הפרק ה 13 בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.
את הפרק האחרון הקדשנו לבחינת דמותו "הטרגית" של שאול, לפי הכללים שקבע לה אריסטו, הפילוסוף היווני שחי בסביבות שנת 400 לפנה"ס. ומכיוון שהפרק ארוך מהרגיל חילקנו אותו לשני חלקים, והפרק של היום הוא השני. ולפני שנתקדם נזכיר בכמה מילים על מה דיברנו בפרק הקודם.
בפרק הקודם אמרנו שבימינו מקובל להגדיר את שאול כ"גיבור טרגי", דבר שהוא נכון ולא נכון כאחד. אנחנו מפרשים את המושג "טרגדיה" כאסון נוראי שנפל על אדם מסוים – והפירוש הזה נכון לימינו. אך מכיוון שאת שאול לא פקד כל אסון, הרי שהוא לא נופל תחת ההגדרה הזו.
ובכל זאת, על פי הקריטריונים שקבע אריסטו שאול הוא "גיבור טרגי". ושוב יש להזכיר שאריסטו ראה במחזות הטרגיים שהועלו בתיאטרון היווני, את פסגת היצירה האומנותית, הנעלה והנשגבת ביותר. ובחיבור שנקרא 'פואטיקה' הוא קבע את הכללים שחייבים להימצא בכל טרגדיה משובחת. וחשוב מאד להדגיש שאריסטו התכוון למחזה, ליצירה כתובה, ולא, בשום אופן לא לחיים הריאליים.
הכלל הראשון של הטרגדיה היוונית היא שהגיבור חייב למות בסוף המחזה, מוות שיגאל אותו מייסוריו. וכדי שהצופה יחוש הזדהות וחמלה כלפי הגיבור, עליו להיות איש רם מעלה, אבל עם חולשות אנושיות שיש לכל אחד מאיתנו.
הכלל השני שקבע אריסטו מתייחס למעבר הקוטבי בחיי הגיבור. בראשית דרכו הוא איש מאושר, אך בקיצו הוא איש אומלל, שרק המוות גואל אותו מיסוריו – וגואל גם את הצופים שמזדהים עם הגיבור ומרחמים עליו – והראנו ששני הכללים האלה מתקיימם בסיפורו של שאול, שבתחילת דרכו הוא היה גבוה משכמו ומעלה מכל העם, ובסוף דרכו הוא נפל מלוא קומתו ארצה, והפיל עצמו על חרבו. ועוד הגדשנו ואמרנו שמנקודת מבט ריאלית שאול היה מלך כושל, שהקיז לשווא את דם חייליו במלחמה הלא נכונה עם האויב הלא נכון. ובכל זאת הוא מתואר בצורה מעוררת חמלה, שהיא אחד הכללים החשובים בטרגדיה היוונית.
ולבסוף דיברנו על ההַמַרְטִיָה, הקריטריון החשוב ביותר שקבע אריסטו, שבלעדיה אין טרגדיה.
ההַמַרְטִיָה היא טעות שעשה הגיבור בתום לב וללא שום כוונת זדון. מבלי שידע, הגיבור התיק ממקומו כדור שלג קטנטן. והכדור שהתחיל מתגלגל במדרון בעל שיפוע מתון ולא מורגש, יוצר תחושה שהכל בסדר גמור. אלא שבהדרגה השיפוע מתרחב וכדור השלג צובר תאוצה ומגיע לחלק התלול במדרון, ואז הוא מניע את כל האירועים שהם לב הטרגדיה, שבסופם מתרחשת מפולת אדירה שנעצרת במות הגיבור, לרוב יחד עם בני משפחתו.
השאלה הגדולה שעליה לא ענינו בפרק הקודם היא ההַמַרְטִיָה של שאול.
מה הייתה אותה טעות אריסטוטלית, ראשונה ולא מורגשת, שאותה עשה שאול בתום לב, שהתניעה את כל האירועים שהובילו למסכת הייסורים שמהם סבל, שרק המוות, שלקח גם את שלושת בניו, גאל אותו מהם?
