קנאתן של רחל ולאה זו בזו
בראשית כט-ל
שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק נוסף בפודקאסט של התנך. הפרק הזה, הוא השני בטרילוגיה המוקדשת לסיפורם של יעקב ושתי נשותיו, רחל ולאה, שבספר בראשית, פרקים כט-ל. ושוב נזכיר שמדובר בהקלטה חוזרת של פרק בוסר, שהוקלט בימים שרק התחלתי את דרכי כפודקאסטרית, ובהחלט הגיע הזמן להקליטו מחדש.
במרכז הפרק שלפנינו תעמוד השאלה מדוע לאה ורחל קינאו זו לזו?
הרי הן חיו בעולם שבו ריבוי נשים היה מקובל, ולכן אף אחת משתיהן לא נחשבה נבגדת.
לפני שנמשיך, נזכיר במילים אחדות על מה דיברנו בפעם הקודמת, ומה שנאמר יוביל אותנו אל הנושא הבא.
בפרק הקודם התמקדנו בשני נושאים עיקריים. הראשון שבהם עמד על כך שאבות בעולם הקדום, וכך גם בישראל, השיאו את בנותיהם תמורת מוהר נישואין ששילם להם החתן או בני משפחתו. (באליאדה של הומירוס אנחנו מוצאים המון עדויות שמדובר במנהג רווח, ובמדינות העולם השלישי המנהג הזה מוסיף להתקיים גם היום). המוהר שניתן לאבי הנערה, פיצה אותו על שבתו נלקחה ממנו, ועל שהילדים שהייתה עתידה ללדת, חיזקו את משפחת הגבר שלו נישאה.
עוד אמרנו שחילופי כלות היו כנראה מוהר הנישואין המקובל. וכן, שמוהר נישואין שניתן בצורה של רכוש, או שנות עבודה כבמקרה של יעקב, ניתן כאשר חילופי כלות לא התאפשרו.
כך או כך, וזו הנקודה שתהייה חשובה להמשך דברינו, מוהר הנישואין, הקנה לנערה מעמד של "אישה בכירה" בבית בעלה.
הנושא השני שבו הרחבנו עסק בשתי הקבוצות של 7 שנות העבודה שעבד יעקב כדי לשלם ללבן את מחירה של רחל.
אנחנו עשינו את מה שלמיטב ידיעתי איש לא עשה לפנינו: לקחנו בחשבון את העובדה ששנות ששנות העבודה האלה נמדדו בשנות החיים של לאה ושל רחל. בפועל שתי קבוצות של 7 שנות עבודה, הוציאו את הבנות מגיל הנישואין המקובל והפכו אותן, במושגי זמנן, לשתי כלות זקנות ועלובות שאיבדו את כל שוויין. ולכן פירקנו את הסיפור והרכבנו אותו מחדש. במחיר הוויתור על הרומנטיקה שבסיפור אהבתו הגדולה של יעקב לרחל, והפכנו סיפור אבסורדי וחסר כל היגיון, לסיפור הגיוני ואפשרי.
נתקדם, ונפתח בהערה שתהייה חשובה להמשך דברינו.
התנך ממעט לספר על חייהם הפרטיים של הגיבורים. כותבי התנך כמעט שלא אמרו דבר על שנות ילדותם, על חיי משפחתם, מה לבשו וכיצד נראו הגיבורים שעליהם כתבו. הם העלימו מאיתנו את מחשבותיהם, את חיי הרגש ואת עולמם הפנימי .
ואת מעט הדברים שכן אמרו, הם צמצמו למילים בודדות – וזהו!
ובכל זאת, למרות השפה התמציתית והחסכונית שבה השתמשו, מעט הפרטים שכן מסרו, בכל זאת מציירים תמונה דיי טובה על עולמם הפנימי של הגיבורים. ושוב, תמיד חשוב להדגיש שכמה שלא נתאמץ, התמונה שנקבל תמיד תהייה מחוררת ולא שלמה, כמו פאזל שחתיכות רבות ממנו, אבדו ואינן.
בפרק זה, ובזה שיבוא לאחריו, ננצל את העובדה שבתוך החומה המצמצמת במילים, השאיר לנו המחבר חריר קטן, שדרכו ניתן להציץ ולראות משהו מחיי המשפחה המאושרת של יעקב ושתי נשותיו, משפחה שבה כולם שנאו את כולם תו מוסיקאלי
מהפרטים שמסר המחבר קל להבחין, שקצף סמיך של כעסים בעבע בתוך המשולש המשפחתי שבראשו עמד יעקב.
