חזון המרכבה בספר יחזקאל : שובה של המרכבה למקדש
פרק 2 מתוך 3 פרקים
שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לחלק השני מתוך שלושת הפרקים שמוקדשים לחזון המרכבה שבספר יחזקאל.
לפני שנתקדם נזכיר בקצרה כמה נקודות שעליהן הרחבנו בפרק הקודם, שילוו אותנו כאן.
ראשית, דיברנו על התופעה שנקראת "חזון", או "מראות אלוהים" או "התנבאות", שהם שלושה שמות שונים שבסה"כ אומרים את אותו הדבר. הם מתארים מצב, שבו כך לפי התנ"ך, נגלה אלוהים לנביא. וברגע "ההתגלות" נוצר חיבור בין רוחו של הנביא לבין הספירה העליונה.
ובשעת החיבור דיבר אלוהים אל הנביא, והראה לו מראות שהתרחשו במקומות רחוקים, בעבר בהווה או בעתיד, שהרי אלוהים איננו מוגבל למקום אחד ולזמן אחד.
ההבנה מהי תופעת ההתנבאות היא שמסבירה כיצד יחזקאל שחי בבבל שבתחום עיראק של ימינו, יכול היה לדלג בחזונו על המרחק שבין בבל לירושלים, ולראות ולשמוע מה שקורה בבית המקדש שבנה שלמה כ-400 שנים קודם לכן.
שנית, דיברנו על כך שלמרות שהנביאים דיברו בפאתוס ודרמטיות, הם כל הזמן היו מחוברים למציאות והגיבו על מה שהתרחש בימיהם.
והמציאות המתייחסת לזמנם של ירמיהו שחי בירושלים, ושל יחזקאל שחי בבבל, אלה הימים שבאו לפני ואחרי חורבן בית המקדש הראשון. ומכאן שנקודת הזמן שבה התמקדנו הייתה שנת 586 לפנה"ס, שבה פרצו חילותיו של נבוכדנצאר, האימפרטור הבבלי, את חומות ירושלים והחריבו את העיר ואת המקדש והגלו את יושבייה לבבל.
ולבסוף, דיברנו על כך שהנביאים, ובהם יחזקאל כמובן, נאלצו להתמודד עם האמונה בדבר עוצמתו וצדקתו האין סופית של אלוהים, אמונה שעמדה בהתנגשות חזיתית ומרסקת עם המציאות.
משום שבמציאות, העמים שסבבו אותנו הלכו והתחזקו, ואילו אנחנו תמיד היינו ונשארנו עם קטן. ואדמתו הקדושה של האל העוצמתי, נכבשה פעם אחר פעם על ידי בני עמים שהאמינו דווקא בכוחם של האלים שלהם. וכעובדה, אלוהים שעליו מספר התנ"ך, לא הושיע את בני ישראל מידם. ובמציאות, חלק גדול מהם מתו בחרב, ברעב ובחולי. ולבסוף הוגלו מעל אדמתם ורבים מהם אבדו ואינם.
אלא שהעובדה שאלוהים לא נחלץ לעזרתם של בני עמו, לא נתנה לכותבי התנ"ך, ולנביאים בכללם, לבלבל אותם. וכדי להוכיח את צדקת אמונתם בדבר עוצמתו וצדקתו האין סופית של אלוהים, הם תפלו דברי אשם נוראיים על בני ישראל והאשימו אותם בביצוע מעשי תועבה מחרידים וחסרי כל היגיון.
לדברינו, מצבור הפשעים שבני ישראל ביצעו לכאורה, נועד לשמש כראיה במשפט האלוהי שאכן חטאנו, ושלכן אין עונש קל מדי שיכפר על פשעינו. וכמובן, העובדה שכותבי התנ"ך סיפרו שאלוהים שלח עלינו את אובינו להכות בנו, "הוכיחה" את עוצמתו הגדולה.
