שני הפרקים הבאים יעסיקו אותנו בשאלה קטנה, ממש "פצפונת" והיא מי כתב את התנך, את ה-bestseller של כל הזמנים. ונתחיל בשאלה למה בכלל נכתב התנך? ונוסיף ונשאל איך קרה שספר שהועלה על הכתב בארץ קטנה ומרוסקת, שבקושי שרדה כיבושים והגליות, ששכנה (ושוכנת, למען האמת) בפינה הכי נידחת של העולם, הפך בסיס לשלוש דתות שצמחו ממנו: היהדות, הנצרות והאיסלם?
שאלות קטנטנות, שמחייבות שנות לימוד ארוכות ומחקר מקיף, והכל הכל בקטנה…
חכמי התלמוד שחיו בבבל (תחום עיראק של ימינו; בבא בתרא יד-טו) לפני כ-1500 שנים, היו כנראה הראשונים ששאלו מי כתב את התנך, והיו הראשונים שהציעו תשובה מסודרת לשאלתם.
לשיטתם, גיבורי התנך, אפופים ברוח הקודש, כתבו את הספרים הקרויים על שמם. למשל, במהלך 40 הימים שבהם שהה משה בהר האלוהים, הכתיב לו אלוהים את חמשת חומשי התורה. יהושע כתב את הספר הקרוי על שמו. שמואל כתב את ספר שופטים ואת מגילת רות, וכמובן את הספר הקרוי על שמו. דוד כתב את ספר תהילים, ושלמה את שה"ש וכך הלאה והלאה (בבא בתרא יד-טו).
הגישה האומרת שהתנך בזמן אמת וב"רוח הקודש", משקפת תפיסת עולם דתית, אורתודוכסית, והדבר אינו צריך להפתיע איש, משום שכותבי התלמוד היו רבנים. גישתם התקבלה כאמת מוחלטת ביהדות ובנצרות, וגם היום היא נחשבת אמת באורתודוכסיה של שתי הדתות – אך האמת הזו איננה מקובלת על חוקרי התנך שחיים בימינו, שגישתם היסטורית ולא דתית.
אנחנו, כהרגלנו, נתקדם עם הגישה המחקרית, ההיסטורית, שקובעת שהתנך ברובו המכריע נכתב בדיעבד, ולא בזמן אמת. אנחנו נתקדם עם החוקרים שטוענים שחלקים גדולים בתנך נכתבו שנים רבות לאחר שהמאורעות המסופרים בו, הפכו נחלת העבר.
אנחנו נתקדם עם הגישה שאומרת שהתנך נכתב במשך כ-700 שנים ברציפות (ויש חוקרים המדברים על 1000 שנים) וע"י דורות ארוכים של סופרים אנונימיים, ולא ע"י גיבורי התנך.
וברגע שאמרנו שאנחנו מתקדמים עם הגישה המחקרית שקובעת שהתנך נכתב לאורך 700 ואפילו 1000 שנים, הרי ברור שהוא לא נכתב בחלל ריק, ושברקע כתיבתו ישנה מציאות וחיים שלמים שמסבירים מדוע נכתב. ואם המציאות הזו תעמוד לנגד עינינו, אזי נוכל להציע הסבר משלנו מדוע הוא נכתב וכיצד קרה, שלמרות שהתנך הועלה על הכתב בפינה הכי נידחת בעולם, הוא הפך לרב המכר הגדול ביותר הזמנים, שתורגם לכל השפות בעולם.
והטענה שברקע כתיבת התנך ישנה מציאות חיים ארוכת ימים, מתחדדת שבעתיים כאשר לוקחים בחשבון שאף אחד לא מתיישב היום לכתוב ספר במטרה לסיים אותו בעבור 700 שנים, ואז להפוך אותו ללהיט היסטרי – ואם הטענה הזו נשמעת הגיונית, אזי השאלה מדוע מלכתחילה נכתב התנך, מקבלת משנה תוקף …
נתקדם עם הטענה שאומרת שהתנך נכתב בדיעבד ולאורך מאות שנים, ושאם נכיר את הרקע לכתיבתו נוכל לענות על השאלה מדוע נכתב – קצת רקע כללי:
כאשר אנחנו מדברים על "תקופת התנך", אנחנו מדברים על התקופה שעליה מספר התנך, שמתחילה בסביבות שנת 1800 לפנה"ס, ושמספקת רצף היסטורי שנמשך עד סביבות שנת 450 לפנה"ס. ומכאן שהתנך עצמו מספר על עניינים שהתרחשו על פרק זמן עצום שמשתרע על פני כ-1350, אולי 1400 שנים.