יעקב לא סלח ללבן על שבליל נישואייו הראשונים לרחל, הוא השקה אותו ביין, ועל שבשעה שהיה שיכור שלא היה מסוגל הבחין בין שמאלו לבין ימינו, לבן השיא לו את לאה במחיר שנות העבודה ששילם כדי לשאת את רחל. ואת הזעם שיעקב לא העז לפרוק על חותנו, הוא פרק על לאה – ואכן, יעקב הוא הגיבור היחיד בתנך שעליו נאמר ששנא את אשתו.
אין ספק שאישה שבעלה שונא אותה היא תמיד אישה אומללה. זה לא השתנה. אך מצב זה היה חמור במיוחד כאשר מדובר באישה שחייתה בעולם שבו היא נחשבה קניין מוחלט של בעלה, ששילם לאביה את מוהר נישואייה.
שלמן היום שבו ניתנה לבעלה, חייה, מיניותה וילדיה, השתייכו לו. והאישה לא יכלה לעשות דבר גם אם התעמר בה. ובהינתן שזה היה המצב, ברור שללאה השנואה לא היה מפלט מפני יעקב. וכותב הסיפור, תמצת את הדברים במשפט קצר ונוקב. ציטוט מפרק כט:
וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. וְרָחֵל, עֲקָרָה. בר' כט, לא
וכדי שלא יהיה ספק מי הייתה האישה האהובה, מוסיף הכתוב ואומר על יעקב: "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל, מִלֵּאָה"
שנואה ככל שהיתה, לאה הפורייה מילאה את חובתה וילדה ליעקב שישה בנים ובת אחת. וכך, גם אם לא זכתה לפירור אחד מהאהבה שהרעיף בעלה הטוב על אחותה, הרי שהודות לילדים הרבים שילדה, מעמדה בביתו היה איתן.
ואהובה ככל שהייתה, רחל ירדה אל תהום היאוש והאומללות, תהום שאין לה קרקע שעוצרת את עצבונה. שכן, אם יש סולם שמגדיר מהי אישה אומללה, הרי שלא השנואה עומדת בראשו, אלא האישה העקרה.
כך היה לפני ארבעת אלפים שנים, וכך גם היום במאה ה-21. ומי שמטיל ספק באמירה זו, מוזמן להקשיב לדברי הנשים שעוברות טיפולי פוריות ארוכים ומייסרים, נשים שמשעבדות את כל חייהן ואת כל רכושן ובלבד שיצליחו להרות ולהביא ילד משלהן.
אלא שאנחנו לא מדברים על החברה המודרנית כי אם על חברה הקדומה, שתמיד עמדה על סף שרידותה. אם משום ש-50% מכלל הנולדים בה מתו לפני הגיעם לגיל חמש שנים, ואם משום ששיעורי התמותה של נשים בזמן או אחרי הלידה היו מבהילים באותה מידה, ואם משום שמגפות ורעב קטלו והשמידו אוכלוסיות שלמות.
וגורלה ועתידה של המשפחה ושל החברה , שנמצאה תמיד על סף שרידותה היה תלוי בילדים שנולדו לה.
ובעולם קשה שכזה נשים שהתקשו להרות, נחשבו נשים שלא מילאו את חובתן כלפי משפחתן. הן ירדו לשפל המדרגה, וזכו למלוא חופניים של בוז והשפלה.
ולא בכדי, הגר, שפחתה החצופה של שרה, לעגה לגבירתה על עקרותה. ופנינה הפוריה עשתה את אותו דבר לחנה.
וכך בנוסף לכמיהה הטבעית של כל אישה לילד משלה, אישה עקרה שחייתה בעת העתיקה, לא זכתה לחמלה ואמפתיה אם התקשתה להרות.
ורחל הייתה חלק מהעולם הזה.
וכך, בעוד שמעמדה של לאה השנואה, אך הפורייה, היה איתן, לרחל לא היו חיים, והיא פסעה על קליפה דקיקה וסדוקה. באחד הימים נבקעה הקרקע שלרגליה, והיא התרסקה. וכך נאמר בפרק ל:
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ. וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן, מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן …
וכאן צריך לעצור ולציין שהביטוי "חרון אף" , "ויחר אף יעקב ברחל, הוא מביטויי הזעם הקשים ביותר בתנך, שלרוב מיוחסים לאלוהים, שבכעסו מוכן לרסק ולהשמיד את כל העומד בדרכו. חרון אף לא מתאר מצב, שבו, כרגיל, בלי מאמץ רב הצלחתי, שוב פעם, לעצבן את בעלי. בשפת התנך "חרון אף" מתאר את זעמו של יעקב על אשתו האהובה – ועם אהבה שכזו, כבר עדיף היה להיות אשתו השנואה. תו מוסיקאלי.