(ושוב צריך לציין שבפרק הקודם הבאנו דוגמאות אחדות להמחשת דברינו, אך מי שיקרא את מרבית ספרי הנבואה שבתנ"ך, יתקף חיל ורעדה).
בחזון המרכבה (וכולם זוכרים שהמילה מרכבה כלל לא נזכרת בספר יחזקאל), הגדיל יחזקאל לעשות.
בחזונו, אלוהים בלוויית שבעה נוסעים, שמכונים "פקודות העיר" ירד מהשמים ארצה ונחת בחצר בית המקדש שעמד בירושלים. מטרת בואה של הפמליא הקדושה, הייתה להעניש את עיר החטאים: להרוס את בית המקדש, לשרוף את ירושלים ולהרוג את יושביה. ואכן, כך היה.
ובדקה האחרונה לקיומו של בית המקדש שבנה שלמה, ממש לפני שהועלה באש, הכבוד האלוהי, או הנוכחות המטאפיזית של אלוהים שמילאה את המקדש במשך כ-400 שנות קיומו, עלתה על רכב האש. והרכב התרומם ונחת על אחת הגבעות שממזרח לירושלים. ומשם השקיף אלוהים בעיר הגוועת, שאותה ציווה להעלות באש.
תו מוסיקאלי.
נקודת הזמן שבה נתמקד בפרק זה, היא היום שבא לאחר חורבן בית המקדש הראשון. וכמו בפרק הקודם, גם הפעם נדלג פעמים רבות לספר ירמיהו שהיה בן זמנו של יחזקאל ושחי בירושלים הנצורה, ושלכן העדות שמסר רלוונטית לנו. וכדרכנו תמיד, הגיע הזמן להכניס את דברינו לקונטקסט רחב.
מנקודת מבט היסטורית, בשנת 586 לפנה"ס, אנחנו, כעם, היינו צריכים לחדול להתקיים.
בשלב זה בני 10 השבטים שהוגלו מהארץ כ-150 שנה קודם לכן, כבר אבדו ונעלמו. הם, כמו עמים רבים שהוגלו מעל אדמתם ויושבו מחדש בארצות זרות, נספגו בהדרגה בארץ שאליה הובאו – ושכחו את עברם ואת אלוהי אבותיהם.
והאוכלוסייה שנותרה בישראל ולא גלתה, אך בקושי שרדה. היא הייתה מותשת, חלשה והרוסה. ובפועל גם ממנה תקומת ישראל הייתה חסרת כל סיכוי.
ואם לא די באסון הנורא שפקד אותה, תלאותיה וייסוריה לא תמו לאחר החורבן, מה שהפחית עוד יותר את הסיכוי שתשרוד ותשתקם.
בפרק הקודם דיברנו על כך שנבוכדנצאר, בניגוד למלכי אשור שקדמו לו, לא הרס ולא היגלה את בני העמים שעליהם שלט. הוא עשה כן רק כאקט של ענישה ודיכוי, ורק כאשר מלכי בני העם שעליו שלט מרדו בו. וצדקיהו, אחרון מלכי יהודה, שהיה מלך עלוב וחסר חוט שדרה, שלא הקשיב לדברי ירמיהו, שהתחנן שיכנע בפני המלך הבבלי – מרד. והתוצאה של מרד מיותר וחסר אחריות זה לא איחרה להגיע.
מתוך העדות שמספק ספר ירמיהו (פרק מ) עולים שני דברים מרתקים שהתרחשו ביום שבא לאחר החורבן.
האחד, שקריאותיו האין סופיות של ירמיהו להיכנע לנבוכדנצאר, הגיעו לידיעתו. וביום שבו אספו חילותיו את אנשי ירושלים וכבלו אותם באזיקים כדי להובילם לבבל, ציווה נבוכדנצאר לשחרר את ירמיהו ולתת לו לאכול, ואף הבטיח לשמור עליו אם יבחר לרדת עם הגולים לבבל. ירמיהו, בחר להישאר בירושלים ולא לגלות לבבל.