אך כפי שאמרנו לפני דקה, עמדת החוקרים היא שהתנך לא נכתב במהלך השנים שעליהן הוא מספר, כי אם לאחריהן. ואם אמרנו ששנת 450 לפנה”ס היא בערך הזמן האחרון שעליו מספר התנך בצורה גלויה, אזי (וזו אחת הטענות הגדולות שלי) כתיבתו בצורה שיטתית ומסודרת החלה כ-50 שנה קודם לכן, בערך בשנת 500 לפנה"ס, והיא נמשכה ברציפות עד סביבות שנת 130-120 לספ' (ואני מדברת על 700 ולא על 650 שנים, משום שהכרונולוגיה שבידינו היא מאד מאד נזילה).
נסתכל לרגע על הספר עצמו. כצפוי, התנך נפתח בסיפור בריאת העולם, שהרי ברור ששום דבר לא קדם לבריאה. משם הוא מתקדם לסיפורי האבות הראשונים שחיו 700 ואפילו 900 שנים ויותר, וברור שהסיפורים האלה הם מיתוס ולא היסטוריה. ולאחריהם הוא מגיע לתקופות שאותן כבר ניתן לראות כריאליות, למרות שגם בהן מצויים הרבה מאד עניינים שאנחנו מגדירים כמיתוסים.
לענייננו, סיפורם של אברהם ושרה שמתוארך לסביבות שנת 1,800 לפנה"ס, הוא נקודת הזמן המוקדמת ביותר שאליה ניתן להתייחס כריאלית. נכון שבסיפורם יש פרטים שאינם עומדים במבחן המציאות, כמו הסיפור ששרה בת ה-90 הרתה לאברהם בן ה-100. יחד עם זאת, בסיפור של השניים מצויים פרטים רבים שהם ריאליים לחלוטין, שיכלו להתרחש במציאות ושמתאימים לסביבות שנת 1800 לפנה"ס. ומסיבה זו אנחנו יכולים לומר שמנקודת מבט היסטורית סיפורם של השניים מייצג את נקודת הזמן המוקדמת ביותר שאותה ניתן להגדיר כהיסטורית, ושאליה ניתן להתייחס כמספרת על מעשה שהתרחש במציאות, ושגם עליה הולבשו עניינים אגדתיים. לצורך המשך דברינו סיפורם של אברהם ושרה הוא הקצה הראשון שמשקף מציאות ריאלית לחלוטין.
מכאן אנחנו מתקדמים ומתקדמים ומגיעים לסיפור יציאת מצרים ולסיפור ההתנחלות בארץ ישראל, וממשיכים דרך תחנות רבות ומגיעים לימיו של דוד שמתוארך לסביבות שנת 1000 לפנה"ס, לשלמה שבנה את בית המקדש ה-1, בסביבות שנת 970 לפנה"ס.
ועכשיו הגענו למספר אירועים קריטיים בתולדות ישראל, שהם קריטיים לשיחה שלנו:
1. למן סביבות שנת 750 לפנה"ס הגיעו לארץ ישראל מלכים כובשים שהשתייכו לאימפרייה האשורית, ששכנה בתחום עיראק של ימינו.
מלכי אשור הגיעו לכאן כחלק ממהלך של כיבוש שבו בהדרגה הם כבשו כמעט את כל ארצות המזה"ק, ועל הדרך גם את ארץ ישראל. כשיטה, הם נהגו לפרק את העמים שאותם כבשו ולהגלות אותם לארצות לרחוקות ששכנו ברחבי האימפריה האדירה שלהם – וכך היה גם איתנו. והכינוי "גלות 10 השבטים", מתייחס להגליית חלק ניכר מהאוכלוסייה שחייתה מצפון לירושלים, אך הם לא רוקנו את הארץ מיושבייה.
