42: סולם השמות של בני יעקב

פרק זה הוא האחרון בטרילוגיה שהוקדשה ליעקב ולשתי נשותיו: לאה ורחל. ועד חלוף מגפת הקורונה, הוא גם הפרק האחרון בפודקאסט של התנ"ך. מכאן אני אקדיש את כל זמני להכנת תוכניות עבור ילדים. אני מקווה בכל ליבי שמדובר בהפסקה קצרה בלבד, ושעד מהרה נחזור לשגרת חיינו בבריאות שלמה.

פרק זה מגלה שלכל שמות בני משפחתו של יעקב יש משמעות. משמעות שמרחיבה את יריעת הסיפור המוכר לכולם, שמגלה מה מסתתר מאחורי השם 'יעקב', ומה הייתה דעתו (השלילית) של המחבר על האיש שזה שמו. המשמעות שהעניקו לאה ורחל לשמות הבנים שהן ושפחותיהן ילדו, מספרים על חיי הנישואין של שתי האחיות. הם מספרים סיפור סמוי שמוחבא בתוך הסיפור הגלוי. סיפור שמפריך לגמרי את הסיפור שמוכר לכל אחד מאיתנו.

ומילה אישית: תודה לכל אחד מהמאזינים הנפלאים שליוו, ומלווים, כל פרק ששידרתי מאז שיצאתי לדרך כפודקאסטרית עצמאית.

תודה לעומר בינדר המוכשר שלקח על עצמו לעצב את האתר של הפודקאסט שלנו. בזכותו, יש לנו אתר שמסודר בצורה יפה ומסודרת. תודה לשחקנית אורנה כץ, שהלחינה ומנגנת את התו המוסיקאלי שמלווה את התוכניות שלנו. ולבסוף, אך ראשון לכולם, הוא השחקן שרון אלכסנדר. שרוני, תודה ענקית ואין סופית על שהצטרפת לפרויקט התנ״כי. אני כל כך אוהבת לעבוד איתך. כל פרק שאתה משדר הופך את מה שכתבתי לדרמה קולית בדרגה עליונה. תודה על הזמן ותודה על החברות שלך.

להשתמע בצד השני של מגפת הקורונה – ועד אז אני עוברת לכתוב ולשדר עבור ילדים.

שמרו על עצמכם ועל עצמנו.

ליאורה

תמליל הפרק

12 תחנות בחיי הנישואין של לאה ורחל
בראשית פרקים כט-ל

שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק השלישי והאחרון בטרילוגיה המוקדשת לסיפורם של יעקב ושתי נשותיו, לאה ורחל.

            בפרק הקודם התמקדנו בהבדל בין אישה "בכירה" שניתנה לבעלה תמורת מוהר נישואים ששילם החתן לאביה, לבין אישה פילגש שניתנה חינם, דבר שהסב נזק כלכלי לאביה.  

            עוד אמרנו שהתיאור של לאה כ"רכת עיניים", תיאור שייחד אותה לרעה  מכל גיבורות התנך, מעיד שהייתה בעלת מום כלשהו, ושעל כן לבן, אביה, לא היה זכאי לקבל עבורה מוהר נישואין, אלא להשיא  אותה חינם במעמד של אישה "פילגש".

לבן שהיה איש פיקח, ניצל את העובדה שיעקב השתכר בליל נישואיו לרחל, והחליף בין בנותיו. על חשבון שנות העבודה שעבד יעקב כדי לשלם את מוהר נישואייה של רחל, לבן השיא לו את לאה.

            יעקב, בלשון המעטה, לא אהב את האופן שבו לבן היתל בו – והוא שנא את לאה שניתנה לו במרמה.  

וכאן חשוב להדגיש, שיעקב לא לאה על שום שנישאה לו, שהרי ריבוי נשים משמעו ריבוי ילדים, דבר שחיזק את חוסנה של המשפחה. יעקב שנא את לאה, אלא שום שהבין שהוא הטיפש היחיד ששילם מוהר נישואין (=שנות עבודה) עבור אישה שכל גבר אחר היה מקבל חינם במעמד של אישה פילגש. או שאלמלא השתכר, לאה הייתה ניתנת לו חינם. יעקב שנא את לאה גם על שום שכדי לשאת את רחל, נגזר עליו להכפיל את שנות עבודתו עבור לבן, כדי לשלם, בשנית, את מחירה של אהובתו היפה – וכידוע, אהבה גדולה דורשת קורבן גדול ורומיאו היה מוכן לשלם כל מחיר ובלבד שג'ולייט תהייה שלו.

את הפרק הזה נקדיש לחיי הנישואין של רחל ולאה. אך לפני שנעשה כן, יש לומר משהו על דרכי הכתיבה של סופרי התנך.

            כאשר אנחנו מדברים על הכתיבה המקראית, עלינו לקחת בחשבון שהיא שונה לחלוטין מזו הנהוגה בימינו. ואם בימינו הכתיבה הספרותית מתאפיינת במלל אין סופי של דברים שחוזרים על עצמם במילים אחרות,  הרי שהכתיבה המקראית מתאפיינת בצמצום. וכל מילה שיכולה להיחסך – נחסכת. התוצאה של כתיבה כל כך חסכונית היא, שישנם סיפורים רבים שמשתרעים על פני מספר פסוקים – וזה הכל!

