זהו הפרק ה-12 בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.
בגלל אורכו של הפרק הזה, חילקנו אותו לשני חלקים. והוא, על שני חלקיו, האחרון שמוקדש לשאול, ובו נעסוק ב"דמותו הטרגית".
והדיבור על "דמותו הטרגית" של שאול יקח אותנו למחוזות חדשים, שבהם טרם ביקרנו.
כולם מסכימים שאיוב, שעבר בחייו אסונות נוראיים שהדעת איננה מסוגלת לעכל, שבמהלכם הוא איבד את עשרת ילדיו, את בריאותו ואת כל רכושו, הוא דמות טרגית . אלא ששאול, בניגוד לאיוב, לא ספג בחייו שום אסון ולכן למרות חייו הקשים וסופו המר, הוא לא יכול להיחשב כדמות טרגית.
ובכל זאת רבים, רבים, רואים בו דמות של "גיבור טרגי" – ובצדק.
שאול באמת נופל תחת ההגדרה של "גיבור טרגי", אם כי לא באופן שאנחנו מבינים מושג זה. שאול הוא גיבור טרגי לפי הקריטריונים של הטרגדיה היוונית, הקלאסית, שהועלתה כמחזה בתיאטרון היווני לפני שלושת אלפים שנים ואפילו ארבעת אלפים שנים.
וכדי לצקת תוכן מובן למה שאמרנו, עלינו להגיע ליפו ולעלות על ספינה רעועה שתחצה את ים תיכון בדרכה לאתונה שביוון, כדי לצפות בהצגה שבה שאול ממלא את התפקיד הראשי. אך לפני שנקנה כרטיסים ונצא לדרך, נזכיר בכמה מילים את עיקרי הדברים שעליהם דיברנו בפרק הקודם בסדרה, שיובילו אותנו אל הפרק שלפנינו.
בפרק הקודם דיברנו על הלילה האחרון בחייו של שאול, שבו צבאו נערך על רכס הגלבוע ולמרגלונתיו נערך הצבא הפלישתי. בלילה הזה רכב שאול לביתה של בעלת האוב שהתגוררה בעין דור, שממנה ביקש להעלות את רוחו של שמואל מעולם המתים. שאול האמין שרוחו של שמואל המת יכולה לגלות לו את תוצאות המלחמה בפלישתים שתפרוץ ביום המחרת.
ושמואל, שלא פספס בחייו אף הזדמנות להתנפל על שאול, לא פספס גם במותו את ההזדמנות המפתיעה שנקרתה לרוחו, לצאת מקברה ולהתנפל בזעם על המלך המבועת. ציטוט מפרק כח:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל (=הרוח של שמואל המת היא הדוברת) וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי: וַיהוָה סָר מֵעָלֶיךָ, וַיְהִי עָרֶךָ (=שונא לך, או אויב לך)….. וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי; גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן יְהוָה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים.
ולמשמע דברים איומים אלה, התמוטט המלך גבה הקומה ונפל על הארץ:
וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל; גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה.
שאול הצליח בקושי רב לאסוף את עצמו ולחזור אל לוחמיו שהמתינו לו על רכס הגלבוע. והמלחמה שהתלקחה עם אור ראשון הסתיימה באור אחרון.
באור אחרון המלך נפל על חרבו, שלושת בניו (ובהם יונתן) נספו, וצבאו הובס.
ועל קורות אותו יום מר ונמהר מסופר בפרק לא שבספר שמואל א', וגרסה שנייה לאותו סיפור מצויה בפרק א שבספר שמואל ב'.
מכיוון שהחלטנו בפרק זה לבחון את דמותו של שאול כגיבור טרגי, לא נעסוק כאן בפרטי המלחמה בגלבוע, אלא נפנה אל התיאטרון היווני ואל הטרגדיה היוונית, שבה, כבר אמרנו, שאול הוא השחקן הראשי – ורק נבקש מהמאזינים לזכור ששאול נפל מלוא קומתו ארצה, ועכשיו נעבור לטרגדיה היוונית.
הטרגדיה היוונית
הדיבור על "הטרגדיה היוונית" שולח אותנו ליוון הקדומה, שהייתה מעצמה תרבותית, שהשפעתה העצומה על התרבות המערבית נמשכת עד ימינו . אנחנו מדברים על תרבות ששגשגה והתקיימה במקביל ובחפיפה לעולם שעליו מדבר התנך.
