לפנינו החלק השני והאחרון שעוסק בשאלה מי כתב את התנך ומדוע בכלל נכתב? מה הסיפור שעומד מאחורי הסיפור של הספר החשוב והמשפיע ביותר בתולדות האנושות.
נזכיר בקצרה את הדברים החשובים ביותר שאמרנו בפרק הקודם, שילוו אותנו בפרק זה.
אמרנו שהתנך עצמו מכסה תקופה של 1350, אולי 1400 שנים, אלא שכתיבתו השיטתית ומסודרת החלה זמן קצר לאחר חנוכת בית המקדש השני, בערך למן שנת 500 לפנה"ס, ושהיא נמשכה בין כתלי המקדש, עד שחרב בשנת 70 לספ' – וכן, שהכתיבה נמשכה עשרות שנים נוספות לאחר החורבן.
לחיזוק הטענה שהתנך נכתב בין כתלי המקדש, אמרנו שהסידור הכרונולוגי המדויק של אלפי פריטים שכתובים בשפה מצוחצחת ומהודרת, מהווים הוכחה שהוא נכתב במקום אחד ותחת קורת גג אחת, והמקדש היה המקום היחיד בישראל שיכול היה לספק את קורת הגג הזו.
ועכשיו נתקדם
אחת הטענות הגדולות שלנו הייתה שמטרת כותבי התנך הראשונים שהחלו לפעול בסביבות שנת 500 לפנה"ס הייתה להעלות על הכתב את מה שנשתייר בזיכרונם מהסיפורים שעברו בעלפה מדור לדור בימים שקדמו לחורבן ולגלויות – ועובדה שזה מה שעשו!
אלא שמה שהחל כמפעל כתיבה קטן, הפך ברבות הימים למפעל ממוסד. לסיפורים הקצרים נוספו בהדרגה סיפורים ועניינים מורכבים וארוכים בהרבה – ודוגמה טובה הממחישה את דברינו היא הספרות הנבואית, שלדברי החוקרים הועלתה על הכתב במאה ה-3 לפנה"ס. כלומר, כ-200 שנים לאחר זמנם של הכותבים הראשונים.
ספר איוב, קהלת, אסתר, תהילים, משלי ועוד חיבורים, הועלו על הכתב בשלבים מאוחרים בהרבה, והם כבר לא מתייחסים לעבר הרחוק של ישראל, ומבחינת המורכבות הספרותית שלהם, לא יתכן שנשתמרו בזיכרון ועברו בעלפה מדור לדור. ולכן קרוב לוודאי שהם פירות של סופרי בית המקדש עצמם, מה שתומך בטענה שברבות הימים הפך בית המקדש מרכז כתיבה ממוסד ומאורגן.
התיאולוגיה
כותבי התנך פעלו בתוך מרכז דתי ופולחני, ולכן מלכתחילה ברור שאנחנו עוסקים בחיבור דתי – מה שאומר שהגיע הזמן להזמין את אלוהים, הגיבור הגדול של התנך, להיכנס לשיחה.
כאשר אנחנו מסתכלים במבט כולל על התנך, קל לזהות בו שני ייסודות תיאולוגיים חשובים.
הראשון הוא שהתנך מספר סיפור של עם אחד, שכבר בשחר הבריאה בחר בו אלוהים להיות לו לעם. ואכן, מערכת היחסים בין האל הגדול שלמעלה לבין בני עמו הקטן שלמטה, חוצה את התנך לאורכו ולרוחבו. והמסקנה שעולה מנתון זה, היא שבשלב כלשהו הצביון הדתי היה זה שאותו ביקשו עורכי התנך להעניק לספרם.
העניין השני הוא שהתנך מציג את אלוהים, כאל האמיתי היחיד, שעוצמתו וצדקתו היא אין סופית. ובהתאם לגישה זו התנך חוזר אין ספור פעמים על הטענה שהאלים שבהם האמינו בני העמים השכנים, הם אלי שווא. פייק אלים ולא אלוהים אמיתי!
במילים אחרות, אם אמרנו שמטרת סופרי התנך שפעלו בתחילת הדרך הייתה לשמר את קורות העבר, הרי שאלה שחיו בדורות הבאים, שהוסיפו סיפורים שמתייחסים לתקופות מאוחרות, עטפו את כל החיבורים שנכנסו לתנך במעטפת תיאולוגית עבה.
זאת ועוד, כדי ליצור התחלה מסודרת למגבש הסיפורים שהלכו והצטברו, הם הוסיפו לראשית ספרם את סיפור בריאת העולם, שמוכיח את עוצמתו האין סופית של האל שברא עולם בכוח דיבורו בלבד.
