31: הגירוש מגן עדן והפשע המושלם

בפרק זה עו"ד יגאל בורוכובסקי ואני בוחנים את סיפור המעשה שאירע בגן עדן, שבגללו השליך אלוהים מגנו את בני הזוג הראשון ואיתם את כל החיות כולן.

התמודדנו עם שתי שאלות גדולות:
1. איזו תכלית ממלא הסיפור אודות גן הפלאי, למה מלכתחילה הוא נכתב?
2. מדוע אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע, הייתה הפשע המושלם, שחילץ את כותבי התנ"ך מהגן ואפשר להם להתניע את העולם הריאלי שבו אנחנו חיים?

ההליכה בעקבות שתי השאלות הגדולות, הובילה אותנו אל הקושי הגדול שמציבה האמונה באל אחד, צודק, מושלם ואין סופי, שבהכרח ברא עולם מושלם – וגן עדן היה עולם מושלם. אלא שהגן היה מקום קפוא, סטאטי, שדבר לא התרחש בו. ואכילת הפרי האסור ש"חילצה" את כותבי התנ"ך מהגן, הכניסה אותם למלכודות היסטוריות ותיאולוגיות אחרות. שלהן, בסופו של דבר, מצאו פתרון בבניית עולם אוטופי, שעתיד להגיע ב"עידן אחרית הימים".

הפרק שלפנינו הוא מסע תיאולוגי והיסטורי כאחד – אחנו מקווים שתצטרפו אלינו למסע, ושבסופו תשתפו את הפרק, כדי שגם אחרים יוכלו להצטרף אלינו.

האזנה נעימה,
ליאורה ויגאל

תמליל הפרק

הגירוש מגן עדן והפשע המושלם
בראשית פרקים ב-ג

שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק נוסף בפודקאסט של התנ"ך – ובפרק שלפנינו שתי תפניות. האחת גדולה ומשמעותית, והשנייה פחות גדולה.

            התפנית המשמעותית היא שעו"ד   בורוכובסקי  הצטרף לשרון ואלי לפודקאסט של התנ"ך – ועל החיבור שקם בינינו אמר קהלת: טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד… וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה, יִנָּתֵק.

 ומבחינתי, כפי שההגשה של שרון משקפת את התובנות שלו, כך יהיה גם עם  .

  יביא לתוכניות שאותן נשדר יחד את הקול שלו ואת הצבעים שלו. ואני מודה שאני סקרנית מאד לשמוע איזה מן דואט יעלה הציוות בינינו. 

            התפנית השנייה היא, שבפרק זה נעשה הפסקה קצרה בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים של ספר שמואל, שאותה אוסיף להגיש עם שרון. בפרק זה   ייקח את הפיקוד ויוביל אותנו אל נבכי הסיפור שבגללו סולקנו מגן עדן הפלאי אל מציאות שפעמים רבות נדמית כגיהינום.  

רקע כללי

סיפור המעשה שאירע בגן עדן הוא אחד משני סיפורי הבריאה שבהם נפתח התנ"ך. והעובדה שבספר בראשית שני סיפורי בריאה שונים שצמודים זה לזה, מאפיינת את העריכה המיוחדת של התנ"ך, שהיא תצריף של מאות חיבורים שונים – ועל כך   ושרון הרחיבו את הדיבור בתוכניות רבות.

            כידוע, סיפור הבריאה הראשון מספר על ששת ימי בריאת העולם ועל היום השביעי, שאותו קידש אלוהים כיום מנוחה – ועל חשיבותו הגדולה להבנת התנ"ך נקדיש פרק מיוחד.

            סיפור הבריאה השני, שעליו נדבר כאן, מסופר בפרקים ב-ג שבספר בראשית. ואלה עיקרי הסיפור שהוא בוודאי אחד המוכרים בתנ"ך.

בראשית ברא אלוהים ארץ ושמים. והארץ שהשתרעה מאופק עד אופק הייתה חרבה וצחיחה משום שאלוהים טרם יצר את הגשם שירווה את רגביה. והאדמה הייתה שוממה משום שאלוהים עדיין לא יצר ברא את היצורים שעתידים להלך עליה.  ציטוט:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.   וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח,  כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ; וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה                                     

בשלב השני לבריאה, נטע אלוהים בקדם (=מזרח), גן שמוכר לכולנו בשם:  גן עדן –(עדן, פירושו 'שפע'). ואכן את הגן הפלאי  חצו ארבעה נהרות שהירוו את אדמתו. והאדמה שאך לפני רגע קט הייתה שממה, הצמיחה עצי פרי נהדרים :

וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים  גַּן בְּעֵדֶן,  מִקֶּדֶם (קדם = מזרח ….) וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים  מִן הָאֲדָמָה  כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה  וְטוֹב לְמַאֲכָל

(*** מקום מתאים למעבר לשיחה שבאמת מראה שלפנינו שני סיפורי בריאה שונים שצמודים האחד ליד השני – ולחזור לרצף ***)

  כפי שכולם יודעים, בין העצים הרבים שנטע אלוהים בגנו, היו שני עצים פלאיים: עץ החיים שהאוכל מפריו חי חיי נצח (שהתנ"ך לא מתייחס אליו בשום צורה, אך תופס מקום חשוב בספרים החיצונים ובייסוד האמונה בדבר תחיית המתים).  

העץ השני היה "עץ הדעת טוב ורע" , שהאוכל מפריו לא היה מסוגל לפתור בעיות מתמטיות ולמלא תשבצים, אך ידע להבחין בין טוב לבין רע, או בין מעשה נכון, לשגוי – וכך אומר הכתוב:

 וְעֵץ הַחַיִּים  בְּתוֹךְ הַגָּן,  וְעֵץ  הַדַּעַת טוֹב וָרָע. ….

ואם בסיפור הבריאה הראשון, אלוהים ברא את האיש והאישה ביום השישי לבריאה, הרי שבסיפורנו ראשון הנבראים היה האדם. ובדומה למיתוסים רבים שרווחו בעולם הקדום, גם אצלנו מסופר שאלוהים, כקדר, יצר את האדם מאדמה וקרא לו 'אדם', כשם החומר שממנו נוצר:

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם  עָפָר מִן הָאֲדָמָה  וַיִּפַּח בְּאַפָּיו  נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם  לְנֶפֶשׁ חַיָּה. 

לאחר שנוצר האיש הראשון, הביא אותו אלוהים לגן עדן, לעובדו ולשומרו. ובטרם נפרד מהגנן הצעיר, אסר עליו אלוהים לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע – איסור שיעמוד במרכז הפרק הזה:

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים  עַל הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ הַגָּן  אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ  הַדַּעַת טוֹב וָרָע  לֹא תֹאכַל  מִמֶּנּוּ.  כִּי  בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ , מוֹת תָּמוּת. 