יחד עם זאת, כתיבה כל כך מצמצמת וחסכונית, חייבה את סופרי התנך לפתח שיטות  כתיבה משוכללות, שבאמצעותן הם הכפילו ואף שלשו את המסגרת הסיפורית, הצרה.

            ואחת הדרכים להאריך את יריעת הסיפור, הייתה "דרך ההנגדה", שעליה דיברנו בפרק הקודם. דרך ההנגדה נועדה לחדד את השונות בין גיבורי הסיפור, וכך, מה שנאמר על הגיבור האחד, אמר משהו אחר לחלוטין על הגיבור השני.

          למשל, אומץ ליבו של דוד הצעיר נלמד מכך שהרג באבן קלע אחת לוחם ענק, שהיה חמוש מכף רגל ועד ראש.  אנחנו למדים משהו על דעת המחבר על יעקב שתיאר אותו כנער חלק שנשאר לשבת באוהלה של אימו, שעה שאחיו התאום עשו, היה שעיר במקומות שגברים שעירים בהם, יצא לצייד כאחד הגברים.

ולענייננו העובדה שלאה מתוארת כ"רכת עיניים" מעידה שבבית לבן גדלה רק בת יפה אחת, שהייתה ראויה להינשא תמורת מוהר נישואין.

אך אם אצטרך לבחור סופר אחד מבין סופרי התנך,  שלדעתי שיטת הכתיבה שלו עולה על זו של כל הסופרים האחרים, אין ספק שהסופר שהעלה על הכתב את סיפורן של לאה ורחל מנצח את כולם. 

            האיש היה גאון. אחד ויחיד ואין שני לו.

            כפי שנראה בפרק זה, המחבר שלנו טמן בתוך הסיפור הגלוי לעין שמוכר לכל אחד, סיפור שני, סמוי, שסותר את הסיפור הגלוי שמוכר לכולנו, ושלמעשה מבטל את כל מה שאמרנו עד כה.

            והסיפור הסמוי מגלה לנו מה הייתה דעתו האמיתית של המחבר על יעקב. והסיפור הסמוי מאפשר לנו להציץ על החיים שראו לצידו שתי האחיות.   

ואם לפני חצי דקה חזרנו על המנטרה  שלפיה יעקב שנא את לאה ואהב את רחל, סימן שהגיע הזמן שנחדל לדקלם מנטרות שחוקות ונתחיל לקרוא את הטקסט שלפנינו.  תו מוסיקאלי.

            השיטה שבה השתמש המחבר להגדלת יריעת הסיפור (שנועדה להפוך סיפור קצר לארוך בהרבה),  מבוססת על שיטה מוכרת של הענקת משמעות לשמות הגיבורים. נביא מספר כמה דוגמאות להמחשת דברינו – ואחר כך ננשום אוויר פסגות של ממש.

            למשל, היות שאלוהים יצר את האיש הראשון מעפר, מאדמה, הוא קרא לו "אדם", כשם החומר שממנו נוצר:

                        וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה  וַיִּפַּח בְּאַפָּיו                נִשְׁמַת חַיִּים  וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.   בראשית ב, ז

יצחק נקרא בשמו משום שאברהם ושרה צחקו בחוסר אמון כאשר נודע לזוג הקשישים ששרה עתידה להרות (בראשית יז, יז; יח, יא-יג).

            נעמי קראה  לבנה הבכור מַחְלוֹן (מחלה) ולבנה הצעיר כִלְיוֹן (כליה) . אין ספק שאלה אינם השמות האמיתיים של האחים,  שכן אף אישה נורמאלית לא תקרא לבניה ביום היוולדם, שמות קללה שמנבאים את מותם הצפוי במגפה. ובכל זאת, השמות, מחלון וכליון, מגלים שהאחים נקראו על שם אחריתם המרה.

            ודוגמה אחרונה ששם הגיבור מתאר את אישיותו, הוא כמובן נבל הכרמלי, שבאופן לא מפתיע היה רשע גמור. וכך מספר התנ"ך:

                        וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד (=עשיר)                … וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל. וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל                         וִיפַת תֹּאַר,  וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים. שמואל א' כה, ב-ג

קל להבחין שבעוד שאביגיל מתוארת כאישה חכמה וטובת שכל, נבל מתואר כאיש רע מעללים. ואכן, אביגיל, האישה האוהבת, לא השאירה מקום לספק מה דעתה על בעלה הטוב. וכך תיארה אותו באוזני דוד:

                        אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה, עַל נָבָל,                כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא,  נָבָל שְׁמוֹ  וּנְבָלָה עִמּוֹ. שמואל א כה, כה 