קנאתה של רחל
יופייה של רחל והיעדר כל יופי מלאה, עקרותה של זו ופוריותה של זו, אהבתו של יעקב לאחת ושנאתו לשנייה – הזינו וליבו את אש הקנאה בין שתי האחיות, וכפי שאמרנו בפרק הקודם, בחיי המשפחה המאושרת הזו, מצויים כל החומרים שמרכיבים טלנובלה דביקה במיוחד.
אך מתוך הכתוב נוצר הרושם שקנאתה של רחל לאחותה, התפתחה לכדי שנאה של ממש .
ובעצם, למה?
האחיות חיו בעולם שבו ריבוי נשים היה מקובל ורצוי, ושיפר את סיכויי השרידות של המשפחה. ולכן בלילות שבהם לן יעקב באוהלה של האחת, אחותה לא נחשבה נבגדת או מרומה.
ובכל זאת, לרחל היתה סיבה טובה לשנוא את אחותה – וכדי להסביר זאת, עלינו לדבר על המפתח שקבע את מקומה של האישה בבית בעלה.
אמרנו שמוהר הנישואים, היה התשלום ששילמה משפחת החתן לאבי הנערה שהובאה לביתם.
אך המוהר גם קבע את הסטאטוס של האישה. נערה שניתנה בעבור מוהר, (שהיה יכול להיות גם חילופי כלות בין המשפחות), ניתנה לבעלה בסטאטוס של "אישה בכירה", או "אישה שרה", או גבירה" ..
אך לצד הנשים שנישאו במעמד של אישה בכירה, התנך מזכיר עשרות פעמים נשים פילגשים. מתוך הטקסט ברור שהפילגשים היו נשים נשואות, ולא מאהבות של גבר שלא יכול או לא רצה לשאתן. אלא שמעמדן היה נמוך משל הנשים הבכירות.
קרוב לוודאי שההבדל בין אישה בכירה לבין אישה פילגש, היה בכך שהאחרונה ניתנה חינם לבעלה, ללא שאביה יקבל כל תשלום עבורה.
ויכולות להיות מספר סיבות שמסבירות מדוע מסר האב חינם את בתו.
הסיבה הראשונה היא שהבת ניתנה כפרעון חוב של האב כלפי משפחת החתן. האב לא פרע את חובו בחמורים, עזים או שקי חיטה, כי אם באחת מבנותיו.
הסיבה השנייה, היא שהאב היה איש עני , שמעמדו הכלכלי נחות מזה של החתן. אם הוא השיא את בתו לאיש עשיר ממנו, כי אז הבטיח שלבתו ולילדיה תהייה קורת גג מעל ראשם ואוכל בצלחתם. ולראיה, התנך מציין שלמלכים היו נשים פילגשים. שלשאול הייתה פלגש אחת, לדוד היו מספר פילגשים, וכדי להפליג בתיאור עושרו של שלמה, נאמר שהיו לו היו 300 נשים פילגשים. ציטוט קצרצר מספר מל"א יא :
וַיְהִי לוֹ (=לשלמה) נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת (=אלו הנשים הבכירות), וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת
נכות, או מום של הנערה הייתה יכולה להיות הסיבה השלישית שמסבירה מדוע ניתנה חינם, בסטאטוס של אישה פילגש. אכזרי ככל שהדבר ישמע באוזניים שלנו, נערות נכות כנראה לא היו זכאיות למוהר נישואין.
וכאן צריך להסתכל במראה של עצמנו ולהודות שלצד ה"תקינות" הלשונית שאנחנו דורשים בצביעות רבה מעצמנו, רבים הנכים בחברה שלנו נשארים ללא בני זוג.
אך בעולם רעב לילדים, שתמיד עמד על סף שרידותו, לא היה כל היגיון לא להשיא אישה פורייה, שיכולה ללדת ילדים בריאים, רק משום שהיתה עיוורת, פיסחת או בעלת שפה שסועה שהשחיתה את מראה פניה. אישה נכה שילדה ילדים לבעלה, הרוויחה את מקומה במשפחתו ובחברה שבה חייתה. תו מוסיקאלי.