לא חלפו ימים רבים עד שאלוהים חש בבדידותו של איש העפר שהסתובב לבדו בין עצי הגן, והוא החליט לברוא חיות נוספות שישמשו לו חברה.  ושוב ישב הקדר האלוהי ליד האובניים שלו, ומהאדמה שבה יצר את האיש הראשון,  הוא יצר את כל החיות האחרות, שגם אותן שיכן בגנו:

וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה, כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם (ב, יט).

אלא שהחיות לא הפיגו את בדידותו של האיש ולא מילאו את ליבו שמחה ואהבה. ולכן  החליט אלוהים לפתור גם בעיה קטנה זו, והוא הרדים את האדם ומהצלע שבגופו הוא פיסל אישה יפה וחכמה:  

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם  וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח  אַחַת מִצַּלְעֹתָיו  … וַיִּבֶן אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם,  לְאִשָּׁה …. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא  יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

האיש שמח באישה הנחמדה שניתנה לו לחברה, וכאן סיפור הבריאה היה צריך להסתיים במילים:  "ומאז הם חיו באושר ובעושר עד היום הזה" –  אלא שזה לא מה שקרה!

   אחד מדיירי הגן היה נחש, שגם אותו כמו את כל החיות האחרות יצר אלוהים – וכאן עלינו לעשות הפסקה קצרה ולומר כמה מילים על הנחש.

            בני העמים הקדומים העניקו לחיות תכונות שונות. האריה נחשב מלך החיות, והנשר  הוא מלך העופות, ולכן עד היום האריה והנשר הם סמלים של בתי המלוכה ושל צבאות שונים. הדוב והשור סימלו כוח, ולנחש ייחסו הקדמונים מספר תכונות : הוא ייצג את החוכמה, שהתבטאה בעיקר בעורמה וביכולת להרע.  הארס שבנכישתו ייצג את המוות; ועל שום שהנחש  משיל את עורו, הוא מסמל את נעורי  הנצח – ואכן, בשל התכונות האלה, קישוטי הראש של הפרעונים כללו קישוט בצורת נחש קוברה, שנקבע ממש באמצע המצח של המלך (במדבר כא. בישעיהו ו הוא מופיע כשרף, שזה נחש מעופף ושורף שלו 6 כנפיים ועוד. בזכות התכונות הללו הנחש הוא גם הסמל של חיל הרפואה).

            הנחשים ממלאים תפקיד חשוב במיתולוגיות הקדומות, ובמרוצת האבולוציה המיוחדת להם, הם הפכו סמלו של השטן, ובכלל הם מסמלים רוע ועורמה. ביוון נחש פיתון שמר על הנקיק המוביל אל השאול. ובמצרים, אפפ, הנחש המפלצתי שחי בקצה המערב, בנקודה שבה האופק והים נפגשים, נלחם מדי ערב באל השמש המבקש לחצות עם מרכבתו את העולם התחתון ולמנוע ממנו להגיע ביום המחרת אל שער המזרח.  צאצאי הנחשים הפכו דרקונים עצומים בעלי כנפים ויורקי אש.  את הראשון שבהם אנחנו מוצאים בחזון יוחנן שבברית החדשה, ושלושה אימתניים במיוחד שיחקו בסדרה משחקי הכס.

ברגע שאנחנו זוכרים שלנחש היה מעמד מיוחד בתרבויות הקדומות, ושתמיד הוא סימל את החכמה ותמיד נחשב יצור מסוכן, אנחנו לא צריכים להתפלא שהתכונות האלה חדרו לתנ"ך ונמצאו אצל הנחש שבגן עדן :  

            וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים… 

באחד הימים פגש הנחש את האישה,  ופיתה אותה לאכול מפרי העץ האסור.

תחילה היססה האישה להפר את האיסור האלוהי, אך הנחש הרגיע את חששותיה ואמר:

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה:  לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. 

האישה הראשונה, ככל בנותיה עד עצם היום הזה, הייתה סקרנית וצמאת דעת, ולכן נגסה מהפרי. ולאחר שנפקחו עיניה, היא ביקשה לשדרג את איש-העפר שמצלעו נוצרה ולהפוך אותו לאדם  קצת יותר מעניין משהיה, ולפיכך נתנה לו לאכול מהפרי:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִים, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל; וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל,  וַתִּתֵּן גַּם ל ְאִישָׁהּ עִמָּהּ  – וַיֹּאכַל.  

התוצאה של מעשה נמהר זה הגיעה מייד. אלוהים השליך מגנו את זוג החוטאים ואיתם את כל החיות כולן. אך קודם לגירוש הוא קילל את הנחש, את האישה ואת האדמה שעליה יחיו מעתה,  והקללה שקילל אלוהים מתקיימת עד היום הזה:

ראשון המקוללים היה הנחש:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת,  אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה  וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  וְאֵיבָה אָשִׁית  בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה,  וּבֵין זַרְעֲךָ  וּבֵין זַרְעָהּ:  הוּא יְשׁוּפְךָ (=ירוצץ) רֹאשׁ  וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (=כנראה תכיש את עקבו). 

האישה קוללה בהריונות קשים ובלידות כואבות, ממושכות ומייסרות. ואם לא די בכך, אלוהים הפך אותה נחותה לבעלה, ועד היום רבות מבנותיה באמת נחותות מהגברים בחברה שבה הן חיות:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב  תֵּלְדִי בָנִים. וְאֶל אִישֵׁךְ  תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא  יִמְשָׁל בָּךְ. 

ולבסוף קילל אלוהים את האדמה (ואנחנו זוכרים שהאדם הראשון נוצר מאדמה).  ואם האדמה שבגן עדן הייתה שופעת ומבורכת, הרי שהאדמה שמחוץ לגן חזרה להיות  צחיחה וחרבה, כפי שהייתה בזמן שקדם ליום שבו החל אלוהים להמטיר עליה גשם:

וּלְאָדָם אָמַר:  כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ  וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ

ועכשיו מגיע העונש, שהוא היפוך השפע שהיה בגן עדן:

אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ; בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.   וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.   בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ:  כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

ואכן, מאז ועד היום מייסרת האדמה את האיכר החורש בה תלמים כדי להוציא ממנה את לחמו הדל. והחרב המתהפכת, שהיא להב אש משני צדדיה, הוצבה לשמור על שערי הגן, לבל יחדרו השניים פנימה וחס ושלום יאכלו גם מפרי עץ החיים ויחיו חיי נצח.