כדי לענות על השאלה הגדולה הזו, נספר את סיפורו של שאול משתי נקודות מבט מקבילות: אריסטוטלית ומקראית. המשותף לשתי נקודות המבט האלו היא האמונה שגורלו של האדם נגזר מראש ושאין ביכולתו לשנותו. בקיצור, שני סיפורים בסיפור אחד.
נתחיל עם הסיפור המקראי. פרק ט שבספר שמואל מספר שבאחד הימים אבדו האתונות של קיש, אביו של שאול. לכאורה מדובר באירוע חסר חשיבות מיוחדת, שהיה יכול לקרות בכל משפחה. אלא שכעת אנחנו צופים בהצגה שכתובה לפי הכללים האריסטוטלים, שלפיהם כל אירוע הוא חוליה שמובילה לחוליה הבאה בדרך אל הסוף הידוע מראש.
נתקדם.
מכיוון שאתונות וחמורים היו בהמות עבודה יקרות, שמילאו תפקיד חשוב במשקי הבית הקדומים, אך טבעי שקיש שלח את בנו לחפשן ולהשיבן. והנה המילים הראשונות שמתארות את כניסתו של שאול לסיפורנו. ציטוט: בָּחוּר טוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם. מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם
תיאור גובהו של שאול, הטוב מבני ישראל שמשכמו ומעלה היה גבוה מכל העם, הוא תיאור מטרים לכניסת מלך, כימטב המסורת של המיתולוגיה היוונית שכל גיבורייה מאופיינים כאנשים טובים מאד, גבוהים מאד וחזקים מאד.
ועוד צריך לציין, שאין בתנך תיאור חיצוני דומה לזה של שאול, שמסמל שהגיבור שעולה כרגע על הבמה, נועד לתפקיד רם מעלה. (התיאור המטרים של משה היה היותו כבד לשון; של דוד היה קטנותו הפיזית ואומץ ליבו).
שאול והנער שליווה אותו יצאו לחפש את האתונות שאבדו ובדרכם הם עברו מספר יישובים. בסופו של דבר הם הגיעו לעיר שבה נמצא איש האלוהים, שלמן יום האתמול המתין לבואו של שאול. ציטוט קצר מפרק ט:
וַיהוָה גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר: כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל
וכאשר נגלה שאול לעיני שמואל, לחש אלוהים בשקט באוזנו:
וַיהוָה עָנָהוּ : הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ : זֶה יַעְצֹר (=ימשול) בְּעַמִּי.
חלפו שעות אחדות מרגע פגישתם של השניים, ועד שבטרם עלות השחר הפתיע שמואל את שאול ומשח אותו למלך. שאול שלא הבין מה רוצה ממנו שמואל, חזר לביתו ולשגרת יומו ולא אמר דבר על החוויה המוזרה שעבר. אבל במשיחה=הכתרה השנייה, שבה כינס שמואל את העם סביב שולחן רולטה, כדי לבחור את המלך שהכדור ייעצר על מספרו. שאול שהפעם ידע היטב מה מצפה לו, ניסה למצוא לעצמו מסתור, מה שכמובן לא עזר לו, והוא הובל בבושת פנים להכתרה השנייה, שגם לאחריה חזר לביתו ולשגרת חייו (שמ"א י).
אלא שלפי התיאולוגייה המקראית ולפי כללי הטרגדיה היוונית, האדם לא יכול להימלט מהגורל שנקבע לו, ושאול, כצפוי, הומלך בשלישית (שמ"א יב).