אנחנו מדברים על הומירוס, המשורר היווני הגדול שחי במאה ה- 8 לפנה"ס, ושכתב את האליאדה ואת האודיסאה. אנחנו מדברים על הפילוסופים: סוקרטס, אפלטון ואריסטו שחיו במאה ה 5 לפנה"ס. אנחנו מדברים על האדריכלות הייוונית, על פסלי השיש המרהיבים שפיסלו, שמקשטים את המוזיאונים הטובים בעולם.
אנחנו מדברים על המיתולוגיה היוונית, ועל התיאטרון היווני שבו העלו מחזות קומיים, סאטירות פוליטיות – וכמובן, טרגדיות.
וכאשר אנחנו מדברים על הטרגדיה היוונית, די שנזכיר כמה שמות שמוכרים לכולם : את מדיאה ואת איפגניה באאוליס שכתב אורפידס. את אדיפוס המלך (ובתו אנטיגונה) שכתב סופוקלס שחי באתונה במאה ה 5 לפנה"ס ועוד חיבורים רבים. והעובדה שגם היום, אחרי כ 2500 שנים ויותר ,עדיין מלמדים את הטרגדיות האלה ומעת לעת חוזרים ומעלים אותם בתיאטרות, מהווה עדות עצמית לחשיבותן ולמקום שתפסו בתוך המכלול התרבותי האדיר של יוון, שהשפיע על כל העולם המערבי.
אריסטו, הפילוסוף והמדען שחי באתונה בסביבות שנת 400 לפנה"ס ובימים שבהם התיאטרון היווני עמד בשיא שגשוגו, ראה בטרגדיה את פסגת היצירה האומנותית, הנעלה והנשגבת ביותר.
בחיבורו, 'פואטיקה' (= "אומנות השירה", והמחזות היווניים נכתבו כשירה), הוא קבע את הקריטריונים האומנותיים לטרגדיה. וכאן חשוב מאד להדגיש שהוא התכוון למחזה, ליצירה כתובה, ולא, בשום אופן לא לחיים הריאליים.
הקריטריונים שקבע אריסטו למה שנחשב בעיניו ל"טרגדיה משובחת", חשובים לנו משום שבימיו (סביבות שנת 400 לפנה"ס), התנך הועלה על הכתב בבית המקדש ה-2 שעמד בירושלים – וסמיכות הזמנים הזו מעניינת.
היא מעניינת משום שאנחנו יודעים בוודאות שמאות שנים לפני ואחרי אריסטו, קיימו הייוונים קשרי מסחר ענפים עם כל הארצות ששכנו לאורך החוף של ים תיכון, כולל ישראל. סמיכות הזמנים מעניינת גם משום שבשנת 332 לפנה"ס, שהם בסה"כ 70 שנה לאחר זמנו של אריסטו, כבש אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל – וכתיבת התנך עמדה אז בעיצומה (והיא תמשך לפחות עוד 400 מאות שנים נוספות). ולבסוף, המושג "התייוונות" מלמד על ההשפעה של התרבות ההלנית על ישראל, וגם הוא מתייחס לאותם ימים עצמם.
במילים אחרות, אנחנו מדברים על חפיפה שהתקיימה לאורך שנים רבות בין שתי תרבויות, שלטוב או לרע קיימו קשרים בניהן. ולכן, כמעט באופן מתבקש מאליו, עולה השאלה אם המחבר שהעלה על הכתב את סיפורו של שאול הכיר את הטרגדיה היוונית והושפע ממנה?
האם יתכן שסופר מקראי עיצב את דמותו של שאול לפי הקריטריונים שקבע אריסטו לגיבור הטרגי?
סמיכות הזמנים וההשפעה התרבותית שהייתה ליוון על החברה בישראל מאפשרת לנו לענות בחיוב על שאלתנו – ואת זה נראה מייד.
יחד עם זאת, הזהירות מחייבת אותנו להודות שאין בידינו כל הוכחה מוצקה שהמחבר שעיצב את דמותו של שאול, באמת הכיר את הטרגדיות היווניות והושפע מהן. ואנחנו בוודאי לא טענים שהוא הכיר את הפואטיקה שכתב אריסטו – והאמת היא שזה בכלל לא חשוב. משום שבימיו של אריסטו התיאטרון היווני פעל לכל הפחות 200 שנים. כך שאם הייתה השפעה שכזו על מחבר ספר שמואל, היא לא חייבת להיות קשורה לכללים שקבע אריסטו, שבימיו הגיעה הטרגדיה היוונית לידי בגרות ובשלות.