כותבי התנך הוסיפו לחיבורים הפשוטים שמספרים על אנשים פשוטים, מעשי ניסים ונפלאות שלא היו יכולים להתרחש כדרך הטבע. מעשים שנועדו להוכיח שהקשר בין אלוהים לבין האבות הראשונים, החל מייד לאחר בריאת העולם.
הם סיפרו שאלוהים הציל את נוח מהמבול, וששרה לא הצליחה להרות משום שאלוהים סגר את רחמה, ושהיא הרתה בגיל 90, משום שאז הוא היתיר לה היריון. הם סיפרו שמשה עשה להטים עם המטה שלו, ושהמטה של אהרון הפך תנין שאכל את התנינים הקטנים שהפיקו חרטומי מצרים.
ואם אמרנו שמטרת כותבי התנך הראשונים הייתה לשמר את מה שזכרו מעברם, הרי שבמהלך מאות שנות קיומו של המקדש, המקדש הפך מרכז כתיבה מורכב ומשוכלל שפעל תחת מטרייה תיאולוגית אחת – ועוד רגע נראה שהמטרייה הזו הייתה מלאת חורים ומהמורות.
כתיבה שבדיעבד
מכיוון שעד עכשיו דיברנו על דברים פשוטים, ממש קלילים, הרי שהגיע הזמן לעשות את מה שאנחנו תמיד אוהבים לעשות, וזה לסבך אותם כהוגן.
בפרק הקודם אמרנו שהתנך מכסה תקופה שנמתחת על פני כ-1350, אולי 1400 שנים. בערך למן סביבות שנת 1800 לפנה"ס ועד סביבות שנת 450 לפנה"ס.
עוד אמרנו שכתיבת התנך באופן שיטתי ומסודר החלה בסביבות שנת 500 לפנה"ס, מה שאומר שלמעט חפיפה קצרה של 50 שנה התנך נכתב בדיעבד.
כלומר, התנך נכתב מתוך הסתכלות אחורנית, לעבר העבר ההולך ומתרחק של ישראל. הוא נכתב תוך כדי התעלמות מוחלטת מהאירועים הדרמטיים שהתרחשו בישראל בימים שבהם כותבי התנך כתבו את ספרם.
נראה איך הדברים עובדים.
התנך מתחיל בסיפור בריאת העולם, ומשם הוא מתקדם הלאה והלאה עד הימים שהארץ נכבשה בידי שלוש אימפריות גדולות שבאו זו אחר זו: אשור, בבל ופרס. הוא מספר על שיבת ציון ובניית בית המקדש השני. והדבר ההיסטורי האחרון שעליו מספר בצורה ברורה ומפורשת הם הימים המתייחסים לעזרא ולנחמיה, שחיו בסביבות שנת 450 לפנה"ס – וכאן נעצרת כל כתיבה שנושאת אופי היסטורי שמספרת על קורות העם שלנו, למרות שבשלב זה כתיבת התנך עמדה רק בראשיתה.
הכותבים שפעלו בדורות הראשונים סיפרו שהארץ הייתה תחת הכיבוש הפרסי. אך אלה שבאו לאחריהם לא אמרו אף מילה על הימים שבהם היוונים שסילקו את הפרסים שלטו בישראל (למן שנת 332 לפנה"ס) במשך כ- 200 שנים, למרות שבזמנם כתיבת התנך עמדה בעיצומה.
אין בתנך אף מילה על כך שהרומאים סילקו את היוונים מהארץ ותפסו את מקומם (פומפיוס, המצביא הרומי, שבשנת 63 לפנה"ס סילק את היוונים). אין בתנך רמז לכך שבשנת 70 לספ' טיטוס, המצביא הרומי וחייליו החריבו את בית המקדש השני, למרות שבאותם ימים כתיבת התנך עדיין לא הסתיימה!!!
לנוכח מצב עניינים זה מתבקשת השאלה: למה הסופרים שפעלו למן התקופה הפרסית ואילך נצמדו לעבר ההולך ומתרחק של ישראל, אך העלימו את ההווה של ישראל?למה התנך לא אומר אף מילה על מה שקרה בארץ במהלך מאות השנים שבהן נכתב התנך? (על השנים האלה אנחנו יודעים מעט מאד ממה שכתבו יוספוס פלביוס (בעיקר), פילון האלכסנדרוני וסופרים יווניים (פלינוס הזקן). (גם ספר דניאל בימי השלטון היווני לא תורם שום דבר לענייננו).