שמות הגיבורים שהזכרנו כאן (והרבה אחרים) מוסיפים אינפורמציה לסיפור הקשור בהם ומרחיבים אותו.  אך נודה על האמת שהם לא מכפילים או משלשים אותו – את זה יעשה האומן שהעלה על הכתב את הסיפור אודות יעקב ובני משפחתו. שכן,שמותיהם של רבקה, יעקב, לבן, רחל ולאה מספרים סיפור שעומד בפני עצמו. והשמות של  12 הבנים שנולדו במשפחה זו, הם 12 תחנות בחיי נישואיהן של שתי נשותיו – מי שאיננו  נותן דעתו למשחק השמות המופלא, מפסיד את הקסם הגדול של כתיבת התנך.  הוא מפסיד, כמובן, את החריר ששולח אלומת אור דקיקה שמאירה את  החיים  שראו לאה ורחל  בבית יעקב. בתכלס, הוא קורא את הסיפור הגלוי, ומפסיד את הסיפור הסמוי שמתחבא בתוכו.   תו מוסיקאלי.

לשם נוחות נתחיל מפירוש השמות הקלים, ובהדרגה נתקדם אל המורכבים יותר.

            השם רבקה, אמו של יעקב,בא מלשון "מרבק" – שפירושו עגל מפוטם. או במקרה שלנו: אישה שמנה ובריאת בשר. בעולם הקדום נשים מלאות גוף נחשבו נשים יפות, שלא סבלו חרפת רעב – והשם רבקה מגלה שהיא היתה אישה שמנה ויפה. 

            השם לאה מקורו בשפה האכדית שהיתה שפת הדיבור בחרן, חבל הארץ שבה חיו לבן ובני משפחתו. פירוש השם לאה, הוא  פרה.  פירוש השם רחל הוא כבשה בוגרת.  ומכיוון שרבקה, לאה ורחל, נולדו וגדלו במשק צאן משגשג, הן נקראו על שם חיות מניבות חלב.  מה יכול להיות יותר פשוט ומובן מכך?

(ובסוגריים נזכיר שהשם שרה, מגלה ששרה נישאה לאברהם במעמד של אישה בכירה. ואכן, המושג "נשים שרות" שמעיד על הסטאטוס שלהן, חוזר פעמים נוספות בתנך.)

הבעיה הגדולה מתחילה בשמו של יעקב.

המסורת היהודית מתארת באהבה גדולה את יעקב. במדרשים שנבנו על דמותו, יעקב מתואר כאיש שלום ונעים הליכות – תיאור שהסופר שלנו לעולם, לעולם לא היה מסכים לו. האמת היא שהמחבר של סיפורנו לא אהב את יעקב, ולא הפסיד אף הזדמנות ללעוג לו ולתאר אותו באופן שלילי – ומסיבה זו הוא הוא קרא לו 'יעקב' ולא 'לבן'. 

שמו של יעקב נגזר מהשורש ע-ק-ב, שלו שלושה פירושים שממלאים תפקיד בסיפורנו. הפירוש הראשון הוא החלק האחורי של כף הרגל, שהרי יעקב נולד כשהוא אוחז בעקב אחיו. השימוש השני הוא מלשון לעקוב אחרי מישהו, או לבוא בעקבותיו. ציטוט:

וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו  וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. בר' כה, כו

הפירושים (עקב הרגל ולבוא בעקבות מישהו) מפורשים בסיפור ואינם מרחיבים אותו. אך לשם יעקב יש משמעות שלישית.

בעברית של ימינו, אדם דובר אמת נקרא אדם "ישר". לפעמים נכנה אותו "ישר כסרגל".  כלומר אדם שניתן לבטוח בו ולהאמין לדבריו.

            בעברית של ימינו, אדם שמשקר, נקרא שקרן או רמאי. ואילו בלשון התנ"ך הוא נקרא יעקב. שכן, משמעות המילה עקוב, היא רמאות וגזל.  עקוב, הוא ההיפך מישר. עקוב הוא אדם שדרכו עקומה, פתלתלה, עקובה.  נוכיח את הדברים.

למשל, הנביא ירמיהו השתמש בשלל דימויים המתארים דברי שקר ובגידה, וכך אמר:

מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם: כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים,  עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. ..  ובהמשך: … אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ: כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל רֵעַ (=חבר)רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ, לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר  …..

                        ירמיהו ט, א-ה, וכן בפרק יז, ט. וכן יר' יז, ט ; יש' מ, ד.  

נחזור בשנית על מה שאמר ירמיהו, כאשר תיאר אנשים בוגדים שלא ניתן לבטוח בהם: כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל רֵעַ , רָכִיל יַהֲלֹךְ.

ניקח דוגמא אחרונה מספר תהלים. כאשר מחבר מזמור תהילים מא ביקש את עזרת אלוהים משונאיו, הוא אמר:

            יַחַד עָלַי יִתְלַחֲשׁוּ כָּל שֹׂנְאָי.

            עָלַי יַחְשְׁבוּ רָעָה לִי. …
            גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ –

            אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי, עָקֵב. תהלים מא, ח-י

כלומר, האיש שאכל מלחמי, שבו בטחתי יותר מכולם – רימה אותי יותר מכולם: אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי, עָקֵב.

