאת המגילות נפתח ענף חדש במחקר, שחובק את העולם היהודי והנוצרי כאחד. ובתום המאה ה-20 לספ' המגילות הוכתרו לתגלית הארכיאולוגית החשובה ביותר לחקר התנ"ך והנצרות. 

סיפור מציאת המגילות

על סיפור מציאת המגילות התפרסמו מספר גרסאות. היות שההבדלים ביניהן לא משמעותיים, אני בוחרת לחזור על גרסתו של הארכיאולוג, פרופ' חנן אשל ז"ל, שהתפרסמה בספר מגילות קומראן, מבואות ומחקרים. ואני בוחרת בגרסה של חנן,  משום שלפני שנים רבות מאד הוא היה אחד משני המנחים שלי לדוקטורט.

וזה סיפור המעשה:

            בשנת 1947 טיפסו שני בדווים משבט התעמרה על המצוק הגבוה שמתנשא בקרבת קיבוץ עין גדי בחפשם עז תועה שהלכה לאיבוד. 

תוך כדי חיפוש הבחינו השניים במערה שפתחה התחתון היה חסום בקיר לבנים, ופתחה העליון פתוח. השניים השליכו אבן לתוך המערה, ולהפתעתם שמעו שהאבן ניפצה כלי חרס.  היות שלא נמצאו בידם חבלים וכלי מאור, הם לא יכלו להיכנס למערה – אך הם חזרו אליה כעבור יומיים.

            במערה נמצאו שמונה כדי חרס שהיו סגורים במכסי חרס. שישה מהם היו ריקים. בכד השביעי נמצאו שאריות אוכל שאותן השליכו, למרבה הצער.

בכד השמיני נמצאו שלוש מגילות עשויות קלף, שהיו עטופות בבד.

            לשני הבדווים הצעירים, שבוודאי לא ראו אות כתובה בחייהם, לא היה מושג שמצאו את מה שיתברר עד מהרה כשלושת יהלומי הכתר של המגילות (מגילת ישעיהו השלמה, מגילת הסרכים ופשר חבקוק).

            הם הוציאו את המגילות מהמערה והראו אותן לאנשי השבט שלהם, ואח"כ לקחו אותן לבית לחם, ושם ניסו ללא הצלחה למכור אותן לסוחרי עתיקות. 

לבסוף, רצען, או סנדלר בשם קנדו, שעסק גם בתיקון נעליים וגם בסחר עתיקות, קנה אותן מידם בסכום של 5 ל"י. 

            קנדו שהשתייך לכנסייה האשורית-סורית, מכר את המגילות תמורת 24 ל"י לראש הכנסייה שלו, הפטריארך אתנסיוס שמואל.

            בינתיים חזרו הבדווים החרוצים לחטט במערות שבצוק העתקים ומצאו ארבע מגילות נוספות, שגם אותן רכש ראש הכנסייה האשורית. 

            מהנקודה הזו לא ברור כיצד בדיוק התגלגלו הדברים, אך דבר מציאת המגילות נודע לסוחר עתיקות ארמני,  והוא היה זה שסיפר לפרופ' סוקניק שבדיוק חזר משנת שבתון בארה"ב, על דבר מציאתן. וסוקניק נפגש עם הפטריאך האשורי שהראה לו פיסת קלף קטנטונת מבין שבע המגילות שכבר רכש.

ובמילים אלו תיאר סוקניק ביומנו את תחושותיו:

"ידיי רעדו והחלתי פורש (=מפרש) אחד מהם. קראתי משפטים מספר ונמצאתי למד כי כתובים הם עברית תנכי"ת נפלאה, בדומה לסגנון ספר תהלים. לפתע ניעורה בי ההכרה כי זיכני הגורל לקרוא בספרים עבריים שעין אדם לא פענחה אותם זה אלפיים שנה."  

עכשיו, כדרכנו נכניס את מה שאמרנו לקונטקסט רחב יותר:

בשנת 1947 היא השנה שעליה אנחנו מדברים ושבה נמצאו המגילות הראשונות, הייתה ישראל נתונה בעיצומה של תקופת "המאורעות", או "הפרעות".