יש לי שלוש תשובות לשאלה שהעלינו, שלדעתי יש לקבל את שלושתן כאחת. וכאן הגילוי הנאות מחייב אותי לציין שהתשובות הן פרי המחקר שלי, ומכיוון שהן לא פורסמו בכתבי עת אקדמיים, אין להן מעמד אקדמי. גם לא יהיה להן מעמד אקדמי מהסיבה הפשוטה, שאני מסרבת לפרסם עבודות שלי בכתבי עת אקדמיים.
יחד עם זאת, מנקודת מבט היסטורית כל מה שנטען כאן, כמו בכל הפרקים של הפודקאסט שלנו, נכון ומתיישב בצורה מדוייקת עם קורות ישראל, וזה הדבר היחיד שחשוב לי
- האפשרות הראשונה שמסבירה מדוע כותבי התנך העלימו את זמנם הן הפיכות בשלטון המקדש
במהלך 600 השנים שבהן בית המקדש השני עמד על תילו, הארץ הייתה תחת הכיבוש הפרסי, ואח"כ היווני והרומי. ובכל זאת, את החיים האזרחיים והדתיים של העם, ניהלו הכוהנים מבית צדוק שעמדו בראש המקדש.
אלא שלאחר מרד המקבים שפרץ בשנת 167 לפנה"ס, המשפחה החשמונאית/מכבית סילקה את בני צדוק מהמקדש ותפסה את מקומם. פחות מ-100 שנים לאחר מכן, רבנים שנקראו "פרושים" סילקו את החשמונאים מהמקדש ותפסו את מקומם. דהיינו, בזמן שכתיבת התנך נמשכה, התחוללו הפיכות בהנהגת המקדש, שהעומדים בראשו היו מנהיגי העם. הפיכות שכותבי התנך העלימו מספרם, אולי מסיבות פוליטיות. - התשובה השנייה היא העובדה שהחברה הישראלית התפצלה למה שאני מכנה "שתי יהדויות שהאמינו באותו אל".
התחושה שלפיה החברה הישראלית הייתה חברה הומוגנית שקיבלה את מרות העומדים בראש בית המקדש, שגויה מתחילתה ועד סופה. האמת היא שבימי בית המקדש השני החברה הישראלית התפצלה והתפצלה. את קיומו של הפיצול ניתן לראות כבר בספרי עו"נ, ועוד יותר מכך בספרים החיצונים (שגם להם הקדשנו סדרה שלמה).
נגיד מילה על הספרים החיצונים:
קבענו את שנת 500 לפנה"ס כשנה שבה החלה כתיבת התנך באופן שיטתי ומסודר. אלא שלמן סביבות שנת 350 לפנה"ס, ממש במקביל לכתיבת התנך, נכתבו ברחבי הארץ חיבורים רבים נוספים, שלא נכנסו לתנך ושעל כן הם נקראים "הספרים החיצונים".
בניגוד לתנך האלטיסטי, המהודר והמאורגן, הספרים החיצונים הם פושטקים. הם ילדי רחוב ובני בלי בית. בהשוואה לתנך הם כתובים בשפה פשוטה ואין שום דבק אידיאולוגי שמחבר אותם, וברור שהם נכתבו במקומות שונים ולא במרכז אחד, שליכד אותם יחד.
ואם בכך לא די, הרי שרבים מהחיצונים חוזרים על סיפורי התנך (יוב', חנ' , צוואות), בצורה שונה לגמרי מהטקסט שבידינו, ואחדים מהם מעידים שמי שכתבו אותם כפרו בהנהגת בית המקדש שעמדה גם בראש העם.
ניתן מספר דוגמאות קצרות ומהותיות שממחישות את דברינו:
לפי התנך אלוהים הוא אל יחיד. ואילו בחיצונים השטן, או "שר המשטמה" הוא כוח עוצמתי, שמתחרה באלוהים על השליטה בבני ישראל. כמעט מיותר לציין שכותבי התנך לעולם לא היו מרשים כוח עוצמתי שמתחרה באלוהים יכנס לספרם, משום שהדבר היה מעיד שהם מכירים בקיומו של כוח שכזה. (השטן באיוב הוא אחד מבני אלוהים, ולא יריב).
בתנך יש חיבורים שעוסקים בדיני טומאה וטוהרה – ואלה לא קיימים בחיצונים. בחיצונים השטן ורוחות המשחית שסרים למרותו הם מקור הטומאה, ולהם אין דיני טוהרה משום שלא ניתן לטהר אותם.