אך מכיוון שאריסטו טרח להגדיר את הכללים לטרגדיה היוונית, אנחנו נתקדם עם דבריו. רק נוסיף ונציין שדברינו הבאים מבוססים על התרגום לעברית ל-פואטיקה שעשתה חוקרת הספרות, ד"ר שרה הלפרין. ונוסיף ונציין שאנחנו עושים כאן שימוש נרחב בדברי המבוא ובהערות החשובות מאד שצרפה ד"ר הלפרין לתרגום .
ואם כך הגיע זמנו של שאול לעלות על הבמה, ולהזמין את המאזינים לצפות בהצגה הגדולה שבה הוא, שאול, ממלא את התפקיד הראשי של הגיבור הטרגי, לפי הכללים שקבע אריסטו.
1)הצופה בטרגדיה היוונית ידע מראש שהמוות הוא ה- happy end של גיבור המחזה. בסוף ההצגה הגיבור חייב למות! ומסיבה זו לאריסטו היה מאד, מאד, חשוב שהצופה יחוש אמפתייה וחמלה כלפי הגיבור, שסופו, כפי שכתב, וספד, דוד גרוסמן לבנו אורי, היה כתוב בעלי ניצניו.
ובגלל שההזדהות עם הגיבור כל כך חשובה, אסור שיהיה איש נקלה, ליצן, או אדם מושלם מדי. שכן, התכונות האלה אינן מעוררות חמלה, כי אם סוג של שמחה לאיד לנוכח סופו המר.
וכאן חשוב להוסיף עוד פרט שאריסטו לא ציין בחיבורו, והוא שבמרבית הטרגדיות, אולי אפילו בכולן, בני משפחתו, ובמיוחד ילדיו (שהם תמיד האהובים ביותר) חולקים עם הגיבור את גורלו הנורא. ושותפות הגורל שאין מנוס ממנו, מעצימה את תחושת ההזדהות של הצופים.
2)הכלל השני שקבע אריסטו, הוא המעבר הקוטבי שתחילתו אושר והצלחה, ושסופו הוא כישלון ומוות. וכדי שהנפילה תהייה לתהום עמוקה ככל האפשר, הגיבור חייב להיות מלך או איש רם מעלה. משום שככל שמעמדו גבוה יותר, כך נפילתו תהייה עמוקה יותר. והמוות (=הקטרזיס) שיגאל אותו מיסוריו, ישחרר גם את הצופה שעוקב בחרדה אחר תהליך התדרדרותו.
קל להיווכח ששני הקריטריונים הראשונים שקבע אריסטו מתקיימים במחזה שבו שאול הוא השחקן הראשי. אנחנו יודעים מראש ששאול ימות ושאיתו ימותו שלושת בניו, ובהם יונתן.
נכון ששאול לא נולד למשפחה רמת מעלה, כי אם למשפחת איכרים צנועה. אך כבר מהאופן שבו הוא עולה לבמה, אנחנו, הצופים, רואים שלעברנו פוסע מלך ולא בחור סתמי שדומה לכל בחור אחר. ובקיצור רב מתוך פרק ט:
וַיְהִי אִישׁ מִבִּןְ יָמִין (מִבִּנְיָמִין), וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר …. וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם.
האקספוזיציה, או התיאור המטרים של שאול, כבחור שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, נותן לנו את הקצה הראשון שמרומם אותו מכל העם. את הקצה הקוטבי, שהוא הנפילה הגדולה, מספקת הפגישה האחרונה של שאול עם שמואל, שמחזירה אותנו לציטוט שהשמענו קודם:
וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל; גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה.
שאול גבה הקומה נפל מלוא קומתו ארצה. נמוך מכך הוא לא היה יכול ליפול. וכל מה שנותר לו עתה, הוא להמתין למוות שיגאל אותו מייסוריו.
בנקודה זו חשוב לחזור לכלל הראשון שקבע אריסטו, והוא האמפתיה של הצופה כלפי הגיבור שבתום ההצגה חייב למות, או ליפול על חרבו. וכאן הזמן לומר משהו על מחבר ספר שמואל. משהו שכל אחד יודע וחש בו, ועם זאת הוא תמיד מפתיע מחדש.
אין ספק שדוד הוא הגיבור הגדול של ספר שמואל ושל התנך כולו (ובהמשך נחזור לטענה זו). הסיבה לכך, ועל כך מסכימים מרבית החוקרים, היא שסופרים בני שבט יהודה כתבו את מרבית התנך, ושעל כן רוממו את דוד, המלך הגדול שלהם (ושלי …).