נראה שבמציאות, בחיי היומיום לא היה הבדל של ממש בין אישה בכירה לבין אישה פילגש. הפער בין המעמדות התבטא במעמד של הבנים שילדו. מעמדם של בני האישה הבכירה היה גבוה מזה של בני הפילגשים, בדיוק כפי שמעמדו של יצחק, שנולד לאישה שרה, היה גבוה מזה של ישמעאל שנולד לפניו אך לאישה שפחה – ועובדה זו, כפי שנראה עוד מעט, יכולה להסביר את שנאתה של רחל ללאה. תו מוסיקאלי.
סדר הילודה.
אמרנו שהסטאטוס של האישה קבע את מעמד הבנים בבית אביהם. אך זה לא היה הקריטריון היחיד, שכן הגבר היה יכול לשאת מספר נשים בכירות, ואז הקריטריון הקובע היה סדר הילודה.
בבית שבו לגבר היו מספר נשים בכירות, מעמדו של הבן הבכור שנולד ראשון לאישה הבכירה, היה גבוה משל אחיו, שגם הם נולדו לנשים בכירות.
הבן הבכור ירש את אביו, את רכושו ואת מעמדו כמי שעומד בראש המשפחה (ובבתי המלוכה, הבן הבכור עתיד לעלות על כס המלוכה. ולכן מעמדו של וויליאם, גבוה משל הארי הג'ינג'י, שבינתיים וויתר על הכבוד להיקרא נסיך. ומעמדו של ג'ורגי הקטן גבוה משל שני אחיו) . וכמובן, שמעמדו של הבן הבכור, השפיע באופן ישיר על מעמדה של אמו.
אלא שבעולם שבו שיעור תמותת הנולדים היה כל כך גבוה, מעמדו של הבן הבכור היה פגיע. אם הילד הלך לעולמו, כי אז מעמד הבכורה עבר לבן שנולד לאחריו, גם אם נולד לאישה בכירה אחרת. ואם גם הבן השני הלך לעולמו, מעמד הבכורה עבר לבן השלישי וכך הלאה – והדברים האלה מתארים בצורה מדויקת את המצב שהתקיים בביתו של יעקב.
מכיוון שלאה נישאה במחיר מוהר נישואיה של רחל, הרי שנישאה במעמד של אישה בכירה. ומכיוון שששת הבנים שילדה, נולדו לפני בניה של רחל, הרי שמעמדם היה גבוה משל יוסף ובנימין, שנולדו אחרונים (את בני השפחות לא סופרים לצורך ירושה).
נראה, אפוא, שרחל לא שנאה את לאה רק משום שהיתה פורייה ממנה, אלא בעיקר משום שאחותה נישאה על חשבונה במעמד של אישה בכירה. מנקודת מבטה של רחל, על לאה היה להינשא במעמד של אישה פילגש, דבר שהיה מבטיח שמעמדם של שני בניה היה גבוה מזה של ששת הבנים של לאה, שנולדו לפניהם – ואת הדברים האלה צריך להוכיח. תו מוסיקאלי.
כדי להראות כיצד דברינו מתיישבים עם הכתוב, יש להאיר זווית נוספת מקסמייה של דרך הכתיבה המקראית, שהיא תמיד מפתיעה ומפליאה .
ככלל, ואת זה כבר אמורנו קודם, סופרי התנ"ך לא תיארו את מראם של הגיבורים שעליהם סיפרו. ובאמת, אנחנו לא יודעים כיצד נראו אברהם, יצחק משה, השופטים והנביאים.
חריגה מהכלל הזה קיימת, רק במקרים שבהם מראהו של הגיבור תרם להבנת הסיפור.
למשל , על שאול נאמר שהיה גבה קומה, משום שגובה קומתו הבליט אותו משאר אחיו (שמואל א' ט, ב); על דוד נאמר שהיה אדמוני ויפה עיניים (שמואל א' טז, יב), שכן חזותו הנערית והחביבה עמדה כהנגדה לגוליית, הענק הפלשתי (שמואל א' יז). המספר הבליט את אומץ ליבו של דוד בכך שתיאר אותו כנער צעיר מאד, שהכריע באבן קלע אחת לוחם גדול מידות, שהיה חמוש מכף רגל ועד ראש. על עשו נאמר שהיה שעיר ועל יעקב נאמר שהיה חלק. שעירותו של זה וחלקותו של זה מילאו תפקיד מכריע ביום שבו התייצב יעקב לפני אביו העיוור והצהיר שהוא אחיו התאום (בראשית כז). אך במקום שבו חזות הגיבור לא תרמה דבר להבנת הסיפור, לא נאמר דבר על מראהו.