ודוגמה אחרונה, בתנך גן עדן נמצא על פני האדמה, ואילו בחיצונים הוא בשמים, ואליו מגיעות נשמות המתים הצדיקים שיתעוררו לחיים חדשים בעידן אחרית הימים. לעומת זאת, נשמות הרשעים (חברי הכנסת, למשל …) ילכו לגיהינום ושם יבואו על עונשם על החטאים שביצעו במהלך חייהם (ועל שעשקו אותנו במהלך חייהם …). התפיסה שלאחר המוות האדם בא על שכרו או על עונשו, מנוגדת בתכלית לעמדת התנך, שמסביר את כל האסונות שפקדו אותנו כעונש שניתן בעולם הזה על החטאים שבוצעו בעולם הזה.
ההבדלים שמנינו כרגע, הם לא הבדלים קטנים שעומדים בשוליים. הם ענקיים. הם ליבת התיאולוגיה המקראית. והם מעידים שבמהלך מאות השנים שבהן נכתב התנך, נוצר פער הולך וגדל בין הסופרים שפעלו בתוך במקדש לבין האוכלוסייה הרחבה שחייתה מחוץ לירושלים, שפיתחה לעצמה דרכי אמונה עצמאיים באלוהי ישראל.
3. כישלון הנביאים לשתי הסיבות שמסבירות מדוע כותבי התנך העלימו את זמנם, יש להוסיף סיבה שלישית, דרמטית בהרבה.
מי שקורא את התנך ובמיוחד את ספרות הנבואה, נוכח מייד לדעת שהנביאים שחיו לפני ההגליות וחורבן בית המקדש הראשון, האשימו את בני ישראל בחטאים מחרידים, הזויים ונוראיים. ושעל-כן, כל האסונות שפקדו את העם שלנו, היו עונש שאלוהים העניש אותנו על פשעינו. והעובדה שכך עשו ברורה לגמרי, שהרי אמרנו שהתנך הוא חיבור תיאולוגי וככזה הוא מספק הסברים דתיים ולא היסטוריים למאורעות עליו מספר.
אבל בצמוד לנבואות הזעם ולדברי החרפות והנאצות הנוראיים שהטיחו הנביאים כלפי בני עמם האומללים, שאסונות כבדים באמת נפלו על ראשם בזה אחר זה, הספרות הנבואית כוללת מצבור גדול מאד של "נבואות נחמה" שבהן הבטיחו הנביאים בשם אלוהים, שאלוהים יעניש את בני העמים שפגעו בנו ; שהוא יקבץ את כל גולי ישראל מכל התפוצות שאליהן פוזרו ; שהוא ירפא את פצעיהם ואת פצעי הארץ שחרבה בידי הכובשים ; שהארץ תשוב ותשגשג, שמעיינות ייפכו בה ושתושבייה יחיו בשקט, בשלום ובשלווה על אדמתם, וכל ההבטחות האלה עתידות להתגשם היום והכי מאוחר מחר, אלא שאף אחת מההבטחות החגיגיות, שכולן ניתנו בשם אלוהים, לא התממשה. ההפך הוא שהתממש.
במשך 700 השנים שבהן נכתב התנך, אדמת הקודש של אלוהים הוסיפה להיות כבושה בידי מלכים זרים שלא הכירו בו ובקיומו. תושבי הארץ התקשו לשקם את ההריסות והמצב הכלכלי שלהם היה הרבה יותר נואש מנואש.
אז אם אנחנו שואלים מדוע כותבי התנך העלימו את זמנם ונצמדו לעבר ההולך ומתרחק של ישראל, עלינו לקחת בחשבון את שלוש, בעצם ארבע האפשריות שמנינו כאן: אדמת הקודש של אלוהים נותרה כבושה; את ההפיכות בהנהגת המקדש; לזכור שהספרים החיצונים מצביעים שמחוץ לבית המקדש התפתחו דרכי אמונה הסותרים את עמדת התנך. והחמור מכל הוא שאף אחת מההבטחות החגיגיות שכותבי התנך והנביאים נתנו בשם אלוהים מעולם לא התגשמה!!!
חתימת התנך
נתקדם אל סוף ימי כתיבת התנך ואל המאה ה-1 וה-2 לספ'.
בשנת 70 לספ', שהיא כ-600 שנים לאחר שהחלה כתיבת התנך באופן שיטתי ומסודר, החריבו חייליו של טיטוס את בית המקדש השני. קרוב לוודאי שבשלב זה כתיבת התנך כמעט הושלמה, אך הספר עדיין לא נחתם. אין ספק שהסופרים שפעלו בימי החורבן מילטו את ספרם מהמקדש, אחרת התנך היה חולק גורל אחד עם הספרים שעלו באש כאשר נבוכדנצר החריב את בית המקדש הראשון.
