חזון המרכבה בספר יחזקאל
חלק שלישי
שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק השלישי והאחרון, שחותם את חזון המרכבה שבספר יחזקאל.
כזכור, יחזקאל שחי בבבל (תחום עיראק של ימינו), ראה באחד הימים כיצד נפתחו השמים וכיצד רכב אש שירד מתוכם, נחת בחצר בית המקדש בירושלים. בסיפונו של הרכב ישב אלוהים ועימו פמליא של שבעה אנשים שליוותה אותו במסעו ארצה.
מטרת בואה של הפמליאה הנכבדה הייתה להשחית את ירושלים ואת בית המקדש שבנה שלמה, וכן להעניש את אנשי העיר בגלל שורה ארוכה ארוכה של פשעים שביצעו לכאורה – ואכן בחזונו כך אכן היה!
ובדקה שקדמה להרס המקדש עצמו, הנוכחות המטאפיזית, הסמויה מעין של אלוהים שמילאה את בית המקדש הראשון במשך 400 שנים, הצטרפה לרכב שבו נמצאה הנוכחות הכמעט פיזית של אלוהים, שאותה ראה יחזקאל בעיני רוחו יורדת מהשמים. והרכב השמימי נסק מעלה ונחת על אחת הגבעות שממזרח לירושלים, ומשם השקיף אלוהים על העיר שאותה ציווה להרוס ולהעלות באש.
בפרק השני הרחבנו את הדיבור על כך שיחזקאל הבין היטב את המשמעות שנגזרת מהחזון שלו.
הוא הבין שאלוהים, ששלשיטתו ירד ארצה להעניש את בני עמו, העניש בראש ובראשונה את עצמו. משום שהוא נותר ללא מקדש, ומשום שעבודת הפולחן שהתבצעה לכבודו מאות שנים ברציפות פסקה. והעם הקטן, היחיד שהכיר בקיומו, נפוץ לכל עבר.
יחזקאל הבין שהוא חייב, ולו רק בעיני רוחו, להשיב את בני ישראל לארצם ואת אלוהים למקדשו, ולחדש מייד את עבודת הפולחן שפסקה. שאם לא כן, אלוהים יחלוק גורל אחד עם האלים שנעלמו משום שמאמיניהם החליפו אותם באלים אחרים מדגם חדש ומתקדם. הוא יחלוק גורל אחד עם זיאוס, יופיטר, אנליל ואנכי ועוד אלים רבים מספור, שעלו לפנתיאון שבשמים ושם נשכחו – וזה לא קרה בחזון, זה קרה במציאות, ולכך יחזקאל לא נתן לקרות.
אך כדי שבני ישראל, שלאמונתו פשעו כלפי אלוהים יוכלו לחזור לארץ ישראל (ואת רשימת הפשעים שתפל עליהם יחזקאל מנינו בפרק הראשון), היה עליו לעשות רפורמה משפטית נועזת ומרחיקת לכת (שמפורטת בפרקים יח, לג).
רפורמה, שמבטלת את הדיבר הראשון מבין 10 הדברות שנתן אלוהים לבני ישראל במעמד הר סיני, שמפורט בפרק כ שבספר שמות. נצטט ונסביר:
כידוע, הדיבר הראשון מתייחס אל הפשע האולטימטיבי בתנך, והוא עזיבת אלוהים והמרת האמונה בו, באלים זרים שבהם האמינו בני עמי הנכר. הדיבר הראשון קובע שאלוהים יעניש את הפושעים שיעזו לעזוב אותו, ושיעניש גם את בניהם, את נכדיהם ואת ניניהם. ציטוט מקוצר מהדיבר הראשון שבפרק כ שבספר שמות:
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. ….. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם (=לאלים האחרים) וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.
יחזקאל ביטל את הדיבר הזה משום שאם רק בדור החמישי ימחל אלוהים על פשעי הדור הראשון, אזי לא יהיה לו למי למחול. משום שבני הדור החמישי ייספגו בארצות שאליהם גירש אלוהים את אבותיהם ולא יידעו דבר על עברם. עבורם הגלות לא תהייה עונש, כי אם ארץ מולדת, והם יחלקו גורל אחד עם בני 10 השבטים שאבדו לנו כ-150 שנה קודם לזמנו של יחזקאל.
ולכן, יחזקאל ביטל את הדיבר הראשון וקבע שקיימת תשובה גם לפשע האולטימטיבי של נטישת אלוהים והמרת האמונה בו באמונה באלים אחרים זולתו, ושאין עונשים שמתגלגלים מדור ודור. ולמי שיחזור בתשובה מלאה, ישתיל אלוהים לב חדש ורוח חדשה, שלא יאפשרו לו לשוב לדרכו הרעה ולחטוא בשנית.
ועכשיו, אחרי שבחזונו השתיל אלוהים לב חדש שיושיע את החוזרים בתשובה מכל אפשרות שבעתיד יחזרו על פשעי אבותיהם, נסללה הדרך להשיב את בני העם הטהור לארץ ישראל, להוריד מהשמים בית מקדש חדש ומצוחצח – והכי חשוב, להשיב את אלוהים לבית מקדשו ולחדש את עבודת הפולחן לכבודו – וכך בחזונו באמת התגשם והיה. עוד ציטוט קצר ומקוצר מפרק מג , שמאשר שאלוהים שב לבית מקדשו:
וְהִנֵּה, כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים (מכיוון מזרח) וְקוֹלוֹ, כְּקוֹל מַיִם רַבִּים. וְהָאָרֶץ, הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ….. וּכְבוֹד יְהוָה בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר (אלוהים נכנס למקדש דרך השער) …. וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד יְהוָה הַבָּיִת.