ודבר נוסף שאנחנו למדים (מפרקים מ-מד), הוא שלאחר החורבן, הפקיד נבוכדנצאר את גדליהו בן אחיקם (שהיה בן למשפחת סופרים מכובדת), כמנהיג מטעמו, במטרה שישקם את הארץ. גדליהו לקח ברצינות גמורה את המינוי שקיבל, אלא שהוא נרצח זמן קצר לאחר שהתחיל במלאכת השיקום (ולזכרו נקבע צום גדליהו ב-ג' בחשוון).
רצח גדליהו עורר בהלה עצומה בקרב האוכלוסייה שנותרה בישראל, משום שהדבר נתפס בעיניה כמרד נוסף בנבוכדנצאר. ומאימת האגרוף הבבלי שתכף יחבוט בהם פעם נוספת, חלק לא מבוטל מתושבי הארץ נמלטו למצרים ולקחו (בכוח) את ירמיהו איתם.
נבוכדנצאר לא נקם על רצח אחיקם. אך הירידה למצרים, שבאה זמן קצר מאד לאחר ההגליה לבבל, החלישה עוד יותר את האוכלוסייה הישראלית שנותרה בארץ.
מתוך ספר ירמיהו עולה בבירור שהנביא הישיש והאומלל, הבין שלנותרים בארץ לא היה שום סיכוי לשקם את חייהם הלאומיים והדתיים. והעובדה ששלח אגרות לגולי בבל, שבהן ביקש שהגולים יבנו שם את חייהם, שיקחו נשים ויולידו ילדים (כט, ד-ז) מהווה עדות לכך שירמיהו הבין שרק האוכלוסייה שהוגלתה לבבל, תוכל בדרך כלשהי לנצור בזכרונה את עברנו, את מי שהיינו, ומי שהיו אבותינו, ומי היו השופטים והמלכים בימים שעדיין היינו עם חופשי שחי על אדמתו.
בשעה שבה שקע ירמיהו בתוך בור עמוק ואפל של ייאוש ואובדן כל תקווה, יחזקאל שחי בשקט ובשלווה בארצו של השליט הבבלי, שקע בתוך עולם החזונות. וגם לאחר החורבן המשיכה רוחו לרחף לירושלים, שממנה התקשה להיפרד.
וכמו בסרט שהולך מהסוף אל ההתחלה, חזונותיו התקדמו מההרס והחורבן אל שיקום ותקומה – וגם הדברים האלה כלל לא מובנים.
המיתוסים שהותירו בני העולם הקדום, מלמדים שבני כל עם ועם ייחסו לאל, או לאלים שבהם האמינו, את בריאת העולם ואת כל מה שיש בו. והנה, למרות שהאלים בראו את כל העולם, הם בסה"כ היו אלים טריטוריאליים.
זיאוס, הרה פוסידון ודמטר היו אלי יוון, ולא של שום עם אחר מלבדם.
האל רע, או אתום-רע, איסיס ואוסיריס, שהיו אלי מצרים, שלטו אך ורק על אדמת מצרים. ומרדוך, אנכי ואנליל, שלטו רק על אדמת בבל.
ולא רק שהאלים היו אלים טריטורייאלים (ולא אוניברסאליים כבימינו), גם עבודת הפולחן שנערכה לכבודם, הייתה טריטוריאלית. המקדשים שנבנו ביוון, נבנו לכבוד אלי יוון, ועבודת הפולחן לאלי מצרים התקיימה אך ורק במצרים וכך הלאה.
והעיקרון שאומר שהאל הוא אל טריטוריאלי, ששולט אך ורק על האדמה שעליה חיים בני העם שמאמין וסוגד לו, ושרק על אדמתו מתקיימת עבודת הפולחן לכבודו – משקף אחד לאחד את מה שכתוב בתנ"ך.