2. חלפו כ-150 שנה מאז שבני 10 השבטים הוגלו ואבדו לנו לעולם. בתום 150 השנים האלה האימפרייה האשורית ירדה מעל המפה ובמקומה עלתה שכנתה, האימפרייה הבבלית. לצורך דברינו, אשור ובבל זה אותו מקום: תחום עיראק של ימינו.
בשנת 586 לפנה"ס פרצו חילותיו של נבוכדנצאר את חומות ירושלים. הם החריבו את הארמון ואת בית המקדש הראשון שבנה שלמה, והגלו לבבל את יושבי ירושלים וסביבותיה (וזו גלות בבל).
מנקודת מבט היסטורית בשנת 586 לפנה"ס, ביום שבו הוגלו לבבל חלק גדול ממי שנשארו לחיות בארץ ישראל לאחר גלי ההגליות של מלכי אשור, הסיפור שלנו כעם היה צריך להסתיים. זהו, היינו ונגמרנו.
בשנת 586 לפנה"ס, לאחר הכיבוש האשורי והבבלי, ארץ ישראל הייתה הרוסה. והאוכלוסייה שנותרה לחיות כאן אחרי ההגליות, הייתה כל-כך דלילה, מוכה וחלשה, עד שלא היה בכוחה לשקם את חייה הקודמים ולשמר לאורך זמן את זהותה האוטנטית.
האוכלוסייה היהודית שהוגלתה לבבל, הייתה צריכה להיעלם גם כן. היא הייתה צריכה לחלוק גורל אחד עם בני 10 השבטים שאבדו ואינם, ועם גורלם של בני עמים אחרים שהוגלו מעל אדמתם ונספגו בארצות שאליהן הובאו. ושם הם שכחו את עברם, את אדמתם ואת אבותיהם ואת האלים שבהם האמינו אבותיהם.
בשנת 586 לפנה"ס זה היה צריך להיות הגורל של העם שלנו – אלא שזה לא, לא היה העתיד שלנו ולא הגורל שלנו!
שיבת ציון: מהפך היסטורי
מסיבות שאינן חשובות להמשך דברינו, כמעט ביום אחד האימפרייה הבבלית (שהחליפה את האימפרייה האשורית) עפה מעל הבמה ההיסטורית ופינתה את מקומה לכורש, המלך הפרסי. כמעט ביום אחד השטחים העצומים שעליהם שלטו האימפרטורים הקודמים, נפלו לחיקו של כורש, ובהם ארץ ישראל המיקרוסקופית, שהאימפרטורים הקודמים ריסקו אותה לחלוטין.
כורש (600-560 לפנה"ס) היה אימפרטור מזן אחר משל קודמיו. מסיבות כלכליות לחלוטין, ולא משום שחלילה היה איש יפה נפש ועדין, הוא עודד את בני העמים שהוגלו ע"י אשור ובבל לשוב לאדמת מולדתם, לשקם את עריהם ולבנות מחדש את בתי המקדש שלהם. כורש האמין שבני העמים שישובו לארצם יעשו כל מאמץ לשקם את אדמתם, ואז יוכל לגבות מהם מיסים כדי להחזיק ולהאכיל את הצבא האדיר שלו, וזו הסיבה שבגללה הוא עודד את מי שרצה לחזור לאדמת אבותיו, לעשות כן.
בשנת 540 – שהן בסה"כ 46 שנים לאחר חורבן ירושלים וגלות בבל, הכריז כורש את ההכרזה שקרויה על שמו, שמפורטת בפרק הראשון שבספר עזרא, ושלאחריה החלו ראשוני הגולים לשוב מבבל לירושלים – וזו שיבת ציון.
השבים ארצה היו מועטים, אך אחרי 46 שנים בגלות הם עדיין לא איבדו לחלוטין את הזיכרון של מי שהיינו. הם עדיין לא איבדו את כל הסיפורים ששמעו מאבותיהם, סיפורים שעברו בעל פה מדור לדור. הם עדיין זכרו מי היו אבותיהם ומי היו אמהותיהם. הם זכרו את ימי השעבוד במצרים, את השופטים ואת המלכים. הם עדיין לא איבדו את האמונה באל שבו האמינו אבותיהם. אחרי שני דורות בגלות הרבה מאד נשכח, המון נשכח, אבל לא הכל. לא הכל נשכח!