את הנשים תיארו סופרי המקרא בחסכנות גדולה עוד יותר. על רחל ואביגיל נאמר שהיו יפות תואר ויפות מראה. אפילו על אסתר, שבזכות יופייה הגדול נבחרה למיס-עולם, לא נאמר אף פרט שהבדיל אותה מכל היפייפיות האחרות שהוצגו בפני אחשוורוש (אסתר ב, ז). והיות שחזותן של תמר, חנה, פנינה, דבורה ורות לא תרמה להבנת הסיפור הקשור בהן, התנ"ך לא מציין כיצד נראו.
על רקע האחידות שמצמצמת את מראן של הנשים לצמד המילים "יפת תואר" או: "יפת מראה", בולטים שני מקרים יוצאים מהכלל – ובשניהם מדובר בסימן שזיהה את הגיבורה – ולרעה.
על ציפורה, אשתו של משה, שבגנותה דיברו מרים ואהרון, נאמר שהיתה כושית (במדבר יב, א). כוש היתה ארץ ששכנה בדרום מצרים על גבול צפון סודאן של ימינו, ואנשיה שחורי עור. האישה השנייה שזכתה לסימן היכר, היא כמובן לאה, שעל עיניה נאמר שהיו "רכות":
וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת – וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. בראשית כט, טז-יז
מהכפלת המילים שמתארות את יופייה של רחל, שהייתה גם יפת תואר וגם יפת מראה, ומהצמדתן ל"עיניה הרכות" של לאה, ניתן להסיק שרק אחת משתי בנותיו של לבן היתה יפה.
אנחנו לעולם לא נדע אם לאה היתה עיוורת, או שלקתה במחלת עיניים קשה. כך או כך, המום בפניה היה כה בולט, עד שהפך תו מזהה שהבדיל אותה מאחותה היפה ומכל הנשים האחרות בתנ"ך.
בין אם לאה לקתה בעיניה ובין אם בפניה הייתה לקות אחרת, אביה לא היה זכאי לקבל מוהר נישואין בעבורה. נגזר עליו להשיאה חינם במעמד של אישה פילגש, וזה היה הפסד כלכלי של ממש.
ההנחה שלאה הייתה בעלת מום, מסבירה מדוע מלכתחילה הסכים לבן להשיא את רחל ראשונה, למרות הנוהג שתחילה יש להשיא את הבת הבכורה ורק לאחר מכן את הצעירה.
הנחה זו מסבירה מדוע בעת משתה נישואי יעקב לרחל, לבן השקה את יעקב ביין רב. ומדוע בזמן שחתנו המאוהב היה שתוי , הוא טמן את לאה במיטת כלולותיה של רחל. יעקב השיכור שכב עם לאה, ובכך, למעשה, נשא אותה לאישה, דבר שאפשר ללבן לגזול את מוהר נישואייה של רחל לטובת אחותה, ולדרוש מיעקב להתחיל לספור מחדש את שנות עבודתו.
ויותר מכל, הטענה שראוי היה להשיא את לאה במעמד של אישה פילגש, מסבירה את שנאתו של יעקב אליה. לו קיבל יעקב את לאה כאישה פילגש, הוא לא היה מרגיש שהוא הטיפש היחיד ששילם עבור אישה שכל גבר אחר מלבדו, היה מקבל חינם.
ולבסוף, וגם את זה כבר אמרנו קודם, העובדה שלאה נישאה במעמד של אישה בכירה, מסבירה את שנאתה של רחל אליה. לו נישאה לאה במעמד של אישה פילגש, אזי למרות שנות עקרותה הממושכות של רחל, מעמדם של יוסף ובנימין שנולדו אחרונים, היה גבוה מזה של ששת אחיהם שנולדו לפניהם.
נראה, אפוא, שרחל שנאה את לאה משום שמוהר הנישואים שנלקח ממנה וניתן לאחותה, בא על חשבון מעמדם של שני בניה. ואם רחל הרגישה שאחותה גזלה אותה, הרי שהיתה לה סיבה טובה לכך.