בפעם השלישית קיבל שאול את המלוכה, ובכך הוא ביצע את ההַמַרְטִיָה, את הטעות הפטאלית והלא מורגשת, שהיא לב הטרגדיה היוונית. מכאן ואילך, כל צעד שעשה הוביל אותו למפלתו הידועה והצפויה מראש – וכדי להבין את הדברים האלה, יש לפתוח את ספר בראשית, שהרי הכל מתחיל בבראשית …
התנך נפתח בסיפור ששת ימי בריאת העולם, ובבריאת האיש והאישה הראשונים שאותם יצר אלוהים במו ידיו, שמוכרים לכולנו בשם : אדם וחוה.
לאחר שאלוהים השליך את השניים מגן עדן, הם עשו את מה שעושה כל זוג אוהב: הם הולידו ילדים. קין נולד ראשון ולאחריו נולד הבל, אבל אותנו שניים אלה לא מעניינים. אותנו מעניין בנם השלישי, שֵׁת. וכך בקיצור גדול מאד קובע פרק ה שבספר בראשית:
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (אדם, הוא כמובן האדם הראשון): בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ …
"ספר תולדות אדם" הוא רשימה גניאולוגית, או אילן היוחסין שמציין את שמות הצאצאים שנולדו במהלך הדורות הבאים לשֵׁת, בנם של אדם וחוה. נעקוב בקיצור רב אחרי אילן היוחסין:
וַיְחִי אָדָם (=האדם הראשון) שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ, כְּצַלְמוֹ; וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ, שֵׁת. (שת הוא הדור השני לבריאה) ….. וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ. (אנוש הוא הנכד של אדם והדור השלישי לבריאה) .…. וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָן. ….. וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת מַהֲלַלְאֵל. …. וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת יָרֶד.
רשימת היוחסין שבראשה עומדים אדם וחוה, שאותם יצר אלוהים במו ידיו, נמשכת ונמשכת. כל בן שהתנך מזכיר את שמו, הוא הבן הבכור שנולד בדורו, שדרכו התקדמה השושלת. כל בן בכור הוליד בדורו בנים ובנות רבים, אך רק שמו של הבן הבכור שנולד נזכר.
רשימת האבות שראשיתה בפרק ה שבספר בראשית, יורדת לפתע אל מתחת לפני האדמה ולאט לאט נשכחת, אבל לא נעצרת. וכאשר היא מגיעה לזמנו של תרח, שהיה שהיה אביהם של אברהם ושל נחור, היא צפה בשנית ועולה מחדש על פני השטח.
ועכשיו STOP דרמטי !!!
בנקודה זו עלינו לעצור ולהוסיף לרשימה תבלין אריסטוטלי חשוב ביותר: את האמהות הקדומות שנזכרות בספר בראשית. משום שכאן מתברר שלא רק האבות חשובים, אלא גם האמהות שהשתייכו לשושלת של שֵׁת.
וברגע זה חשוב להוסיף עוד נקודה חשובה: למראית עין האבות והאמהות שאת שמם מזכיר התנך, היו אנשים פשוטים שחיו חיים פשוטים, שידעו סבל ומחסור. איש מהם לא ידע שהוא חלק משושלת מיוחסת שתחילתה בשחר הבריאה, ואיש מהם לא ידע מה היא המטרה שאליה מובילה. ופשוטה ואומללה מכולם הייתה שרה, העקרה המפורסמת ביותר בעולם.
אלא ששרה לא הייתה אישה פשוטה. היא הייתה בתו של תרח ואחותו למחצה של אברהם. שרה השתייכה לשושלת של שת, בנם השלישי של אדם וחוה. וכך הגדיר אברהם את הקשר שבינו לבין אשתו. ציטוט קצר מפרק כ:
וְגַם אָמְנָה (=אמנם) אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא, אַךְ לֹא בַת אִמִּי; וַתְּהִי לִי, לְאִשָּׁה.
בספר בראשית ישנם מספר איזכורים שמעידים שבעורקיה של שרה זרם דם של מלכים. אך אנחנו נסתפק באזכור אחד בלבד, ושוב בקיצור:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם: שָׂרַי אִשְׁתְּךָ …. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן, וּבֵרַכְתִּיהָ…. מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ.
