33: חזון המרכבה בספר יחזקאל

הנביא יחזקאל שחי בבבל (תחום עיראק של ימינו) ראה באחד הימים את השמים נפתחים, ומתוכם מגיח רכב אש, שנחת בחצר בית המקדש שעמד בירושלים. רכב האש, הוא כמובן, המרכבה המפורסמת, שבה ירד אלוהים ארצה במטרה להרוס את בית המקדש שבנה שלמה, להחריב את ירושלים ולהרוג את יושביה!

סיפור בואה של המרכבה האלוהית לשחת את הארץ, פותחת בפנינו חריר קטן לספרות הנבואית. היא חושפת את ההתנגשות החזיתית והמרסקת שאיתה התמודדו הנביאים, שהאמינו בכל ליבם בעוצמתו וצדקתו האין סופית של אלוהים, לנוכח המציאות שבה חיו. בפועל, אמונתו של יחזקאל, לא אפשרה לו לתאר "חזון" שונה מזה שתיאר. הוא לא היה יכול לספר שנבוכדנצר, האימפרטור הבבלי היה זה שהחריב את ירושלים ואת המקדש.

על הקשיים הגדולים שהציבה אמונתו הגדולה של יחזקאל באלוהים, ועל הפתרונות המקוריים שמצא להם, אני מדברת בפרק מאלף זה.

תמליל הפרק

חזון המרכבה בספר יחזקאל
חלק ראשון

שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים אלי  לפרק נוסף בפודקאסט של התנ"ך. שרון אלכסנדר, השותף הגדול שלי, כרגיל עמוס בחזרות ובהצגות, ואני כרגיל מחכה שימצא יום פנוי כדי לבוא ולהקליט פרק נוסף בסדרה הגדולה שמוקדשת לספר שמואל.

בינתיים, עד שיתפנה, אני מזמינה אתכם להצטרף למסע קצר בעולם שטרם ביקרנו בו בתכניות הקודמות, והוא עולמם של הנביאים ושל ספרות הנבואה.

כדי לקבל הצצה, שהיא באמת על קצה המזלג , לעולמם של הנביאים, נפנה ל"חזון המרכבה" שבספר יחזקאל. 

אין ספק ששם החזון מוכר כמעט לכל אחד, אך סיפורה של המרכבה האלוהית שירדה מהשמים ארצה, ונחתה בחצר בית המקדש שבירושלים,  כדי להחריב את בית המקדש הראשון שבנה שלמה כ-400 שנים קודם לכן, הוא סתום ועלום. 

לפני שנצלול לסיפור החזון, נציין את  הפרטים הביוגרפיים המועטים שידועים לנו אודות יחזקאל.

ידוע שהוא היה בן למשפחת כוהנים, אם כי לא שימש ככהן. עוד ידוע שחי בבבל שבתחום עיראק של ימינו, אך לא ידוע אם נולד בבבל, או הובא לשם בילדותו, באחד מגלי ההגליה שקדמו לחורבן ירושלים בשנת 586 לפנה"ס.

את זמן פעילותו הנבואית שנמשכה כ-22 שנים, נהוג לתארך למן שנת 597 ועד שנת 571 לפנה"ס.  מה שאומר שפעילותו הנבואית החלה כ-7 שנים לפני החורבן והסתיימה כ-15 שנים לאחר מכן.

ועוד פרט חשוב שצריך לציין, הוא שיחזקאל היה הנביא היחיד מבין נביאי ישראל, שפעל בבבל ולא בישראל; וההשפעה של התרבות והמיתולוגיה הבבלית ניכרת היטב בדבריו.

ועכשיו נתקדם לסיפור חזון המרכבה (ונעיר בסוגריים שהמילה מרכבה כלל לא מוזכרת בספר. אך מכיוון שזה שם החזון, אנחנו משתמשים בו כאן).

וזה הסיפור :  באחד הימים עמד יחזקאל  ליד נהר בשם "כבר" (שבעצם לא היה נהר, כי אם תעלת מים). 

לפתע, וללא שום הכנה מוקדמת, וללא שיידע שכך יקרה, הוא ראה את השמים נפתחים מעל בית המקדש שבירושלים. ומתוך השמים הגיח רכב אש רתום לארבע חיות מיתולוגיות, שנחת במנחת המסוקים שבחצר המקדש.

כדי שלא יהיה ספק, עלי לחזור ולהדגיש: שבשעה שגופו של יחזקאל נמצא על אדמת בבל, הוא "ראה" בחזונו אירוע שהתרחש בירושלים, שנמצאה במרחק של אלפי קילומטרים ממנו. נ צטט בקיצור רב את הדברים ואח"כ נסביר את התופעה שנקראת "התנבאות", או "חזון": 

וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה  …  וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה,  עַל נְהַר כְּבָר;  [ו]נִפְתְּחוּ  הַשָּׁמַיִם  וָאֶרְאֶה  מַרְאוֹת אֱלֹהִים. … וַתְּהִי עָלָיו שָׁם  יַד יְהוָה. 

וָאֵרֶא, וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן , עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת , וְנֹגַהּ לוֹ  סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ  כְּעֵין הַחַשְׁמַל  מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. 

עכשיו מגיע תיאור ארוך של הרכב השמימי ושל ארבע החיות המיתולוגיות שהורידו אותו ארצה, אך אנחנו נקפוץ  קדימה ונגיע הישר  אל תיאור הנוסע הנכבד שירד במרכבתו ארצה :  

וּמִמַּעַל  לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם (כלומר, מעל לחיות המיתולוגיות שהסיעו את הרכב)

 כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר,  דְּמוּת כִּסֵּא.  וְעַל  דְּמוּת הַכִּסֵּא,  דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם ….  הוּא  מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי  וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר. 