בשנת 586 לפנה"ס, וביום שבו חרב בית המקדש הראשון, העיקרון הזה התרסק לאין ספור רסיסים, ולכן אמרנו שאנחנו כעם היינו אמורים להיכחד.
למחרת החורבן לאלוהים, לא הייתה אדמה, לא מקדש ולא כלום. בפועל, אלוהים העניש אותנו והעניש את עצמו, משום שגם הוא גלה מארצו וגם לו לא היה לאן לחזור. ובמציאות שאותה תיאר יחזקאל, אלוהים התגורר במרכבת האש שלו, שחנתה על אחת הגבעות שממזרח לירושלים.
במצב עניינים זה, יחזקאל עשה בדיוק מה שעשה קלארק קנט, בסרט סופרמן, שסובב את כדור הארץ אחורנית והשיב לחיים את לואיס ליין אהובתו – אלא שבמקרה שלנו יחזקאל סובב את הגלגל אחורנית והשיב את אלוהים למקדשו.
אך כדי שהגלגל באמת יסתובב אחורנית, הוא עשה רפורמה שיפוטית חדשנית ומרחיקת לכת שעליה נדבר עכשיו.
תו מוסיקאלי.
הרפורמה השיפוטית: חזרה בתשובה
ככל הנביאים גם יחזקאל התייחס לגלות כאל עונש שספגו בני ישראל מיד אלוהים – ואת זה כבר אמרנו אלף פעמים.
אך משסיימו הנביאים לערום ולמנות ולספור את כל הפשעים המחרידים שבני ישראל עוללו כביכול, הם התהפכו. מנביאי זעם ששפכו אש וגפרית לכל העברים, הם הפכו בבת אחת לנביאים המשמיעים דברי נחמה עדינים ומעודדים, שבהם הבטיחו לבני עמם שנותרו לחיות על אדמת ישראל, ושבאמת היו במצב קטסטרופלי, שאלוהים סלח להם על פשעיהם, כשם שאב סולח לבנו האהוב והשובב. ואצלם המחילה היא חלק בלתי נפרד מהעונש. ולפיה, בתום ריצוי העונש, אלוהים ישקם את ערי ישראל ההרוסות. הוא יאסוף את הגולים מכל הארצות שאליהן הוגלו וישיבם הביתה. והסליחה האלוהית לא מותנית בחזרה בתשובה ולא בשום דבר אחר – ומייד נחדד את דברינו.
המחילה האוטומטית שאנו מוצאים בספרות הנבואה, לא הייתה מקובלת על יחזקאל, והוא הוסיף לה נדבך שאין אצל האחרים: והוא קודם חזרה בתשובה, ורק אחר כך ימחל אלוהים לבני ישראל על פשעיהם – ואז הם יוכלו להיות חברי כנסת ואפילו שרים בממשלת ישראל.
חשוב להדגיש: חזרה בתשובה שמשמעה עשיית צדק עם החלש והעני בחברה, אנו מוצאים אצל ישעיהו, עמוס, מיכה ואחרים. אך החזרה בתשובה של יחזקאל היא משהו אחר לחלוטין, והצד הסוציאלי והמוסרי, לא קיים אצלו. אצלו קיים רק הצד התיאולוגי – וזה מה שמבדיל בין יחזקאל לבין הנביאים האחרים.
חזרה בתשובה בתנ"ך היא לא עניין פשוט שמובן מאליו. בתנ"ך מפורטים חוקים רבים, ולצידם העונשים שיקבלו העבריינים שיפרו אותם.
רצח, גנבה, ניאוף, אונס, אש שהבעיר אדם אחד ששרף את השדה של האיש השני, בור שחפר האיש השלישי שלתוכו נפל האיש הרביעי וכד'. כל אלה עניינים שמתרחשים בכל חברה ושהמערכת המשפטית מתמודדת איתה – וכך גם התנ"ך.
