נבל שמו – וכשמו, כן הוא
פרשת נבל הכרמלי הכרמלי (שמ"א כה)
שלום לכל המאזינים, ותודה שאתם מצטרפים לפרק התשיעי בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל, שאליה אני חוזרת לאחר הפסקה ממושכת.
בחודשים האחרונים שרון אלכסנדר, שותפי המופלא, עמוס בהצגות ובחזרות להצגות חדשות, שזה מצוין. אך במקביל הוא מתקשה למצוא יום פנוי לבוא להקלטה. אז בינתיים, כדי לא ליצור רווחים גדולים מדי בין פרק לפרק, אני מקליטה לבד.
בפרק הקודם הבאנו מספר גרסאות שכל אחת מהן מספרת מנקודת מבט שונה על האופן שבו הפך דוד מטרה לחניתו של שאול, עד שלא נותרה לו ברירה אלא להימלט מביתו.
הסיפורים הבאים שמביא התנך, מתייחסים לתחנות העיקריות שעבר דוד בשנים שבהן שאול דלק בעקבותיו, ועד המלחמה בגלבוע, שבה נספו שאול ושלושת בניו, ובכך שנות הרדיפה הגיעו לקיצן.
אישיותו המיוחדת ויוצאת הדופן של דוד הצעיר התגבשה בשנים שבהן עבר ממקום מסתור אחד לשני.
הדבר הבולט באותם סיפורים, הוא שדוד, שבראשית שנות הבריחה היה עדיין בחור צעיר מאד, לא הפך בהן נמלט מסכן, חסר אונים ומבוהל, תכונה שמאפיינת אנשים שנמצאים במצב של מנוסה מתמדת.
במקרה של דוד, שנות הבריחה היו שנות חניכות והתבגרות. ודווקא בגלל העובדה שהוא נותר ללא כל מסגרת, התכונות הטבועות בו, התבלטו ללא כל הפרעה והכוונה מלמעלה.
בשנים האלה הפך דוד איש חזק. הוא התבלט כמנהיג טבעי, שסביבו התקבצו אנשים שהלכו אחריו, שבטחו בו ומילאו את פקודותיו. ופרשת נבל הכרמלי, שעליה מסופר בפרק כה שבספר שמואל, ושתעמוד במרכז הפרק הזה, והפרשה שעליה נדבר בפרק הבא, מוכיחות דברים אלה.
אך לפני שנתקדם, נציף כלפי מעלה את הקונטקסט ההיסטורי הרלוונטי לפרשה שלפנינו.
את זמנו של דוד נהוג לתארך לסביבות שנת 1.000 לפנה"ס, ולפיכך נתייחס השנה הזו, כאל ציר הזמן שבו עומד סיפורנו.
בשנת 1.000 לפנה"ס החברה הישראלית עדיין הייתה חברה שבטית, מסורתית, שהיוותה המשך ישיר לחברה שעליה מספר ספר שופטים. והיא הוסיפה להיות חברה שבטית עוד הרבה מאד שנים, והשינויים שחלו בה היו איטיים ומדורגים. והעובדה ששאול ודוד נקראו 'מלכים' ולא שופטים, התבטאה בזכותם להעביר את מנהיגותם לצאצאיהם אחריהם, זכות שלא התקיימה עד כה.
שינוי משמעותי נוסף שיצא לדרך בזמנם של שאול ושל דוד, הוא שהשופטים היו איכרים שיצאו בעת מלחמה להגנת גדרות השבט שלהם, ולא על גדרות השבט השכן להם. לעומתם, שאול ודוד היו מנהיגים צבאיים שהיו אמורים בעלי תודעה על-שבטית, ולצאת בעת מלחמה להגנת כל שבטי ישראל.
מכיוון שדוד חי בתקופה שבה החברה הישראלית הייתה מפולגת לשבטים, עלינו לומר בעניינה כמה דברים שיהיו חשובים להמשך דברינו.
חברה שבטית, היא אשכול של משפחות, של חמולות, שקשורות זו לזו בקשרי נישואין והולדה. ובתוך אשכול המשפחות שהשתייכו לאותו שבט, התקיימה ערבות הדדית. אנשי השבט שמרו על ביטחון הטריטוריה שלהם, ועל הבטחון האישי של כל אחד מאנשיהם – ודבר זה מובן מאליו, לאור העובדה שאנחנו מדברים על תקופה שבה עדיין לא קם בישראל אף גוף ממלכתי, או מוסדי, שעומד מעל השבט. כמו משטרה, צבא, בית משפט וכדומה.