דילמת האל המושלם

על פניו סיפור המעשה שהביא לגירוש בני הזוג הראשון ואת כל החיות מגן עדן, נשמע בנאלי וחסר כל היגיון. אלא שהתנ"ך, שהוא היצירה המשוכללת ביותר שנכתבה מעולם, לא מספר סיפורים בנאליים. ואם כותביו שיבצו אותו בספרם, משמע שהייתה לו חשיבות רבה בעיניהם – ועלינו מוטלת האחריות לנסות ולהבינה.

  מי שמכיר את המיתולוגיות שהותירו בני העמים הקדומים, יודע שלבני כל עם ועם היה פנתיאון של אלים רבים. אחדים מהם נחשבו טובים (בערבון מוגבל מאד) אך מרביתם היו רשעים גמורים. האלים שחיו בשמים היו עוצמתיים ומלאי כוח וחיו חיי נצח, אלא אם רצחו זה את זה, דבר שתמיד עשו בשמחה ובלב חפץ.

            ברגיל היו האלים בטלנים ומשועממים להחריד. וכדי להפיג את שעמומם, הם רצחו, שדדו ונאפו ורימו האחד את השני.  והרוע שזרם בעורקיהם חלחל מטה ונכנס לתוך ה-DNA של בני האדם. ובני העמים שהאמינו בעוצמתם של האלים שלהם, לא האמינו בצדקתם, לא ביושרם ובוודאי שלא במוסריותם.

 :  אלא שהתנ"ך מציג תפיסה הפוכה לגמרי מזו שאנו מוצאים במיתולוגיות הקדומות.

אמת היא שגם לפי התנ"ך עוצמתו של אלוהים היא אין סופית, אך הפער הגדול ביותר בינו לבין האלים האחרים, לא מצטמצם בכך שאלוהים הוא אל יחיד, אלא בכך שהוא מהות הצדק, השלמות, הטוהר והמוסריות. לאלוהים אין אף תכונה שלילית אחת!!!

ואת זה צריך להסביר :

            האמונה בזוהר הטהור, המוחלט והשלם של אלוהים, שאין בו אפילו צל צילו של פגם, היא מאבני הייסוד של התיאולוגיה המקראית. אמונה זו לא אפשרה לכותבי התנ"ך לומר שהאל המושלם ברא עולם פגום.  משום שפגם בבריאה היה מתפרש כהוכחה שאלוהים  עצמו איננו מושלם – וכותבי התנ"ך לעולם לא היו מרשים שנגיע למסקנה שכזו. 

וברגע שאנחנו מבינים את קו המחשבה הזה, ברור לגמרי שאמונתם של כותבי התנ"ך, כפתה עליהם לספר שהאל המושלם ברא עולם מושלם

ואכן גן עדן היה עולם מושלם. המוות לא שרר בו. לא היו בו מחלות, רעב או כל מחסור אחר. והחיות שהסתובבו בו אכלו עשב ופירות, וחיו בשלום זו לצד זו.

  אלא שכותבי התנ"ך לא היו תמימים, ומתוך סיפור גן עדן עולה שהם הבחינו בקושי הגדול שהציבה אמונתם: גן עדן המושלם היה בועה סטאטית, סטרילית וקפואה במקומה. הוא היה קפסולה הרמטית שדבר לא התרחש בו, ולא היה יכול להתרחש בו.

            את הדברים האלה עלינו לומר במילים מדויקות: מצד אחד כותבי התנ"ך היו חייבים לשמור על אמונתם בדבר שלמות הבריאה שברא האל המושלם. מכל בחינה זו אקסיומה שלא ניתן להפריך אותה.

מצד שני היה עליהם להשליך את דיירי הגן אל העולם שבמציאות הוא באמת דומה יותר לגיהינום מאשר לגן עדן.  הם היו חייבים להכניס לתוך הבריאה המושלמת את הפשע המושלם– ואכילת הפרי האסור היה פשע מושלם וגאוני !   (תו מוסיקאי)

תפיסת הטומאה והקדושה בתנ"ך

מבחינה פרקטית גן עדן היה מלכודת ששום חיים אמיתיים לא יכלו להתקיים בו. וכדי שהחיים האמיתיים ייצאו לדרך, בני הזוג הראשון היו חייבים לבצע את הפשע המשולם ולאכול מפרי העץ האסור !

כדי להבין את הדברים האלה, עלינו להקדים ולהסביר תחילה את הסיבה שבגללה אף אחד לא נולד ולא מת בגן הפלאי.

עלינו להבין את העיקרון העומד בייסוד תפיסת הטומאה והקדושה בתנ"ך.  (הדברים הבאים מבוססים על עבודות שכתב פרופ' יעקב מילגרום ז"ל מאוניברסיטת ברקלי. מילגרום היה אחד מחוקרי התנ"ך הגדולים ביותר ב-50 -60 השנים האחרונות, ואני מודה שמחקריו השפיעו עלי מאד.)

מילגרום עמד על עובדה ידועה שלפיה בני העמים הקדומים סגדו לאלים הטובים שבהם האמינו. הם בנו לכבודם מקדשים, הקריבו להם קורבנות והגישו להם מנחות. הם סגדו לאלים שלהם והתפללו שיגנו עליהם מפני פגיעתם הרעה של האלים הרעים, של הדמונים ושל רוחות המשחית שסרו למרותם. שכן, השדים ורוחות המשחית היו מזוהים עם הטומאה והזוהמה, עם המוות והמגפות, והרעב והמלחמות שפגעו באדם ובחיות.

            במילים אחרות, מילגרום דיבר על עולם דואלי, שבו פעלו למן ראשית הימים שני כוחות טמירים שהיו עויינים זה לזה : מהצד האחד עמדו האלים שייצגו את כוחות האור (אהורה מאזדה במיתולוגיה הפרסית), ומנגד עמדו האלים שייצגו את כוחות השחור (אהרימן).

            האלים המזוהים עם כוחות האור היו מקור השפע בעולם. הם סייעו לבני האדם והגנו על ערי מגוריהם. הם דאגו לשלומם של חיות הבית שגידלו,  והודות להם החיטה בשדות לבלבה והבשילה, והפכה לחם שהוא המזון הבסיסי של האדם.

            לעומתם, האלים שייצגו את כוחות השחור, היו אדוניהם של  השדים ושל רוחות המשחית, שזרו הרס ומוות על פני האדמה. הם היו מחוללי כל אסון שפגע באדם וניפץ את חייו לאלפי רסיסים שלעולם לא ניתן היה לאחותם. 