וברגע שבו הנוכחות האלוהית שבה אל היכלה, התרחשה בארץ ישראל תקומה גדולה: בבת אחת נבנו הערים החרבות והתמלאו אנשים שישבו לבטח על אדמתם. מי ים המלח הפכו מתוקים והתמלאו דגים, וכל אוייבי ישראל הושמדו ונכחדו מעל פני האדמה.
אלא שבמציאות, ולא בחזונות, לא היה מקום לאופטימיות ולדיבורים על תקומה ושגשוג. במציאות, נבוכדנצאר האימפרטור הבבלי, ולא אלוהים, החריב בשנת 586 לפנה"ס את ירושלים ואת בית המקדש. הוא ולא אלוהים, הגלה את אנשי ירושלים לבבל והותיר מאחוריו אוכלוסייה דלה, מוכה והמומה, לנוכח ההרס והחורבן שזרה בארץ, ובכל זאת המציאות הזו הייתה עתידה להשתנות במהרה.
זמן קצר לאחר שיחזקאל ונבוכדנצאר הלכו לעולמם, התרחשה דרמה היסטורית שעולה על כל דמיון. ואם היו לי סופר-לטיביים להשתמש בהם, הייתי משתמשת בהם ללא היסוס. משום שאת מה שקרה איש לא היה יכול לחזות.
לאחר מותו של נבוכדנצאר החל בלאגן נוראי בחצר המלוכה הבבלי, בלאגן שאפשר לשחקן חדש לעלות על הזירה. כורש, מלך פרס, ניצל את הסכסוכים הפנימיים שפרצו בבבל, ובסביבות שנת 540 לפנה"ס – שהם בסה"כ 46 שנים לאחר חורבן ירושלים, הוא כבש את בבל, שהתנדפה מעל הבמה ההיסטורית בפוף קטן וחלוש. מעתה, הוא היה אדון השטחים העצומים שעליהם שלטה האימפרייה הבבלית, וביניהם גם ארץ ישראל הזערורית, ששכנה בקצה האחרון של סוף העולם.
כורש היה מלך מזן חדש. הוא הנהיג שיטת שלטון מהפכנית שכמותה לא ידע העולם הקדום: הוא הרשה, ואפילו עודד, את בני העמים שהגלו קודמיו לשוב לאדמת אבותיהם ולבנות מחדש את בתי המקדש שלהם, וכן היתיר להם אוטונומיה דתית מלאה.
צריך להדגיש שהוא לא עשה כן משום שהיה דמות רומנטית, יפת נפש ועדינה, אלא משום שמדיניות זו שרתה את צרכיו הכלכליים והאסטרטגיים.
כורש הניח שבני העמים שישובו לאדמתם, יעבדו אותה – ועיבוד האדמה משמעו כלכלה משגשגת. וכלכלה משגשגת היא מקור לגביית מיסים, שיילקחו כדי לכלכל את הצבא העצום שהחזיק. ומכיוון שמיסים בעולם הקדום נאספו לבתי המקדש, היה לו עניין מובהק שייבנו. מבחינתו של כורש לא הייתה שום משמעות לשאלה אם הגולים יחיו בחדרה או בגדרה. כל עוד הם שילמו מיסים ולא ניסו למרוד בו, הם היו רשאים לחיות היכן שרצו, ולסגוד לאיזה אל שרצו.
וכך, בשנת 539 -540 לפנה"ס, שהם בסה"כ 46 שנים לאחר חורבן ירושלים וגלות בבל, הכריז כורש את ההכרזה הנושאת את שמו, "הצהרת כורש", המעניקה רשות לכל העמים הגולים לשוב לארצם (גליל כורש). וההצהרה הספציפית שמתירה ליהודי בבל לשוב לירושלים ולבנות בית מקדש חדש במקום שבו עמד המקדש שחרב, מפורטת בפרק א' שבספר עזרא.
בסביבות שנת 540 לפנה"ס, שהם בספק גדול אולי 20 שנה לאחר מותו של יחזקאל, החלו "שבי ציון", שמרביתם היו בני שבט יהודה ומיעוטם בני שבט בנימין, עושים דרכם לירושלים. הם באו במספר גלים קטנים, שכן שמרבית הגולים העדיפו להישאר בבבל, שבה ראו חיים טובים ושלווים.
ובכל זאת, אלה שחזרו לירושלים היו נחושים לבנות מחדש את בית המקדש ולשקם את חייהם הקודמים. הם הזרימו דם חדש ליושבי החורבות, לשרידים מבני עמנו שלא הוגלו מהארץ.
אין ספק שהודות לבואם ארצה אנחנו ניצלנו מכלייה ומהכחדה מוחלטת!!!
ואת זה חשוב והכרחי להסביר.