            ה"מאורעות" החלו בשנת 1921 והן התאפיינו בגלים של תקיפות של ערבים, שהתנפלו ורצחו תושבים יהודים שחיו בארץ ישראל. וירושלים שהייתה מחולקת לשכונות יהודיות (שחיו במערב העיר) ולשכונות של ערבים שהקיפו אותן מכל עבר, ספגה מלוא חופניים טרור ורציחות.

            ב-29.11.1947, הוא היום שבו רכש סוקניק את שלוש המגילות הראשונות, הפכו ה"מאורעות" למלחמת השחרור, משום שבאותו יום כל מדינות ערב הכריזו מלחמה על ישראל. וירושלים שבה התגורר סוקניק, נכנסה למצור והשכונות היהודיות הופגזו יומם ולילה ע"י הלגיון (הצבא) הירדני, ושיירות שהובילו אספקה לירושלים הותקפו גם הן (באב אל-ואד).

            אין שום סיבה להניח שמציאות פאסטורלית וחסרת כל מתח זו זו הייתה יכולה לעצור את הארכיאולוג העקשן, שפיסת קלף קטנטונת טלטלה את כל עולמו, מלעשות מספר פעמים את הדרך מירושלים לבית לחם, במטרה לרכוש מידי הפטריארך האשורי את המגילות שנמצאו ברשותו. 

קטן עליו.

            ואכן, ביום שבת, ה-29 לנובמבר 1947 הושלמה העסקה וסוקניק רכש  שלוש מגילות תמורת 53 לירות, שאותן קיבל מנשיא האוניברסיטה העברית. למרבה הצער הוא לא הצליח לגייס כסף כדי לרכוש את ארבע המגילות הנוספות. שכן, עם פריצת מלחמת השחרור הפטריארך האשורי נמלט לארצות הברית יחד עם ארבע המגילות היקרות, שאותן הבריח בכליו. והעובדה שהמגילות חמקו מהארץ, שברה את ליבו של סוקניק – וזו לא לשון של הגזמה.

משהגיע הפטריארך לאמריקה הוא ניסה למכור את המגילות,  אך בשל קשיים משפטיים הוא לא מצא להן קונה.

אחת הסיבות לכך הייתה מעמדן המשפטי בארה"ב. רוכשים פוטנציאלים חששו שבית המשפט יחייב אותם להחזיר אותן לארץ שבה נמצאו. בנוסף, המגילות שהגיעו לארה"ב כבר היו מצולמות. והמחקר בעניינן שאך יצא לדרך,  התבסס על צילומים.  זאת ועוד, המגילות הפריכות שהיו עשויות קלף עדין, לא נחשבו באותם ימים השקעה מעניינת בעיני אספני עתיקות ולא נמצא להן קונה. 

בדיעבד, התברר שלעובדה שלארבע המגילות לא נמצא קונה, הייתה מזל גדול. מזל  ענק ומפתיע, ועל כך נספר עוד מעט. 

את המציאות שתיארנו, צריך להניח תחת מיקרוסקופ ענק.   

אנחנו עומדים כרגע בשנת 1947. רק שנתיים קודם לכן, בשנת 1945, הסתיימה מלחמת העולם השנייה. עם סיום המלחמה, מאות אלפי פליטים חסרי כל החלו נוהרים מאירופה לישראל, שבעצמה הייתה נתונה במלחמה.  בנוסף, המוסד לעלייה ב' שפעל עוד קודם להבאת אוניות מעפילים של יהודים מתחת לאף של הבריטים  ששלטו בארץ, פעל לאחר המלחמה ביתר מרץ להבאת יהודים מאירופה, בהם ילדים שנמסרו למנזרים ולמשפחות נוצריות.

            כדי להוסיף שמחה על שמחה בשנת 1947 הכריזו ארצות ערב מלחמה על ישראל, והיהודים שחיו בארצות ערב הפכו יעד לפרעות ורציחות מצד שכניהם הערבים, והיה הכרח דחוף להציל אותם ולהביאם ארצה. ואכן החשש הנורא שמא יהודי ערב יחלקו גורל דומה עם יהודי אירופה, המריצה את המוסד לעליה בשיתוף עם המחלקה הערבית לצאת ולהצילם.