הרכב שראה יחזקאל בחזונו, הוא כמובן ה"מרכבה" המפורסמת.

ואלוהים, הנוסע הנכבד שישב על כסאו, לא ירד ארצה לבדו.  שכן, בבטן המרכבה היו ספונים שבעה נוסעים, שמכונים "פקודות העיר", שליוו אותו.

והם מכונים "פקודות העיר" משום שתפקידם היה למלא את פקודות אלוהים, להשחית את ירושלים. ואכן, בעוד רגע קט הם יהרסו את העיר ויהרגו את תושביה, ויחריבו את בית המקדש שבנה שלמה

והם יעשו כן במצוות אלוהים!

ובדקה האחרונה לקיומו של המקדש, ה"כבוד" שהוא הנוכחות המטא-פיזית, או האצילות האלוהית הסמויה מעין שמילאה  את המקדש בכל שנות קיומו, תצטרף אל הנוכחות הכמעט פיזית של אלוהים ואל שבעת הנוסעים.

והמרכבה תנסוק מעט לכיוון מזרח ותנחת על אחת הגבעות המשקיפות על פני ירושלים.  ומשם, יצפה אלוהים בעיר שאותה, הוא ולא אחר, ציווה להעלות באש ולהשחית. 

והשאלה כיצד ניתן להסביר את העובדה שאלוהים, בכבודו ובעצמו, ציווה להרוס את עיר קודשו, תעמוד במרכז שלושת הפרקים שמוקדשים לחזון המרכבה. שאלה זו תיקח אותנו פעם נוספת להתנגשות החזיתית והמרסקת, שהציבה האמונה בקיומו של אל אחד, גדול ועוצמתי, ששופט בצדק מוחלט את בני ישראל, שאותם "בחר" לו לעם מכל העמים.     .

כדי להסביר כיצד קרה שיחזקאל שחי בבבל ראה מה התרחש בירושלים, עלינו להסביר תחילה מהו "חזון", ומה הם "מראות אלוהים" או "התנבאות".  וכדי לא לגלוש להגדרות, ולאין סוף הגדרות משנה, נאמר כמה דברים כלליים שחשובים לנושא שלפנינו.

בעיקרון, הנביאים היו אנשים רגילים לחלוטין ולא הייתה תכונה, או מעלה מיוחדת, מיוחדת שבגללה בחר אלוהים להתגלות אליהם. אך למן הרגע שבו, כך לפי התנ"ך,  אלוהים נגלה לאדם זה או אחר, האיש הרגיל התהפך והפך נביא.

             (ולידיעת הרב רפי פרץ, שמבקש לפתוח בישראל בתי ספר לנביאים: אין, ומעולם            לא היו בישראל בתי ספר שכאלה!!! הנביאים היו אנשים שאלוהים התגלה         בפניהם ולא כאלה שעשו 5 יחידות בהתנבאות!  אלה שעשו 5 יחידות בנבואה   וכן למדו בבתי ספר לנביאים, התגוררו במצרים והם מוכרים בשם 'חרטומים'.        הם היו מכשפים וקוסמים, ועסקו במאגיה שחורה ובמאגיה לבנה. וההבדל בינם             לבין נביאי ישראל הוא קטן בהרבה ממה שנדמה.

נעזוב את רפי פרץ ונחזור לענייננו.

לפי התנ"ך ההתגלות של אלוהים בפני הנביא, העבירה אותו ממצב של  OFF שבו היה כאחד האדם, למצב של ON  , או  למצב של "הפעל".

במצב של ON האיש הרגיל מלפני חצי דקה, הפך נביא. התודעה העצמית שלו נמחקה ונעלמה, והתחברה אל הספירה האלוהית.

בדקות שבהן הנביא היה מחובר לספירה האלוהית, אלוהים הראה לו מה מתרחש במרחק של אלפי קילומטר, ומה יתרחש בעתיד ובכל זמן – שהרי אלוהים לא מוגבל לזמן אחד ולמקום אחד. 

             וכאשר מבינים שחזון, או התנבאות, משמעו חיבור אל הספירה העליונה, מבינים   מדוע כאשר נכנס יחזקאל למצב של התנבאות, הוא ראה מה קורה בירושלים הרחוקה אלפי ק"מ ממנו.

וכאשר הסתיים החזון, הוא חזר למצב של OFF , שבו העביר לידיעת האנשים שסבבו אותו את מה שאמר והראה לו אלוהים. שכן יחזקאל, ככל הנביאים,  היה שליח, והקולות והמראות שהראה לו אלוהים היו מיועדים לידיעת הציבור. 

             לעניין זה עלינו להוסיף עוד שני פרטים חשובים.

הראשון:  ההתחברות אל הספירה האלוהית, התרחשה אך ורק כאשר אלוהים בחר להתגלות בפני הנביא. והיא הייתה התגלות אישית: רק הנביא 'ראה ושמע' את דבר אלוהים (בניגוד למעמד הר סיני שבו, כך לפי התנ"ך נכחו כל יוצאי מצרים. ושוב צריך לחזור ולהדגיש שמעמד הר סיני היה נחות וחסר חשיבות, משום שלא התקיימה בו הפרדה בין גברים לבין נשים, ובין כל מי שהסתפח לקהל יוצאי מצרים. ….).