מצד אחד, האוכלוסייה הדלה שנותרה בארץ, שמכונה "יושבי החורבות", שאיכשהו הצליחה לשרוד אחרי גלי ההגליות והמכות הקשות שספגה, הייתה כל כך חלשה, עד שלא היה בכוחה לשקם את ההריסות שהותירו מאחוריהם מלכי אשור ובבל. ובוודאי שלא הייתה לה שום יכולת לשקם את חייה הקודמים.
מצד שני, בני הדור השלישי והרביעי של האוכלוסייה שהוגלתה לבבל, היו מאבדים בגלות את זהותם הדתית והלאומית. הם היו שוכחים את עברם, ולא יודעים מי היו אבותיהם ומי היה האל שבו האמינו.
ולכן, הטענה ששיבת ציון הצילה את העם מכלייה, היא מדויקת ונכונה. ואכן, עם בניית בית המקדש השני שנחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס, החיים היהודיים שנעצרו לגמרי, החלו לצמוח מחדש. עבודת הפולחן התחדשה. וירושלים, שבה החלה כתיבת התנ"ך, חזרה בהדרגה להיות מרכז החיים היהודיים. אין ספק ששיבת ציון, גם אם הייתה במספרים קטנים, הצילה את העם שלנו מכלייה!
תו מוסיקאלי
אם חתמנו את דברינו הקודמים בנימה אופטימית, אז עכשיו מגיע הרבה, הרבה עוקץ.
באופן טבעי היינו מצפים ששתי הקבוצות: אלו שנותרו בארץ ישראל, שבהמשך נכנה אותם "הנשארים", ואלו ששבו אליה מהגלות, שבהמשך נכנה אותם "השבים", ירוצו אלה לקראת אלה, שיתחבקו וירקדו מרוב שמחה על איחודם. אך מה שקרה בפועל היה ההיפך המוחלט!
13.26
בספר עזרא שבכלל הגיע בסביבות שנת 450 לפנה"ס, אנו מוצאים תיעוד ליחס המחפיר שלו זכתה האוכלוסייה שנשארה בארץ מצידם של מנהיגי דור בוני המקדש. הכוונה לששבצר, זרובבל בן שלתיאל ולישוע בן יהוצדק – שבשלב זה כבר לא היו בין החיים.
עזרא מתעד בספרו את העובדה שנציגי האוכלוסייה הנשארת, פנו אל שלושת המנהיגים וביקשו להצטרף אל בוני המקדש – אך נדחו בגסות ובמילים בוטות. ציטוט קצר מפרק ד שבספר עזרא יכניס אותנו לאווירה הנכונה, ואח"כ נסביר את מה שקראנו:
וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן (צרים = אויבים) כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה (=אלה ששבו מהגולה) בּוֹנִים הֵיכָל לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת (המנהיגים של המשפחות הנכבדות) וַיֹּאמְרוּ לָהֶם : נִבְנֶה עִמָּכֶם, כִּי כָכֶם (=כמותכם) נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם, וְלֹוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַרחַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה.
וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל : לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ; כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ, מֶלֶךְ פָּרָס. וַיְהִי עַם הָאָרֶץ (אלה צרי, אוייבי יהודה ובנימין) מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה, וּמְבַהֲלִים (מבהילים, מפחידים) אוֹתָם לִבְנוֹת. וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם (להפריע בבניית המקדש ) כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס.
נתרגם לעברית פשוטה את הקטע שקראנו. תחילה נזהה מי הם אותם "צרים" שהיו אוייבי יהודה ובנימין, ואחר כך נסביר את ההתנגדות הנחרצת שישתתפו בבניית המקדש.
הצרים, או האוייבים, מכונים בספר עזרא במספר שמות: "צרי יהודה ובנימין", "עם הארץ", "עמי הארצות". בהמשך הם זוכים להיקרא גם "עמי התועבות" – והשאלה מי היו האנשים שזכו להיקרא בשמות חיבה מקסימים אלה, מתבקשת מאליה?
והתשובה היא שהם היו אנחנו. הם היו האוכלוסייה הישראלית שלא הוגלתה ונשארה לחיות בארץ. הם היו האנשים שאליהם דיברו הנביאים שחיו לאחר החורבן, שאותם הם עודדו להחזיק מעמד יום, ועוד יום ועוד יום.
עם הארץ, עמי הארצות ועמי התועבות, היו אנחנו ולא אף אחד מלבדנו !!!
ספר מלכים מכנה את העילית החברתית שחייתה בישראל בתקופת המלוכה בשם "עם הארץ". ובתרגום מילולי: עם הארץ = הם בעלי אדמות. "עם הארץ", היו איכרים עשירים, שמילאו תפקיד חשוב מאד בשמירת יציבות שושלת המלכים מבית דוד, ובספר מלכים הם תמיד מוזכרים באופן חיובי.
אך התקופה שעליה אנחנו מדברים כרגע, מתייחסת לימים שבאו לאחר שתקופת המלוכה הפכה נחלת העבר. והכינוי שהיה במקורו כינוי מכובד, שינה את מובנו והפך בימי שיבת ציון לשם גנאי, שהודבק לאוכלוסייה שלא הוגלתה מהארץ, שחייתה בתוך החורבות שהותירו מאחוריהם מלכי אשור ובבל.