בתום שנות המתנה רבות, ילדה שרה את יצחק, והשושלת שאחריה אנחנו עוקבים, מתקדמת דרך יצחק, ולא עם ישמעאל שגם הוא נולד לאברהם, אך משפחה מצרית (הגר).
מכיוון שיצחק היה ראשון האבות שנולד בארץ כנען, לא נמצאה לו כאן כלה ראויה למעמדו. ולכן שלח אברהם את העבד שלו למשפחת אחיו נחור שחייתה בחרן, להביא משם כלה.
וכאן צריך לפתוח סוגריים ולהזכיר שנחור יצא יחד עם תרח ואברהם למסע הגדול מאור (כשדים) לארץ כנען. אלא שהוא נעצר בחרן שבתחום תורכיה של ימינו, ושם השתקע. במשפחתו של נחור נולדו רבקה, לאה ורחל שימלאו תפקיד מכריע בסיפורנו – נסגור את הסוגריים ונתקדם.
פרק כד שבספר בראשית מספר שהעבד הנאמן עשה את דרכו למשפחת נחור. ומכיוון שאברהם לא הכיר את הבנות שנולדו במשפחה זו, הוא לא היה יכול לומר מי מהן נבחרה להיות אשתו של יצחק. אך עד מהרה התבלטה רבקה, וכך מדגיש התנך את ייחוסה. ציטוט: רבקה … אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם.
כצפוי וכמתחייב מסיפור שהכל בו גזור מראש, רבקה הובאה לישראל וניתנה ליצחק להיות לו לאישה. לשניים נולדו התאומים עשו ויעקב, וכאן אנחנו מגיעים לצומת חשוב במיוחד.
מסיבה שאיננה ידועה, עשו, הבכור, לא נשא אישה שהשתייכה לענף של שֵׁת שאחריו אנחנו עוקבים, כי אם לקח נשים כנעניות, מבנות חת, מעשה שהיה עלול לעצור את השושלת. וכדי שהשושלת לא תעצר, היה על יעקב, התאום השני, להגיע לחרן ואל הבית שבו נולדה אמו, שבו המתינה הכלה שנבחרה לו. ויעקב באמת הגיע לבית דודו לבן, שהיה בנו (או נכדו של נחור) ואחיה של אמו, רבקה.
וכאן כמעט שהתרחשה תקלה נוראית, שרק הודות להתערבותו של אלוהים, נמנעו תוצאותיה הרות האסון!!!
ללבן היו שתי בנות: לאה שכנראה לקתה בעיניה, ושעל כן תוארה כ"רכת עיניים", ורחל יפת התואר. כפי שכולנו יודעים, יעקב התאהב ברחל היפה, שכדי שתינתן לו לאישה, הוא היה מוכן להוריד למענה את הכחול מהשמיים.
אלא שיעקב התאהב בכלה הלא נכונה.
שכן לאה, ולא רחל, נועדה להיות לו לאישה!
לאה הייתה אמו של יהודה, שעל שמו נקרא שבט יהודה, ודוד היה בן שבט יהודה. לאה הייתה גם אמו של לוי, אביהם הקדום של משה ושל אהרון, מייסדי משפחות הכוהנים בישראל. ודי בעובדה שלאה שהייתה אם "שתי המלכויות" בישראל, כדי לקבוע באופן חד משמעי שאילן היוחסין שתחילתו בשחר הימים, ושעכשיו כבר ברור שהוא מוביל לדוד, נמשך דרכה ולא דרך אחותה.
ומכיוון שיעקב התעקש לשאת את הכלה הלא נכונה, אלוהים דאג שלמרות רצונו הוא יישא את הכלה שנועדה לו – ועכשיו נוצרה בעיה חדשה: יעקב שנא את לאה. וכדי להבטיח שהוא לא יחרים את אשתו ולא יוליד לה ילדים (מה שיעצור את השושלת) אלוהים נעל את רחמה של רחל, ופתח את רחמה של לאה. (ציטוט קצר מספר בראשית, כט):
וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ, וְרָחֵל עֲקָרָה.