בתנאים אידיאליים, שכמובן לא תמיד התקיימו, האדם נולד-חי- התחתן, הוליד ילדים– ומת, בתוך קבוצת ההשתייכות הטבעית שלו. והתופעה שמקובלת בימינו, שלפיה צעירים עוזבים את בית הוריהם ופונים לחיים עצמאיים, לא התקיימה בעולם הקדום ולא התקיימה בשנת 1.000 לפנה"ס – ואחרי שהדגשנו את הדברים האלה, עלינו לחזור ליום שבו הגיע דוד לבית שאול.
בין אם דוד הובא לשם כדי לנגן לפני שאול ולהסיר מעליו את הרוח הרעה, ובין אם הגיע לשם לאחר שהרג את גוליית הפלישתי, כך או כך, הוא ניתק מאשכול המשפחות שאליו השתייך.
הוא ניתק מהמסגרת הטבעית, שהעניקה לכל אחד מאנשיה אל כל צורכי החיים הבסיסיים: ביטחון, כלכלה, קשרי נישואים וקורת גג.
בפועל, ביום שבו עבר דוד, בן שבט יהודה, לחיות בביתו של שאול בן שבט בנימין, שאול היה מי שסיפק לו את הצרכים שבאופן מסורתי סיפק השבט לכל אחד מאנשיו. והפרט הממחיש מעבר זה בצורה הטובה ביותר, הוא שבניגוד לנוהג המקובל שלפיו האבות בחרו בני זוג לילדיהם, שאול קבע שדוד ייקח לאישה את בתו, את מיכל. ובניגוד לנוהג המקובל שלפיו ביום נישואייה עזבה הנערה את בית אביה ועברה לחיות בבית בעלה, במקרה שלנו דוד עזב את ביתו ולא מיכל.
מכיוון שכל חייו של דוד עברו לשבט בנימין, ברור שביום שבו עזב את בית שאול, הוא נשאר ללא מסגרת וללא שום קבוצת השתייכות. הוא נותר ללא הגנה, ללא קורת גג מעל ראשו וללא בסיס כלכלי. ואם בכך לא די, הרי שנגזר עליו לעבור ממקום מסתור אחד לשני, משום ששאול שרדף אחריו, שם לו למטרה להרוג אותו.
מכל בחינה, דוד היה כמו ארנבת שנמלטת ממחילה למחילה מפני ציפור טרף שתרה אחריה בשמים. טעות קטנה – וגמרנו.
אלא שדוד לא עשה טעויות ולכן לשאול לא היה שום סיכוי לתפוס אותו (אם כי, בתוך ביתו הוא היה כישלון גמור, ואין טעות אחת שעליה פסח – וגם על כך נדבר בעתיד).
אך בינתיים, דוד תמיד התבונן ממרחק בטוח בשאול וברודפים אחריו. הוא ידע היכן הם נמצאים, וחמק מהם. קצר.
אמרנו שדווקא בשנות הבריחה התעצבה דמותו של דוד. דמות של מנהיג טבעי, אחד מאלה שתמיד יעמדו בראש החץ, ושלכן כל כך מעניין לעקוב אחריו.
דוד ברח מבית שאול לבד וחסר כל. כיוון הבריחה שלו החל מצפון לירושלים ולכיוון דרום. לנגב ולאזורים הצחיחים של הארץ.
התחנה הראשונה שבה עצר הייתה נוב, עיר הכוהנים, שבה חי אחימלך הכהן. הכוהן הקשיש סיפק לדוד מעט מזון, וכן נתן לו את החרב של גוליית, שהייתה שמורה אצלו – משם המשיך דוד בדרכו.
שאול, שדלק בעקבותיו של דוד, הגיע עם חייליו לנוב, ומשנודע לו שאחימלך סייע בידי דוד, הוא הוציא להורג את הכהן הישיש. אך הוא לא הסתפק בכך, ולדברי המספור בפרק כא-כב, הוא הורה להרוג את כל אנשי נוב, ועל כך הרחבנו את הדיבור באחד הפרקים הקודמים (ועל כך מסופר בפרקים כא-כב שבספר שמואל).
ובאשר לדוד. מנוב הוא המשיך לגת, ומשם לעדולם ששכנה בין בית שמש לבין בית גוברין, ושם הסתתר במערה שזכתה לכינוי "מערת עדולם" – ומכאן אנחנו מתחילים לראות את התמורה הגדולה באישיותו. ציטוט קצר מפרק כב שבספר שמואל א':
וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם (מנוב) וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם; וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה.