ומכיוון שהם היו בני ישראל, אך טבעי שביקשו להצטרף לבוני בית המקדש השני. משום שללא מקדש, הם נותרו ללא כל יכולת לחדש את חיי הדת והפולחן שלהם, שפסקו עם חורבן בית המקדש הראשון. והעובדה שבקשתם נתקלה בהתנגדות כל כך עזה, עוררה את זעמם ולכן הם הפכו עויינים לשבים מהגולה. הם הפכו "צרי יהודה ובניימין", ואף דאגו לעצור את בניית המקדש למשך כ-20 שנים.
עכשיו צריך להוסיף פרט חשוב שמסבך את כל העניין. נציגי הנשארים אמרו את הדברים הבאים. נחזור על דבריהם:
כִּי כָכֶם (=כמותכם) נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם, וְלֹוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַרחַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה. (עז' ד, ב).
אסרחדון היה אחד ממלכי אשור האחרונים. ככל מלכי אשור גם הוא התחנך על דוקטרינת ההגליות של המלכים שקדמו לו, שנהגו, כשיטה, להגלות אוכלוסיות ממקום אחד ולהושיבן במקום אחר – אנחנו כינינו את הדוקטרינה הזו בשם "טרנספר כפול".
בסביבות שנת 670 לפנה"ס (שקדמו בכ-170 שנים לזמן שבו עומד סיפורנו), הביא אסרחדון לישראל גולים מארצות שונות, יש הטוענים שמקפריסין, שאותם הושיב באזור השומרון, בערים שבהם בעבר חיו בני 10 השבטים שהוגלו מישראל (טרנספר כפול, כבר אמרנו).
וכאן צריך להדגיש דבר שהוא לא תמיד מובן:
בימי המלוכה, ירושלים הייתה עיר הבירה של שבט יהודה שנקראה "ממלכת יהודה".
שומרון הייתה עיר הבירה של "ממלכת ישראל", שכללה את השבטים ששכנו מצפון לירושלים. מכל בחינה שומרון הייתה עיר הבירה של ממלכת ישראל, בדיוק כשם שתל אביב היא עיר הבירה של כל היאפים, שסימן ההיכר שלהם הוא רכיבה על קורקינטים ואופניים חשמליים והפרעה להולכי הרגל ולנהגים, ושעליהם מולך, המלך הגדול, רון חולדאי.
במהלך 170 השנים שחלפו מאז שאסרחדון הביא גולים לישראל, הם נטמעו בקרב האוכלוסייה שלא הוגלתה (בדיוק כפי שבני 10 השבטים שהוגלו מהארץ נטמעו בארצות גלותם). הם חלקו עם הנשארים בארץ אדמה אחת וחורבן אחד, ובהדרגה הם ויושבי הארץ הפכו יישות אחת והומוגנית. והטקסט שקראנו מציין במילים מפורשות שלא הייתה להם דת אחרת, ושכל מה שזכרו מעברם הוא שאבותיהם הובאו לישראל ע"י אסרחדון.
לכאורה משתמע שבקשת הנשארים להשתלב בבניית המקדש נדחתה הייתה משום שהם קשרו קשרי נישואים עם הגולים שהביא אסרחדון לישראל. וזה לא נכון. גם בעיני הנביאים שפעלו בארץ ישראל לפני ואחרי חורבן ירושלים, הגולים האלה היו חלק בלתי נפרד מאוכלוסיית ישראל.
ונבואות הנחמה שהשמיעו הנביאים לאחר חורבן ירושלים, שתיארו עתיד מזהיר ליושבי הארץ, כוללות גם אותם.
ואם כך, מה כן מסביר את ההתנגדות הנחרצת של מנהיגי השבים לבקשתם להשתלב בבניית בית המקדש השני? תו מוסיקאלי
עידן אחרית הימים
תשובה אפשרית להתנגדותם של ששבצר, זרובבל בן שלתיאל ושל ישוע בן יהוצדק שבזמנם נבנה המקדש, מחזירה אותנו לרפורמה המשפטית שעשה יחזקאל, אך קודם לכן נתמקד במושג שנקרא "עידן אחרית הימים"
לתפיסת "אחרית הימים" אנחנו צריכים להקדיש פרק מיוחד (ואני מקווה שזה לא יקרה באחרית הימים …), שכן מדובר בחבילה מורכבת שמחייבת הסבר מסודר. אך לצורך המשך דברינו נסתפק בדברים הבאים:
התנ"ך מציג תפיסת זמן ליניארית, קווית. הזמן הוא כמו סרגל, שמתחיל במילימטר הראשון, שהוא בריאת העולם, ומתקדם דקה אחר דקה אל המילימטר האחרון, שהוא קץ הימים, או קץ הזמן של המציאות שבה אנחנו חיים.
בקץ הימים, במילימטר האחרון של הזמן, יקום אלוהים מעל כסאו וישפוט את היקום – וזה יהיה "משפט יום הדין הגדול" (שאין לו שום קשר ליום הכיפורים. "אור שבעת הימים: יש' ל, כו).
ביום הדין ישפוט אלוהים את השמש, את הירח והכוכבים. אלוהים ישפוט ויכחיד מעל פני האדמה את כל הרשעים, וימגר את הממלכות שפגעו בנו (שבעצם מילאו את פקודתו =משאות), וכמובן שיושיע את בני ישראל. ובשנייה שתכלה הרעה מהעולם, יפציע עידן חדש, הוא עידן אחרית הימים הזוהר והמאושר, שתופס נתח נרחב בספרות הנבואה.