יחד עם זאת, מחבר ספר שמואל תיאר את דמותו של דוד באופן ריאלי לחלוטין. דוד שבספר שמואל איננו משכמו ומעלה גבוה מכל העם, והוא בשום אופן לא דומה לפסל השיש המרהיב שנקרא על שמו (של מיכלאנג'לו) שמוצב בפירנצה שבאיטליה.
והנה, למרות שהתנך, ובמיוחד ספר שמואל (ומלכים ותהילים) הוא פרו-דוד, המחבר לא חסך בדברי ביקורת קשים ביותר כלפיו. המחבר לא כיסה על סיפור חטאו עם בת שבע (סיפור שעדיין מחכה לנו) ; הוא תיאר את דוד כמשוגע שהשתולל והזיל רוק על זקנו (שמ"א כא). הוא תיאר אותו כאב שנכשל בגידול ילדיו. הוא לא הסתיר את התשישות הגופנית הקשה שממנה סבל בערוב ימיו. דוד שלנו איננו פסל שיש לבן ובוהק, שהוחלק ולוטש היטב, כי אם מלך בשר ודם, מלא כרימון חסרונות שיש בכל אחד מאיתנו. עטור בהישגים כבירים שיש למועטים בלבד. ולכן דוד הוא לא דמות שמעוררת הזדהות, אלא דמות שמעוררת את המיצים הרעילים של כל מיני חכמי אשפתות לפתוח עליו את פיהם…. .
וההיפך המוחלט והקיצוני לדברים אלה מתקיים בשאול!
כל פרט שמוסר לנו המחבר, מעיד ששאול היה מלך כושל ועל כך דיברנו באריכות בפרקים הקודמים בסדרה זו, ולכן לא נחזור עליהם כאן. כרגע נסתפק בשני משפטים להוכחת דברינו.
הראשון אומר ששאול הקיז לשווא את דמם של לוחמיו, משום שהמלחמה שניהל כל ימיו בפלישתים, הייתה מלחמה מיותרת ובאוייב הלא נכון.
המשפט השני אומר, שבמקום להתנהג כמלך שגורל העם נתון בידיו, לאורך כל שנות מלכותו שאול עסוק עם הבעיות של עצמו, ועם רדיפה חסרת התכלית אחרי דוד שבאה על חשבון הזמן של הצבא שהקים.
ועכשיו מגיעה שורת המחץ: למרות שמחבר ספר שמואל לא זקף לזכותו של שאול ולו הישג אחד, הוא מתאר אותו ואת חוליו במילים רכות. אין בספרו אף מילה אחת בגנותו של שאול.
מדוע?
מדוע מחבר ספר שמואל שלא היסס לגנות את דוד, המלך הגדול (ולהשחיר את שמואל עצמו), לא דיבר בגנותו של שאול?
התשובה לשאלתנו היא, שהוא ביקש שנזדהה עם שאול כפי שמחייבת הטרגדיה היוונית.
ואכן, התיאורים המתייחסים לביעותים שמהם סבל ; לחנית שממנה לא נפרד, שאותה השליך כדי להכות את התמונות המפלצתיות שראה בעיני רוחו, הם עדינים ומעוררי חמלה – וכמותם גם פרצי הכעס והבכי. שכן ייסוריו של הגיבור הטרגי, האריסטוטלי, אמורים לעורר חמלה. ואין ספק ששאול מעורר אצל הצופה חמלה ואמפתייה, שהם אחד הקריטריונים החשובים ביותר בטרגדיה היוונית.
קריטריון נוסף שקבע אריסטו, שגם אותו הזכרנו, מתייחס לקוטביות שבין שעת האושר הגדולה בתחילת דרכו של הגיבור, שחייבת להסתיים במפלתו הגדולה. והקוטביות הכרחית משום שהיא זו שיוצרת את המדרון המוביל לקיצו – וגם היא מצויה בסיפורנו.
ואכן במשך שעה אחת היה שאול, המלך הצעיר, איש מאושר – ופרק יא, מספק לנו את תמונת האושר הנחוצה. ציטוט קצר:
וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה (=ההמלכה השלישית) …. וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל, וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד.
ואחרי שסימנו V על תמונת האושר, נסמן V גם על תמונת ההצלחה, שלאחריה מתחילה הנפילה ההכרחית. בפרק יד נאמר:
וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל; וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו : בְּמוֹאָב, וּבִבְנֵי עַמּוֹן, וּבֶאֱדוֹם, וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ. וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק; וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ.