שבי ציון, שרובם המכריע היו בני שבט יהודה ומיעוטם בני משפחות של לוויים, היו אלה שבנו את בית המקדש השני, ועל כך מסופר בספר עזרא ובספר חגי. בית המקדש השני
נחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס וחרב בשנת 70 לספ', שהם כ-600 שנים מאוחר יותר. והעובדה שמרבית השבים היו בני שבט יהודה, ושהם גם בנו את המקדש בירושלים, שולחת רמז עבה מאד להשתייכותם השבטית של כותבי התנך, ולעניין חשוב זה נחזור בהמשך.
נסתכל על התנך עצמו, על הטקסט שמצוי בידינו.
כאשר אנחנו מסתכלים על התנך, למן העמוד הראשון ועד העמוד האחרון, אנחנו מייד נוכחים לדעת שהוא ערוך בצורה מאד מסודרת.
הוא מתחיל בסיפור בריאת העולם שמספק לו התחלה הגיונית, ומכאן הסיפורים והנושאים הרבים והמגוונים שמצויים בו, מתקדמים ברצף כרונולוגי מדויק – וכבר אמרנו שהם משתרעים על פני כ-1350 אולי 1400 שנים, שזו "תקופת התנך". כלומר, התקופה שעליה התנך עצמו מספר.
העובדה שבידינו ספר שנראה כמו ארון עמוס בגדים שכל פריט בו מקופל בקפידה ומונח במקומו בסדר הגיוני וכרונולוגי מדויק, מהווה הוכחה חד-משמעית לכך שהתנך הועלה על הכתב במקום אחד ותחת קורת גג אחת.
(אם כי חשוב להדגיש שחלוקתו לפרקים והתוספת של הניקוד נעשתה כאלף שנים ויותר לאחר שנחתם – ומכיוון שעובדה זו לא משנה על סדר עריכתו, לא נתעכב עליה כאן. אבל כן נקדיש לה תכנית מיוחדת).
ואם אחת השאלות הגדולות שהצבנו בתחילת דברינו הייתה מתי נכתב התנך, אזי התשובה שלנו היא שמנקודת מבט היסטורית 600 השנים שבהן עמד המקדש על תילו. ההצדקה לטענה זו היא, שהשנים שבהן המקדש עמד על תילו, היו הזמן היחיד בתולדות ישראל שבו היה לנו מרכז אחד וקורת גג אחת שמתחתיה ניתן היה להעלות על הכתב יצירה כל כך מגוונת מבחינת הנושאים הכלולים בה, למרק ולשבץ אותם במקומם המדויק.
ואם המקדש נחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס, אנחנו יכולים להניח שכתיבת התנך החלה מספר שנים מאוחר יותר. לצורך המשך דברינו, נקבע שכתיבת התנך באופן שיטתי ומסודר החלה בשנת 500 לפנה"ס. והכתיבה נמשכה ברציפות במשך 600 השנים הבאות, שבהן בית המקדש עמד על תילו. והיא הוסיפה ונמשכה עשרות שנים לאחר שהמקדש חרב בשנת 70 לספ', בערך עד שנת 130-120 לספ', ואז נחתם התנך.
ואם אנחנו טוענים – ואכן זאת אנחנו טוענים – שכתיבת התנך נמשכה ברציפות כ-700 שנים, הרי שמסגרת הזמן שעליה אנחנו מדברים משתרעת למן סביבות שנת 500 לפנה"ס, ועד שנת 120, אולי 130 לספ' (וכבר אמרנו שהתאריכים שבידינו אינם חד-משמעיים ולכן אנחנו לוקחים שוליים רחבים).
וכאן חשוב לציין שישנם חוקרים שסבורים שכתיבת התנך החלה בימי בית המקדש הראשון ועוד לפני שיצאנו לגלות בבל, ולכן מסגרת הזמן שהם קובעים נמתחת על פני כ-1000 שנים.