כהרף עין יבנה אלוהים את ערי ישראל החרבות. הוא ישיב הביתה את כל תפוצות ישראל מהארצות שאליהן הוגלו – וזה הפירוש המדויק של הביטוי "קיבוץ גלויות ; אלוהים ירפא את החולים, הוא ימתח כיפת ברזל מעל שמי ישראל ואף טיל אירני או עזתי, לא יוכל להתרומם לאוויר. אלוהים יפריח את אדמת ישראל וכל אפיקי המדבר הצחיחים יתמלאו מים ובוסתני פירות יצמחו סביבם. בעידן אחרית הימים בני ישראל ישגשגו על אדמתם והכל יהיה טוב ונחמד — ועכשיו חשוב להדגיש שתפיסת אחרית הימים שתמצטתי בשלושה משפטים, היא זו של הנביאים שחיו בישראל, שבימי שיבת ציון היו חלק מאוכלוסייה שנשארה בארץ, ושלא הורשתה להשתתף בבניית בית המקדש השני. תו מוסיקאלי.
אלא שהשבים מהגולה שאליהם נוספו עזרא ונחמיה שעליהם נדבר מייד, גדלו על האידיאולוגיה ועל תפיסת אחרית הימים של יחזקאל, ולא של נביאי ישראל. ובעוד שנביאי ישראל דיברו אל האוכלוסייה הארץ ישראלית, יחזקאל, שמעולם לא היה בארץ, דיבר אך ורק אל יהודי בבל. ואצלו, עידן אחרית הימים לא היה מילימטר הזמן האחרון שעליו דיברנו קודם. הוא היה מותנה בחזרה בתשובה, ועל כך הוא הרחיב את הדיבור בפרקים יח, ו-לג.
לשיטתו, אם הגולים יחזרו בתשובה כנה ומלאה, אזי אלוהים ימחל להם על כל פשעי העבר (וגם משום כך הוא ביטל את הדיבר הראשון). אלוהים ישתול בקרבם לב חדש ורוח חדשה שלא יאפשרו להם לשוב ולחטוא. ציטוט קצר ומקוצר מדברי הנביא, בפרק לו:
וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם… וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם…. וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם (יח' לו, כה).
לאמונתם של מנהיגי השבים שחזרו לירושלים, עידן אחרית הימים החל מתגשם בימיהם, לפי המודל שקבע יחזקאל, שבמרכזו עמדה החזרה בתשובה – ולאמונתם היה במה להיאחז.
נסביר את דברינו – ונתקדם.
מנקודת מבט היסטורית, קריסתן של אשור ובבל, שהיו שתי אימפריות אדירות, ששלטו כמעט על כל ארצות המזרח הקדום יותר מ-300 שנים, הייתה בלתי צפויה לחלוטין – ובשום נקודת זמן ריאלית איש לא היה יכול להעלות על דעתו, שהן יתפוררו לאבק ויתנדפו מהעולם.
אלא שנפילת שתי המעצמות האלה לא השפיעה בשום צורה על האוכלוסייה שנשארה לחיות בארץ ישראל, שעברה מיד כובש אחד לשני – ועכשיו לכובש השלישי, לכורש האימפרטור הפרסי.
אבל היא השפיעה, גם השפיעה על האוכלוסייה היהודית שחייתה בבבל, שנביא בשם ישעיהו השני, ראה בו משיח אלוהים (מה, א).
הצהרת כורש, שכבש את בבל, התייחסה ליהודי בבל. לגולים, ולא ליושבי ארץ ישראל שחיו בקצה האימפרייה שלו. להם הוא נתן רשות לשוב לירושלים ולבנות את בית המקדש. ואף שקל בידי השבים כסף וזהב, ועוד הגדיל לעשות כאשר החזיר להם חלק מכלי המקדש שנבוכדנצאר לקח כשלל. להלן ציטוט קצר ומקוצר מפרק א' שבספר עזרא:
וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ …. לֵאמֹר… כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי (=לכורש) יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם, מִכָּל עַמּוֹ (=גולי בבל) יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה; וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר (=הכוונה לאלה שיבחרו להישאר בבל) יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה…..
וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם…. לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם (=האנשים שחיו בבבל) חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף, בַּזָּהָב, בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה ….. וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם …. וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה …. הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם.
לאמונתם של השבים מהגלות, מהפך היסטורי בקנה מידה שכזה, שהתייחס באופן ישיר אליהם, לא יכול היה לקרות מעצמו.
השיבה ארצה, מצויידים בכסף ובזהב, וברשות לבנות את בית המקדש השני, הוכיחה שאמת דיבר הנביא שלהם, שהלך לעולמו לפני שנים אחדות בלבד.