קרוב לוודאי שכותבי התנך פנו ליבנה, שלאחר החורבן הפכה מרכז החיים הדתיים. ושהתנך נחתם בסביבות שנת 130-120 לספ' ע"י חוג החכמים המכונים חז"ל, שהמוכר מכולם הוא כמובן רבי עקיבא.
את ההוכחה לדברים אלה אנחנו מקבלים מהמשנה ומהתלמוד, שמספרים שרבנים שחיו כ-60 שנים לאחר החורבן, התווכחו ביניהם אם לכלול בתנך את מגילת אסתר (בבלי, מגילה, א, ה ; ז א), את שה"ש. (ר' עקיבא שחי בסביבות 130 לספ' קבע שה"ש הוא קודש קודשים, ובכך הכריע בוויכוח אם יש / אין לכלול אותו בתנך. משנה, ידיים ג,ה) ; קהלת (בבלי , מסכת שבת, דף ל', עמוד ב' ; ואת יחזקאל (שבת יג, ע"ב; חגיגה יג, ע"א). (הרבנים בכלל לא השתייכו לחוג הסופרים שפעל במקדש. הם פעלו בחצרות: אושא, טבריה, בני ברק, יבנה, ציפורי ועוד).
מבחינתנו, העובדה שר' עקיבא ובני חוגו התווכחו אם לכלול בתנך ספרים כאלה ואחרים, מעידה שבזמנם התנך עדיין לא היה חתום. ומכאן שהגיע לידי עיצובו הסופי רק בזמנם, כנראה ביבנה.
ואם התנך אכן נחתם בסביבות שנת 120-130 לספ', הרי זה משום שמבחינה היסטורית הגענו לצומת היסטורית, שבו הכרח היה לחתום אותו!
הימים שבאו לאחר החורבן
בימים שבאו לפני ואחרי החורבן גלו יהודים רבים מהארץ. חלקם נלקחו מכאן כשבויים בכפייה, חלקם גלו מרצון (איגרת אריסטיאס מספרת על הגליית המוני יהודים למצרים). קהילות של יהודים קמו במצרים, סוריה, יוון ותורכיה – ולאחר החורבן גם ברומא. הקהילות האלה שמרו על יהדותם ושמרו על הקשר עם הארץ ועם בית המקדש, וגם תרמו כסף silver)) לבית המקדש. וכאשר חרב המקדש בשנת 70 לספ' גם יהודי התפוצות נותרו ללא מרכז דתי, יהודי. גם בשבילהם המקדש שחרב היה המשכן הארצי של אלוהים, שאליו נשאו עיניהם ושאליו עלו לרגל. זה היה אסון קולוסאלי שהאסון היחיד שמשתווה לו בעוצמתו, הוא זה שיחושו מאות מיליוני קתולים אם הוותיקן שברומא ייחרב!
ואם הרעה הזו לא מספיקה, הרי שהחורבן שיחק לידם של השחקנים הגדולים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה היהודית, שעלו על הבמה. הכוונה, כמובן לתלמידיו ולממשיכיו של ישו !!!
ישו, כידוע, נולד ומת בארץ ישראל בסביבות שנת 33-37 לספ', ומכאן שבשנה שבה חרב המקדש, הוא היה שנים רבות בין המתים.
ישו שנא את הפרושים שבזמנו עמדו בראש המקדש. הוא ניסה להשתלט על המקדש ודיבר על חורבנו.
תלמידיו הלכו בעקבותיו, וגם הם ניסו כמותו להשתלט על המקדש, ומשלא הצליחו, הם החלו נודדים בין הקהילות היהודיות שנוסדו בתפוצות, ולעשות שם נפשות לתורתם, שאותה הציגו כתורתו של ישו.
על פעילותם של תלמידיו של ישו, ה"שליחים" (=מסיונרים), שאף הם נולדו ומתו יהודים, אנחנו למדים מתוך האגרות (מכתבים) שכתבו, שנכנסו לברית החדשה.צירוף המקרים שאומר שבית המקדש חרב בימים שבהן תלמידיו של ישו (שמזמן היה מת) כבר נדדו בין הקהילות היהודיות שמעבר לים, סייע להם להפיץ את תורתו, שלמען האמת הייתה תורתם שלהם (סלוניקים = יוון ; גלטים ו- טימותיוס = אנטליה= תורכיה פיליפים=פיליפי=מקדוניה ; רומים = רומא).