הדוגמאות שהבאנו מעידות שבלשון התנ"ך "עקוב" מתפרש כרמאות (ובטקסט המלווה יש דוגמאות נוספות). ומכאן עולה השאלה מה ניתן ללמוד על דעתו של המחבר, שהעניק ליעקב את השם – יעקב.

אנחנו שאלנו, והמחבר עונה לנו בקולו. 

פרק כז שבספר בראשית מתאר את ימיו האחרונים של יצחק, אביהם של  התאומים עשו ויעקב. כאשר הבין יצחק הקשיש והעיוור שיום מותו קרב, הוא ביקש לברך את עשו, שהיה התאום הבכור. בפועל, הברכה הייתה סוג של ירושה. הבן הבכור ירש רכושו ואת מעמדו של האב כמי שיעמוד מעתה בראש המשפחה.

            כידוע, לרבקה היו סדרי עדיפות משל עצמה. ומכיוון שהיא העדיפה את יעקב על פני עשו, היא החליטה לפעול בניגוד למסורת, שלפיה הבן הבכור הוא עליון לאחיו,  ולכן הוא יורשו הלגיטימי של אביו.

מכל מקום, המסורת לא עניינה אותה יותר מדי, ולפיכך פנתה רבקה אל בנה החביב, ופיתתה אותו להתחפש לעשו, ולהתייצב לפני אביו העיוור ולטעון שהוא, יעקוב, הוא בעצם עשו.  

            תחילה היסס יעקב להצטרף למזימתה של אמו, לא, חלילה משום שמדובר במרמה, כמו בגלל החשש שאביו יגלה שהוא ניסה להוליכו שולל. ציטוט:

  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב  אֶל רִבְקָה אִמּוֹ:  הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר  וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק.   אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי (=ימשש) אָבִי  וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה,  וְלֹא בְרָכָה

חששו של יעקב שאביו ימשש את ידיו ואת פניו היה מוצדק. שכן עשו היה שעיר במקומות שבהם גברים בוגרים שעירים. ואילו התאום הצעיר מתואר כילד, שאמו מלבישה אותו, ושלחייו עדיין חלקים. וכדי לפתור את הבעיה,  הלבישה  רבקה את יעקב בבגדיו של עשו. ובנוסף, היא עטפה את ידיו והדביקה לו זקן מלאכותי שתפרה מעורות של גדיי עזים.  ציטוט מקוצר:  

 וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן  (אנחנו זוכרים שמדובר בתאומים)   וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים, הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו  וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו

בעולם פטריאכלי, שבו גברים נראו כגברים, התיאור רבקה מלבישה את יעקב בבגדיו של אחיו ואף מדביקה זקן ללחייו, הוא תיאור מלעיג.

            כך או כך, מזימתם של השניים צלחה ויצחק הקשיש נפל בפח שטמנו לו אשתו ובנו. שעה קלה לאחר שבירך יצחק את יעקב, הגיע עשו כדי ליטול את ברכתו מאביו. ומשנודע ליצחק דבר המרמה שיעקב עשה עימו הוא אמר. ציטוט

            וַיֹּאמֶר [יצחק]  בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.  ועשו, ענה לאביו:וַיֹּאמֶר (עשו) הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי [=רימה אותי] זֶה פַעֲמַיִם.  אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי. בראשית כז, לד-לו.

וכאשר יעקב ובני משפחתו נמלטו מחרן, דלק אחריהם לבן והשיגם. וכך אמר המספר בקיצור:  

                        וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי [גנבת לב = רמאות] עַל בְּלִי              הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא … וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב, מֶה עָשִׂיתָ                וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי, וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. לָמָּה                   נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי, וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי… בר' לא, כ-כז

אחרי שהבהרנו כיצד פירש המחבר את שמו של יעקב, נפנה  ללבן, אביהן של לאה ורחל.    לבן מסמל טוהר וניקיון כפיים. הנביא ישעיהו אמר שאם החוטאים יחזרו מדרכם הרעה, אלוהים ימחל על חטאותיהם וילבינם:

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים (=אדומים מדם) – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. יש' א, יח

עכשיו יש לנו בעיה:  בעוד שבלשון התנ"ך פירוש שמו של יעקב הוא שקר ומרמה, שמו של לבן, שבעצמו רימה ועשק, מסמל טוהר וניקיון כפיים.

איך זה יתכן?

ובכן, לפי התיאולוגיה המקראית, לבן זכאי לשאת את ראשו ואת שמו בכבוד.

כפי שנראה בהמשך, צדק לבן כאשר טמן את לאה במיטת כלולותיה של רחל. שכן, אלוהים הועיד את לאה, ולא רחל, להיות אישתו הראשונה והמועדפת של יעקב – והעובדה שיעקב שנא את האישה המצוינת שנועדה לו, מעלה את השאלה למי בסיפורנו היו עיניים רכות?  תו מוסיקאלי.