לאמונתם, עידן אחרית הימים יצא לדרך משום שהם חזרו בתשובה כדרישת יחזקאל, שהבטיח להם שאלוהים ימחל להם על כל פשעי העבר. וביטוי לתחושת ההתרגשות שאחזה בהם בבואם לירושלים, אנו מוצאים בפרק ג' שבספר עזרא. ציטוט קצר ומקוצר:
וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל יְהוָה; וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים (=כנראה, אוחזים) בַּחֲצֹצְרוֹת, וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם, לְהַלֵּל אֶת יְהוָה עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַיהוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל; וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַיהוָה ….. רַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ (=מבין השבים ארצה היו אנשים שזכרו את בית המקדש הראשון)…. בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל; וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל. וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק. (עז ג')
אלא שעד מהרה קולות התרועה של השבים הפכו קולות נהי ויגון. מספר חגי, הנביא שפעל בימים שבהם נבנה בית המקדש השני, עולה תמונה שלפיה השבים סבלו ממחסור נורא ושהאמת היא שהמקדש נבנה מתוך קשיים, בייסורים ובסבל גדול.
נחמיה שהיה בן זמנו של עזרא ושהגיע פחות או יותר באותו זמן, מצא שמאז שבית המקדש נבנה, מצבם הכלכלי של השבים מהגולה הורע עוד יותר. רבים מהם נאלצו למכור את בתיהם ואת שדותיהם. ומשזה לא הספיק, הם מכרו את בנותיהם לשפחות ואת בניהם לעבדים. ציטוט קצר ומקוצר מפרק ה שבספר נחמיה:
וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים… וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים: שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים (=נותנים בערבות) וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב. ומשגם זה לא הספיק, הם מכרו לעבדות את בניהם ואת בנותיהם:
אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים … וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים. וַיִּחַר לִי (=לנחמיה) מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה….
ההתרגשות העצומה של ראשית ימי שיבת ציון, שהתחלפה במחי יד אחת במצוקה נוראית, העידה שמשהו השתבש לחלוטין. מסיבה לא ידועה עידן אחרית הימים איבד את האוויר בכל ארבעת גלגליו, והגאולה המיוחלת פסקה באמצע.
משהו בהתנהגותם של השבים עורר את זעמו של אלוהים, ובמקום שירעיף עליהם שפע ושגשוג על שבנו לכבודו את בית המקדש השני ועל שעבודת הפולחן התחדשה, הוא הרעיב אותם למוות.
בספרי עזרא ונחמיה מצוי הסבר מדויק לפשע הנורא שביצעו השבים. תו מוסיקאלי.
עזרא ונחמיה שהשתייכו לעלית החברתית שחייתה בבבל, הגיעו לירושלים לאחר שהמציאות עשתה את שלה, והבדלנות המבורכת שאפיינה את דור מנהיגי השבים הראשון כמעט נשכחה – ורחמנא ליצלן, המציאות כדרכה, עשתה את שלה.
משהגיע עזרא לירושלים, נודע לו שבני "זרע הקודש", מונח חדש וטהרני שמתכוון ליהודי בבל שחזרו בתשובה ושאלוהים מחל להם על פשעי העבר, בכל זאת פשעו כלפי אלוהים.
ושלא נדע מצרות, הם קשרו קשרי נישואים עם האוכלוסייה הנשארת שלא יצאה לגלות, ושלא עברה את התהליך של החזרה בתשובה, שהיא, לשיטת יחזקאל, התנאי הראשון לגאולה. להלן ציטוט קצר ומקוצר מפרק ט שבספר עזרא:
…..לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת: כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי הַפְּרִזִּי, הַיְבוּסִי, הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי, הַמִּצְרִי, וְהָאֱמֹרִי (והנה החטא הנורא): כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם, לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת; וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים (= בני המעמד הגבוה, ובהם הכהן הגדול ואנשי המקדש) הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה, רִאשׁוֹנָה.
במילים אחרות, לאמונתו של עזרא, קשרי הנישואים עם אוכלוסייה שלא חזרה בתשובה, זיהמה את ה-DNA של בני "זרע הקודש". ולכן הוא קרע את בגדיו ונהג מנהגי אבלות כעל איש מת. המשך ציטוט מקוצר מפרק ט:
וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי; וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי …. וָאֹמְרָ: אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים, אֱלֹהַי, פָּנַי אֵלֶיךָ: כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ, וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם.
ולבסוף הוא חתם את דבריו במילים הבאות:
כִּי עָזַבְנוּ מִצְוֹתֶיך…. הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ וּלְהִתְחַתֵּן בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הֲלוֹא תֶאֱנַף (=זעם, כעס) בָּנוּ עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה.
הכנענים, החיתים והפריזים ושאר העמים שהזכיר עזרא, מוכרים לכולנו בשם הכולל "כנענים".
הכנענים היו יושבי הארץ הוותיקים, שחיו בארץ ישראל לפני שיוצאי מצרים הגיעו אליה והתנחלו בה. בפרק ז שבספר דברים מציין שבני ישראל הם עם קדוש לאלוהים, שאותו בחר להיות לו עם סגולה. ומסיבה זו אסר מחבר ספר דברים לקיים כל קשר עם עמי כנען:
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
העם הקדוש שבספר דברים, הפך לזרע הקודש בפי עזרא. ואילו האוכלוסייה הנשארת, הפכה בפיו לעמי כנען הנזכרים בספר דברים, ושלכן אסור היה לקשור איתם קשרי נישואים.