לאה ילדה ליעקב שבעה ילדים, ובהם את יהודה ולוי. ואילו רחל האומללה נאלצה לעמוד בעקרותה עד שנולדו גם ילדיו האחרים של יעקב. רק לאחר מכן נזכר בה אלוהים, והיא ילדה את יוסף ולבסוף גם את בנימין, שעל שמו נקרא שבט בנימין, הוא השבט שאליו השתייך שאול הצעיר שיצא לחפש את האתונות שאבדו לאביו.
כצפוי, השושלת של שֵׁת מתקדמת עם יהודה, אביו הקדום של דוד. יהודה, כמו כל החוליות בשושלת לא ידע שבדורו הוא החוליה המיוחסת, ושעל כן למוצאה של אשתו יש חשיבות עליונה (ועל כך מסופר בספר בראשית פרק לח). יהודה נשא אישה מבנות כנען – ושוב שושלת הדורות כמעט שנעצרה.
"בת שוע", אשת יהודה, ילדה לו שלושה בנים. אך מכיוון שהם נולדו לאישה כנענית, אף אחד מהם לא היה יכול להיות אביו הקדום של דוד – והבעיה נפתרה בדרך מסובכת מאד. בת שוע נפטרה, ומי שעולה עכשיו על הבמה היא תמר.
התנך לא מציין מה היה מוצאה של תמר, אך בספרים החיצונים שלהם הקדשנו פרקים ארוכים וחשובים, נאמר שהיא הייתה בתו של ארם – וארם הוא אחד האבות שמוזכרים ברשימה הגניאולוגית שנמשכת דרך הענף של שת, ושאותה פירטנו קודם. ולבן, אביהן של לאה ורחל, מזוהה בשם "לבן הארמי", שהוא גם שם מקום וגם שם של איש.
תמר ילדה ליהודה את התאומים, פרץ וזרח – ושושלת האבות והאמהות שבדור הזה כמעט שנעצרה פעם נוספת, שוב ירדה אל המחשכים והמשיכה להתקדם ללא כל הפרעה מדור לדור, עד שהגיעה לזמנם של בועז ושל רות המואבייה.
בועז השתייך לשושלת המיוחסת, בכך אין ספק. אך רות הייתה בת מואב, ואלוהים אסר על בני ישראל לשאת נשים מואביות. אלא שרות, שברה את האיסור בזכות אישותה המופלאה. רות בחרה ללכת אחר צו מצפונה ובחרה באלוהי ישראל להיות אלוהייה – ואלוהים גמל לה על טוב ליבה ובחר בה להיות אחת האמהות הקדומות של דוד. ציטוט קצר החותם את מגילת רות:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ (=בנם של יהודה ותמר) פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז , וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד.
והנה רשימת היוחסין שבקצה הראשון שלה עומדים בני הזוג הראשון שברא אלוהים, שנמשכת דרך הענף של שֵׁת ושבקצה האחרון שלה עומד דוד, המלך הגדול של ישראל.
שנים רבות לאחר שרות ובועז הלכו לעולמם, ביקש דוד (הנין שלהם) לבנות מקדש לה'. בתשובה, שלח לו אלוהים את המסר הבא. ציטוט קצר ומקוצר מספר שמ"ב ז:
כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ (=של דוד כמובן) וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ; וַהֲכִינֹתִי, אֶת מַמְלַכְתּוֹ… וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם…. וְחַסְדִּי, לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ …. וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם… כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם.
וברוח הדברים האלה תיאר הנביא ישעיהו (פרק יא) את המשיח שבאחרית הימים יחזור לישראל:
וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה. …. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו; וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו.
החוטר מגזע ישי, הוא דוד כמובן.