12 שמות  בני יעקב

עד כה ראינו ששמן של רבקה, לאה ורחל מלמד שנולדו במשק צאן משגשג ולכן נקראו על שם חיות מניבות חלב. עמדנו על כך שפירוש השם יעקב, הוא שקר ומרמה, ולכן המעשים שייחס לו המחבר, עולים בקנה אחד עם שמו.  ומכיוון ששמות הגיבורים מלמדים על אישיותם, ברור שהשם 'לבן',  שמשמעו טוהר וניקיון כפיים, עומד כהנגדה מכוונת לשמו של יעקב. ולכן  אין זה מפתיע ששניים אלה היו צהובים  זה לזה.

לשיא התחכום הגיע המחבר עם הפירוש שנתן לשמות 12 בני יעקב, שהם 12 שלבים בסולם שמתאר את חיי הנישואים של לאה ורחל.

            בסיפורנו, לאה ורחל העניקו לבניהן את שמותיהם ופירשו את משמעותם. לאה העניקה את שמות הבנים שהיא ושפחתה זלפה ילדו (שהרי בני השפחה שייכים לגברת). רחל פירשה את שמות הבנים שנולדו במחנה שלה.  

            תחילה נעקוב אחר שמות בני לאה, ודרכם נקשיב לקולה של אישה המספרת על החיים שראתה בבית בעלה למן היום שאביה הכניסה במרמה (או בצדק) למיטת כלולותיה של אחותה.

כזכור, יעקב שנא את לאה ואהב את רחל. לפיכך התערב אלוהים בחיי המשפחה ו"פתח"  את רחמה של לאה ו"נעל"  את רחמה של רחל. ציטוט קצר מפרק כט:

            וַיֶּאֱהַב [יעקב] אֶת רָחֵל מִלֵּאָה … וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ           – וְרָחֵל עֲקָרָה. בראשית כט, ל-לא

יעקב הוא הגיבור היחיד בתנך שעליו נאמר ששנא את אשתו. אך למרות שנאתו, הוא לא הדיר את עצמו מלאה, ולאה הרתה וילדה לו בן בכור.

            לידה של בן בריא היא אירוע שמח בכל משפחה, אך בעולם שבו שיעורי תמותת הנולדים והיולדות היו גבוהים כל כך (ועל כך דיברנו בפרק הקודם),  כל הריון שהחל והסתיים בשלום נחשב לחסד של אלוהים. ואכן שמות רבים מבטאים את הכרת התודה של ההורים לאלוהים על שהעניק להם בן בריא: ישמעאל מתפרש כ"שמע אל"; יהושע, ישעיה והושע מתפרשים כישועתו של האל; שמואל מתפרש כ"שמו-אל", ועוד כהנה וכהנה.

            לאור דברים אלה היינו מצפים שלאה, האישה השנואה, תודה לאלוהים שפתח את רחמה והעניק לה בן בכור. אלא שלאה לא הודתה לאלוהים ואת שמו של ראובן היא פירשה בקול מרוסק מכאב. ציטוט :

            וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה: כִּי רָאָה ה'       בְּעָנְיִי – כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. בר' כט, לב

לשורש ע.נ.ה "כי ראה אלוהים בעוניי", מספר פירושים: נתן תשובה; מילא בקשה; אך גם עינוי פיזי, השפלה וביזוי.

ובלשון התנ"ך לשורש ע.נ.ה יש משמעות נוספת, שלא קיימת בעברית של ימינו – והיא אונס. התנ"ך לעולם איננו משתמש בביטוי "אונס אישה" במובן המקובל בימינו, אלא ב"עינויה". (בדיוק כפי שאנחנו לא משתמשים במנוח 'עקוב', במובן של שקר).

            למשל שכם בן-חמור עינה, כלומר אנס,  את דינה בת יעקב (בראשית לד, ב). אמנון, בנו הבכור של דוד שעינה את תמר אחותו למחצה, אנס אותה (שמואל ב' יג, יב-יד). ספר דברים קובע שגבר שעינה (אנס) נערה שאינה  מאורסת, חייב לשאתה (דברים כב, כג-כד, כט) וישנן דוגמאות נוספות.

            הצורה העקבית שהתנ"ך משתמש בשורש ע.נ.ה במשמעות של אונס אישה, מעלה את השאלה למה התכוונה לאה כאשר אמרה: "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי" —-

כדי לא להסתבך עם המאזינים, מוטב שכל אחד ייתן את התשובה שלו.

            חשוב להדגיש שמבחינת החוק הקדום גבר לא יכול היה לאנוס את אשתו, שהרי היא היתה קניינו המוחלט.  אך גם אם נפתור את יעקב מאשמת אונס במשמעות של המשפט המודרני, אין להתעלם שפירוש שמו של ראובן, מסגיר מה ספגה לאה מידי בעלה הרחום, ששמו נקרא יעקב.