אלא שההשוואה הזו איננה אמת, משום שעמי כנען נעלמו בתקופת השופטים, כלומר כ-550-600 שנה קודם לזמנו . אך מבחינתו של עזרא ההשוואה הזו, כן הייתה אמת, משום שהיא הסבירה את זעמו של אלוהים על השבים שקשרו קשרי נישואים עם האוכלוסייה הנשארת, שלא חזרה בתשובה. ושלכן הוא עצר את גאולת הארץ והרעיב את יושביה. תו מוסיקאלי
נעבור מעזרא לנחמיה: נחמיה היה שר המשקים בחצר ארתחשסתא, המלך הפרסי. בשל קרבתו האישית למלך, הוא ביקש, וקיבל, קיבל רשות לבוא לירושלים, לשקם את העיר, שיותר ממאה שנים לאחר שנבוכדנצאר החריב אותה, עדיין עמדה בהריסותיה (נח' א-ב).
אלא שנחמיה לא, לא הגיע לירושלים במטרה לשקם את העיר, אלא במטרה לשקם את חומת ירושלים, שאותה, כזכור, פרצו חילותיו של נבוכדנצר.
ואנחנו שואלים בתמימות, מעושה כמובן, מדוע ראה נחמיה דחיפות להשקיע את המשאבים הכלכליים של האוכלוסייה המסכנה שנאלצה למכור את בניה ובנותיה לעבדות, לשם בניית חומה שהיא כל כך יקרה ודורשת ידיים עובדות רבות?
כידוע, חומה בונים נגד אוייב שבא לכבוש את העיר, וכדי להגן על חיי האנשים שמוצאים מחסה בין החומות. אך אויב שכזה לא נמצא בזמנם של עזרא ונחמיה, שכן ארץ ישראל הייתה תחת החסות של האימפרייה הפרסית, ואף עם ואף אוייב לא איים על חיי השבים מהגולה שהתיישבו בירושלים.
ברור שהתשובה לשאלתנו כבר ידועה: האויב שמפניו ביקש נחמיה להתגונן, היו בני ישראל, שמנהיגי הדור הראשון של החוזרים מהגולה לא נתנו להם להשתתף בבנייית המקדש. והחומה שאותה ביקש לשקם נועדה להשיב עטרה ליושנה וליצור מחיצה פיזית שתמנע מהנשארים את הכניסה לירושלים שבה עמד בית המקדש.
נחמיה שנהנה ממעמד מיוחד בשל קרבתו לאימפרטור הפרסי, הצליח בסופו של דבר לבנות את החומה. אך הוא התסיס את הרוחות בין שני חלקי העם, והביא למלחמת אחים של ממש.
ובספרו, הוא מתאר בסוג של גאווה, שהחומה נבנתה תוך כדי מלחמה בין ישראל — לבין ישראל (ותוך ניסיון להתנקש בחייו). ציטוט קצר ומקוצר מפרק ד:
… וָאַעֲמִיד אֶת הָעָם לְמִשְׁפָּחוֹת , עִם חַרְבֹתֵיהֶם רָמְחֵיהֶם וְקַשְּׁתֹתֵיהֶם… וָאָקוּם וָאֹמַר …. אֶת אֲדֹנָי הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹרוּ , וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם. … עוד דילוג ארוך ….
…. יְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים הָרְמָחִים … וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים…. וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים; וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי.
תו מוסיקאלי
נתחיל לסגור את הדברים שאמרנו בפרק זה ולקשור אותם לרפורמה המשפטית שעשה יחזקאל, ולעידן אחרית הימים המיוחל, שהרי הכל קשור בהכל.
יחזקאל הוא אחד משלושת הנביאים הגדולים בתנ"ך, אך הנבואות שלו שונות בשני דברים מהותיים מהנבואות שהשמיעו הנביאים האחרים שחיו לאחר החורבן, שעליהן עמדנו כאן – ואת זה חשוב לחזור ולהדגיש.
ראשית, כל הנביאים, זולת יחזקאל, היו בני ישראל, והם דיברו וניחמו את יושבי הארץ, שחיו בתוך ההריסות שהותירו מלכי אשור ובבל.
לעומתם, יחזקאל שחי בבבל, דיבר אך ורק אל בני הגולה, ולכן כל כך חשוב לי להדגיש שאנחנו כל הזמן מדברים על שתי קבוצות שונות שהשתייכו לאותו עם.
שנית, וגם את זה חזרנו והדגשנו, יחזקאל התנה את עידן אחרית הימים ואת תקומת הארץ, בחזרה בתשובה, שמפורטת בפרקים יח ו-לג שבספרו.
לעומתו, הנביאים שחיו ופעלו לאחר החורבן, ראו בעידן אחרית הימים המאושר חלק בלתי נפרד ממהלך היסטורי כולל, שאין לו שום קשר לחזרה בתשובה כזו או אחרת.
כפי שאמרנו בתחילת הפרק הזה, יחזקאל לא היה יכול לדעת שזמן קצר לאחר מותו החלק החשוב ביותר מהנבואות שלו התגשם במציאות. מפלתה של בבל הייתה אירוע בקנה מידה עוצמתי ומפתיע, שלא ניתן היה לצפות אותו – אך מה שלא היה צפוי, התרחש במציאות. ובעיני המיעוט שחזר מהגולה, שמלכתחילה האמין בחזונות על אחרית הימים, הרשות שנתן להם כורש לחזור לירושלים ולבנות את בית המקדש השני, הייתה הוכחה חד משמעית להתערבותו של אלוהים, שמחל להם על הפשעים שהובילו לחורבן בית המקדש הראשון. הם היו הוכחה שהנביא שלהם דיבר אמת.