ואכן בדברי הנביאים שפעלו לפני גלי ההגליות הגדולות, אנו מוצאים רשימה ארוכה של חטאים בתחום החברתי. ועל כל החטאים האלה ניתן לכפר, ועל כולם יסלח אלוהים לחוזרים מדרכם הרעה (ומי שרוצה דוגמה טובה לכך שיפתח את פרק א שבספר ישעיהו).
אבל פשע אחד עומד כקטגוריה נפרדת, שעליו אין סליחה ואין מחילה, והפשע הזה הוא עבודה זרה. או נטישת אלוהים וקבלת אמונה של אל אחר זולתו. נקרא בקיצור רב את הדיבר הראשון מבין 10 הדברות, שלפי התנ"ך קיבלו בני ישראל במעמד הר סיני, ואח"כ נסביר את דברינו.
אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. ….
עד כאן הגדרת היחסים בין אלוהים לבין ישראל, ובתוספת האיסור החמור להאמין באל אחר זולתו. ועכשיו מפורט העונש למי שיפר את האיסור :
כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי. (שמ' כ)
במילים אחרות, בעוד שאלוהים מוכן למחול על פשעים חמורים, כולל רצח, לעבודה זרה, שהיא אמונה באל אחר זולת אלוהים, לה אין מחילה.
נטישת אלוהים היא הפשע האולטימטיבי, הן משום שלפי התנ"ך אלוהים בחר בנו להיות לו לעם מכל העמים, והן משום שהיא מפחיתה את מספר המאמינים בו ומחלישה אותו. וכבר אמרנו שאל שמאמיניו נוטשים אותו, חדל להתקיים!
ולכן הדיבר הראשון קובע שעונשו של מי שעזב את אלוהים וקיבל על עצמו אלוהות זרה, מתגלגל עד דור רביעי. במקרה שכזה יעניש אלוהים את הפושע, את בניו, נכדיו וניניו – ורק בדור החמישי תהייה מחילה על פשע שבוצע כמעט מאה שנים קודם לכן.
ומכיוון שנטישת אלוהים נחשבה לפשע האולטימטיבי, רבים מהנביאים, ובהם יחזקאל, האשימו בו את בני ישראל.
אלא שיחזקאל, שחי בימים שבהם, לאמונתו, התגשם העונש האלוהי, היה מספיק מציאותי כדי להבין שעונש שמתגלגל עד לדור החמישי הוא מלכודת עצמית. בדור החמישי הצאצאים של דור הפושעים הראשון, ישכחו את עברם ולאלוהים לא יהיה למי למחול. וכך, למרות שריחף בעולם החזונות, הרגליים שלו היו יציבות על הקרקע, ולכן הוא ביטל את הדיבר הראשון וקבע במקומו מערכת ענישה חדשה: וכך נאמר בפרק יח (חזרה על דברים אלה גם בפרק לג):
הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת. בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב, וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן. צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה, וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה. (יח).
במילים אלה ביטל יחזקאל את הקביעה שלפיו העונש על פשעים שביצע האב, מתגלגל עד הדור החמישי. מכאן הוא התקדם למחילה לפושעים שחזרו בתשובה מלאה.
וְהָרָשָׁע, כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקוֹתַי, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה , לֹא יָמוּת. כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ (= מחיקת פשעים) בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה. (יח).
והוא חתם את רעיון החזרה בתשובה במילים הבאות:
אֱמֹר אֲלֵיהֶם (=אלוהים אומר ליחזקאל) חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, [ה]אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, וְחָיָה!
שׁוּבוּ , שׁוּבוּ , מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. …(ועכשיו דילוג ארוך) הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה; וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ.
מדבר העמים
גם לאחר שיחזקאל, בשם אלוהים כמובן, ביטל את הדיבר הראשון וקבע שאיש בחטאו יומת, ושאלוהים ימחל לחוזרים בתשובה מלאה, הוא עדיין לא היה רגוע.