מהקטע שקראנו עולה שבני משפחתו של דוד הצטרפו אליו למקום המסתור, ולעובדה זו יכול להיות הסבר אחד בלבד: הפחד שמא שאול יעולל להם את מה שעולל לאנשי נוב, עיר הכוהנים – ואני מבקשת לחדד נקודה זו.
אנחנו מדברים על הימים שבהם החברה הישראלית הייתה חברה של עובדי אדמה. ואנשים, שכל קיומם וכלכלתם מבוססים על האדמה שעליה חיים, לא נוטשים מרצונם את ביתם ומדלגים ממקום מסתור אחד למשנהו.
ואם בני משפחתו של דוד הצטרפו אליו, משמע שבני שבט יהודה לא היו מספיק חזקים כדי להגן עליהם מפני שאול. או שמלכתחילה דוד לא רצה להעמידם בסכנה.
וחיזוק לחשש שמא שאול יפגע בהוריו, אנו מקבלים גם מכך שהוא מילט אותם למואב, שנמצאה בתחום ממלכת ירדן של ימינו. ציטוט:
וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב, וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים. (כב, ג-ד).
קרוביו של דוד הצטרפו אליו, אך לא רק הם. תוך זמן קצר התקבצו סביבו אנשים דומים לו, שמסיבה זו או אחרת גם הם נפלטו מהחברה:
וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק (אנשים במצוקה), וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא (=נושה) וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ, וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר (=מנהיג); וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ.
לפי הכתוב 400 איש חברו לדוד וברור שזה מספר מוגזם לחלוטין. לא ניתן להימלט במהירות עם מספר כל כך גדול של אנשים, ובאזור צחיח כמו שפלת דרום יהודה, הנגב, והמדבר שגם אליו הגיעו, לא ניתן לכלכל מספר כה רב, של אנשים.
ומכיוון שהמספר 40 וכפולותיו נחשב בתנ"ך מספר סמלי, ולא כמותי, נראה שהתמונה תהייה הרבה יותר ריאלית אם נסכים שסביב דוד התקבצו כ-20 איש לכל היותר. שלהם, בעתיד, יצטרפו גם נשים (ועל כך נדבר בפרק הבא).
אך מה שמעניין כרגע הוא שדוד הקים קבוצת השתייכות חדשה. הוא הקים מעין תת-שבט שבין אנשיו התקיימה ערבות הדדית, ושכנראה ליוו אותו לאורך שנים ארוכות.
בפרק כג שבספר שמ"ב מצויה רשימה של שמות הגיבורים של דוד, שחלקם מילאו תפקידים שונים בצבא שהקים. פרופ' בנימין מזר העלה בשעתו את הסברה, סברה שמתיישבת היטב עם הדברים שאמרנו, שלפיה הגיבורים האלה היו האנשים שהצטרפו לדוד בשנות הבריחה. .
עכשיו מתעוררת בעיה חדשה. אמרנו קודם שהחברה הישראלית הייתה חברה של עובדי אדמה, ולכן האדמה הייתה הבסיס הכלכלי שלה.
אלא שלדוד ולאנשיו לא הייתה אדמה משל עצמם, וממילא הם עברו ממקום למקום, ולכן השאלה כיצד התכלכלו, מתבקשת מאליה. והתשובה לשאלתנו מחזירה אותנו לחולשה הגדולה של החברה השבטית, וגם על כך דיברנו בפרקים הקודמים בסדרה זו.
אמרנו שימיו של דוד מהווים המשך ישיר לספר שופטים, שמתאר את החברה הישראלית כמפולגת לשבטים. כל שבט חי לעצמו, והערבות ההדדית שהתקיימה בתוך השבט, לא התקיימה בין השבטים.
בימי מלחמה, השופט הקים צבא מתנדבים קטן מאנשי השבט, שיצא להגנת שטח המחייה שבו חי, אך לא להגנה על שטח המחייה של השבט השכן.
בתנאים שכאלה, כל שבט היה מסוגל להתמודד עם פולשים בסדר גודל כשלו, אך הצבא השבטי הובס כאשר האויב היה חזק ממנו. ואכן, כאשר הפלישתים נכנסו לתמונה, שבטי ישראל עמדו חסרי אונים נגדם. ובדיוק מסיבה זו זקני השבטים ביקשו משמואל שישים עליהם מלך. מלך שיקים צבא מכלל השבטים, וייצא להילחם את מלחמותיהם (פרק ח) – ולנושא זה שרון ואני הקדשנו פרק מיוחד.