שהרי ברור לחלוטין שהמועטים שחזרו ארצה, לא היו חוזרים אלמלא האמינו בלב תמים שהם חיים בראשית עידן אחרית הימים המאושרים. אלמלא זו הייתה אמונתם, הם היו נשארים לחיות יחד עם אחיהם בבבל, שבה ראו חיים טובים.
העובדה שהשמחה הגדולה התחלפה בתוגה עמוקה, התפרשה ע"י עזרא ונחמיה כהוכחה לכך שאלוהים זועם על השבים מהגולה.
ומלחמת החורמה האובססיבית שניהלו השניים נגד קשרי הנישואים והקשרים הכלכליים עם האוכלוסייה הנשארת, שאותה כינה עזרא "עמי התועבות", מעידה באופן חד משמעי שזה היה הפשע הנורא שהכעיס את אלוהים.
וכדי לפייס את אלוהים מזעמו, בתקווה שהוא יחדש את עידן אחרית הימים שנעצר, שני המנהיגים השקיעו את כל האנרגיה שלהם כדי ליצור מחדש את ההפרדה בין שני חלקי העם, הפרדה שאותה קיימו מנהיגי דור השבים הראשון.
תו מוסיקאלי.
נחתום את שלושת הפרקים שעסקו בחזון המרכבה במילים הבאות. ספר יחזקאל פתח בפנינו צוהר קטן וחשוב לספרות הנבואה, ולקשיים העצומים שהציבה אמונתם של הנביאים, בדבר עוצמתו וצדקתו האין סופית של אלוהים.
במציאות, האדמה שעליה האציל האל הגדול מקדושתו, נכבשה פעם אחר פעם בידי כובשים זרים, שלא הכירו בו, ושלא ידעו על קיומו. במציאות גם לאחר מפלתן של אשור ובבל, וגם לאחר שהאימפריה הפרסית פינתה את מקומה לאימפרייה היוונית שפינתה את מקומה לאימפרייה הרומית, שפינתה את מקומה לביזנטים, ארץ ישראל נותרה כבושה. וההבטחות של הנביאים, ושל יחזקאל בכללם, מעולם לא קוימו.
אבל אמונה, גם אם איננה עומדת במבחן המציאות, לעולם איננה מאבדת את כוחה ואת חיוניתה.
ודווקא המקדש שאותו ראה יחזקאל בחזונו יורד מהשמים ארצה, ומתיישב בנקודה המדויקת שבה עמד בית המקדש הראשון, הפך במשך 2500 השנים ויותר שחלפו ימיו, למשאלת נפשם של רבני ישראל לדורותיהם. ומכל דברי הנביאים, דווקא המקדש היחזקאליאני חוזר בתפילה, בפיוט ובאגדות.
ובימינו, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, שבה כבשו הצנחנים את השטח של הר הבית, אנשי תנועת נאמני הר הבית, מאמינים ביתר שאת, שהיום שבו המקדש של יחזקאל יירד ארצה באופן ניסי ופלאי, קרוב מתמיד. ולקראת אותו יום, אנשי "מכון המקדש" מכינים בקדחתנות את הכלים שישמשו את הכוהנים, שאף הם מפורטים בספר יחזקאל. ומי שרוצה להבין מה הדלק שמניע את נאמני הר הבית ואת אנשי מכון המקדש, וכמובן את נוער הגבעות, מוזמן ללמוד את חזון המרכבה ואת תפיסת אחרית הימים שבספר יחזקאל.
אך לא רק התקווה שבית מקדש שלישי ירד מהשמים ארצה נמשכת עד ימינו. למרבה הצער אש הבדלנות שהציתו עזרא ונחמיה, לא כבתה והיא מוסיפה ללחך ולכרסם מבפנים את החברה שבה אנחנו חיים.
והשאלה מיהו יהודי, וסוגיית המעמד האישי והמשפטי של חלק ניכר מאזרחי הארץ, שפילגה את החברה שלנו בעבר, מוסיפה לפלג אותה גם היום. הכוחות הפלגניים שפעלו בעבר, מוסיפים לפעול גם בימינו.
ועד כאן לעניין חזון המרכבה ולרפורמות המשפטיות שבספר יחזקאל ולהשלכות של הבדלנות של עזרא ונחמיה, שמלוות אותנו עד עצם היום הזה. . תו מוסיקאלי
קרדיטים.
את התו המוסיקאלי שמלווה את התכנית, כתבה והלחינה השחקנית אורנה כץ.
את הספר שלי, התנך היה באמת ניתן לרכוש במחיר מלא בסטימצקי ובהנחה משמעותית ישירות אצלי. הספר תורגם לאנגלית תות השם DAILY LIFE IN BIBLICAL TIMES ובאמזון הוא מקבל את הציון 4.6 כוכבים, שזה ציון פנטסטי. הספר, בעברית או באנגלית, יכול להיות מתנה איכותית לקרובים ולחברים.
וכרגיל, אני מזכירה את הפודקאסט המשובח דברי הימים, שאותו מגיש ידידי ועמיתי, ד"ר אילן אבקסיס.