הוא רצה להבטיח שהחזרה בתשובה לא תהייה "אמת לשעתה". משום שאם, חס ושלום, הצאצאים של אלה שחזרו בתשובה, יחזרו על פשעי אבותיהם, אזי לאלוהים לא תהייה ברירה אלא להכות בשנית את בני עמו, ולהחריב פעם נוספת את בית המקדש שאותו ראה בחזונו יורד מהשמים ארצה.
כדי למנוע מצב נורא שכזה, החליט הנביא לתקן את ה- DNA שדוחף את בני לחטוא. והדרך הטובה ביותר לעשות כן, הייתה למחוק את הדיסקט הישן ולהתקין במקומו דיסקט חדש עם תוכנות חדשות, ששום ווירוס שנקרא עבודה זרה, לא יוכל לחדור פנימה. ולשם כך הוא ביצע את השתלת הלב והמוח הראשונה בהיסטוריה (והכל כחלק מהתכנית האלוהית שראה בחזון). בפרק לו אמר לו אלוהים את הדברים הבאים, ושוב בקיצור רב:
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם… וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם…. וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם;
אחרי שהותקן מנגנון הישועה מכל טומאה, וגם השתלת לב החדש (שלא מסוגל יותר לחטוא) עברה בהצלחה, תיאר יחזקאל כיצד אלוהים יברור מקהל הגולים רק את אלה שבאמת חזרו בתשובה, שראויים לחזור ארצה:
וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם , בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה. …. וּבָרוֹתִי (=ברותי = לברר,להבדיל, למיין) מִכֶּם [את] הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי וְאֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה.
המקדש יורד מהשמים
ועכשיו הגענו לשלב האחרון והנשגב בתכנית השיקום הגדולה .
באחד הימים, כך מסופר, חזרה רוח אלוהים לבבל ולקחה את יחזקאל לסיבוב אחרון בירושלים, להראות לו בית מקדש חדש שזה עתה ירד מהשמים (פרק מ):
בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ ….. אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר (=חורבן ירושלים), בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה עָלַי יַד יְהוָה וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה. בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים הֱבִיאַנִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד ….. וַיָּבֵיא אוֹתִי שָׁמָּה, וְהִנֵּה אִישׁ מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה נְחֹשֶׁת, וּפְתִיל פִּשְׁתִּים בְּיָדוֹ וּקְנֵה הַמִּדָּה; וְהוּא עֹמֵד בַּשָּׁעַר.
אנחנו לא יודעים אם האיש שמראהו כמראה נחושת היה אחד מ-7 אנשי המרכבה שירדו ארצה יחד עם אלוהים, או שאולי היה זה נוסע שמיני. כך או כך, איש הנחושת ערך לנביא סיור במקדש שירד מהשמים, בנוי מן המסד ועד הטפחות.
הוא הוליך אותו בין האולמות הגדולים ובין החדרים הקטנים של המקדש. הוא הראה ליחזקאל את השערים, את הדלתות והחלונות – ואפילו את המדרגות. הוא הראה לו את קודש הקודשים, את המזבח שעליו יקריבו קורבנות לאלוהים, את לשכות הכוהנים ואת החדרים שבהם יחליפו את בגדיהם.
מכל בחינה, יחזקאל ראה בעיני רוחו תכנית בניין מסודרת ומפורטת, שאותה שרטט האדריכל האלוהי – וזה לא היה בית המקדש השני שאותו בנו שבי ציון שחזרו לישראל, כי אם בית המקדש שלו מייחלים נאמני הר הבית החיים בימינו.
שובה של המרכבה ולאחר שבני ישראל חזרו לארצם, ובית המקדש נחת על האדמה, צריך היה להכניס את הלב שיזרים לתוכו חמצן ודם . משום שללא אלוהים שימלא את המקדש בקדושתו, וללא שעבודת הפולחן תתחדש, המקדש היה נותר חללים ריקים מתוכן ומהות.