והדבר השני : מי שקורא את הספרות הנבואית נוכח לדעת שהחזונות והנאומים שהשמיעו הנביאים נאמרו בשפה מליצית ובומבסטית, גבוהה בהרבה מהשפה המקראית, שגם היא מאד מאד גבוהה.

לפעמים מתקבלת אצלי התחושה, שכדי שהנביא יתרגם למילים את מה שחווה בעת שרוחו עלתה מעלה ושהתה במחיצת אלוהים, היה עליו לשבור את המגבלות שמציבה השפה האנושית שמורכבת ממילים.

והתוצאה של מאמץ עילאי זה, הוא פאתוס מילולי, סופר דרמה, שפעמים רבות נראה תלוש מהמציאות ועם מה שקורה על פני האדמה.

             אבל שיהיה ברור, הדבר האחרון שאפשר לומר על הנביאים, הוא שהם היו תלושים מהחברה הישראלית, מחייה וקשייה.

וגם יחזקאל שראה בחזונו מופע פסיכודאלי של ברקים ואש מתלקחת, שראה חיות מיתולוגיות מגיחות מהשמים כשהן מסיעות רכב אש שעליו יושב אלוהים (פרק א), ידע טוב מאד היכן הוא חי.

הוא ידע טוב מאד מדוע היה עליו לספר שאלוהים עצמו הורה לשבעת האנשים שהיו ספונים בתוך הרכב, לצאת ולהשחית את ירושלים ולהחריב את בית מקדשו.  וכדי להבין דברים אלה, עלינו לעשות את מה שאנחנו עושים תמיד:  להכניס את סיפורנו לקונטקסט של זמן ומקום.  .

=========

הקונטקסט ההיסטורי

לצורך המשך דברינו נתקע יתד בשנת 600 לפנה"ס.

שנת 600 לפנה"ס מייצגת את זמנם של שני נביאים חשובים שחיו ופעלו במקביל; שני נביאים שלא הכירו זה את זה, שלא הושפעו זה מזה – ובכ"ז קל להבחין שכללי הרטוריקה שבה השתמשו, שמאפיינת את ספרות הנבואה, מאחדת גם אותם.

בירושלים פעל ירמיהו, ובבבל פעל יחזקאל. 

             כ-300 שנים קודם לזמנם של השניים, חיו בתחום עיראק של ימינו שתי ממלכות קטנטנות ולא נחמדות: אשור ובבל.

השתיים חיו בשכנות רעה ונלחמו זו בזו. וכל עוד נמשכה המלחמה המצוינת שביניהן, הכל היה טוב מאד והעמים שחיו סביבן היו רגועים. 

             אלא שבסביבות שנת 900 לפנה"ס התחולל שינוי במשפחת המלוכה האשורית.  

משפחה זו החלה להעמיד דורות ארוכים של מלכים חזקים ולוחמניים, שיצאו למסעות כיבוש, שכמותם לא ידע המזרח הקדום. וזו הסיבה שמסבירה מדוע במרוצת מאות השנים הבאות, אשור הקטנטנה הפכה בהדרגה ממלכה גדולה, ובהמשך לאימפרייה אדירה ודורסנית! 

             בתחילה כבשו מלכי אשור את הארצות השכנות להם, ובהן את בבל, שכנתם הקטנה והשנואה. בהמשך, הם החלו יוצאים למסעות כיבוש של ארצות רחוקות. הם כבשו את ממלכת ארם, היא סוריה של ימינו, את לבנון וכן חלקים נרחבים מתורכיה – ועוד.        

ולמרבה הצער, הם הגיעו גם אלינו וכבשו את כל השטח שמשתרע ממטולה שבצפון ועד פאתי ירושלים שבדרום – וכאן, מסיבה שלא חשובה לענייננו, נעצרה תנופת הכיבוש האשורי.

             בימים שבהם הגיעו מלכי אשור לישראל וכבשו ממנה חתיכה אחר חתיכה, היו גם ימי פעילותו הנבואית של ישעיהו שחי בירושלים. והעובדה שהצבא האשורי, עצר בפאתי ירושלים ולא פלש לתוכה,  התפרשה על ידי ישעיהו כישועה גדולה שעשה אלוהים לעיר מקדשו.

יחד עם זאת, סנחריב, האימפרטור האשורי של אותם ימים, החריב ערים רבות סביב לירושלים.  הוא הרס את עקרון ואשקלון. הוא הרס את לכיש שהייתה עיר גדולה ועוד כפרים רבים מסביב לירושלים. את תושבי הערים שהחריב הוא הגלה ופיזר לכל עבר. 

יש שני עניינים שקשורים לכיבוש האשורי, ולכל הכיבושים שבאו לאחריו, שחשובים לענייננו.

             הראשון  הוא שמדובר בכיבוש כלכלי. עיקר המאמץ של מלכי אשור הופנה לכיוון מערב, במטרה להגיע לים תיכון, שאליו לא הייתה להם גישה. מלכי אשור ביקשו להשתלב בסחר הימי הענף שהתקיים בין הארצות ששכנו לחופו, וכמובן להגיע למצרים, העשירה והמפותחת.

הם כבשו את ישראל משום שהיא שוכנת לחוף הים, וכן משום שגם דרכי המסחר היבשתי למצרים וממנה, עברו דרכה.

             הדבר השני שמאד חשוב לנו, הוא שיטת הכיבוש שלהם. מלכים אשור כבשו שטחים עצומים ועמים רבים. באופן טבעי הם חששו מהתקוממויות של האוכלוסיות הכבושות. וכדי לדכא אותן ולהחלישן,  הם ריסקו את ההנהגה המסורתית של  אותם עמים ונקטו בשיטת  הגליות, או "טראנספר כפול". כלומר, הם פיצלו את האוכלוסייה הכבושה, והגלו כל פיצול למקום אחר. ואל הארץ שנעזבה מתושביה הם הביאו אוכלוסייה שהוגלתה ממקום אחר – ולכן אנחנו מדברים על "טרנספר כפול". דהיינו, של העתקת אוכלוסיות מארצות מוצאן ויישובן מחדש בארצות זרות.