יעקב הוסיף להתעמר בלאה גם לאחר שילדה לו בן שני, את שמעון. ציטוט:  

            וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר: כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה;            וַתִּקְרָא שְׁמוֹ , שִׁמְעוֹן.       שם, לג

בשמו של שמעון הנציחה לאה את העובדה שגם לאחר שילדה שני בנים, הוסיף הרומנטיקן הגדול של התנך, לשנוא אותה.  ואז היא ילדה את בנה השלישי, את לוי:

            וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר: עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי   לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי. שם, לד

גם לאחר שילדה לאה בשלישית, היא לא הודתה לאלוהים על שהציב אותה הרחק לפני רחל.  יחד עם זאת בסולם השמות, שבו כל לידה מסמלת שלב בחייה, השם לוי מעיד על שינוי זהיר שחל במעמדה. לוי בא מלשון לוויה, התחברות או הצטרפות לחברה.   לאה הוולדנית הרתה בפעם הרביעית וילדה את יהודה – ויהודה באמלשון "הודיה:

            וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה',  עַל כֵּן                    קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת. שם, לה

בשמו של יהודה, הודיה לאל, יש כבר שמחה אמתית והכרת תודה לאלוהים. השלב הרביעי בסולם מעיד שלאה  הפכה בהדרגה אישה שמחה!   ואנחנו, כמובן, שמחים בשמחתה!

לפי סדר הלידות במשפחת יעקב,  אלומת האור עוברת עכשיו לבלהה, שפחתה של  רחל. אבל אנחנו נמתין עם שמות הבנים שנולדו במחנה של רחל, ונמשיך לטפס שלבים נוספים בסולם שעוקב אחר התמורות הנפלאות שהתחוללו בחייה של לאה.

            את שני הבנים הבאים ילדה זלפה שפחתה של לאה. ומכיוון שבני השפחה נחשבו בני הגבירה, לאה העניקה להם את שמם. הראשון היה גד:

וַתִּקַּח [לאה] אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. וַתֵּלֶד זִלְפָּה, שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר לֵאָה: בָּגָד, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ, גָּד. ל, ט-יא.

"גד", פירושו מזל, ו"בגד" פירושו בא מזל. וכאשר ילדה השפחה בן שני, לא היה גבול לאושרה של לאה שאמרה:

            וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: בְּאָשְׁרִי, כִּי   אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת  וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר. שם, יב-יג                  

אשר בא מלשון של אושר. ולאה באמת עלתה שלב נוסף בסולם האושר, שכן עתה היא עמדה בראש מחנה חזק שמנה שישה בנים, וכדי להוסיף שמחה לשמחתה, העניק לה אלוהים עוד שלושה ילדים:

            וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. וַתֹּאמֶר       לֵאָה: נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי  וַתִּקְרָא שְׁמוֹ         יִשָּׂשכָר. ל,יז-יח 

לאה פירשה את שמו של יששכר, כשכר הולם על שהשיאה ליעקב את שפחתה.  והיא הרתה וילדה בפעם השישית:  

            וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים           וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן. שם, יט-כ

לאה העניקב לשם זבולון שני פירושים: זבד וזבול.

"זבד" פירושו מתנה, שי או מנחה שמנה.  "זבול" פירושו מקדש או ארמון. המילים: "זבדני אלוהים זבד טוב", משמעם: אלוהים העניק לי מתנה משובחת ודשנה במיוחד. וכאשר אמרה "הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו שישה בנים", ביקשה לאה לומר שלאחר שהיא ושפחתה ילדו ליעקב שמונה בנים, ששישה מהם ילדה בעצמה, לאה רכת העיניים נחשבה כמלכה בביתה.  אני בוודאי רוצה להאמין שאכן כך היא הרגישה.  לבסוף ילדה לאה גם בת לזקוניה שאת שמה לא דרשה:

                        וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. שם, כא.    תו מוסיקאלי.

הסולם של רחל

אחרי שטיפסנו שלב אחר שלב בסולם השמות שהעניקה לאה לבניה, סולם שמנציח  את שנות נישואיה הראשונות והאומללות, ואת התמורות הנפלאות שהתרחשו בחייה מלידה ללידה, נצטרך להמיר את השמחה בעצב. סולם השמות שהעניקה רחל לבניה, הוא סולם יורד. אין בו שמחה ולא תהייה בו שמחה.

רחל האהובה חזתה במו עיניה כיצד מהיריון להיריון שיפרה אחותה את מעמדה בבית יעקב. רחל הפכה אישה עצובה ובצר לה היא השמיעה את הזעקה הנואשת של כל אחיותיה לגורל. ציטוט:

            וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב  וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי      בָנִים וְאִם אַיִן, מֵתָה אָנֹכִי.   ל, א

היינו מצפים שהאוהב המפורסם ביותר בתנ"ך ירגיע את אשתו הנואשת וינחמה. אך מפירוש שמו של יעקב, ומפירוש שמם של ראובן ושמעון, כבר למדנו שסבלנות לא הייתה התכונה הכי בולטת אצלו.

ואולי השיפוט הזה אינו עושה צדק עם  יעקב, ששילם מוהר נישואים כפול כדי לשאת את רחל. אך משזו ניתנה לו לבסוף,  התברר לו שלשווא רכש אישה יקרה.    