טענת החוקרים שזו דעתם נסמכת על העובדה שהתנך עצמו מעיד שבארמון ובבית המקדש הראשון שעמד על תילו כ-400 שנים (970 עד ושנת 586 לפנה"ס) פעלו סופרים, שהיו מלומדים שידעו קרוא וכתוב (לא סופרים שכותבים רומנים). הוא מזכיר משפחת סופרים בשם שפן שפעלה בירושלים במשך דורות ארוכים, וכן את שבנא ושריה.
התנך מזכיר שמות של חיבורים שנכתבו בארמון, או במקדש שבנה שלמה, כמו ספר "מלחמות ה'" (במד' כא, יד), וספר דברי הימים למלכי ישראל, וספר דברי הימים למלכי יהודה, שבהם כנראה נכתבו ענייני הממלכה. והתנך מזכיר ספר בשם "ספר הישר".
ספר מלכים ב' (כב-כג) מספר על מלך בשם יאשיהו שחי בסביבות שנת 630 לפנה"ס. יאשיהו, כך מסופר, ערך "בדק בית", שהיה שיפוץ גדול בבית המקדש, שאותו בנה שלמה כ-300 שנים קודם לכן. במהלך השיפוץ נמצא "במקרה", "בהפתעה גמורה", ספר עתיק שאותו כביכול כתב משה. לדברי החוקרים הספר "העתיק" הזה הוא ספר דברים, שלא נכתב בזמנו של משה, אלא ע"י יאשיהו עצמו, שבשל שיקולים פוליטיים ששירתו את ענייני ממלכתו, הוא ביקש להציגו כחיבור קדום שאבד, ושעכשיו "במקרה נמצא".
החיבורים שהזכרנו אכן מעידים על פעילות של כתיבה שהתקיימה בארמון ובבית המקדש הראשון, אלא שהם לא התנך – ולא יכולים להיות התנך. משום שזמן קצר לאחר זמנו של המלך יאשיהו, החריבו חילותיו של נבוכדנצאר את שני המבנים האלה. ולכן גם אם בתוך המקדש והארמון התקיימה פעילות מרשימה של כתיבה, הרי שהכל עלה בלהבות ואבד (יתכן ששרידים ניצלו מהאש ויצאו לגלות יחד עם הגולים).
ולכן אם שאלנו מתי החלה כתיבת התנך באופן שיטתי ומסודר, אזי אנחנו חוזרים לטענה שהזמן היחיד בכל תולדות ישראל שבו מפעל כתיבה ממוסד היה יכול להתקיים, הוא 600 השנים שבהם בית המקדש השני עמד על תילו. אין ולא היה לנו שום זמן אחר שבו ניתן היה לכנס את הסופרים תחת קורת גג אחת ולגבש את מה שהפך להיות התנך. אך כפי שכבר אמרנו ועוד נראה בפרק השני, כתיבת התנך לא הסתיימה בימים שבהם חרב בית המקדש השני, כי אם שנים רבות לאחר מכן.
הטענה שהתנך נכתב בין כותלי המקדש השני, מחזירה אותנו לטענה שמוסכמת על רבים מבין החוקרים, שלפיה כותבי התנך היו בני שבט יהודה, שכן הם אלה שחזרו מהגלות עם רשיון לבנות את המקדש בירושלים, שנמצא בתחום שבט יהודה.
ואכן האוריינטציה היהודאית בולטת מאד בתנך. בנוסף, החוקרים מסכימים שבין כותבי התנך היו סופרים בני שבט לוי, שהיו אחראים לכתיבת סיפורו של משה, בן שבט לוי, ולכתיבת חלקים נרחבים בספר שמות, ויקרא ובמדבר. טענה זו מובנת לאור העובדה ששבט לוי התפרק ומשפחותיו התפזרו בין שבטי ישראל. רשימת השבים מהגלות שבספרי עזרא ונחמיה, מונה גם משפחות של כוהנים בני שבט לוי, שכנראה הצטרפו לשבט יהודה, ואיתם חזרו מהגלות. פרט לכך נראה שמרבית הספר נכתב על ידי סופרים מבני שבט יהודה, שירושלים הייתה בתחום מושבם.