כחלק מהמדיניות שעליה דיברנו, בין השנים 734 ל-722 לפנה"ס הגלו מלכי אשור חלק גדול מהאוכלוסייה הישראלית שמרביתה חייתה מצפון לירושלים, שהשתייכה לממלכת ישראל  – וזו גלות 10 השבטים, שמוכרת בשם 'השבטים האבודים'.

             גלות בני 10 השבטים לא הייתה טוטאלית ולא רוקנה את הארץ מיושביה. אבל היא הרסה את הארץ.

אך היא הייתה שואה בקנה המידה של השואה שהתרחשה לפני 70 שנים באירופה, ואפילו חמורה ממנה.

והשואה הזו הייתה צרובה עמוק עמוק בתודעתם ובנפשם  של ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל ושל כל הנביאים שחיו בזמן ההגליות ולאחריהן.

ועכשיו אחרי שסיפקנו את הרקע ההיסטורי, ביכולתנו לחזור  לשנת 600 לפנה"ס, שמייצגת את זמנם של ירמיהו ויחזקאל. 

שנים ספורות קודם לשנת 600 לפנה"ס (זמנם של ירמיהו ויחזקאל) נפלה האימפרייה האשורית ובמקומה עלתה בבל, שנואת נפשם הגדולה.

בבל שהייתה עיר ממלכה זעירה, התעצמה ובסופו של דבר הדיחה  את האימפרייה האשורית ותפסה את מקומה.   ומעכשיו, אותנו מעניינת דמות אחת בלבד: נבוכדנצאר!

נבוכדנצאר, שהיה בן זמנם של ירמיהו שחי בירושלים ושל יחזקאל שחי בבבל,  היה האימפרטור והשליט של כל ארצות המזרח הקדום, ובהן ישראל הזערורית והאוכלוסייה הדלה שנותרה בארץ.

נבוכדנצאר היה שליט שונה מקודמיו האשורים, ובעיקרון הוא לא הנהיג מדיניות של הגליות, אלא אם בני הארץ שעליה שלט, מרדו בו – וצדקיהו, אחרון המלכים מבית דוד, שממלכתו הצטמצמה לירושלים וסביבותיה, מרד בו!!

             לפי המסופר, ירמיהו  התחנן בפני המלך צדקיהו והפמליא שליוותה אותו, שיכנעו לנבוכדנצאר. הכניעה, כך חזר ואמר (ובצדק), תציל את העיר מחורבן. אלא שצדקיהו, שהיה מלך עלוב וחסר חוט שדרה, נדחף ע"י יועציו למרד, והתגובה לא איחרה לבוא. נבוכדנצאר שם מצור על חומות ירושלים, והרעיב למוות את יושבייה. בשנת 586 לפנה"ס פרצו חייליו לתוך העיר והחריבו אותה. בית המקדש שבנה שלמה כ-400 שנים קודם לכן, הועלה באש, ותושבי העיר המורדת הוגלו לבבל – וזו גלות בבל, שבאה כ-150 שנה לאחר גלות בני 10 השבטים. 

ובימים שבהם נבוכדנצאר הרעיב למוות את הכלואים בין חומות ירושלים, היהודים שהוגלו לבבל עוד קודם לכן (גלות יהויכין), ובהם יחזקאל עצמו, שגשגו בארצו של המלך הכובש.             .

==================

המכשול הגדול שבו נתקלו נביאיי ישראל ושאר כותבי התנ"ך.

גלות בני 10 השבטים כמו גם גלות בבל שהתרחשה כ-150 שנה מאוחר יותר, הציבה את כותבי התנ"ך , ובהם הנביאים כמובן, בפני מכשול אמוני גדול.

אנחנו תמיד חוזרים ואומרים שלמרות שהתנ"ך מספר על מעשים ואירועים שהתרחשו במציאות, הוא בראש ובראשונה חיבור תיאולוגי ומגמתי, ולכן הוא מספק לאירועים אלה הסברים דתיים, ולא היסטוריים.

             מבחינתם של כותבי התנ"ך (והנביאים), גורל ישראל היה קפסולה הרמטית, שאין לה שום קשר למה שהתרחש מחוץ לגבולות הארץ.

התנ"ך לא מספר שמלכי אשור, והאימפריות שבאו לאחריהן (בבל, פרס) כבשו את הארצות שהפרידו בינם לבין הים התיכון, משום שרצו להשתלב בסחר הימי בין הארצות ששכנו לחופו (וכבשו את לבנון כדי לכרות את עצי הארז שגדלים שם).

אנחנו לא נמצא בתנ"ך הסבר לכך שישראל נכבשה משום שרצועת החוף שלה מובילה למצרים, ומשום שדרכי המסחר היבשתיות למצרים עברו דרכה. ומשום שהתנ"ך איננו מנפק הסברים היסטוריים, אנחנו לא נמצא רמז לכך שהגליית  10 השבטים, הייתה חלק מהמדיניות שהנהיגו מלכי אשור בכל הארצות שכבשו, ושגלות בבל הייתה תוצאה של המדיניות הכושלת של המלך צדקיהו.

התנ"ך מספק לכל האירועים האלה הסבר אחד בלבד, שבמרכזו עומדת מערכת היחסים שבין האל הגדול שלמעלה, לבין בני עמו הקטנים שלמטה.