והנה, דווקא האישה שניתנה לו  כמעשה של לעג והיתול, הוסיפה לו כבוד והפכה אותו גבר העומד בראש בית אב חזק ומבוסס. אך מכיוון שליעקב לא היתה סבלנות לדמעותיה של רחל, הוא הטיח בה בזעף:

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן? שם, ב

תשובתו של יעקב מגלה  שני עניינים. ראשית, ככל בני זמנו גם הוא  האמין שאלוהים שולט על הפריון בעולם, ולכן עקרותה של רחל נחשבה בעיניו כעונש מידי שמים.

            שנית, צמד המילים "חרון אף" (ויחר אף יעקב) חוזר בתנ"ך עשרות פעמים.

חרון אף, מבטא כעס אלים ונורא של אלוהים, שבזעפו הוא מוכן לרסק, להשמיד ולמחות כל דבר שעומד בדרכו. והמחבר שהשתמש בטכניקת כתיבה כל כך משוכללת בחר בכוונה במילים "ויחר אף יעקב ברחל", כדי ללמדנו שיעקב לא קצת איבד מסבלנותו לנוכח שברון ליבה של אשתו.

            רחל שנבהלה מפרץ זעמו הבינה מיד מה עליה לעשות. וכשרה לפניה, היא השיאה ליעקב את בלהה, שפחתה.  השפחה הרתה וילדה בן. רחל קראה לו: דן.

            וַתֹּאמֶר [רחל ליעקב] הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה,  בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי    וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה. ַותִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה , וַיָּבֹא     אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי        אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן , עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן. ל, ג-ו

"דן" , משמעו, שופט. בפיה של רחל : "דנני אלוהים" מתפרש  כ"שפט אותי אלוהים לעקרות ממושכת". בדומה לשרה, חנה ואשת מנוח שאף הן היו מעוכבות היריון, רחל האמינה שמסיבה כלשהי אלוהים דן אותה לעקרות, ושלכן מעמדה בבית יעקב ירד לשפל המדרגה.

בלהה ילדה בשנית,  ורחל קראה לנולד: נפתלי, ופרשה את שמו. ציטוט:

            וַתַּהַר עוֹד , וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל, בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר רָחֵל: נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי ,  גַּם יָכֹלְתִּי  וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. שם, ז-ח

בשמו של נפתלי נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי – הנציחה רחל את המאבק בינה לבין אחותה על מעמדן בבית יעקב.

הבן השלישי שנולד במחנה של רחל היה סוף סוף בנה שלה, יוסף. הבן ה-11 של יעקב, שלו חיכתה רחל שנים רבות כל כך. ציטוט :

            וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל.  וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן  וַתֹּאמֶר: אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא       אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף  לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי  בֵּן אַחֵר. שם, כב-כד

לשמו של יוסף  שני פירושים. הראשון מנציח את העובדה שאם לא די בכאבה הגדול של אישה עקרה, הרי שבעולם הרעב לילדים, אישה שכזו נחשבה חרפה לעצמה ולמשפחתה. ואכן משנולד יוסף הרגישה רחל שסוף סוף היא יכולה לשאת את ראשה בגאון משום שאלוהים אסף את חרפתה. והפירוש השני שנתנה לשם יוסף, הוא שאלוהים יחנון, או ייתן לה בן שני: "יוסף ה' לי בן אחר".

אלוהים נעתר לבקשה – אך לא לטובה.   רחל הרתה בשנית, אך בשעת הלידה משהו  השתבש, ובשעה האחרונה  בחייה הקצרים והאומללים, היא הספיקה להעניק לבנה השני את שמו הנורא:

            וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ  וַתֹּאמֶר לָהּ         הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה             וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי  וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. לה, יז-יח

למילה "און" שתי משמעויות סותרות. "און" הוא כוח וחוסן (בראשית מט, ג), אבל און מתפרש גם במשמעות של מוות, צער ואבל. ומפיה של אישה גוססת, שזו לה נשימת חייה האחרונה, השם "בן-אוני" לא יכול להתפרש ככוח ועוצמה, כי אם במשמעות של מוות: "הבן המבשר את מותי" או "הבן שהביא למותי".

רחל הלכה לעולמה ויעקב שינה את שמו של בן זקוניו וקרא לו בנימין, שפירושו "בן-הדרום", שכן ימין בלשון התנ"ך מורה על צד דרום. ובאמת, בנימין נולד בארץ כנען שנמצאת מדרום לחרן. תו מוסיקאלי.

נסכם את מה שאמרנו בפרק זה

לא לכל שמות הגיבורים בתנך יש משמעות שמרחיבה ותורמת להבנת הסיפור הקשור בהם.  אך כאשר אנחנו לומדים סיפור שבו לכל שמות הגיבורים יש משמעות, ברור שהם לא נכתבו במקרה ובהיסח הדעת, ועלינו מוטלת האחריות להבין מה מסתתר מאחורי כתיבתם.

            ככלל, סופרי התנך מיעטו לתאר את חייהם הפרטיים של הגיבורים שעליהם כתבו, וכך נהג גם הסופר שלנו.