3)הקריטריון השלישי שקבע אריסטו הוא לב הטרגדיה. הוא התמונה שבתוך המסגרת שעליה דיברנו עד כה.
למרות שהגיבור הטרגי הוא אדם רם מעלה ובעל סולם ערכים גבוה, גם הוא ניחן בחולשות ומגבלות אנושיות, ככל אדם רגיל.
ומשום חולשותיו הוא עושה טעות שאותה מכנה אריסטו בשם הַמַרְטִיָה.
ההַמַרְטִיָה היא טעות שעושה הגיבור בתום לב, מחוסר ידע, או מחוסר הערכה נכונה של המצב האמיתי. מבלי שיידע, הוא בוחר במהלך הרסני ובכך הוא ממיט על עצמו את אסונו.
בתחילה, חי הגיבור באשלייה שהכל מתנהל בצורה נכונה, אלא שהטעות כבר נעשתה ואין להשיבה, ובהדרגה הוא צובר טעויות נוספות. וככל שאלו מצטברות, כך מתהדקת עניבת החנק סביב צווארו, שאותה ישחרר רק המוות.
חשוב להדגיש שכאשר אנחנו מדברים על "טעות טרגית" במשמעותה האריסטוטלית, אנחנו לא מדברים על תאונה שהתרחשה במפתיע, ולא על כלי שנשמט מהיד והתנפץ. ממש ההיפך מכך.
הטעות הטרגית היא לא יותר מאשר דחיפה קלה, לא מורגשת, שגורמת לכדור שלג קטנטן להינתק ממקומו ולהתחיל להתגלגל לאיטו בשיפוע מתון, שבהמשך ייהפך מדרון תלול ולמפולת הרסנית שתקבור אותו תחתיה.
ועוד צריך להוסיף, שההַמַרְטִיָה, אותה טעות מסתורית, הייתה יכולה להתרחש באחד הדורות הקודמים. אבל עכשיו, בדור שבו חי הגיבור וביום שבו רכשנו כרטיסים להצגה, היא הגיחה מהמסתרים והפכה מפולת אדירה וקטלנית. סופוקלס, המחזאי היווני הנודע שחי בסביבות שנת 500 לפנה"ס, שכתב את אדיפוס המלך, סיפק דוגמה מצוינת לדברים אלה.
ביום שנולד אדיפוס, קיבלו הוריו, לאיוס (מלך תבי) ויוקסטה, נבואה שבנם, שאך הגיח לאוויר העולם, עתיד להרוג את אביו ולשאת את אמו.
סופוקלס לא סיפר מה הייתה אותה הַמַרְטִיָה, אותה טעות הפתאלית שביצעו הוריו של אדסיפוס, שבגללה קוללו. ואולי הטעות התרחשה דורות רבים קודם לכן.
אך כדי שהנבואה הנוראית לא תתממש, הוריו של אדיפוס מסרו אותו לידי רועה, שהיה אמור להוציאו להורג – דבר שכמובן לא קרה. הרועה מסר את התינוק לידי המלך והמלכה של העיר קורינתוס, שהיו חסוכי ילדים, ושם הוא גדל כבנם.
משבגר, דבר הנבואה נודעה לאדיפוס. ומכיוון שהוא לא ידע שהוא בן מאומץ להוריו, הוא ניסה לברוח מהגורל שנגזר לו. אלא שהגורל המתין לו על אם הדרך, והקללה האיומה והמתועבת התגשמה. אדיפוס הרג את אביו ונשא את אמו, את יוקסטה. משנודע הדבר, התאבדה אמו והוא עצמו עקר את שתי עיניו ויצא לגלות עם שתי בנותיו (שהיו אחיותיו למחצה), שהמפורסמת שבהם היא כמובן אנטיגונה.
ואם אמרנו שבטרגדיות היווניות גזרת המוות לוקחת את כל המשפחה של הגיבור, נזכיר שזה, כצפוי היה גורלה של אנטיגונה, בתו של אדיפוס. אנטיגונה הייתה עתידה להינשא להיימון. קראון, אביו של היימון, ציווה להוציאה להורג. אנטיגונה התאבדה. והיימון שמצא את גופתה, התאבד גם הוא, ואחר-כך גם אמו התאבדה. וגם שאול התאבד ושלושת בניו ניספו עוד לפניו.
ועל ההמרטיה, על הטעות הגדולה שעשה שאול מבלי שהתכוון ושהובילה לחורבנו, נדבר בפרק הבא .