והנה הגענו אל שלב התקומה הסופי בתכנית הגדולה : השבת הנוסע הנכבד שהמתין ברכב האש שחנה על אחת הגבעות שממזרח לבית מקדשו. והמרכבה התרוממה והחלה עושה דרכו חזרה הביתה ואל משכנה. ציטוט של פסוקים אחדים מתוך פרק מג ו-מד:
וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים (= מכיוון מזרח) וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים, וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ.
וּכְבוֹד יְהוָה בָּא אֶל הַבָּיִת, דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים. וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וַתְּבִאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי ( של בית המקדש) …
וָאֵרֶא, וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת בֵּית יְהוָה, וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי.
ברגע שובו של אלוהים לבית המקדש, אדמת ישראל עשתה restart.
בהבזק אחד התחולל פרץ אדיר של התחדשות : ערי ישראל החרבות (שאכן היו חרבות) והשוממות מאדם, נבנו מחדש והתמלאו אדם. שפע של תבואה גדלה בשדות הדגן, ובוסתני העצים התמלאו פירות. אך גם זה לא הספיק לנביא!
הנביא הרגיש שהנוף המדברי והצחיח של ארץ ישראל איננו ראוי לתקומה האוטופית שאותה הראה לו אלוהים (מוטיב קבוע שחוזר בנבואות הנחמה). ובחזונו הוא ראה מעיין קטן מפכה מתחת למזבח של בית המקדש, שגובהו כגובה כף רגל. והמים שנבעו בנחת, נעו לאיטם לכיוון ים המלח. וככל שנמשכה זרימתם, כך היא התעצמה. המים התרבו וגאו ונפלו במפל אדיר לים המלח – וריפאו את המים המלוחים ,והפכו אותם מתוקים וכל אזור המדבר הפך גן עדן . ציטוט מפרק מז:
וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה, עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה, כָּל עֵץ מַאֲכָל ; לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ ,וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ ,… כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים, וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל
הנה חזרנו לימי גן עדן, לימים שלפני החטא הראשון שהוביל לחטא שני ושלישי ולאין ספור חטאים ופשעים נוספים. תו מוסיקאלי
נסכם בקצרה את מה שאמרנו בפרק הזה ואת תכלית ביקורה של המרכבה האלוהית שירדה ארצה.
את הפודקאסט שלנו מנחה גישה האומרת שהמציאות שבה חיו כותבי התנ"ך נמצאת ברקע של כל סיפור ושל כל עניין שהעלו על הכתב. ושללא הכרת הרקע שהכתיב את עמדתם, אנחנו נקבל סיפור רזה ומצומק, שכלל לא ברור מדוע היה חשוב להעלותו על הכתב – והדברים האלה נכונים במיוחד בחזון המרכבה שירדה מהשמים כדי לשחת את ירושלים, שעל פניו נראה הזוי לגמרי.
חזון המרכבה שפותח וחותם את ספר יחזקאל, סיפק לנו חריר הצצה קטן לספרות הנבואה, ולהתנגשות החזיתית בין האמונה באל אחד, צודק ועוצמתי, לבין המציאות.
ומה שראינו כאן, ונראה תמיד, הוא שאמונה לא ניתן לנצח, ושהמאמין תמיד ימצא את המענה כדי להוכיח את אמיתותה.
מנקודת מבט היסטורית ירמיהו ויחזקאל חיו בימים שבהם נבוכדנצאר, האימפרטור הבבלי עמד בשיא עוצמתו. ואמרנו שאנחנו כעם הגענו לאחר החורבן לסוף דרכנו.
מנקודת מבט ריאלית, לתכנית השיקום שראה יחזקאל בחזונו, לא היה שום סיכוי להתגשם. ולמרכבה שעמדה על אחת הגבעות ממזרח לירושלים, לא היה שום סיכוי להתרומם ולהגיע לבית מקדש כלשהו. לא בירושלים, לא באספמיה ולא בכלל.