ומתוך הכתבים שהותירו הקדמונים, ברור לגמרי שלמן שחר הימים כוחות האור וכוחות השחור נלחמו זה בזה על ההגמוניה בשמים ועל פני הארץ, ולכן כל כך חשוב היה שבני האדם יעמדו לצידם של כוחות האור ויסייעו בידם.  (* ומי שקרא את הסדרה שהוקדשה להארי פוטר החביב, יודע ש ג'י קיי רולינג שלמדה לימודים קלאסיים באוניברסיטה, הושפעה ממלחמות האלים …*).

הנקודה שאותה הדגיש מילגרום, הייתה שהקדמונים האמינו שהטומאה המזוהה עם כוחות המשחית, היא ממאירה ודינאמית. היא יכולה לעבור ממקום למקום וכמגנט היא  נמשכת למקומות קדושים, כמו מקדשים, במטרה לסלק מהם את האלים הטובים.

            לכוחות המשחית שהיו מחוללי הטומאה, הייתה תכונה נוספת, מאיימת באותה מידה: הם נהגו לחדור לתוך גופות של בני אדם מתים ובהם מצאו את משכנם. ומתוך גוף המת, הם הגיחו והתנפלו על בתי המקדש שבנו הקדמונים לכבוד האלים הטובים, במטרה לטמא את המקדשים ולבסוף להשתלט עליהם ועל בני האדם (ואותם  להפוך לעבדים שלהם). ומכיוון שהדמונים נהגו לשכון בתוך גוויות של בני אדם מתים, בני העמים הפגאניים האמינו שגוף אדם מת הוא המקור לטומאה החמורה ביותר. 

            מילגרום הדגיש בצדק גמור, שהקדמונים ראו בטומאה גורם חיצוני לאדם, משום שהיא נגרמה ע"י האלים המזוהים עם כוחות השחור , ולא ע"י האדם – ואחרי שהבהיר הבהר היטב את הדברים האלה, הוא הפליג לתנ"ך.  

לדבריו, כותבי התנ"ך אימצו את האמונה, שלפיה לטומאה יש כוח משחית ודינאמי, שנמשך אל הקודשים ומזהם אותם. אך מכיוון שהם האמינו בקיומו של אל אחד, טהור ומושלם, לא הייתה להם ברירה אלא לייחס את הטומאה לאדם. ואכן, הטומאה בתנ"ך היא מטבע האדם (מישראל), ומסיבה זו התורה משובצת בדיני טומאה, ובדיני טוהרה שמורים לו כיצד להיטהר מהטומאה שנוצרת בו.

            וכאן חשוב להדגיש נקודה נוספת : למרות שלפי התנ"ך האדם הוא מקור הטומאה, הטומאה איננה נתפסת כחטא או כעוון (אלא אם בני ישראל מפירים בכוונה ובזדון ליבם את החוקים שנתן להם אלוהים).  

למשל, הפרשות הנוצרות בגוף האדם מייצרות טומאה קלה (יחסי מין, דם המחזור החודשי ועוד). האדם לא יכול להימנע מלקבור את מתיו, ולכן הוא בא במגע עם טומאת מת, שגם בתנ"ך היא נחשבת לחמורה שבטומאות (ועל כך מפורט בפרק יט שבספר במדבר).

ומכיוון שכל הטומאות הללו הן חלק טבעי ממהלך חייו של האדם, הן לא פשע. אך הכרח הוא להיטהר מהן שכן, כבר אמרנו שהטומאה היא דינאמית ונמשכת למקומות קדושים, ואלוהים איננו סובל שום טומאה.

ואחרי הקדמה זו  ניפרד ממילגרום ונחזור לסיפור גן עדן  ולדילמה שעמדה לנגד עיני כותביו.  

            ברור מאליו שגן עדן, שאותו נטע אלוהים ושבו נהג להתהלך לרוח היום, היה המקום הקדוש ביותר על פני האדמה, ולכן חובה הייתה לשמור על טהרתו.  

וברגע שאמרנו את זה, אמרנו את הכל !!!

אסור היה באיסור חמור שצל צילה של טומאה תחדור לתוכו. וראשית לכל, אסור היה להוליד בו ילדים, או חמור מכך, למות בו – ועולם שאיש לא נולד ולא מת בו, הוא מקום סטאטי. קפוא.

   נוכיח את מה שאמרנו ונראה כיצד דברינו משתלבים עם סיפור גן עדן.

פרק יב שבספר ויקרא מפרט את דיני הטומאה והטוהרה המתייחסים ליולדת. מכיוון שדם הלידה נחשב טמא (וכך גם דם המחזור החודשי), קיים פרק זמן מסוים שבו אסור היה ליולדת להיכנס לבית המקדש, ורק אחרי שקיימה טקס היטהרות –  הותרה לה הכניסה למתחם קדוש.

            ומכיוון שדם הלידה הוא טמא – ומטמא,  ניתן להבין מדוע האדם נוצר מחוץ לשערי גן עדן (ומדוע נוצר מעפר שאיננו מקבל טומאה). ציטוט:

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם,  עָפָר מִן הָאֲדָמָה.  וַיִּפַּח בְּאַפָּיו  נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם  לְנֶפֶשׁ חַיָּה

ולאחר שאיש העפר נוצר, הביאו אלוהים לגן הקדוש: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים  אֶת הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן  לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ

( : הערה חשובה: החיות נוצרו בגן עדן ואין בעיה עם זה. חיות לא נחשבות טמאות ולכן גם אין להן דיני טוהרה. חלקן אמנם טמאות לאכילה, אך הן לא טמאות כשלעצמן).

 :         האישה הראשונה אמנם נוצרה בגן עדן, אך היא לא נוצרה כתוצאה של זיווג (שהרי יחסי מין מיצרים טומאה ויש להיטהר במים לאחריהם) כי אם מהצלע של האדם. והיות שטומאה נלווית ליחסי מין ולדם הלידה, ברור שבני הזוג הראשון הזדווגו והולידו ילדים רק לאחר שגורשו מגן עדן.  

            הדברים שאמרנו עד כה התייחסו אל הקצה הראשון של החיים, שמסביר מדוע אף אחד לא נולד בגן עדן. ועכשיו נתייחס לקצהו הסופי – אל המוות.

אמרנו שהקדמונים האמינו שגוף האדם המת מייצר את החמורה שבטומאות, ושכותבי התנ"ך אימצו אמונה זו. ואכן הטומאה הנוצרת מגוף האדם המת מוגדרת  כ"אבי אבות הטומאה"(רש"י על במדבר יט כב ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת מת, ה ), ומסיבה זו  היא  מחייבת פרוצדורה מורכבת כדי להיטהר ממנה (במד' יט),

ומכאן מובן שאם דם הלידה נחשב טמא ושעל כן האדם נוצר מחוץ לגן עדן, קל וחומר שאסור היה למות בו. משום שטומאת מת נחשבה לחמורה ולממאירה שבטומאות.              תו מוסיקאלי.     