העובדה ששושלת היוחסין שאחריה עקבנו, קובעת באופן חד-משמעי שהמלוכה בישראל נועדה לדוד ולצאצאיו אחריו, ההַמַרְטִיָה, הנוראה שעשה שאול בלי דעת, מזדקרת מעצמה לנגד עינינו.
מנקודת המבט התיאולוגית של התנך, כמו גם מנקודת המבט האריסטוטלית, העובדה ששאול בן שבט בנימין קיבל על עצמו את המלוכה שנועדה לדוד, בן שבט יהודה הייתה הטעות, ההַמַרְטִיָה, שאותה חיפשנו. היא הייתה טעות שנעשתה בתום לב מוחלט, אך היא הובילה לחורבנו ולסופו הבלתי נמנע.
ואכן, כאשר אנחנו בוחנים את סיפורו של שאול לאור דברים אלה, כל פרט בסיפורו מקבל לפתע משמעות חדשה לגמרי.
שרון ואני הקדשנו בסדרה זו מקום רב ליחסו הנורא של שמואל כלפי שאול. דיברנו על הדרך המבזה שבה הוא משח/המליך שלוש פעמים את שאול למלך הראשון בישראל. ושאלנו, איך יתכן שבמקום ששאול יומלך בצורה מכבדת ומרוממת כראוי למלך, בכל המלכה הוא חטף מטר של חרפות על ראשו.
ועכשיו נהפוך את דברינו, בדיוק כפי שהופכים חביתה.
אם נלך בעקבות הקריטריונים שקבע אריסטו, שבמידה רבה תואמים עמדה המקראית, ביכולתנו לומר שקול פנימי שבא ממקור לא ידוע אמר לשמואל שהמלך שאלוהים שלח אליו, הוא לא המלך הנכון. וההנחה ששמואל חש שאלוהים כפה עליו להמליך את המלך הלא נכון, יכולה להסביר שכדי לגונן על שאול מפני הטעות הנוראה שאת פשרה שמואל לא הבין, הוא ניסה להמאיס עליו את המלוכה – אבל גורל שקבע אלוהים, לא ניתן לשינוי, בדיוק כפי שהגורל שנגזר לאדיפוס לא היה ניתן לשינוי.
באותו אופן, אנחנו יכולים לומר שקול פנימי, דומה, הזהיר גם את שאול, לבל יתפתה למלוכה. ואם קול שכזה אכן צלצל באוזניו, כי אז אנחנו יכולים להבין מדוע הוא התעלם משתי המשיחות הראשונות, שלאחריהן לביתו ולשגרת חייו.
אבל לפי הקריטריונים האריסטוטלים שאול הייה חייב לבצע את הטעות הגורלית שנגזרה לו, ובהכתרה השלישית הוא קיבל על עצמו את המלוכה, וכדור השלג ניתק ממקומו והחל להתדרדר במדרון.
אלוהים שלח רוחות ביעותים שתקפו את שאול והטריפו את דעתו; שמואל זינב בו והזיק לו ככל אשר היה יכול ; יונתן, בנו הבכור שהיה אמור לרשת את מקומו, התייחס אליו בזלזול ולא ספר אותו ממטר (ועל כך מסופר בפרק יד שבספר שמ"א).
ושורת המחץ היא שעבדיו של שאול שביקשו להביא מרפא לייסוריו של מלכם, ביקשו שדוד, הוא ולא אף אחד אחר, יבוא לנגן לפני שאול, ולהסיר בנגינתו את הרוח הרעה. ציטוט קצר ומקוצר מפרק טז:
וְרוּחַ יְהוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל, וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו: הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ. יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ .. יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר; וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן … וְטוֹב לָךְ.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו: רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי. וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר : הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, יֹדֵעַ נַגֵּן …. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי, וַיֹּאמֶר: שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן… וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו; וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד… וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים [רעה] אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן … וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה.
הפסוק שלפיו שאול ביקש שדוד ינגן בפניו, הוא לא צחוק הגורל, אלא הגורל עצמו.