את התמונה הטובה ביותר שממחישה את חולשתה של החברה השבטית, מספק סיפורו של גדעון, בן שבט מנשה (שופ' ו-ח).
שבט מנשה, היה הגדול בשבטי ישראל, ובשל גודלו הוא התפצל לשניים. חציו האחד חי מעברו המזרחי של הירדן, וחציו השני חי במרכז הארץ (בערך בין ראשון לציון לבין נתניה של ימינו, כולל אזור השרון).
גודלו של השבט לא העיד על חוסנו. ומשהגיעה תקופת קציר החיטה ואיסוף התוצרת החקלאית, גם הוא הפך יעד לפגיעתם של שבטים שהגיחו בכוח רב מהמדבר, ושהתנ"ך מכנה אותם בשם "שוסים". או בעברית של ימינו: שודדים ובוזזים.
שבטי המדבר נהגו לחדור לפנים הארץ, לפשוט על המשקים החקלאיים, ולגלח אותם מכל רכושם. ציטוט קצר מפרק ו' שבספר שופטים, ממחיש עד כמה איומה הייתה פגיעתם:
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים.(התנ"ך תמיד מספק הסברים תיאולוגיים למציאות הארצית) וַתָּעָז (= העזה, עוז חוזקה) יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל; מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת, וְאֶת הַמְּצָדוֹת. (= בשל החשש מפני הבוזזים, הכפריים שחיו באזור הרי מנשה חפרו מערות ומנהרות, שבהן הסתירו את היבול של שדותיהם, וכנראה שלשם מילטו גם את חיות משק הבית שלהם).
וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל, וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם (=שהם שבטי המדבר) וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה; וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה, וָשׁוֹר, וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ … וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר; וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ. וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן.
התמונה שלפיה השוסים שהתנפלו על המשקים החקלאיים ולא הותירו להם כל מחייה, היא ריאלית לחלוטין. ולמרבה הצער היא מתארת גם את המציאות שאיתה מתמודדים החקלאים בימינו עם בוזזים שזהותם ידועה היטב. ואוזלת ידה של המשטרה ושל משמר הגבול, שהיא בושה וחרפה, זהה לחלוטין לאזלת ידה של החברה השבטית שחייתה לפני 3.000 שנים, שעדיין לא הקימה אף גוף שמירה צבאי. והדבר היחיד שהשתנה במהלך 3.000 השנים האלה, הוא שהבוזזים בימינו לא מגיעים כשהם רכובים על גמלים, אלא בטנדרים גנובים.
והדברים שאמרנו עכשיו, קשורים קשר הדוק לשנות הבריחה של דוד ולפרשת נבל הכרמלי שעליה נדבר עכשיו. תו מוסקאלי.
פרק כה
פרק כה שבספר שמואל מספר את הסיפור הבא.
מעשה באיש עשיר מאד ושמו נבל. (יש חוקרים הטוענים שניתן לפרש את שמו במובן של 'אציל', או ייחוס אחר). אך בסיפורנו שמו של נבל העיד על טבעו: "האיש היה קשה ורע מעללים. והוא נקרא נבל, משום שעשה מעשי נבלה". בקיצור, איש נחמד וידידותי לסביבה.
נבל, ואשתו אביגיל, שלעומתו מתוארת כאישה יפה וחכמה, התגוררו בישוב בשם מעון, ששכן במרחק של כ-13 ק"מ דרומית לחברון. כלומר, בספר המדבר. לא הרחק ממעון, היה יישוב שנקרא כרמל, שבו החזיק נבל את עדרי הצאן שלו. ועל כן שמו, ללא הגידופים הנלווים, היה 'נבל הכרמלי'.
היום שעליו נסוב סיפורנו היה יום של חג. ואנחנו יודעים שהיה זה בראשית הקיץ, משום שבאותו יום גזזו הרועים של נבל את פרוות הצמר של הכבשים ושל העזים (הכוונה לעזים שחורות שמצמיחות שיער ארוך. מהצמר ארגו הנשים בדים ששימשו ללבוש ושממנו הכינו אוהלים).