פרי עץ הדעת טוב ורע

 :  כותבי התנ"ך לא היו תמימים ולא חיו ב-  la la land . הם הבינו היטב את המכשלה שהציבה האמונה באל האחד, שבהכרח ברא עולם מושלם וטהור כמותו, אך שכדי שיישאר מושלם וטהור, החיים בגן שנטע קפאו על מקומם.  

וכדי שהעולם הריאלי ייצא לדרך, היה עליהם למצוא דרך להשליך מהגן את בני הזוג הראשון, ואת החיות איתם  – וכאן פרי עץ הדעת טוב ורע נכנס לשימוש.

  נחזור לרגע נוסף למיתולוגיות הקדומות. מי שמעיין בהן נוכח לדעת שכל עם ועם ייחס לאלים שלו את בריאת העולם, את האדם ואת החיות ואת כל מה שמצוי בו – ובכך שני סיפורי הבריאה שבתנ"ך אינם נבדלים מהם באופן מיוחד.  

            אך המיתולוגיות מספרות דבר נוסף: הן מספרות שהאלים שתמיד היו עצלנים, מפונקים, רעבים  וזללנים (האודיסאה והאליאדה. אודיסאוס שחט לכבוד האלים רפתות שלמות…), יצרו סימביוזה בינם לבין האדם.  הסימביוזה: האלים ובני האדם אכלו את אותו מזון עצמו. וכדי שסימביוזה הזו תוכל להימשך, וכדי שבני האדם יוכלו להאכיל את האלים (וכל מערכת הקורבנות בנויה על התפיסה שהאלים אוכלים), האלים העניקו לאדם גרגר אחד מהידע שלהם, כדי שיוכל לכלכל אותם, וגם קצת את עצמו.    

            למשל, אוסיריס אל החקלאות המצרי,  ודמטר אלת הדגן מיוון, לימדו את בני האדם את עבודת האדמה. הם לימדו אותם  לזרוע חיטה ולדוש אותה לקמח, שממנו אפו לחם.

            פרומתיאוס העניק את האש לבני האדם. הֶפַייסְטוֹס  (Hephaestus) שמוכר בשמו הרומי וולקן (Vulcan), היה אל הנפחות וחרושת הברזל, שהעניק לאדם את ידע הנפחות, ולכן הוא יודע לייצר כלי עבודה וכלי נשק עשויים ברזל.

            דיונוסוס (באכחוס בשמו האחר) אל הגפנים, לימד את בני האדם את אומנות גידול הענבים. למרות שהוא מזוהה פעמים רבות עם שכרות והוללות ושכרות, אין מי שיפחית מחשיבותה של אומנות זו.

            אאה ( Eah) אל החכמה והמאגיה של בבל, העביר לקוסמים את הלחשים וההשבעות הדרושים כדי להפוך את צמח "הלב", שהיה רעיל ומביא מחלות, לצמח מרפא שהשותה ממנו החלים ממחלתו. והאלות לימדו את הנשים את מלאכת האריגה ורקיחת תרופות מצמחי מרפא.

            והנה, בניגוד לאלים שהעניקו לבני האדם ידע מעשי הנחוץ לקיומם, אלוהים לא העניק לבני הזוג הראשון שום ידע. (ובאמת, החיים בגן עדן גם לא הצריכו שום מיומנות.) ואם לא די בכך, הוא אסר עליהם לאכול מפרי העץ שהודות לו הם יכלו להבחין  בין טוב  לבין רע.  

למה???

איזו תכלית משרת איסור כל כך מוזר וחסר היגיון זה?

ולא פחות חשוב מכך: מדוע הפרת האיסור האלוהי, הוא הפשע המושלם שחילץ את כותבי התנ"ך מהמלכודת שהציבה אמונתם (בדבר האל המושלם שברא עולם מושלם)?

  נתחיל בכך שנתמקד בשתי הסגולות הנפלאות שהיו לפרי עץ הדעת טוב ורע.

הסגולה הראשונה היא דעת במובן הטוב והנעלה ביותר. הודות לה האדם היה מסוגל  להכיר בקיומו של אלוהים, לדבר איתו, להבין את מצוותיו ואת חוקיו, דבר שאף חיה זולתו לא מסוגלת לעשות.

            למשל, מחבר ספר משלי אמר: יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת (א, ז) ובמקום אחר נאמר: לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת; וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִיוֶּלֶת (שם. טו, ב). הנביא ישעיהו אמר (יא): כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה, כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

ישעיהו שתיאר את התכונות שיאפיינו את המשיח לבית דוד הוסיף ואמר: וְנָחָה עָלָיו  (על המשיח) רוּחַ יְהוָה  רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה  רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה  רוּחַ דַּעַת  וְיִרְאַת יְהוָה (יש' יא  ב).  משה שהסביר ליתרו, חותנו, את תפקידו אמר:

וְהוֹדַעְתִּי  (=לבני ישראל) אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים  וְאֶת תּוֹרֹתָיו (שמ' יח,  טז)

לעומת זאת, פרעה שלא הכיר בקיומו של אלוהים אמר: מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ  לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל. לֹא יָדַעְתִּי (=הכרתי) אֶת יְהוָה,  וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ (שמ' ה, ב).

הסגולה השנייה שנמצאה לפרי העץ האסור היא לא פחות מרתקת. הפרי הכיל בתוכו את המוות !  כלומר, המוות שהוא הדבר הכי טמא, מזוהם וממאיר שיש, היה כלוא בתוך הפרי שנמצא בגן עדן, בגן שאותו אסור לטמא!  וכך אמר אלוהים לאדם הראשון:

מִכֹּל עֵץ הַגָּן  אָכֹל תֹּאכֵל.  וּמֵעֵץ  הַדַּעַת טוֹב וָרָע  לֹא תֹאכַל  מִמֶּנּוּ: והנה בא הנימוק:  כִּי  בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ, מוֹת תָּמוּת

ומכאן מובן שברגע שהשניים אכלו מהפרי האסור, הם חילצו ממנו את המוות ואת הטומאה. באותו רגע ה-DNA שלהם ושל כל החיות השתנה והם הפכו בני תמותה. ומכיוון שגוף המת של האדם, הוא המקור לסוג הטומאה החמורה ביותר, הכרח היה לסלק את זוג החוטאים מגן עדן.  זאת ועוד, מהרגע שהשניים אכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע, האדם הפך יצור תבוני ואוטונומי – ואת זה צריך להסביר. תו מוסיקאלי

  נתייחס תחילה למשמעות ידיעת הטוב והרע.