סיפורים פשוטים.
כאשר אנחנו מדברים על התנך, אנחנו מדברים על ספר. אלא שהתך איננו ספר כי אם אסופה רחבת היקף של חיבורים, מהם ארוכים ומהם קצרים.
אנחנו מדברים על מגוון עצום של נושאים: שבהם סיפורים היסטורים וסיפורים מיתולוגיים. דברי הנביאים תופסים בו מקום נכבד, וכך גם השירה הנהדרת שבספר תהילים, וחיבורים פילוסופיים דוגמת קהלת וספר איוב ועוד ועד.
ועכשיו מגיעה הפתעה לא צפוייה, מדהימה, עוצמתית ומרגשת, שכלפי חוץ נראית מאכזבת, ובאמת רבים מתייחסים אליה בבוז ובקלות ראש.
באופן טבעי היינו מצפים שמפעל כתיבה שפעל ברציפות במשך 700 שנים יינפק סיפורים אודות גיבורים כבירים שעשו מעשים כבירים, דומים לאלה שאנו מוצאים באליאדה ובאודיסאה. שנמצא בתנך סיפורים שדומים למיתולוגיות שכתבו בני העמים השכנים לנו, שאף הם הותירו מאחוריהם מצבורים אדירים של יצירות כתובות. היינו מצפים שסיפורי האמהות שבתנך תהיינה דומות במשהו לגיבורות המיתולוגיות, שהיו נשים עוצמתיות, superwomen דוגמת גל גדות, שבפליק אחד כל אחת מהן הייתה יכולה לרסק את הצורה של כל אחד מאיתנו – אבל ציפייה לחוד, ואמת לחוד!
האמת היא שהתנך מספר סיפורים פשוטים על אנשים פשוטים, שעשו דברים פשוטים ולא מרשימים.
האבות שבספר בראשית מתוארים כרועים עניים שסבלו חרפת רעב. הם חיו באזורים הצחיחים של הארץ ועברו ממקום למקום עם עדר הצאן בחיפוש מתמיד אחר שטחי מרעה. יעקב מתואר כמי שניסה לגזול את ירושתו של אחיו התאום. ירושה שכללה 3 עיזים רזות ועלובות וספק באר מים אחת. שרה התקשתה להרות וירדה לחייה של הגר, ופנינה ירדה לחייה של חנה, ומשה לא חדל להתלונן על שיוצאי מצרים ירדו לחייו, ושאין לו כוח להוסיף לסבול אותם.
מי שבוחן בעיניים קפדניות את הזירה שעליה נלחמו השופטים שעליהם מספר ספר שופטים, נוכח לדעת שמלחמותיהם התפרשו על שטח קטן, לעיתים של דונמים אחדים. ושהמלחמה הייתה על שליטה על שטחי מרעה ומקורות מים, ולא כדי לכבוש שטחים ועמים.
שאול, דוד וכל המלכים שבאו לאחריהם, היו בסה"כ מלכים קטנים ששלטו על טריטוריה זערורית, שנכבשה פעם אחר פעם.
ואם לא די בכך שאין בתנך שום עלילת גבורה מעוררת השתאות, הרי שהתנך משמר מאות שרידי סיפורים שכוללים מילים אחדות בלבד. ואם זה לא מספיק, הרי שהתנך משמר שברי סיפורים שחוזרים על עצמם שלוש ואפילו חמש פעמים. בנוסף, התנך מזכיר שמות של אנשים מבלי לומר אף מילה על מעשיהם ופועלם. למשל, ספר שופטים מזכיר את שמגר בן ענת ואת תולע בן פואה ויאיר הגלעדי. ספר מלכים מזכיר את אמון, נדב, אביה שהיו מלכים– מבלי לספר עליהם דבר.
למה התנך, שהוא חיבור כל כך משוכלל מבחינת האופן שבו נערך ולוטש, משמר סיפורים כל כך פשוטים? למה לכתוב על רועים ונשות רועים עניים ומסכנים שלא עשו שום דבר מפעים? למה להזכיר שמות של דמויות מבלי לומר עליהם דבר? למה לשמר רסיסי סיפורים, ולמה לחזור במילים שונות על אותו סיפור שבור פעם אחר פעם – למה ולמי כל זה בכלל חשוב ???