ומכיוון שאת הכבשים והעזים גוזזים בתחילת הקיץ, הרי שאנחנו מדברים גם על ימי הקציר, שבהם אז וגם היום קוצרים את השעורים ולאחריה את שדות החיטה. ובמילים אחרות, אנחנו מדברים על הימים שמלכתחילה היו מועדים לפורענות מצידם של השוסים שהגיחו מהמדבר במטרה לשדוד את התוצרת החקלאית.
ימי הגז היו ימים של חג (ועדות נוספת שמנהג זה נהג גם בישראל, אנו מוצאים בסיפור נוסף. שמ"ב יג, כג), שבהם בעלי המשקים שחטו צאן וחילקו בשר לעובדים שלהם (בשר נחשב אוכל משובח ועטיר חלבונים, שאותו אכלו רק בימי חג, או כאשר הבהמה מתה). ומכיוון שאלה היו גם ימי הקציר, הרי שחלק מהשכר שניתן לעובדים כלל גם שקי חיטה, שאותה טחנו וממנה הכינו לחם – וגם הערה זו חשובה מאד, שכן השכר לעובדים לא נכנס לבנק, אלא לבטן.
ונבל מיודענו, נהג כמנהג הזמן והמקום. וביום שעליו מדובר, גם הוא חגג יחד עם רועיו ואנשיו, וגם הוא חילק להם מתנובת עדריו ושדותיו.
דבר קיום החג נודע לדוד, שהוא ואנשיו נמצאו מדרום לחברון. דוד הורה ל-10 מהם להגיע אל חגו של נבל ולבקש ממנו שיתן להם כנדבת ליבו מהמזון, שכאמור היווה תשלום לעובדיו.
הוא הורה להם לפנות אל נבל בשפה מנומסת, שמעידה שדוד הכיר בכך שמעמדו של נבל גבוה משלו. ציטוט מפרק כה:
וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר (מדרום למעון וכרמל, ששכנו בספר המדבר) כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ. וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים: עֲלוּ כַרְמֶלָה (=היישוב כרמל שבו החזיק נבל את עדריו), וּבָאתֶם אֶל נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי , לְשָׁלוֹם. וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי (=מילים אחרות לברכת שלום) וְאַתָּה שָׁלוֹם ,וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ, שָׁלוֹם.
צריך להבין את המושג 'נער', שבו השתמש דוד. "נער" בלשון התנ"ך יכול להתפרש במובן המקובל בימינו. אך 'נערים' בתנך הם גם עובדים, ופעמים רבות הם שם אחר ללוחמים.
בקונטקסט הנוכחי, דוד לא שלח עשרה נערים בני 13, אלא עשרה לוחמים, שלהם הורה לפתוח את השיחה עם נבל בדברי ברכה ובשפה מנומסת.
ומשתמו דברי הברכה, התקדם דוד אל השלב הבא, ושוב בשפה מנומסת, אמרו שהם לא סתם אורחים מזדמנים, אלא שברקע בואם אליו מתקיימים ביניהם יחסי עבודה. וכך אמרו שליחיו של דוד:
וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי, כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה. הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ (=היו איתנו במדבר) לֹא הֶכְלַמְנוּם, וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל. שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ.
במילים אחרות, אנשיו של דוד הזכירו לנבל שבימים שבהם עדריו רעו באזור כרמל שמדרום להר חברון, הם שמרו על רועיו ועל רכושו – וכל ההקדמה הארוכה שעשינו, באה לומר שהשמירה הייתה מפני שוסי המדבר, שהרי לא היה בישראל אף גוף אחר שיגן על החקלאים מפניהם.
ואם בהגיע החג נבל חגג יחד עם אנשיו ולא ביכה על שעדריו נפלו שלל בידי שוסי המדבר, וביכה על שהחיטה שאך נקצרה נגזלה מידיו, הרי שהדבר היה בזכות השמירה שסיפקו לו דוד ואנשיו.
והדברים וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה, מעידים שדוד ואנשיו לא רק שמרו על עדריו של נבל, אלא שהם עצמם לא עשו מהם קומזיץ בלילות. ולחיזוק הדברים האלה, שליחיו של דוד הוסיפו: שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ. דהיינו, שאל את הרועים שלך שיעידו שאמת דיברנו.
שליחיו של דוד עשו כמצווה עליהם. ואחרי שגם עניין השמירה הוזכר, הם הגיעו לתכלית האמתית של ביקורם. ושוב בלשון מנומסת חזרו על המילים ששם דוד בפיהם:
וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ, כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּנוּ; תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ , וּלְבִנְךָ לְדָוִד.