אמרנו שהעובדה שהאדם הפך יצור תבוני, אפשרה לו ולכל צאצאיו אחריו לדבר עם אלוהים, להבין את חוקיו ולמלא את רצונו .

 אך חשובה בהרבה היא העובדה שלפי התיאולוגיה המקראית יכולת ההבחנה בין טוב לבין רע, הפכה את האדם מישראל ליצור אוטונומי שמחליט בעצמו אם ללכת בדרך הטובה ולמלא את החוקים שנתן לו אלוהים, או ללכת בדרך הרעה ולהפר אותם בזדון ליבו. זאת בידיעה שלטוב או לרע, מעשיו גוזרים את גורלו– ונראה איך עובדת השיטה.   

            כפי שיודעים כולם, אלוהים שברא את העולם, קבע בו את החוקים, שאנחנו מכנים "חוקי הטבע". אבל חוקי הטבע אינם חלים עליו, משום שאלוהים עומד מעל לטבע. הוא האדון השולט על הסדר הקוסמי, ולכן ביכולתו לכפות עליו את רצונו.

            ברצותו יכול אלוהים לעצור את מהלכם של השמש והירח כפי שעשה בימי כיבוש יהושע את הארץ (ובהזדמנות חגיגית זו הוא זרק אבנים מהשמים שפגעו באויביו של יהושע. פרק י).

            ברצותו, שינה אלוהים את מהלך השמש, שזרחה במערב ושקעה במזרח, כפי שעשה בימי מחלתו של המלך חזקיהו (מל"ב כ. הצל שהטילה השמש נעה לכיוון השקיעה במזרח).  

            אלוהים, כמובן, הוא האדון של כל החיות בטבע. (בנאום הכביר שנשא מן הסערה, מנה אלוהים את כל החיות שעליהן הוא דואג ושאותן הוא מאכיל, שגם הן סרות למרותו. איוב, לח-מא. מוטיב קבוע שמוצאים בתהילים)

אנחנו יכולים לעבור על כל סיפורי התנ"ך ולהוכיח, אחד לאחד, שאלוהים שולט על כל בריאתו, אך לא שולט על הבחירות שעושה האדם!

שכן, ברגע שהאדם אכל מפרי עץ הדעת טוב ורע הוא חדל להיות יצור אינסטינקטיבי שפועל כשאר החיות בהתאם לאינסטינקטים שקבע בו אלוהים. מעכשיו הוא יצור אוטונומי שמחליט את החלטותיו וקובע לעצמו אם ללכת בדרך הטובה, או בדרך הרעה. והבחירה שעושה היא הבסיס למה שחוקרי התנ"ך מכנים בשם תפיסת הגמול.

 :    תפיסת הגמול שחוצה את התנ"ך לאורכו ולרוחבו, היא משוואה פשוטה שאומרת, שאם האדם (מישראל, כמובן) יבחר ללכת בדרך הטובה וימלא את כל המצוות והחוקים שנתן לו אלוהים, אזי אלוהים יגמול לו על טובו ויברך אותו. ואם יחליט ללכת בדרך הרעה ולהפר את החוקים שקיבל, אזי אלוהים יענישו בחומרה.

פרק כח שבספר דברים ממחיש משוואה זו בצורה מדויקת. להלן, בקיצור רב ותוך דילוגים רבים, הצלע של הברכה:

וְהָיָה  אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ  לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו  אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם  … וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה  וְהִשִּׂיגֻךָ,  כִּי תִשְׁמַע  בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. 

בָּרוּךְ אַתָּה  בָּעִיר, וּבָרוּךְ אַתָּה  בַּשָּׂדֶה. בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ, וּפְרִי אַדְמָתְךָ … בָּרוּךְ טַנְאֲךָ  (=סל שנועד לשאת תבואה) וּמִשְׁאַרְתֶּךָ (=הכלי שלתוכו מכניסים את השאור, שמביא להתפחת העיסה שממנה מכינים לחם). 

בָּרוּךְ אַתָּה  בְּבֹאֶךָ, וּבָרוּךְ אַתָּה  בְּצֵאתֶךָ. 

יִתֵּן יְהוָה אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ  נִגָּפִים לְפָנֶיךָ … יְצַו יְהוָה אִתְּךָ  אֶת הַבְּרָכָה  בַּאֲסָמֶיךָ  וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ; וּבֵרַכְךָ  בָּאָרֶץ  אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ … 

 יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב, אֶת הַשָּׁמַיִם,  לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ  וּלְבָרֵךְ  אֵת כָּל מַעֲשֵׂה       יָדֶךָ                                                                              דברים כח, א-יד

הצלע השנייה של המשוואה מונה את העונשים המצפים לבני ישראל, אם יבחרו ללכת בדרך הרעה ולהפר את המצוות שנתן להם אלוהים – ושוב תוך דילוגים רבים:

וְהָיָה  אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ,  לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו  אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם,  וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה  וְהִשִּׂיגוּךָ. 

אָרוּר אַתָּה  בָּעִיר, וְאָרוּר אַתָּה  בַּשָּׂדֶה…. אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ  וּפְרִי אַדְמָתֶךָ…. אָרוּר אַתָּה  בְּבֹאֶךָ,  וְאָרוּר אַתָּה  בְּצֵאתֶךָ יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה … עַד הִשָּׁמֶדְךָ …. יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף  לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ…. וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה  לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.   וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל  לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ….  וְהִפְלָא יְהוָה אֶת מַכֹּתְךָ  וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ:  מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת  וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים

כל הדברים הנחמדים האלה יקרו :

אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת  אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת,  הַכְּתֻבִים  בַּסֵּפֶר הַזֶּה,  לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא  הַזֶּה,  אֵת  יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

   נסכם בקצרה את מה שאמרנו עד כה

כפי שעולה מדברינו ומהציטוטים שהבאנו שני דברים בלתי הפיכים התרחשו ברגע שבו בני הזוג הראשון הפרו את האיסור ואכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע.

            האחד, הם הפכו יצורים תבוניים, אוטונומיים, שיודעים מראש שמעשיהם, לטוב או לרע, גוזרים את גורלם.  ותפיסת הגמול שקובעת שהאדם נושא באחריות למעשיו, היא הנגזרת הראשונה של אכילת הפרי האסור. היא חוצה את התנ"ך ועומדת בייסוד דברי הנביאים וספרות הנבואה.

            שנית,  אכילת הפרי הפעילה את מנגנון המוות שמזוהה עם הטומאה.  וברגע שהמנגנון הופעל, כדי לשמור על טוהרת הגן האלוהי, הכרח היה להשליך מתוכו את זוג הפושעים ואת כל החיות יחד איתם.