שימור הזיכרון
לדעתי, התשובה מצויה בשאלה. מבחינתנו העובדה שכותבי התנך שימרו סיפורים זעירים ומרוסקים, שאותם העלו על הכתב בשפה מהודרת ובסדר כרונולוגי מדויק, מעידה שהם ייחסו להם חשיבות אדירה. השברירים האלה לא נפלו לתנך במקרה משום שלמישהו התחלקה העט מהיד. והעובדה שישנם חוקרים שסבורים שהשברירים האלה הם איוולת, מעידה שהאיוולת נשקפת אליהם מתוך המראה שאליה הם מביטים מדי בוקר.
הנחת הייסוד שלנו אומרת לרסיסי הסיפורים ולכפלי הסיפורים יש חשיבות עצומה. הנחת הייסוד שלנו אומרת שכותבי התנך שהותירו מאחוריהם יצירה כל כך משוכללת, לעולם לא היו מכניסים לספרם זוטות חסרות חשיבות. ואם כך, מוטל עלינו להסביר מדוע לדעתנו יש להציב את הסיפורים המרוסקים בראש סולם הסיפורים החשובים בתנך!!
אמרנו שהתנך, הועלה על הכתב בצורה שיטתית ומסודרת בבית המקדש השני, שנבנה על ידי שבי ציון זמן קצר לאחר שחזרו לירושלים מגלות בבל (ועל בניית המקדש מסופר בספר עזרא ובספר חגי). עוד אמרנו שכתיבת התנך שהחלה בסביבות שנת 500 לפנה"ס, נמשכה ברציפות כ-700 שנים, ושהתנך נכתב ע"י מאות סופרים.
מכיוון שאף אדם הגיוני לא חושב על מה שיקרה בעוד 700 שנים מהזמן שבו הוא חי, כך גם לא יתכן שסופרים שהחלו את מלאכת הכתיבה בשנת 500 לפנה"ס העלו על דעתם שכתיבתם תוסיף ותמשך ברציפות מאות שנים לאחר מותם.
אם כך, מה כן הגיוני, מה כן יכול להסביר שבסביבות שנת 500 לפנה"ס קם בישראל, בחור הכי נידח שבקצה האימפרייה הפרסית, מפעל כתיבה חד-פעמי בתולדות האנושות? מה כן יכול לתת מענה הגיוני לשאלותינו?
לדעתי המטרה של ראשוני הכותבים שחזרו מהגלות והתכנסו בבית המקדש שזה עתה הוקם, הייתה להעלות על הכתב את הזכרונות מהימים שלפני החורבן, שבהם עדיין חיינו על אדמת ישראל.
לדעתי סיפורי האבות והאמהות שבאמת מתוארים כאנשים פשוטים, והגיבורים ששמותיהם כמעט לא אומרים כלום, ורסיסי הסיפורים וסיפורים שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם, הם שברים שנותרו בזכרונם של דור השבים מהגלות. אלה זיכרונות שעברו בעלפה מדור לדור מהימים שלפני ההגליות, שעדיין לא נשכחו, שאותם ראשוני הכותבים ביקשו לשמר ולהנחיל לבניהם, ואולי גם לנכדיהם. משום שהם, בדיוק כמו כל אדם, חשבו במושגים הרלוונטים לזמנם.
והעובדה שבראייה שלנו השברים האלה והסיפורים הפשוטים נתפסים בעיני רבים כחסרי כל חשיבות, מעידה על דרך השיפוט שלנו, שלא לוקחת בחשבון שזה כל מה שנשתייר מהעבר של אנשים שחזרו מהגלות לארץ חרבה שממנה הוגלו.
צריך לתת את הדעת לעוד נקודה שמעידה על חשיבותם העצומה של הסיפורים האלה.
התנך מזכיר את עשרת השבטים שחיו מצפון לירושלים, וספר מלכים מספר כיצד הוגלו ואבדו. אך אם אנחנו מחפשים סיפורים שמשמרים משהו על אנשי שבט זבולון, אשר, דן, אפרים ומנשה, לא נמצא דבר.