             ומכיוון שהפרק של היום מוקדש לספרות הנבואית, יש לשים לב לפרדיגמה הבאה ולקשיים שהציבה האמונה שגורל ישראל מותנה במילוי המצוות שנתן להם אלוהים.

             הנחת הייסוד הראשונה של הנביאים (ושאר כותבי התנ"ך ) הייתה האמונה בדבר עוצמתו האין סופית של אלוהים, הוא אדון היקום ושליטו.

             הנחת הייסוד השנייה אומרת שאלוהים הוא לא רק אדון הייקום, אלא גם אדון הצדק והמשפט – ומשום כך כל החוקים והעונשים הנלווים אליהם, ניתנו בשמו. ועוד חשוב לציין : מכיוון שאלוהים בחר בבני ישראל להיות לו לעם, עינו פקוחה על מעשיהם והוא שופט אותם 24 שעות ביממה בצדק מוחלט (יום הכיפורים הוא לא יום משפט בתנ"ך).

             הכלל השלישי קובע  שאלוהים בחר בבני ישראל להיות לו לעם , ומסיבה זו הוא נתן להם לחיות על אדמתו. וקדושת הארץ והביטוי 'ארץ הקודש', נובע מכך שאלוהים מאציל מקדושתו על אדמת ישראל, ומכך שהנוכחות הסמויה שלו, המטא-פיזית מילאה את בית המקדש עמד בירושלים – והדברים האלה מפורטים בספר מלכים א' פרק ח.  

             שלושת העקרונות : עוצמתו האין סופית של אלוהים, היותו שופט בצדק בני ישראל. ושאדמת ישראל היא אדמתו, הם חבילה תיאולוגית אחת. הם מקלעת אחת ששזורה זו בזו כמו צמה. 

המשמעות התיאולוגית של עקרונות אלה, היא זו שאמרנו: גורל בני ישראל לא מותנה בשום תהליך היסטורי, כי אם  בכך שימלאו בנאמנות את החוקים שנתן להם אלוהים.

             אם ימלאו את החוקים שבהם צוו, הם ישגשגו ויחיו בשלום ויראו את ילדיהם ואת נכדיהם וניניהם משתובבים לנגד עיניהם.  אך אם יפרו את חוקיו, אזי אלוהים, אדון המשפט והצדק, יעניש אותם כפי מידת פשעיהם.

הקושי הגדול של תפיסה נחרצת זו, הוא שלמן ימי ההתנחלות בארץ בסביבות שנת 1.200 לפנה"ס ועד נקודת הזמן שבה עומד סיפורנו (600 לפנה"ס),ארץ ישראל לא ידעה דקה אחת של שקט ושלום. במציאות, השינויים שהתחוללו במזרח הקדום, סחפו גם אותנו, והמלחמות הקטנות שעליהן מספר ספר שופטים, הפכו בהדרגה מלחמות גדולות.  ולאט לאט, כמו העמים שסביבנו, גם אנחנו נכבשנו ונהרסנו.

אלא שאמונה דתית לא נותנת לעובדות היסטוריות לבלבל אותה, והיא לא מתערערת לנוכח המציאות.

ומכיוון שהאמונה בדבר עוצמתו האין סופית נשארה איתנה ומוצקה, לכותבי התנ"ך לא הייתה ברירה אלא לתלות בנו עצמנו פשעים שמסבירים מדוע, אלוהים ששופט אותנו בצדק מוחלט  24/7, שלח עלינו אוייבנו (וכמובן מדוע בחזון המרכבה הוא הגיע כדי לעשות את העבודה בעצמו …).

ניתן 2-3 דוגמאות שממחישות את מה שאמרנו. 

             הנביא ישעיהו שחי בירושלים , היה עד לאסון הנורא שפקד את הממלכה הצפונית. הוא גם היה עד למכות הקשות שספגה ממלכת יהודה הדרומית. ואת המציאות שראה, תיאר במילים אלו:

אַרְצְכֶם שְׁמָמָה. עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ. אַדְמַתְכֶם, לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה, כְּמַהְפֵּכַת זָרִים.   וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן (=שם אחר לירושלים), כְּסֻכָּה בְכָרֶם. כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה. 

גם אם בשפה שירית, כמעט פיוטית, תיאר הנביא את המציאות הנוראה כהווייתה: ערים שרופות שהפכו שממה, וירושלים שנותרה לבדה, נשארה זנוחה כסוכה בכרם בלב ההרס הנורא שהותירו מלכי אשור. ועכשיו מגיע ההסבר מדוע כל זה קרה. להלן לקט קצר:

הוֹי גּוֹי חֹטֵא,  עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן, זֶרַע מְרֵעִים,  בָּנִים מַשְׁחִיתִים ; עָזְבוּ אֶת יְהוָה, נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל … יְדֵיכֶם  דָּמִים מָלֵאוּ ….. הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם (=הפשע של אנשי ירושלים המסכנים ניכר על פניהם) וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ, לֹא כִחֵדוּ (= לא טורחים להכחיש את פשעיהם).