וכאן צריך להדגיש בקול גדול ורם שבשנת 1947/8 מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ-650.000 איש בלבד.  זה הכל.

650.000 יהודים שחיו בארץ ישראל, קלטו בעשור הראשון להקמת המדינה למעלה מ-900.000 יהודים!!!

מרביתם היו ניצולי שואה אומללים, המומים ומרוסקים שהובאו מאירופה לארץ שנמצאה במלחמה. מיעוטם היו עולים שהובאו מארצות ערב – וכולם נשלחו אחר כבוד למעברות ברחבי הארץ (וכל כפויי הטובה שיש להם טענות על המעברות, צריכים לבקש סליחה ומחילה על כל טענה שהשמיעו. הם צריכים להיזכר מהיכן הגיעו,  ובאיזה מצב חייתה האוכלוסייה הארץ ישראלית שיצאה להצילם. הם צריכים לזכור שהם היו נרדפים בארצם ושהגיעו לישראל חסרי כל, עם אפס רכוש. ולזכור שבארץ איש לא שרף את בתיהם ולא בזז את רכושם ולא ריכז אותם למקום אחד והעלה אותם באש). 

            הבאת יהודים לישראל תוך כדי מלחמת השחרור, שנמשכה לתוך מבצע קדש (או מלחמת סיני 1956) עלתה הון עצום למדינה הקטנה, שנכנסה לתקופה המכונה 'צנע'. בשל מחסור במזון וחשש שאנחנו עלולים להיכנס למצב של רעב (באירופה לאחר המלחמה שרר רעב), הקציבו תלושי מזון לאוכלוסייה שחייתה בישראל. 

            דומה שעכשיו ברור לחלוטין מדוע לפני שתי דקות אמרנו ש-כ"ט בנובמבר 1947 מסמן את הזמן הגרוע ביותר למציאת ורכישת המגילות. זה היה הזמן הגרוע ביותר שבכלל ניתן להעלות על הדעת לממן משלחות ארכיאולוגיות שתצאנה למערות החבויות במתלול המסוכן שבצוק העתקים – ומכיוון שלא ניתן היה למצוא זמן גרוע יותר מזה – אז ברור שזו הייתה השנה שבה החל המרדף הפרוע אחרי המגילות – והמרדף אכן היה פרוע והוא התנהל בשלושה ראשים.

בראש האחד עמדו ארכיאולוגים צרפתיים מבית הספר למקרא של המסדר הדומיניקאני שבירושלים המזרחית, ואת המצב המוזר הזה צריך להסביר.

            קומראן אמנם נמצאה בשטחה של ארץ ישראל, אך האב, פרופ' רולן דה-וו, שעמד בראש המשלחת הארכיאולוגית הצרפתית (1956-1951),  חי בחלקה המזרחי של ירושלים שהייתה תחת שלטון ירדן. וירדן הייתה במלחמה עם ישראל. ולפיכך האב הדומיניקני העביר את המגילות שמצא למוזיאון רוקפלר,  שגם הוא נמצא בירושלים המזרחית. כלומר, הוא העביר את המגילות שמצא בישראל לידי השלטון הירדני … .

            וכאן צריך לציין שהסיבה שלנוצרים היה (ויש) עניין עצום במגילות, היא  משום  שהאמינו שהן יכולות לספר משהו על ראשית הנצרות ועל תולדותיו של ישו (מה שכמובן לא נכון). ולכן, למרות המלחמה שמסביב, פרופ' רולן דה-וו ואנשיו היו להוטים להוציא משלחות לקומראן ולחפש מגילות נוספות.

הראש השני היה של הבדוויים, שניהלו חפירות פרועות משל עצמם. הבדווים אמנם לא הבינו את חשיבותן של המגילות ולא את ההתרגשות העצומה שעוררו, אך הם הבינו שהן מכרה זהב, שהנוצרים והיהודים מוכנים לשלם עבורן כסף רב – וכסף הבדווים הבינו.