ובעברית פשוטה: חג הגז הוא היום שבו אתה משלם שכר לעובדיך, בבקשה שלם גם את שכר השמירה שקיבלת מידינו.
מששמע לבן את הדברים האלה, הוא "התהפך" עליהם ואמר: ציטוט מקוצר:
וַיַּעַן נָבָל … וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי; הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו (עבדים הנמלטים מאדוניהם) , וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי, וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי (הצאן שטבחתי) אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי, וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה.
בקיצור, נבל התנער לחלוטין מחובתו לשלם שכר כלשהו תמורת השמירה שקיבל, ושלח את דוד ואת אנשיו לכל השדים והרוחות.
אחד מרועיו שהיה עד לסצנה זו, פנה לאביגיל (אשתו של נבל) ואישר שהדברים שאמרו אמת הם, ואף הוסיף עליהם ואמר:
הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ , וַיָּעַט בָּהֶם (=התנפל, השתלח). וְהָאֲנָשִׁים (אנשיו של דוד) טֹבִים לָנוּ מְאֹד; וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם, בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה. (= חזר על דברי דוד. והתוספת:) חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם, כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם, רֹעִים הַצֹּאן. וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי, כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ
הרועה שהזהיר את אביגיל מתוצאות הסירוב של נבל – עשה טוב.
משום שכאשר שמע דוד כיצד השתלח נבל באנשיו, הוא הורה להם לחגור את כלי הנשק שלהם, ולעלות ולהוציא את הרשע לפנסייה ארוכת ימים באחד הצימרים שבעולם הבא. וכך אמר, והפעם בלשון ברורה ולא דיפלומטית:
וְדָוִד אָמַר : אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר. וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה, וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה. כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד, וְכֹה יֹסִיף: אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר .
משתין בקיר, הוא כמובן כלב. כלבים מרימים רגל אל קיר או עץ בזמן השתנה. ובדברים אלה התכוון דוד שעד הבוקר הבא, אפילו כלב חי אחד לא ישאר בביתו של נבל.
דוד לא הוציא את נבל לפנסייה ולא החריב את ביתו, משום שאביגיל פעלה במהירות. היא העמיסה בסתר כמות מזון גדולה על גבי חמורים, ויצאה בראשם לפגוש את דוד, לפני שיהפוך את ביתה לעיי חורבות.
ומשפגשה את דוד, היא ירדה מהחמור וכך אמרה האישה האוהבת על בעלה הטוב. וכרגיל ציטוט מקוצר:
וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד, וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר. וַתִּפֹּל … עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ… וַתֹּאמֶר …. אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה, עַל נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ – כֶּן הוּא. נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ.
אביגיל ידעה מה שכל אישה יודעת: שאוכל מפייס כל גבר רעב. וכך גם היא פייסה את דוד, ולאחר מכן שבה לביתה. ומכיוון שנבל היה שיכור, רק ביום המחרת סיפרה לו את שעשתה – ובתגובה קיבל נבל התקף לב וכעבור ימים אחדים הלך לעולמו. מששמע דוד שמת נבל, הוא לקח את אביגיל לאישה, ובנוסף לה הוא נשא גם נערה בשם אחינועם.
ומיכל בת שאול שאהבה אותו בכל ליבה, נענשה על שעזרה לו להימלט מפני אביה. ופרק כה, נחתם במילים האלה:
וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ, אֵשֶׁת דָּוִד, לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ, אֲשֶׁר מִגַּלִּים. .
נסכם את מה שאמרנו בפרק זה.
פרשת נבל הכרמלי התרחשה בעיצומם של ימי המנוסה של דוד מפני שאול. אנחנו לא מרגישים בכך, משום שהעורך המקראי שיבץ את הסיפור כיחידה עצמאית, ללא קשר לסיפורים שקדמו לו, ולאלה שבאו לאחריו. אבל במבט כולל אנחנו רואים שהוא חלק מחבילת הסיפורים שמוקדשים לימי המנוסה, ושמעון וכרמל שמוזכרים בסיפורנו, היו בין התחנות שאליהן הגיעו דוד ואנשיו.
מבחינתנו, מבחינתי, הדבר הבולט ביותר שמבדיל את הפרק הזה מכל הפרקים שקדמו לו, הוא שפרק זה מהווה מעין קו פרשת מים בסיפור חייו של דוד.
ובאופן מפתיע דווקא המשמעויות המעשיות של העובדה שלפיה דוד עבר לחיות בבית שאול, חמקה לנו מתחת לרדאר.