אחרי החטא מגיע המשפט והעונש האלוהי:

עַל כֵּן חָרָה אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ, וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ ; וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים,  וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה  בְּקֶרֶב חוּצוֹת; בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ  וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה

ולבסוף, כדי להוכיח את עוצמתו של אלוהים, הנביא ישעיהו מגלה לנו שאלוהים עצמו שלח את צבא אשור להכות בנו:

אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן (הכוונה לצבא אשור) ….אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים, וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת; פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ, וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה.   שְׁאָגָה לוֹ, כַּלָּבִיא; ישְׁאַג, כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף… וְאֵין מַצִּיל

חלפו כ-150 שנים מאז ימיו של ישעיהו, והנה הגענו לימיהם של ירמיהו ויחזקאל.  ובזמן שבו עומד סיפורנו, חילותיו של נבוכדנצאר צרו על חומות ירושלים והרעיבו למוות את תושביה.

וכדרך הכתיבה המקראית,  הרטוריקה האומרת שבני ישראל פשעו כלפי אלוהים, ושאלוהים העניש אותם, חוזרת על עצמה.  אלא שהפעם הוא שלח את נבוכדנצאר. והנה לקט קצר מספר ירמיהו שמאשר את העקרונות שעליהם דיברנו. אני מצטטת רק כמה דוגמאות, בדף המלווה של הפרק ניתן למצוא נוספות:

….. לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת….  הִנְנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם גּוֹי מִמֶּרְחָק בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם יְהוָה.  גּוֹי אֵיתָן הוּא… גּוֹי לֹא תֵדַע לְשֹׁנוֹ, וְלֹא תִשְׁמַע מַה יְדַבֵּר.   אַשְׁפָּתוֹ (=אשפת החיצים) כְּקֶבֶר פָּתוּחַ…. וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ, יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ, יֹאכַל צֹאנְךָ וּבְקָרֶךָ, יֹאכַל גַּפְנְךָ וּתְאֵנָתֶךָ; יְרֹשֵׁשׁ עָרֵי מִבְצָרֶיךָ…. בֶּחָרֶב

והנה באה רשימת החטאים:

 ……וְהָיָה, כִּי תֹאמְרוּ, תַּחַת מֶה עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָנוּ, אֶת כָּל אֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר בְּאַרְצְכֶם, כֵּן תַּעַבְדוּ זָרִים, בְּאֶרֶץ לֹא לָכֶם.….. כִּי בָגוֹד בָּגְדוּ בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל (=ממלכת ישראל הצפונית) וּבֵית יְהוּדָה (=ממלכת יהודה הדרומית) … כִּחֲשׁוּ בַּיהוָה

והנה אלוהים, כך לדברי ירמיהו, שולח את נבוכדנצאר להכות את מה שנותר מממלכת יהוד. ובקיצור רב מפרק כ

כִּי כֹה אָמַר יְהוָה…..ְאֶת כָּל יְהוּדָה  אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל (נבוכדנצאר, כמובן) וְהִגְלָם בָּבֶלָה  וְהִכָּם בֶּחָרֶב.  ….  וְאֵת כָּל אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה  אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם  וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם  וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה. 

והנה תיאור העוצמה האין סופית של אלוהים (יר' כ):

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ,  אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ  בְּכֹחִי הַגָּדוֹל  וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה; וּנְתַתִּיהָ  לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי.  וְעַתָּה  אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה  בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל  עַבְדִּי (=עבד אלוהים הוא אחד התיאורים הנשגבים בתנ"ך לאמונה באלוהים) וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה  נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ…..  וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה  אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ, אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל,  וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ  בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל , בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא  ….  עַד תֻּמִּי אֹתָם  בְּיָדוֹ. 

ולקינוח:

וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ  … בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם  וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק  סָבִיב (= חומה ) וַתָּבֹא הָעִיר  בַּמָּצוֹר…. וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר; וְלֹא הָיָה לֶחֶם  לְעַם הָאָרֶץ.  וַתִּבָּקַע הָעִיר…. וַיִּשְׂרֹף (=נבוכדנצאר) אֶת בֵּית יְהוָה  וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם שָׂרַף בָּאֵשׁ.  יד וְאֶת כָּל חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם  סָבִיב  נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים   

ישעיהו וירמיהו חיו בירושלים (במרחק של כ-150 שנה זה מזה), ואילו יחזקאל חי בבבל. אך  הודות לתופעה הנקראת "התנבאות" שעליה דיברנו קודם, שבה רוחו (או התודעה שלו) של יחזקאל התחברה עם הספירה האלוהית.

בשעת החיבור, רוח אלוהים אחזה בציצית ראשו ונשאה אותו מספר פעמים מבבל לירושלים.  ושם, הראתה לו "רוח אלוהים"  את מה התרחש בימיה האחרונים של העיר (מה שאומר שהגענו לשנת 586 לפנה"ס). למשל בפרק ג'  נאמר:

וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ……. וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי  וַתִּקָּחֵנִי … וְיַד יְהוָה עָלַי חָזָקָה (פרק ג)

ובפרק ח' נכתב:  

……  וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד (ברור שמדובר בידו של אלוהים) וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי; וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה, בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים. (= מראות אלוהים = חזון).  

וכשהגיע לירושלים אמר לו אלוהים. ציטוט מפרק א:

וַיֹּאמֶר  אֵלָי (= הכוונה לאלוהים)  בֶּן אָדָם, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ  וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ….    וַיֹּאמֶר אֵלַי:  בֶּן אָדָם, שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הכוונה: אלוהים שולח את יחזקאל לירושלים)  אֶל הַמּוֹרְדִים  אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי:  הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי  עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וְהַבָּנִים  קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי לֵבז, וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם,  אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ:  כִּי מְרִי  הֵמָּה. (= מרי, מורדים).