יונתן
עד כה נתנו רק מקום מועט ליונתן, וזה עוול שנתקן באחד הפרקים הקרובים.
כפי שאמרנו בפרק הקודם, בטרגדיות רבות הבנים של הגיבור חולקים יחד עם אביהם את הגורל המר שנגזר לו – וכך גם בסיפורנו.
כאשר דוד ויונתן נפגשו לראשונה, יונתן היה מפקד בצבא שהקים אביו, והמועמד הטבעי לרשת אותו ולהיות מלך בישראל. לעומתו, דוד היה צוציק שזה עתה הרג באבן קלע את גוליית, הענק הפלישתי – והפער שבין שניהם מדגיש שהם לא היו שווי מעמד.
ההנחה שסיפורו של שאול כתוב לפי הכללים של הטרגדייה היוונית, יכולה להסביר את הקשר ההדוק שנוצר בין השניים. ואם קול פנימי אמר לשמואל שהבחירה בשאול להיות מלך היא טעות שאסורה לה להתקיים, ואם אותו קול עצמו התריע את שאול עצמו בשתי המשיחות הראשונות לבל יקבל את המלוכה, אזי אנחנו יכולים לומר שאותו קול פנימי נשמע גם באוזניו של יונתן. ואכן ברגע שעיניו של יונתן נחו על הצוציק עם הרוגטקה, הוא זיהה בו מייד את המלך בישראל.
הנחה זו מסבירה את התנהגותו של יונתן למן אותו יום ואילך. היא מסבירה מדוע הוא התייצב לימינו של דוד וגונן עליו פעם אחר פעם בפני אביו, שביקש להוציאו להורג. היא מספקת הסבר למעשה מוזר, שעל פניו הוא חסר כל היגיון, שבו יונתן פשט את מדיו ואת סמלי המלוכה ונתן אותם לדוד. ציטוט מפרק יח, ד :
וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן, אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתְּנֵהוּ, לְדָוִד; וּמַדָּיו, וְעַד חַרְבּוֹ, וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ.
סמלי מלוכה מייצגים את הכתר ולא יעלה על הדעת שיורש העצר יפשוט אותם מעליו ויתן אותם לאדם אחר, אלא אם אותו אדם הוא האיש שלו נועדה המלוכה. ועוד ציטוט קצר ומקוצר מפרק כ, שבו יונתן כורת ברית עם דוד.
יֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד….. וְלֹא תַכְרִית אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם; וְלֹא בְּהַכְרִת יְהוָה אֶת אֹיְבֵי דָוִד…. וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד… וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ: כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ.
מהציטוט שקראנו עולה שיונתן התייחס לדוד כאל המלך העתידי.
ולבסוף, ההנחה שגם שאול הבין זאת מסבירה את הזעם הנוראי שבו התנפל על יהונתן. עוד ציטוט מפרק כ:
וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ : בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת: הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ; וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא.
אפשר להביא דוגמאות נוספות המוכיחות שיונתן קיבל את העובדה שדוד הוא המלך שנועד לישראל. ובכל זאת יונתן לא היה מסוגל לחצות את הקווים ולהצטרף לדוד.
למה?
למה יונתן נשאר נאמן לאביו, ולמה יצא יחד איתו להילחם בפלישתים, במלחמה שגורלה נחרץ מראש?
את התשובה כבר נתנו קודם: הבנים בטרגדיה הייוונית חולקים גורל אחד עם אביהם. ולכן, אין זה משנה עד כמה התנגד יונתן לאביו ועד כמה אהב את דוד, גם הוא היה כפות לגורל שלא ניתן להימלט ממנו ולא ניתן לשנותו.
סיכום
הגיע הזמן לסכם את מה שאמרנו בשני הפרקים האחרונים, שבהם התקדמנו בשני קווים מקבילים: זה שעוקב אחרי התיאולוגיה של התנך, וזה שלקח אותנו לאתונה, לצפות באחד המחזות שהועלו באתונה, שבו שיחק שאול את התפקיד הראשי.