חמקה העובדה שלמן אותו יום, שאול סיפק לו את צורכי החיים הבסיסיים, שברגיל סיפקה החברה השבטית, המסורתית, לכל אחד מאנשיה. ושלכן, ביום שבו נמלט דוד מפניו, הוא היה כמו בלון שמולא בהליום, שנשמט מידי הילד שאחז בו והוא התרומם והתרומם לשמים. אלא שדוד לא עלה לשמים, כי אם ירד אל התחתית החברתית, של אנשים, בני בלי בית, שהסתובבו בשולי החברה; ושהדרך היחידה שלהם להתכלכל, הייתה להיבלע באחד המשקים החקלאיים שהיו פזורים בארץ, שתמיד שיוועו לידיים עובדות– וזה ממש לא מה שקרה.
כפי שראינו, לדוד, כמו למגנט, הצטרפו אנשים שמסיבה זו או אחרת, גם הם נפלטו מהחברה, וכמותו נשארו ללא המעטפת החמולתית.
אנשים אלה ראו בו מנהיג טבעי, שבעגה הסוציולוגית מכונה "מנהיג כריזמטי".
ודוד הקים מהם קבוצת השתייכות חדשה, והם הלכו אחריו למרות שבכך הפכו נמלטים מפני שאול, שלרגע לא הפסיק לרדוף ולחפש אותו.
באופן טבעי ומובן מאליו, כלכלה הייתה הבעיה הראשונה שניצבה בפניהם. ומכיוון שחבורה זו נמצאה במצב של בריחה, דוד מצא דרך חדשה להתכלכל: שמירה על היישובים החקלאיים שחיו בחלק הדרומי של הארץ, ושעל כן היו הראשונים לספוג את מכת השוסים מהמדבר – ופרשת נבל הכרמלי מספרת בדיוק על כך.
עכשיו צריך לתת את הדעת לעוד נקודה מרתקת שגם בה כבר עסקנו בעבר.
לאמונתו של דוד, והתנך אומר זאת במילים מפורשות, אלוהים בחר בשאול להיות מלך בישראל. ולכן פגיעה במלך משוח, נתפסה בעיניו, כפגיעה באלוהים. ומכיוון שלאמונתו של דוד, שאול החזיק בכיסו כתב חסינות שעליו חתם אלוהים, אסור היה לו לפגוע בשאול. ולכן בריחה הייתה הדרך היחידה שנותרה פתוחה בפניו.
אבל נבל הכרמלי לא החזיק כתב חסינות שכזה בכיסו, וזו הייתה טעות גדולה מצידו להניח שהוא יכול להתייחס אל דוד כאל עבד נמלט, ושעל כן יש בכוחו לנצל את העובדה שהוא ואנשיו במצב של מנוסה מתמדת, כדי לעשוק אותם ולא לשלם את שכרם.
והדברים שאמר דוד כאשר שמע את תשובתו של נבל, משקפים זעם טבעי של אדם שמרגיש שנעשתה לו עוולה:
אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר. וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה, וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה
אני מבקשת לסיים את הפרק הזה במילים הבאות.
בשנת 1909 הוקם בישראל ארגון "השומר", ששם לו למטרה לשמור על האיכרים שחיו במושבות שעלו על הקרקע לפני קום המדינה. הכוונה לתושבי כפר תבור (מסחה), חדרה, ראשון לציון, תל עדשים ועוד.
בדיוק כמו לפני 3.000 שנים, גם האיכרים האלה, סבלו קשות מידי פורעים ערבים ובדווים שליסטמו אותם ללא רחמים – ואנשי ארגון השומר, בדיוק כמו דוד לפניהם, נועד לעצור תופעה זו – ויש שתי סיבות שבגללן אני מזכירה בפרק זה את ארגון השומר.
הראשונה היא שלפעמים ניתן לראות שאותה תופעה חוזרת על עצמה פעם אחר פעם לאורך אלפי שנים.
ובעיקרון, אין שום הבדל בין הפגיעות של היישובים החקלאיים שחיו לפני 3.000 שנים, לבין היישובים שהוקמו לפני קום המדינה, ולפני שהמדינה הקימה גופים כמו משטרה ומשמר הגבול, שאמורים לקחת על עצמם את השמירה על המשקים החקלאיים.