ועכשיו, כמיטב הרטוריקה הנבואית, מגיעה שורה ארוכה של פשעים ומעשי תועבה שהתרחשו כביכול בירושלים ובתוך בית המקדש עצמו:

 (ח) וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית יְהוָה הַפְּנִימִית, וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְהוָה ….. כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ; אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְהוָה, וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה (= מזרחה) וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה, לַשָּׁמֶשׁ. 

לפנינו תיאור מחליא שלפיו אנשי המקדש השתחוו לאל השמש והפנו את ישבנם כלפי היכל ה'. והנה מה שאומר אלוהים על הנביאים שחיו בירושלים. ושוב אני עוצרת ובדף המלווה דוגמאות נוספות לפשעים שלכאורה נעשו בירושלים, ושבפועל, לפי העדות של ירמיהו (מגילת איכה וספר מלכים) יושביה האומללים גוועו למוות.

(יג)  וַיְהִי דְבַר יְהוָה  אֵלַי לֵאמֹר……. הוֹי עַל הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים,  אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם…..  כְּשֻׁעָלִים  בָּחֳרָבוֹת  נְבִיאֶיךָ, יִשְׂרָאֵל,  הָיוּ.  ….  חָזוּ שָׁוְא  וְקֶסֶם כָּזָב….. וּמִקְסַם כָּזָב …. וְאֹמְרִים  נְאֻם יְהוָה  וַאֲנִי  לֹא דִבַּרְתִּי. 

המכשלה הגדולה 

השאלה מה תכלית כל התיאורים, שמתארים את שרידי האוכלוסייה הירושלמית, יצורים אומללים שבמציאות גוועו ברעב למוות, כפושעים שחוגגים על סף התהום?

התשובה שלנו היא שלנביאים לא הייתה ברירה!  הם היו חייבים להצדיק את אמונתם בדבר עוצמתו וצדקתו האין סופית של אלוהים!  ולפיכך הם תפלו אוסף של "ראיות" שאומרות דבר אחד: בני ישראל פשעו. ולכן אלוהים, הוא ולא אחר, שלח את מלכי האימפריות הגדולות להכותם.

             במילים אחרות: אלמלא ערמו הנביאים פשעים מחרידים שבני ישראל ביצעו כביכול, כי אז הם לא היו יכולים לטעון שאלוהים שופט בצדק את בני עמו. ואלמלא טענו שאלוהים שלח את אוביהם להכות בבני עמו, כי אז היה עליהם להודות בחולשתו של האל שבעוצמתו האמינו. היה עליהם להודות שאין בכוחו של אלוהים להגן על בני עמו מפני כובשים זרים שכלל לא הכירו בו ובקיומו– והנביאים, ושאר כותבי התנ"ך לעולם לא היו מרשים שנגיע למסקנה מחרידה שכזו!      

אחרי שאמרנו את הדברים האלה, ביכולתנו לחזור לחזון המרכבה

יחזקאל הרחיק לכת עוד יותר מירמיהו, שתיאר את נבוכדנצאר כשליח אלוהים שנקרא להחריב את ירושלים.

             לשיטתו, לא יתכן שהמלך הבבלי (שבארצו חי) יהיה שליח אלוהים, ושרגליו הטמאות ידרכו על אדמתו הקדושה של אלוהים.

ומכיוון שזו הייתה גישתו, יחזקאל היה חייב לספר שאלוהים העניש בעצמו את בני עמו הפושעים – ודברים אלה מחזירים אותנו אל המרכבה השמימית שירדה ארצה ונחנתה בחצר בית המקדש.

             בתחילת דברינו ציינו שבתוך המרכבה  נמצאו שבעה נוסעים שמכונים "פקודות העיר", שירדו ארצה יחד עם אלוהים, שבעוד רגע ייצאו מהמרכבה וימלאו את הפקודה להרוס את ירושלים. 

             והנה הגענו אל יום החורבן עצמו, שגם בו, בחזונו, ערך יחזקאל מסע לירושלים. וכך שמע את אלוהים מצווה על אנשיו (ציטוט מפרק ט):

וַיִּקְרָא (=אלוהים) בְאָזְנַי  קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר :  קָרְבוּ  פְּקֻדּוֹת הָעִיר.  והנה הם באים, וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ  בְּיָדוֹ.  וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים ….. וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ

שישה אנשים שנשאו כלי משחית לנפץ את העיר התקרבו, ואלוהים ציווה עליהם:

פרק ט):   עִבְרוּ בָעִיר … וְהַכּוּ.  אַל תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ.  זָקֵן, בָּחוּר וּבְתוּלָה, וְטַף וְנָשִׁים, תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית. …

ועושי הפקודות לא היססו לרגע והחלו להרוג את תושבי ירושלים":

וַיָּחֵלּוּ [להכות] בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת. 

כאשר ראה הנביא (בחזונו, כמובן) את אנשי ירושלים מומתים לנגד עיניו, הוא זעק:

וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק, וָאֹמַר:  אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה,  הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל  בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם. 

והתשובה הפשוטה של אלוהים לזעקת הנביא הייתה – מגיע להם !!

(פרק ט) וַיֹּאמֶר [אלוהים] אֵלַי :  עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד.  וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים (= רוצחים)… וְגַם אֲנִי,  לֹא תָחוֹס עֵינִי, וְלֹא אֶחְמֹל; דַּרְכָּם, בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי. (=כדרך שהם נהגו, כך נענשו). ומשנשלמה מלאכת ההרג, ציווה אלוהים :

(ט,ז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת (= בית המקדש) וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים,  צֵאוּ; וְיָצְאוּ , וְהִכּוּ בָעִיר. 