ומכיוון שהם היו זריזים ויעילים, ופטורים מכל בירוקרטיה מסורבלת וניהול תקין, הם התנפלו בשצף-קצף על המערות החבויות בקומראן במטרה למצוא מגילות נוספות. הבדווים שדדו את המערות וחיבלו בהן. הם הזרימו מגילות לשוק העתיקות שבירושלים המזרחית ובבית לחם, ועד היום איש לא מסוגל להעריך את מידת הנזק שהסבו.

            ואם לא די בהשחתת המערות, הרי שעד מהרה מצאו הבדווים דרך למקסם את הרווחים שלהם: הם חתכו את המגילות הפריכות והיקרות, ומכרו כל חתיכה בנפרד. וכך, מגילות שהשתמרו למעלה מ-2000 שנים בתוך כדי החרס, ניזוקו קשות מהטיפול הברברי, הפרוע והאכזרי שהעניקו להן הבדווים.  

            וכאן צריך לומר לזכותם של הירדנים, שהם פעלו לעצירת השחתת המגילות. הירדנים החליטו לשלם לבדווים לפי גודל החתיכה, כאשר מחירה הלך ועלה ככל שהמגילה הייתה גדולה יותר.

ולבסוף, בראש החץ השלישי עמדו ארכיאולוגים ישראליים. הארכיאולוגים, שממילא היו מועטים, חיו בימים הסוערים שתיארנו והיו חלק אורגני מהאוכלוסייה הישראלית והווייתה.  הם היו חלק בלתי נפרד מהמצוקה של אותם ימים, אך הם ידעו היטב שאם לא יכנסו לתחרות נגד הארכיאולוגים הנוצרים שפעלו תחת ההרשאה של השלטון הירדני, ונגד השודדים הבדווים שפעלו תחת ההרשאה של עצמם, המגילות היקרות תאבדנה מישראל ולא ניתן יהיה להשיבן.

            החשש שמא המגילות שלהן ערך עצום להבנת פרק שלם בהיסטוריה של ישראל שעליו כמעט לא ידעו דבר, נשמטות מידינו, היה אמיתית. ושלכן, למרות המלחמה והמצוקה הכלכלית, הצלתן היא משימה בעלת חשיבות לאומית, הצלה שלא יכולה להידחות למועד אחר. 

אינדיאנה ג'ונס האמיתי

דיברנו על פרופ' סוקניק.  מה שלא אמרנו שלפרופסור היה בן בשם יגאל ידין. ובימים שבהם  הפרופסור התרוצץ בין ירושלים לבית לחם, בנו, יגאל ידין, היה מפקד בכיר בהגנה ואח"כ במלחמת השחרור. בשנת 1949 מונה ידין לרמטכ"ל השני של ישראל, ושימש בתפקידו עד שנת 1952. עם פרישתו מהצבא (בגלל סכסוך עם בן גוריון) הוא החליט ללכת בעקבות אביו ופנה להשלים את לימודי ארכיאולוגיה שאותם הפסיק בעקבות המצב בארץ, תוך התמקדות בחקר המגילות שעדיין היה בתחילת דרכו.                                                                                                                              בשנת 1954 התרחש בשנית במשפחת סוקניק-ידין אותו צירוף מקרים נדיר של האיש הנכון  – אבל הפעם, לשם שינוי, גם בזמן הנכון.

בשנת 1954 שהה ידין בארה"ב. באחד הימים צדה  עינו מודעה קטנטונת שהתפרסמה בעיתון  Wall Street Journal, שהציעה למכירה ארבע מגילות.

אלה היו ארבע המגילות שנשמטו שש שנים קודם לכן מידיו של אביו משום שראש הכנסייה האשורית שבירושלים הבריח אותן לאמריקה. 

            ידין הבין את משמעותה של המודעה, והחל מייד לנהל מו"מ לרכישתן. החשש הגדול שלו היה שגורם זר יצליח לשים עליהן את ידו, והן לעולם לא תגענה לישראל. בסופו של דבר הוא רכש את ארבעת המגילות בסכום של 250.000 $ שאותו קיבל מהאוניברסיטה העברית בירושלים. גרסה אחרת אומרת שנדבן יהודי בשם גוטסמן סייע במימון הרכישה ובמימון הקמת היכל הספר שצמוד למוזיאון ירושלים, שנבנה במיוחד לשם הצגתן.