ואפשר להתקדם עם הטענה הזו עד ימינו, ולראות שבמקום שבו גופי השמירה כושלים, שם השוסים חוגגים ולא מתייראים מפני איש. ומי שכן מתיירא מאימת החוק, אלה החקלאים שמפחדים מבתי המשפט עוד יותר מאשר מהשוסים. ופרשת שי דרומי, שחי בחוות בודדים בנגב (2007) ממחישה דברים אלה היטב– ומי שמעוניין יכול למצוא את כל הפרטים הרלוונים בוויקיפדיה.
הסיבה השנייה שבגללה הזכרתי את ארגון השומר, מתייחסת באופן ישיר לדה לגיטימציה שנעשית לדוד אצלנו, בישראל, ב-15-10 השנים האחרונות.
מדובר בתופעה רחבה, שחוזרת ונשמעת במסגרות שונות ועל גבי במות שונות, מפי אנשים ששמו להם למטרה לקחת כל סיפור הקשור בדוד, ולהפוך, לעקם ולסלף כל מילה הכתובה בו.
אחת מעלילות הכזב שהודבקו לדמותו של דוד, שאין לי ספק שלרבים כמוני, היה העונג לשמוע אותן, אומרת שלמען האמת דוד עמד בראש כנופיית פשע אלימה, שדרשה דמי חסות, "פרוטקשן" מנבל האומלל, שנפל קורבן לידיו.
מי שטוען דברים אלה מתעלם מדברי הכתוב, ומתעלם מהקונטקסט ההיסטורי. דבריו מבוססים על איבה לא מוסברת, כלפי אדם שחי לפני 3.000 שנים, שלא יכול לקום ולתבוע מהם את עלבונו.
אותם אנשים מתעלמים מכך שבמקום שאין בו גוף ממלכתי שמטרתו לשמור על חיי התושבים ועל רכושם, שם חוגג המערב הפרוע, או במקרה שלנו, המזרח הפרוע. ואם הזכרנו את המערב הפרוע, זו הזדמנות מצוינת להזכיר את הסרטים שנקראים "מערבונים", שמתארים שתופעה דומה לזו שעליה דיברנו כאן, התקיימה גם בארצות הברית. ובמקום שבו משתוללים השוסים באין מפריע, בסופו של דבר יקום מי שיעצור אותם.
מי שטוען שדוד עמד בראש ארגון עברייני שדרש דמי חסות מנבל, מתעלם מכך שנבל היה איכר שחי בספר המדבר, ובקו הראשון לפגיעתם של שוסי המדבר. בפועל, לא היה מי שישמור על ביתו ועל רכושו, לא מפני דוד ולא מפני אף אחד. ולו ביקש דוד לכפות עליו תשלום דמי חסות, הסיפור שסיפרנו כאן לא היה מתיישב בצורה כל כך מדויקת עם ההיסטוריה של הזמן שבו חי, ושל כל מקום אחר שבו לא מתקיימת מערכת שמירה אפקטיבית.
ולסיום, התנך לא מתאר את דוד כדמות קדושה. ולא מטייח את פרשת בת שבע ולא את האופן שבו נכשל בגידול בניו – וגם על כך נדבר בפרקים הבאים.
לו כותבי התנך סברו שהוא נהג בחוסר הגינות עם נבל, כפי שנהג עם אורייה, הם היו אומרים זאת בעצמם.
נבל לא היה קורבן. נבל היה נבל, שבדומה לאין ספור רבים כמותו, גם הוא האמין שיש ביכולתו לעשוק את האיש שעובד אצלו ושנמצא בתחתית סולם השכר,– רק שהפעם הוא התעסק עם האדם הלא נכון.
ועד כאן לפרק זה.
קרדיטים.
את אות הפתיחה היפה שלנו כתבה, הלחינה ומנגנת, השחקנית אורנה כץ, שהיא חברה טובה של שרון אלכסנדר.
כרגיל אני מזכירה את הספר שלי, התנך היה באמת. הספר בוחן את סיפורי המשפחות בתנך מנקודת מבט היסטורית, חברתית, משפטית – ועוד. למעשה, בדומה לתכניות של הפודקאסט שלנו. את הספר ניתן להשיג בסטימצקי במחיר מלא, ובהנחה משמעותית ישירות אצלי.
הספר תורגם לאנגלית, ויכול להיות מתנה איכותית לקרובים וחברים שאינם דוברי עברית.
כרגיל, אני מזכירה את הפודקאסט המשובח דברי הימים, שאותו כותב ומגיש ד"ר אילן אבקסיס. ועד כאן תודה רבה ולהשתמע בפרק הבא.