אלוהים ציווה למלא את בית המקדש ואת החצרות בגופות של חללים, של אנשים מתים, ובכך  לטמא את בית המקדש בטומאת מת, שהיא הטומאה הקשה והחמורה ביותר בכל דרגות הטומאה שבתנ"ך. ומשגם מלאכה מזוויעה זו בוצעה, ציווה אלוהים על הנוסע השביעי, שמכונה "האיש הלבוש בדים" למלא את ידיו גחלי אש ולשרוף את ירושלים: (פרק י)

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים : וַיֹּאמֶר בֹּא …. וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ …  וּזְרֹק  עַל הָעִיר; וַיָּבֹא  לְעֵינָי (לנגד עיני יח') . …. וַיִּשְׁלַח …  אֶת-יָדוֹ …. אֶל-הָאֵשׁ…., וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי (האיש ) לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח, וַיֵּצֵא. 

זהו. המשימה הושלמה .ירושלים עלתה באש ובית המקדש חרב. הרכב השמימי, שבו כבוד אלוהים, התרומם ועזב את המקדש:

וַיָּרָם כְּבוֹד יְהוָה מֵעַל … מִפְתַּן הַבָּיִת (= הכרוב הוא אחד מ-4 החיות המיתולוגיות שהורידו את הרכב השמימי ארצה. מפתן הבית של המקדש)  ……..  וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ, לְעֵינַי,  וַיַּעֲמֹד  פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה הַקַּדְמוֹנִי,  וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם  מִלְמָעְלָה.  ….

ותמונת הנטישה מסתיימת בפרק יא:

וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם  ….. וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם  מִלְמָעְלָה.  וַיַּעַל כְּבוֹד יְהוָה  מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר; וַיַּעֲמֹד  עַל הָהָר  אֲשֶׁר  מִקֶּדֶם לָעִיר. (ממזרח לעיר)    .

רווח והפסד

השאלה שעומדת לפנינו היא, מה הרוויח יחזקאל כאשר סיפר שראה בחזונו את אלוהים מחריב בעצמו את בית המקדש ואת ירושלים?

התשובה שלי:  בכך מחק יחזקאל את נבוכדנצאר מחורבן ירושלים.

לשיטתו, אלוהים העניש בעצמו את החוטאים, ובכך "מנע" מנבוכדנצאר את הניצחון על העיר. לנבוכדנצאר שכלל לא מוזכר בחזון, שלא קשור לחורבן העיר,חסכה  מיחזקאל את הצורך להודות בעובדה  שהוא היה המלך הגדול והחזק ביותר במזרח הקדום.

אלא שבפועל יחזקאל תקע מסמר בצמיגים של הרכב השמימי והוציא מהם את האוויר,  משום שלשיטתו אלוהים העניש גם את עצמו. 

לאלוהים לא היה מקדש לחזור אליו !!!

האל הגדול והעוצמתי ששרף את בית המקדש של עצמו הפך חסר בית, homeless… . ,

(והאמת היא שדברים אלה נכונים גם לגבי ירמיהו, שטען שנבוכדנצאר פעל בשליחות אלוהים. ואת הציטוטים הרלוונטיים קראנו קודם).

לגופו של עניין, לנו  זה כלל לא משנה אם נבוכדנצאר החריב את ירושלים, או אלוהים. כך או כך, התוצאה הסופית הייתה  אחת : חורבן ירושלים כמעט המיט כליה על ישראל.

אנחנו כמעט נכחדו.

אבל גם האל שבו ובצדקתו האמינו הנביאים, כמעט שנכחד.

משום שאנחנו היינו, ועודנו, העם היחיד שהאמין באל שעליו מספר התנ"ך.  העם היחיד שהכיר בקיומו וסגד לו. ומנקודת מבט תיאולוגית והיסטורית, אל שאין לו מאמינים, חדל להתקיים. כך קרה לאלים שעמדו בראש הפנתיאון היווני, המצרי והבבלי – הם אינם! כך קרה לאלים של כל בני העמים הפגאניים שקיבלו על עצמם את הנצרות, או את האסלם. קבלת אלוהות ודת חדשה העלימה את האלים הישנים. האלים הישנים הפכו מיתוסים בעוד שהאל החדש שאך הוצא מהצלופן , הפך אמת.

בשנת 586 לפנה"ס ביום שבו חרב בית המקדש ואנשי ירושלים וסביבותיה הוגלו לבבל, זה כמעט מה שקרה לנו – ולאלוהים שלנו.

שני הנביאים היו מודעים לעובדה שהאל הגדול והעוצמתי שהעניש "בצדק" את בני עמו, נשאר ללא מקדש. עבודת הפולחן שהתקיימה לכבודו במשך כ-400 שנים פסקה ועל אדמתו הקדושה התהלכו כובשים שהאמינו באלים אחרים, שהוכיחו את עוצמתם.

והנביאים שתפלו פשעים נוראיים על בני העם שאותו בחר אלוהים, ידעו היטב שחלק גדול ממנו כבר אבד בגלויות. והם ידעו שהאוכלוסייה שנשארה בארץ הייתה כל כך מוכה והרוסה, עד שלא היה בכוחה לקום מתוך ההריסות ולשקם את חייה הלאומיים והדתיים.

ואלוהים, השופט העליון ואדון הצדק, שהשקיף מאחת הגבעות ראה כיצד עולה עירו בלהבות, נותר ללא מקדש לחזור אליו.   

אז איך מתקדמים מכאן? את התשובה נספק בפרק הבא.

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.