הואלא אמר אף מילה על החיים שראתה לאה בביתו של הגבר שלא רצה לשאתה;  ולא אמר מילה על החיים שראתה רחל עם הגבר שכה השתוקק לשאתה, עד ששום מכשול שעמד בדרכו לא יכול היה להרפות מנחישותו להשיגה . ובכל זאת, באמצעות פירוש שמות הגיבורים, הוא סיפר לנו סיפור אחר לגמרי מזה הגלוי לעין. 

השמות של רבקה, לאה ורחל, מגלים שנולדו במשק צאן. שמם של יעקב ושל לבן, מלמד מה הייתה דעתו של המחבר על שני הגברים, שבלשון המעטה לא אהבו האחד את השני.

            אך אין ספק שלשיא התחכום הוא הגיע עם סולם השמות שהעניקו לאה ורחל לבנים שלהן. כאן מדובר בטכניקה ספרותית מבריקה וייחודית שלא חוזרת על עצמה פעם נוספת.  

            סולם השמות שהעניקה לאה לבניה, הוא סולם עולה. הוא עולה מהשלב הנמוך ביותר, לשלב הגבוה ביותר. הוא מלמד שפוריותה של האישה הוא המפתח למעמדה בבית בעלה. ובצדק הפכה לאה מלכה בביתה.

            סולם השמות שהעניקה רחל העניקה לבניה, הוא סולם יורד, שעומד בניגוד קיצוני לשמות בני לאה. הוא מתחיל משלב נמוך, ומנמיך עד הקבר. בשם שהעניקה לדן, הנציחה רחל את העובדה שאלוהים גזר עליה עקרות, ושעל כן אין לה חיים בבית בעלה. ובשם של בן-אוני, הנציחה האישה הגוססת את השעה האחרונה בחייה, ולא בכדי יעקב החליף את השם בן אוני, לבנימין.

לסיום, שלושת הפרקים שהקדשנו לסיפורם של יעקב ונשותיו, משקפים את התפיסה התיאולוגית של התנך. שהרי התנך הוא בראש ובראשונה חיבור תיאולוגי, מגמתי, שכל פרט בו משקף את תפיסת עולמם של כותביו.

            מנקודת המבט של המחבר שלנו בפרט, ושל סופרי התנך בכלל, אהבתו של יעקב לרחל, הייתה מוטעית. היא הייתה בעוכריה והביאה עליה אסון ולא ברכה – ועובדה זו משתלבת היטב בסיפורה – וכמובן בשמות הבנים שנולדו במחנה שלה.

            לפי התיאולוגיה המקראית, אלוהים קבע את לאה כאשתו הבכירה והראשונה של יעקב, שכן לאה ולא רחל,היא אם שתי המלכויות בישראל.

            לאה הייתה אמו של יהודה, שעל שמו נקרא שבט יהודה – ודוד, המלך הגדול שבו בחר אלוהים, היה בן שבט יהודה. לאה הייתה אמו של לוי, ועל כן היא אימם הקדומה של משה ואהרון, מייסדי משפחות הכהונה בישראל.

ומכיוון שהתיאולוגיה המקראית הולכת עם דוד, הרי ברור שלאה היא האישה שהועיד אלוהים ליעקב. ואכן, עלייתו של שאול בן שבט בנימין למלוכה, הייתה טעות – וכפי שבסיפורנו עצר אלוהים  את רחל מלדת, כך נעצר שאול.           

מלכותו של שאול, כמו אהבתו של יעקב לרחל, הייתה טעות. היא הביאה עליו אסון ולא ברכה. ולא בכדי הגיע דוד הצעיר לבית של המלך, שאותו נועד להחליף – ובסדרה המוקדשת לספר שמואל, שרון ואני מוכיחים זאת בצורה  מפורטת.   

לסיום, אנחנו התמכרנו לסיפור אהבתו הגדולה של יעקב לרחל, וקיבלנו כמובן מאליו את שנאתו ללאה, שניתנה לו במרמה. אלא שלאה, ולא רחל, היא האישה הנבחרת.

והעובדה שהמחבר הדגיש את שנאתו של יעקב אליה, מוסיפה עוד קמצוץ של ארס למנות הארס ששלח בו ממילא.

יש להודות שסיפור אהבתו של יעקב לרחל נגע ללִבנו, פשוט מפני שאנחנו אוהבים סיפורי אהבה, ואנחנו כואבים את כאבה של רחל.   אך אם יש ערך כלשהו לבקשה האחרונה שמשמיע אדם לפני מותו, עלינו לתת את דעתנו לבקשתו האחרונה של יעקב. לפני מותו כינס יעקב את בניו וציווה עליהם לקוברו לצִדה של לאה, וכך אמר :

            וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי, קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי:             …. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה … שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת         שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ;  וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי      אֶת לֵאָה …

            וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל           עַמָּיו. בראשית מט, כט-לג

במערת המכפלה נקברו האבות והאמהות של דוד בן שבט יהודה: אברהם ושרה, ויצחק ורבקה. וכמובן, יעקב ולאה.

רחל, אמו הקדומה של שאול בן שבט בנימין, קבורה  בצד הדרך, בדיוק במרחק של 23 ק"מ ממערת המכפלה.  

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.