הנקודה החשובה ביותר שאותה צריך להדגיש אלף פעמים היא, שתלמידיו של ישו לא מכרו ליהודי התפוצות את הנצרות. הם מכרו להם יהדות "מתוקנת", "ידידותית למשתמש", שמבטלת את כל ההלכות שבתנך, שמבטלת את דיני הטומאה והטוהרה, ושמבטלת את ברית המילה ומתירה אכילת מזונות שהתורה אוסרת.
ממשיכיו של ישו (במיוחד פאולוס) מכרו ליהודי התפוצות את התנך כספר שבו מצוי הקוד שמבשר על הולדתו של ישו. תנך שרואה בישו את המשיח בן-דוד. והעובדה שהם פעלו בימים שבהם הרומאים החריבו את הארץ והרסו את בית המקדש שעמד בירושלים במשך 600 שנים, "הוכיחה" את שישו דיבר אמת. מנקודת מבטם אלוהים העניש את בני ישראל, כפי שתמיד העניש אותם, מה שהוכיח את צדקתם. בפועל, בסביבות שנת 120, 130 לספ', ממשיכיו של ישו כבר החלו מפלגים מהיהדות את הענף שיהפוך במאות השנים הבאות להיות הנצרות – ואם אחת המטרות הגדולות שהצבנו לעצמנו הייתה לספק הסבר כיצד קרה שהתנך שהועלה על הכתב בפינה הכי נידחת ומרוסקת של העולם, הפך לרב המכר הגדול ביותר בתולדות האנושות, הרי שהתשובה היא שתלמידיו של ישו וממשיכיהם עשו עבודה מצוינת!!!
במשך אלף השנים הבאות, הצליחה הנצרות שהחלה את דרכה כענף שולי ונרדף שצמח מתוך היהדות, להשתלט על חלקים גדולים מהעולם. ומכיוון שכותבי הברית החדשה העתיקו לספרם למעלה מ-1000 פסוקים וציטוטים מתוך התנך, הרי שהתנך הוא התשתית לאמונתם. ואכן התנך, "הברית הישנה", הוא חלק בלתי נפרד מכתבי הקודש הנוצרים. ובלעדיו אין שום הוכחה לטענה הכי גדולה והכי משמעותית שלהם, והיא שישו הוא המשיח מבית דוד. ולכן, עד כמה שהדבר נשמע מוזר ובלתי נתפס לאוזניים שלנו, "הודות" לכך שהברית החדשה נסמכת ומושתת על התנך, הפך התנך ל-bestseller של כל הזמנים ותורגם לכל השפות בעולם.
נחזור לישראל ולשנת 120-130 לספ'.
הפעילות האינטנסיבית של תלמידיו של ישו בקרב הקהילות היהודיות שמעבר לים, יצרה הכרח דחוף לעצור את הפיצול ליהדויות שונות שכבר נוצר.
בשנת 130-120 לספ', שהם כ-60-50 שנים לאחר חורבן המקדש, כבר היה הכרח להגדיר מי בתוך המחנה, ומי עזב אותו.
ומכיוון שבית המקדש השני שהיה מרכז החיים היהודיים הפך ביום אחד לעיי חורבות, הדבר היחיד שיכול היה ללכד את כל תפוצות ישראל בארץ ובגולה, היה ספר.
ספר שמספר על עם אחד, שישב על אדמה אחת ושלמן ראשית הימים האמין באל אחד.
ספר, שניתן היה להעתיק אותו ולתרגם אותו לשפות שאותן דיברו יהודי התפוצות ולהפיצו ביניהם – וזה בדיוק גם מה שקרה ומה שנהייה!!!
לפני סיום
לפני סיום נחזור עוד פעם אחת לרגע שבו אמרנו שמקביל לסופרי התנך שפעלו בתוך בית המקדש, פעלו ברחבי הארץ סופרים שכתבו את הספרים החיצונים.
ובכן, הספרים החיצונים לא היו החיבורים היחידים שנכתבו מחוץ למקדש. מחוץ לירושלים (באושא, יבנה, לוד ועוד מקומות) פעלו החכמים שכתבו את המשנה, שלדברי החוקרים החלה להיכתב בסביבות שנת 100 לפנה"ס.
במילים אחרות: בסביבות שנת 100 לפנה"ס התקיימו בישראל, סימונטלית, שלושה חוגי כותבים שונים: כותבי התנך שפעלו בין כתלי המקדש, כותבי הספרים החיצונים, ובערך בזמן הזה החלה גם פעילותם של חכמי המשנה, שהיו רבנים שישבו ב"חצרות" וריכזו סביבם חסידים ומאמינים. (ישו דמה להם, אלא שישו הסתובב ברחבי הארץ ולא ישב במקום אחד, ולכן התיירות הנוצרית שמגיעה ארצה, הולכת בעקבותיו).