במילים אחרות, אכילת הפרי האסור הייתה הפשע המושלם. גן עדן, שייצג את הבריאה המושלמת של האל המושלם, נשאר טהור וללא כל פגם. וגירוש זוג החוטאים מתוכו  אפשר לעולם הריאלי, שבו כתובה תעודת הפטירה של כל מי שנולד, לצאת לדרכו.  כותבי התנ"ך אכלו את העוגה ושמרו אותה שלמה

ואולי לא … (כפי שנראה מייד, הם התירו מלכודת אחת וטמנו לעצמם מלכודת שנייה  ….)

הגירוש מגן עדן  ועידן אחרית הימים

   שערי גן עדן, זה שעל פני האדמה, ננעלו (ועל שערי גן עדן שבשמים מסופר בספרים החיצונים, ששרון ו  הקדישו להם 6 פרקים, שאותם ניתן למצוא באתר שלנו).

אך שערי הגן חייבים להיפתח בשנית בעידן אחרית הימים – ולא בכדי.

משום שהרצף ההיסטורי שעליו מספר התנ"ך, הוא רצף של אסונות כבדים, של שנות רעב, מלחמות והגליות. הגליות שרוקנו את הארץ מ-70% ואולי אפילו יותר מתושביה. ולפי תפיסת הגמול האסונות הנוראים האלה הם עונש בידי שמים על פשעי ישראל!  

בני ישראל שיכלו ללכת בדרך הטובה, בחרו בכוונה ללכת בדרך הרעה. הם פשעו כלפי אלוהים. הם  הכעיסו אותו ולכן הוא שלח עליהם את אויביהם שהשליכו אותם מעל אדמתו והפיצו אותם לכל עבר. ותפיסה נוקבת וחד-משמעית זו חוצה את כל ספר שופטים, מלכים ואת כל הספרות הנבואית.

            אלא שלתפיסת הגמול יש חולשה גדולה שמסכנת את האמונה בדבר צדקתו של האל הגדול שהוא מהות הצדק והמשפט.

היא אולי מוכיחה שאלוהים שופט בצדק את בני עמו, אך מוכיחה דבר נוסף : שהוא לא אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, כי אם אל חסר רחמים וחמלה. הוא אל ששופט למוות את בני עמו, ששלוח בהם מגפות ואוייבים להשמידם.     

כותבי התנ"ך ידעו היטב שקורות ישראל שעליהם סיפרו מעידים שאלוהים לעולם איננו סולח לבני עמו.

ומי שפותח את התנ"ך, ומי שמעיין בדברי הנביאים, סופג מבול נוראי של דברי זעם והטחות אשם על פשעים שבני ישראל ביצעו, כביכול.

 :         המילה 'תועבה' חוזרת מאות פעמים בספרות הנבואית. ישעיהו כינה את בני ישראל בשם "בנים משחיתים", עושי תועבה, שהפכו את ירושלים, הקריה הנאמנה, לעיר של מרצחים. ירמיהו האשים את בני ישראל שהשחיתו את הבריאה, שביצעו  פולחן אלילי מזוויע ואסור לחלוטין, שבו אבות שרפו את בניהם ובנותיהם. הוא האשים את הנביאים שמנבאים דברי שקר בשם אלוהים. פשעי ישראל מצדיקים לדעת הנביא עמוס, מדוע מכל 1000 אנשים מישראל, ישאיר אלוהים 100. ומכל 100 הוא ישאיר  10 (ה, ג) – וזו רק ההתחלה.

            במילים אחרות, מניית הפשעים האיומים האלה היא עדות לצדקת משפטו של אלוהים, ומסבירה מדוע העניש אותם בחומרה כל כך גדולה. מניית פשעי ישראל נותנת צידוק תיאולוגי לאירועים הקשים שעליהם מספר התנ"ך, שבאמת התרחשו במציאות.  

 :  אלא שמציאות קטסטרופלית, שמוסברת תמיד וללא יוצא מהכלל כעונש מידי האל הזועם על פשעים אבסורדיים ולא הגיוניים, שביצע עם שבמציאות גווע למוות ובקושי שרד,  לא מותירה מקום לתקווה, לאופטימיות ולחסד.

            כותבי התנ"ך, ובהם הנביאים כמובן, היו חייבים להיחלץ מהמלכודת של תפיסת הגמול, שהיא הנגזרת הראשונה של אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע.  תפיסה שאומרת שבני ישראל הם ייצורים תבוניים ואוטונומיים, שבחרו בכוונה להפר את מצוותיו של אלוהים וללכת בדרך הרע, ושלכן אלוהים מעניש אותם במלוא חומרת הדין.

            במציאות, תפיסת הגמול, שאומרת "ייקוב הדין את ההר" (סנהדרין ו,ב) הפכה את אלוהים לאל מרשיע, חסר פשרות, חסד וחמלה. תפיסת הגמול מוכיחה שאלוהים הוא אל חזק ועוצמתי, אך לא צודק  – והמראות המופלאים של עידן אחרית הימים שממלאים את ספרות הנבואה מתקנים את המלכודת שעומדת בבסיס תפיסת הגמול.  

  ועכשיו נסביר מהו עידן אחרית הימים

התנ"ך מציג תפיסת זמן ליניארית, קווית, שלפיה הזמן מתקדם מבריאת העולם אל קיצו. מהתחנה הראשונה אל התחנה האחרונה.

            בקץ הימים, ממש בדקה האחרונה לקיום העולם שבו אנחנו חיים, יקום אלוהים מעל כסאו וישפוט את היקום : את השמש והירח, ואת האדם – וזה יהיה יום הדין הגדול, שבו תמוגר הרעה מהעולם.  

            האדמה תזדעזע. אורם של השמש, הירח והכוכבים יכבה. ועלטה כבדה, כמו זו שקדמה לבריאה, תשוב ותכסה את העולם. ניתן דוגמה מתוך פרק ב שבספר יואל:

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן  וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי … כִּי בָא יוֹם יְהוָה,  כִּי קָרוֹב.  יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה,  יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל ….  כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם –  וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף (= לא יבוא בשנית….) לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ,  וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה.  כְּגַן עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו – וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה …. שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ  וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם.

ומייד לאחר שהרעה תכלה מהעולם, יפציע זוהרו של עידן אחרית הימים, שמחזיר אותנו לשפע ששרר בגן עדן:

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה, יֵלְכוּ מָיִם; וּמַעְיָן מִבֵּית יְהוָה יֵצֵא, וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים.  … וִיהוּדָה, לְעוֹלָם תֵּשֵׁב; וִירוּשָׁלִַם, לְדוֹר וָדוֹר. (יואל ד).