מדוע?
משום שהסיפורים של בני השבטים האלה לא הועלו על הכתב, והם אבדו בגלויות יחד איתם!
אין ספק שכותבי התנך שפעלו בדורות הראשונים לאחר שובם מגלות בבל, ידעו היטב שאם הם לא יעלו על הכתב את מה שעדיין נשתמר בזיכורנם, הכל ישכח ויעלם.
בשבילם, בדיוק כמו בשביל בני הדור הראשון, השני והשלישי לשואה שפקדה את העם שלנו, לזיכרון גם אם הוא צל קלוש שאומר לנו משהו על עצמנו, על עברנו ועל מי שהיינו, ועל מי שאהבנו ואיבדנו, יש חשיבות אדירה!
והודות לכך שהרסיסים האלה הועלו על הכתב, אנחנו שחיים אלפי שנים לאחריהם, יודעים שהיה איש עני וחסר בית בשם אברהם ושהייתה אישה בשם שרה, ושופט בשם תולע בן פואה, ומלך בשם אביה. ממרחק של אלפי שנים אנחנו יודעים שהאישים האלה חיו בזמן מן הזמנים, משום שזיכרון שמועלה על הכתב – נשמר.
לפני סיום הפרק הזה אני רוצה לומר מילה אישית, שקשורה למה שאמרנו.
השואה מחקה חלק גדול מהמשפחה שלי שחייתה בגרמניה, ואני כמעט שלא יודעת עליה דבר. יש לי ארבע תמונות של סבתא שלי ושתי תמונות של סבא שלי – והתמונות האלה כל כך חשובות לי משום שהן המזכרת הוויזואלית היחידה שנותרה מהמשפחה שלי. אני גם יודעת שסבא שלי היה חייל בצבא הגרמני, ושלאחר מלחמת העולם הראשונה הוא מכר גרוטאות ברזל וכך התעשר, מה שכמובן לא הפריע לנאצים לרצוח אותו.
הסיפור של המשפחה שלי הוא סיפור קטנטן, אבל הוא הזיכרון היחיד שנותר לי ממשפחה שכלל לא זכיתי להכיר, ולכן לי הוא כל כך חשוב, ולכן אני שומרת אותו. ואין ספק שאם אני הייתי אחד מכותבי התנך, הייתי מוסיפה אותו לספר כדי שלא יאבד – וכל אחד מהמאזינים שלנו היה נוהג כמוני.
נסכם בקצרה את מה שאמרנו בפרק זה.
בתחילת דברינו שאלנו מתי נכתב התנך, מי כתב אותו ולמה מלכתחילה נכתב, ודומה שעל השאלות האלה ענינו.
אנחנו מצטרפים לחוקרים שטוענים שהתנך הועלה על הכתב בצורה שיטתית ומאורגנת בבית המקדש השני. ושם, במשך מאות שנים כל פרט בו לוטש ומורק ושובץ במקומו.
על הדברים האלה הוספנו את הטענות שלנו. והראשונה שבהן אומרת שהמטרה הראשונה שעמדה לנגד עיניהם של דורות הסופרים שחזרו מהגלות, הייתה לשמר את מעט, ממש מעט הזיכרונות שנותרו להם מהימים שלפני ההגליות.
לדעתנו מפעל כתיבת התנך החל כמפעל שימורים קטן לזכרונות – כי לכל איש יש שם. לדברינו אין שום ספק שכותבי התנך הראשונים והאחרונים, לא ידעו ולא יכלו להעלות על דעתם שבפועל הם הקימו את מפעל הכתיבה הגדול והממושך ביותר בתולדות האנושות. מפעל כתיבה שיפעל מאות שנים לאחר זמנם. הם בוודאי שלא יכלו להעלות על דעתם שהחיבורים שהעלו על הכתב בארץ נידחת, מוכה והרוסה, יתורגמו לכל השפות שבעולם ויהפכו לרב המכר של כל הזמנים – אך מה שהם לא יכלו להעלות על הדעת, הוא שקרה ונהייה – ועל כך נדבר בפרק הבא.