בשנת 220 לספ' (שהם כ- 100 שנים לאחר חתימת התנך) חתם רבי יהודה הנשיא ("רבי") את המשנה. בשלב זה התנך כבר היה חתום, וכמותו גם הברית החדשה. ובפועל, מי שקיבל על עצמו את התנך, המשנה ולימים גם את התלמוד, נחשב יהודי. ומי שקיבל על עצמו את התנך ואת הברית החדשה כממשיכה של התנך,יצא מהמחנה של ישראל – ואבד.
נחזור לימים שלנו ונחזור לשאלות שאיתן יצאנו לדרך. אנחנו מחזיקים בידינו אסופת חיבורים עצומה שהועלתה על הכתב במשך כ-700 שנים (ושוב יש להזכיר שיש חוקרים שטוענים ל-1000 שנים), אסופה שנחתמה לפני כ-2000 שנים, תוך כדי מאבק ומשברים דתיים ואמוניים בתוך ישראל, כשברקע ממשיכיו של ישו מתרוצצים ועושים נפשות בין היהודים שחיו בתפוצות, ומי שיקרא את האיגרות שכתבו, שנכללו בברית החדשה ייווכח בכך בעצמו.
אנחנו יצאנו לדרך עם השאלה : מהו הסיפור שמאחורי הסיפור? מדוע התנך בכלל נכתב, ומה מסביר את העובדה שכתיבתו נמשכה כל כך הרבה שנים, דבר שכבר אמרנו שהופך אותו לתופעה חד פעמית בתולדות האנושות. שכן, אף עם ואף אומה לא הקימו מפעל כתיבה שכזה.
אנחנו שאלנו מה מסביר את נקודת ההתחלה שלו, את נקודת האמצע, ושאלנו מהי נקודת הסוף שבה נחתם.
נקודת המוצא הראשונה שלנו, שבגללה יצאנו למסע ברחבי ההיסטוריה של העם שלנו, אומרת שהתנך לא נכתב בחלל ריק, וכדי להציע תשובה מדוע כתיבתו נמשכה כ-700 שנים – עלינו לדחוף אל קדמת הבמה את הרקע של הימים שבהם הועלה על הכתב.
נקודת מוצא שנייה שלנו אמרה שלא יתכן שכותבי התנך שהחלו את פעולתם בסביבות שנת 500 לפנה"ס, יכלו לדעת שמה שהחל כמפעל כתיבה קטן בארץ שבורה ומרוסקת יפעל 700 שנים ברציפות וייצר את רב המכר הגדול ביותר שנכתב אי פעם.
ואם כך, שאלנו מה הייתה המטרה הראשונה של דורות הכותבים הראשונים?
התשובה שלנו הלכה בעקבות מאות רסיסי סיפורים, שאליהם התייחסנו בהרחבה בפרק הראשון.
ומכיוון ששום דבר לא מועלה על הכתב ב"מקרה", כלאחר יד ובגלל שלמישהו החליק העיפרון מהיד, הסקנו שמטרת כותבי התנך הראשונים הייתה לשמר את מעט הזיכרונות שנותרו מהעבר שלנו. ואכן, שברי הזיכרונות האלה מורקו וצוחצו ושובצו כיהלום נדיר בתושבת שנועדה לו, מצדיקים את דברינו. שכן הזיכרונות האלה הם כל מה שנותר לדורות הכותבים הראשונים מעברם – מעברנו, ממי שהיו האבות והאמהות, השופטים והמלכים של כולנו. והעובדה שבשלב כלשהו נוספו מעשי ניסים ונפלאות לסיפורים אלה, איננה מפריכה את מה שאמרנו, ואיננה משנה את העובדה שהסיפורים הקטנים והמפוררים, הם כל מה שנותר מהימים שקדמו להגליות.
אלא שבית המקדש פעל במשך מאות שנים, וזה דבר שכותבי התנך הראשונים לא יכלו לדעת. ואל הסיפורים הקטנים נוספו חיבורים מורכבים ומשוכללים, שכתבו הסופרים שפעלו בדורות הבאים.
ברור שבשלב כלשהו האסופה העצומה הזו התגבשה וסודרה לפי סדר כרונולוגי. יתכן שאז גם נוספה לה המעטפת התיאולוגית שאורזת אותה יחד.