ואם כך, מה אנחנו כן יכולים להפיק מחזון המרכבה?
התשובה שלי, שלנו, היא כפולה.
התקומה הגדולה שתיאר יחזקאל בחזונו מגלה, שהוא ידע שבבבל נמצאת מאסה אנושית גדולה, שעדיין לא שכחה את עברה ואת אלוהיה, ושלפני שיהיה מאוחר מדי, המאסה הזו חייבת לחזור לישראל ולירושלים. משום שאם גולי בבל ישארו בגלות, הם ייטמעו בקרב האוכלוסייה שאליה הובאו, ואז ישכחו את עברם ואת זהותם. וחמור מכך, הם ישכחו את האל שבו האמינו אבותיהם – וכבר אמרנו, שפנתיאון האלים שבשמים, מלא עד אפס מקום באלים שנשכחו על ידי מאמיניהם. ואם השכחה תיפול גם עלינו, אזי אלוהים יצטרף לזיאוס וליופיטר למרדוך ולאנליל, ולאלים רבים נוספים שמאמיניהם נטשו אותם, והוא, כמותם, יהפוך מיתוס שאיש לא מאמין בו ובקיומו.
ותכנית השיקום הגדולה של יחזקאל מעידה דבר נוסף: שהוא הבין שקיימת סיביוזה בין האל לבין בני עמו. ושהם אולי יכולים להמשיך לחיות בלעדיו, אבל הוא לא יתקיים בלעדיהם.
מנקודת מבט ריאלית, שלוקחת בחשבון תהליכים היסטוריים, המרכבה האלוהית הייתה צריכה להמתין עד קץ הימים על אחת הגבעות שממזרח לירושלים. ואנחנו היינו אמורים
להיספג בקרב האוכלוסייה הבבלית שאליה הובאנו, ולחלוק גורל אחד עם בני 10 השבטים שהוגלו כ-150 שנה קודם לגלות בבל, שנעלמו ואבדו לנו לעולם.
וזה לא מה שקרה!
זמן קצר לאחר מותם של יחזקאל ושל נבוכדנצאר, האימפרייה הבבלית האדירה שחלשה על כל ארצות המזרח הקדום, התרסקה והתנדפה ב"פוף" קטן וחלוש.
וכולנו מקבלים במחיאות כפיים סוערות את כורש, המלך הפרסי והאימפרטור החדש, שהרשה, ואף עודד, את גולי בבל לשוב לירושלים ולבנות את בית המקדש השני.
ובפועל, מה שיחזקאל לא ידע ולא יכול היה לדעת, התגשם במידה רבה במציאות.
וכאן, אפילו אנשים כמוני, שלא מאמינים בניסים ושחושבים שלכל דבר חייב להימצא הסבר רציונאלי, חייבים להודות שזה היה נס!
עם עלייתו של כורש לשלטון החלה "שיבת ציון". גולי בבל חזרו טיפין טיפין ארצה ובנו את בית המקדש השני.
הבעיה היא שהשבים לירושלים הביאו עימם חלקים גדולים מהרפורמה המשפטית שעשה יחזקאל בחזונו, ולמרבה הצער הם השתמשו בה לרעה ולא לטובה.
מנגנון החזרה בתשובה שעליו דיברנו כאן, הפך בידי מנהיגי השבים לכלי מפלג, שמגדיר מי יהודי יותר, ומי יהודי פחות.
בפועל מנהיגי השבים ארצה קרעו את החברה שלנו מבפנים, וחמור יותר הוא שממשיכי דרכם שחיים בימינו, שעוסקים בצורה אובססיבית בשאלה מיהו יהודי, ממשיכים לפלג את העם שלנו ולמרר את חייהם של רבים מאיתנו, שהם חלק אחד מהקולקטיב הישראלי והיהודי – ועל הדברים האלה נדבר בפרק הבא.