הרשימה הגניאולוגית שבקצה הראשון שלה עומדים בני הזוג הראשון שברא אלוהים ובקצה האחרון שלה עומד דוד, היא רשימה מגוייסת. היא משקפת את החלטתם של כותבי התנך, שמרביתם היו בני שבט יהודה, לעגן את זכותו של המלך שלהם ושל צאצאיו אחריו למלוך בישראל .
וכאן צריך לציין שברשותנו רשימת מלכים עתיקה בהרבה, שמונה את שמות המלכים שמלכו בשומר (שבתחום עיראק של ימינו) שגם היא "מוכיחה" שכבר למן בריאת העולם קבעו האלים את זכותו של המלך המכהן, שכנראה הזמין את הרשימה, להיות מלך בשומר. והרשימה הגניאולוגית שבברית החדשה חוזרת על אותו דפוס עצמו וקובעת שישו הוא המשיח מבית דוד שעליו מדבר התנך.
ומכיוון שרשימות גניאולוגיות נועדו מלכתחילה להקנות זכויות למי שעומד בקצה האחרון שלהן, תמיד חשוב לברר להיכן הן מובילות. ובסיפור שלנו הרשימה מוליכה לדוד. ולכן ההַמַרְטִיָה, הטעות הגדולה שעשה שאול הייתה בכך שהוא לקח על עצמו את המלוכה שכבר בשחר הבריאה הועיד אלוהים לדוד.
אבל רגע, רגע רגע ….
אולי הטעות הגדולה שעליה אנחנו מדברים נעשתה דורות רבים לפני שנולד שאול. אולי היא נעשתה ביום שבו יעקב, סב-סבו הקדום הקדום הגיע לחרן והתאהב באישה הלא נכונה, ושנא את האישה שהועיד לו אלוהים. ואולי המאבק המר שהתקיים בין לאה לבין רחל על מעמדן בבית יעקב, הוכרע ביום שבו עלו שני שחקנים גדולים על במת ההיסטוריה: שאול בן שבט בנימין, בנה של רחל, ודוד בן שבט יהודה, בנה של לאה.
ולכן דוד, ולא אף אחד אחר מלבדו, התייצב באחד הימים בבית שאול, לנגן בפניו ולהסיר בנגינתו את רוחות הבעתה ששלח בו אלוהים.
נחתום את דברינו במילים הבאות: השאלה שאיתה יצאנו לדרך הייתה, האם מחבר ספר שמואל עיצב את דמותו של שאול בהתאם לקריטריונים של הטרגדיה היוונית?
כדי לענות על שאלתנו, פנינו ליפו ועלינו על ספינה קטנה ורעועה והפלגנו לאתונה שביוון, לצפות במחזה שבו שאול ממלא את התפקיד הראשי.
הזהירות שמחייבת כל חוקר, מונעת מאיתנו להשיב תשובה חד-משמעית לשאלתנו.
יחד עם זאת, הדבר בהחלט אפשרי. לא ניתן להתעלם מהקשרים ארוכי הימים שהתקיימו בין יוון לבין ישראל, ולהשפעה הגדולה שהייתה לתרבות היוונית על ישראל בימים שבהם התנך הועלה על הכתב. לא ניתן להתעלם מכך שכל הקריטריונים שקבע אריסטו לטרגדייה, שבעיניו הייתה פאר היצירה הכתובה והמשובחת במחזות שהועלו ביוון, מצויים בסיפורו של שאול.
ואם מחבר ספר שמואל הכיר את הכללים שהכתיבו את הטרגדיה היוונית, אזי סיפורו של שאול, הוא המשובח, המרתק והמתוחכם מבין כל הטרגדיות שהועלו אי פעם בתיאטרון היווני, ועל הדברים האלה אריסטו עצמו היה חותם. ועכשיו שרון, עלינו להזדרז לנמל ולעלות על הספינה שתחזיר אותנו הביתה.