והמעטפת הזו מגלה לנו שהמטרה שהציבו לעצמם כותבי התנך שחיו בדורות המאוחרים, הייתה לספר סיפור של עם אחד, שישב על אדמה אחת, שלמן הימים שבאו לאחר בריאת העולם האמין באל אחד. והתנך עצמו מוכיח את מה שאמרנו משום שהקשר שבין האל שלמעלה לבין העם שלמטה, אכן מתחיל למן היום השישי לבריאת העולם ואליך. והמעטפת התיאולוגית הזו, שמדביקה יחד את כל האסופה המקראית, הייתה יכולה להינתן רק בדיעבד, כאשר כל החומר, או מרביתו, כבר היה מונח בידי העורכים.
שאלה גדולה נוספת שביקשנו לענות עליה, הייתה כיצד יתכן שהתנך שהועלה על הכתב בארץ נידחת, שבורה ומרוסקת, הפך לרב המכר הגדול ביותר בתולדות האנושות. שהרי אין להעלות על הדעת שמי שחתמו את התנך בסביבות 130-120 לספ', שחיו לאחר חורבן הארץ ובית המקדש השני (ועוד דקה גם מרד בר כוכבא המזעזע יפרוץ) יכלו להעלות בדעתם שיימצאו להם קוראים ביבשות שאיש לא ידע על קיומן באותם ימים. ודומה שההליכה בעקבות תלמידיו וממשיכיו של ישו, מספקת תשובה נאמנה לשאלתנו.
ויש לשים לב לעוד דבר אחרון, חד-פעמי בתולדות האנושות, ולגמרי לא רק בתולדות ישראל. היות שמייד לאחר החורבן בשנת 70 לספ' התרוממה בארץ הנהגה חדשה שבראשה עמדו רבני החצרות, שהיו אחראים לכתיבת המשנה, הם היו אלה שקבעו את המשנה כממשיכה של התנך. במעשה זה הם יצרו רצף היסטורי, ורצף מנהיגותי. והרצף הזה נמשך עד היום, עד לרגע זה.
משום שהתלמוד ממשיך את המשנה. ודברי הפרשנים הראשונים והמאוחרים ממשיכים את התלמוד. ואחרי הפרשנים הגיעו הרבנים שפועלים בעידן המודרני, וכן גם חוקרים, בוגרי האוניברסיטאות, למיניהם ולסוגיהם ולדעותיהם.
וכך, כותבי התנך הראשונים שיצאו לידם עם זכוכית מגדלת ופינצטה לאסוף בה שברי זיכרונות, עמדו בתחנה הראשונה שממנה יצאה רכבת שנוסעת על מסילה, מסילה שהיא רצף היסטורי ורצף של כתיבה שאין לה הפסק.
אני רוצה לסיים את דברינו במילים הבאות, שהן במידה רבה גם אמירה אישית. מסיבות פוליטיות ודתיות הקשורות לאופן שבו מתנהלת מערכת החינוך בישראל, הסיפור שסיפרנו כאן לא נלמד. לא נלמד בכלל, ולא נלמד בצורה מסודרת ומובנת.
אלא שזה הסיפור של העם שלנו, של הספר החשוב ביותר שכתב העם שלנו, של הספר החשוב והמשפיע ביותר בתולדות האנושות, שממנו יצאו שלוש דתות: היהדות, הנצרות והאיסלם שעליו לא דיברנו.
הסיפור על כתיבת התנך הוא סיפור אודות מפעל כתיבה שאין לו אח ורע. שכן, אף עם ואף אומה לא הקימו מפעל כתיבה, שהוא לב שהחל לפעום בחזה של העם שלנו לפני
כ-4000 שנים, והוא עדיין פועם ופועם עד היום הזה.
ולתפארת מערכת החינוך בישראל שהסיפור הענק הזה, לא מסופר ולא נלמד !!!
אז אנחנו סיפרנו אותו.
יתכן שחלק גדול מהמאורעות שעליהם דיברנו התגלגלו בצורה שונה מזו שסיפרנו. ההיסטוריה הוודאית שבידינו היא חלקית ומקוטעת, והכרונולוגיה מאד מאד נזילה. ובהחלט ניתן ורצוי להציע הסבר אחר, טוב ומדוייק משלנו, למאורעות שעליהם דיברנו
זה בהחלט אפשרי.
יחד עם זאת, מכיוון שהתשובות שהצענו כאן נכונות מבחינה היסטורית, ועומדות במבחן ההיסטוריה של העם שלנו, יש לקבלן כקבילות עד שתבוא הצעה טובה, מסודרת ונכונה משלנו.