            ידין החזיר הביתה את ארבע המגילות שחמקו מידיו של אביו. אך למרבה הצער סוקניק לא זכה לדעת שבנו סגר את המעגל, שכן הוא הלך לעולמו שנה אחת קודם לכן (1953).

*    זה הזמן להזכיר ששנים ספורות קודם לכן קנה קנדו, הרצען מבית לחם, את שלוש המגילות הראשונות ב-5 ל"י, שאותן מכר לפטריארך ב-24 ל"י. סוקניק האב שילם 53 לירות עבור שלוש מגילות. יגאל ידין שילם עבור ארבע מגילות 250.000$. היום מחירן של המגילות נמדד במיליוני $, וספק אם הן עומדות למכירה.

נסכם בקצרה את מה שאמרנו בפרק זה, שהוקדש לסיפור מציאת המגילות. 

אך לעתים נדירות ניתן לומר שתגלית בסדר הגודל שתיארנו, שפותחת ענף חדש במחקר, שמשנה את כל מה שהיה ידוע עד כה, קשורה לזמנה בקשר כל כך שלילי וקיצוני, כמו זה של מציאת המגילות בשנת 1947.  אין שום ספק שאם מציאת המגילות הייתה מתעכבת ב-10 שנים, הדרמה האפוקליפטית, שבה יהודי אירופה כמעט שנכחדו, ושבה יהודי ערב עמדו על סף הכחדה ושבה היהודים בארץ הזו נלחמו על חייהם,  הייתה מתונה ושפויה בהרבה. במקרה שכזה, אנחנו היינו מספרים סיפור אחר לחלוטין.  משום שהדבר האחרון שהיה צריך בסיטואציה שתיארנו, היה לשלוח ארכיאולוגים לקומראן במטרה שיצילו גם מגילות עשויות קלף שמספרות סיפור שהתרחש לפני למעלה מ-2000 שנים קודם לכן.

            ואולי אנחנו צריכים להפסיק לדבר במושגים אפוקליפטיים ולדבר דווקא  במושגים משיחיים. משום שלו המגילות הראשונות היו נמצאות 10 שנים מאוחר יותר,  פרופ' אליעזר ליפא סוקניק כבר לא היה זוכה לראות אותן.  ומי יודע מה היה עולה בגורל המחקר, אם פיסת הקלף שראה  הייתה נופלת לידיו של איש סתמי שאיננו מסוגל לקרוא את המילים הכתובות בה ולהבין את משמעותן העצומה. 

            ולכן, למרות שהארץ באמת דיממה מדם הנספים בארץ ובתפוצות, יש לתת תודה גדולה על כך שפיסת הקלף הגיעה לידיו של פרופ' אליעזר ליפא סוקניק – וחשוב ששמו של המלומד העקשן ופורץ הדרך הזה, יהיה מוכר לציבור הרחב ולא רק למספר בודד של מלומדים.  

נסיים את הפרק הזה במילים הבאות. סוקניק האב וידין הבן היו בין הארכיאולוגים הראשונים שהגיעו לקומראן הנידחת, למקום שבו חייתה במשך 200 שנים כת של גברים, שקבעה לעצמה דיני טומאה וטוהרה קיצוניים ומחמירים עד כדי טירוף.  בתקווה, שמחר, אולי מוחרתיים, תפרוץ מלחמת בני האור בבני החושך, שתאפשר להם להיחלץ מהמקום הנורא שבו חיו ולשוב לירושלים. ומגילת מלחמת בני אור בבני חושך, הוא שם של אחת המגילות החשובות ביותר שנמצאו בקומראן. מגילה שאותה פענח סוקניק האב ושעליה כתב בנו את הדוקטורט המבריק שלו.  

            ועל כת הגברים הסגפניים, שהאמינה שמלחמת קץ הימים תפרוץ ממתחם המגורים שבו חייתה, שכתבה חיבורים שאותם גנזו בכדי חרס והטמינו במערות הפזורות סביב מתחם המגורים שהקימה, נספר בפרק הבא. 

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.