 :  ויחזקאל שתיאר את ימי השפע העתידים לבוא בעידן אחרית הימים,  תיאר את ים המלח, ים המוות, כמקום שנרפא,  ועתה הוא שורץ דגה רבה, שעל גדותיו גדלים עצים שעליהם לא נובלים ופריים לא תם (מז).

  ומכיוון שאי אפשר בלי ספר ישעיהו, ניקח דוגמה מפרק יא, שממחישה שהשינוי הוא לא רק בגיאוגרפיה של ישראל, אלא גם בטבע של החיות.  כאשר עידן אחרית הימים יתגשם, הטורפים והנטרפים יחזרו לחיות בשלום ובאחווה (ויהפכו טבעוניים):

 וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ

 וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ;  וְאַרְיֵה  כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. 

ועוד תיקון ייעשה בעידן אחרית הימים. כזכור, לפני שהשליך אלוהים את האדם מגנו, הוא השית איבה בינו לבין הנחש. והנה בא התיקון ליחסים בין השניים:

וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק  עַל חֻר פָּתֶן; כלומר, תינוק שעדיין יונק, ישתעשע מעל לחור שבו מסתתר פתן, שהוא נחש ארסי.

וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.  גמול הוא ילד בן שלוש שנים שנגמל מיניקה. ידו הדה – הושיט את ידו. ובמילים פשוטות, תינוקות ישתעשעו מעל המאורה של הפתן ושל הצפעוני. ועכשיו החתימה שמחזירה אותנו לעץ הדעת:

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי:  כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה, כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

עידן אחרית הימים, שעוד מעט יבוא ויגיע, הוא חלק מתוכנית העבודה של אלוהים ואיננו מותנה בחזרה בתשובה. באחרית הימים, המציאות ששררה בגן עדן תשוב ותתגשם. תפיסת הגמול תתבטל ויש מקום לאופטימיות, ואלוהים יהיה טוב ומיטיב, יש תקווה ויש למה לצפות.  

סיכום

 :  נסכם את הדברים שאמרנו בפרק זה.

בספר בראשית מצויים שני סיפורי בריאה. הראשון מספר כיצד ברא אלוהים את העולם במשך 6 ימים ומדוע קידש את היום ה-7 – וכבר אמרנו שנקדיש לסיפור חשוב ומהפכני זה פרק מיוחד.  הסיפור הבריאה השני ששם במרכזו את המעשה שהתרחש בגן עדן, עמד במרכז הפרק הזה.

            כפי ש  ואני הראנו, סיפור גן עדן הוא אבן הייסוד שעליו מושתתת תפיסת הגמול. ותפיסת הגמול היא הבסיס ליחסים שבין אלוהים לבין בני עמו. היא הבסיס לכל מערכת החוקים, שנתן אלוהים לבני ישראל, שהרי הם אכלו מפרי עץ הדעת.  

            ממבט מלמעלה ובהסתכלות כוללת על התנ"ך, סיפור גן עדן ונגזרותיו, הוא הדבק התיאולוגי שמדביק יחד את כל סיפורי התנ"ך.  הוא מספר מדוע האל המושלם ברא, בהכרח עולם מושלם, אך קפוא. סיפור אכילת הפרי האסור מספק הסבר מדוע הושלכנו מהגן האידילי, לעולם הריאלי. הוא מספק הסבר למערכת היחסים שבין אלוהים לבין בני ישראל, שעומדת בבסיס התנ"ך. הוא הבסיס לספרות הנבואית  ולתהילות הנפלאות שבספר תהילים.  

ואם נשלוף את האבן הזו מספרנו, נישאר עם אסופה ספרותית ששום דבק לא מלכד אותה יחד.  

            בה בעת, סיפור גן עדן הוא מלכודת שכותבי התנ"ך טמנו לעצמם בלית ברירה.  משום שהאמונה שלפיה האדם אכל מפרי עץ הדעת, הפכה אותו לייצור אוטונומי, שברצותו ממלא את החוקים שנתן לו אלוהים, וברצותו מפר אותם – ונענש. וקורות ישראל שכותבי התנ"ך סיפרו עליהם, שהם רצף של אסונות שבאו זה לאחר זה, מוסברים כעונש בידי שמים. במציאות, תפיסת הגמול הפכה להיות הגולם שקם על יוצרו. והפשעים המזעזעים שבני ישראל כביכול ביצעו, הצדיקו  מדוע אלוהים העניש אותנו, אך בסופו של דבר הזיקו לאמונה בדבר צדקתו של אלוהים.  

            להבנתנו, ואת זה   ואני הראנו כאן, נבואות הנחמה שמדברות על עידן אחרית הימים הזוהר והמזהיר, נותנות תקווה, לא רק למחר טוב יותר, אלא בעיקר לאמונה שבשמים ישנו אל שהוא גם אל אוהב, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.

            להבנתנו, כותבי התנ"ך היו חייבים להשחיל לספרם את עידן אחרית הימים שבו ייפתחו מחדש שערי גן עדן, שאין בו חיי נצח (זה בספרים החיצונים), אך יש בו שלום, שפע ושגשוג. הם היו חייבים להשאיר פתח לתקווה לעתיד טוב יותר.  שיבוא במהרה. אמן.

קרדיטים

את אות הפתיחה היפה, ואת התו המוסיקאלי שילווה את הפרקים ש  ואני נקליט, כתב, הלחין וקורא מוסיקאי צעיר ומוכשר בשם מעיין טל – מעיין, תודה רבה לך על התשורה היפיפייה שהענקת לפודקאסט שלנו.

            אני מבקשת להוסיף מילה אישית שהיא מאד חשוב:  השחקן שרון אלכסנדר, ועו"ד    בורוכובסקי מקדישים שעות עבודה ארוכות כדי לעזור בהגשת התוכניות שאנחנו מקליטים בפודקאסט שלנו.

הם עושים כן בהתנדבות, משום שהתנ"ך הוא הספר שלהם, של כולנו.  הוא בשום אופן לא שייך לציבור סקטוריאלי אחד.

התנ"ך שייך לנו, הוא שלנו כקולקטיב.  ולכן שרון ו , באים להקלטות. ומסיבה זו עומר בינדר עיצב לנו את האתר, והשחקנית אורנה כץ  הרשתה לנו להשתמש במוסיקה שהלחינה, כתו מוסיקאלי שמלווה את הפרקים ששרון ואני משדרים. ועכשיו מעיין טל הלחין לנו את התו שיילווה את הפרקים ש  ואני נקליט. 

כדי שהתוכניות שלנו יגיעו לעוד ועוד מאזינים, אנחנו צריכים גם את העזרה של המאזינים שלנו. סוף סוף יש לנו רשימת תפוצה באתר, ומי שמעוניין מוזמן להירשם. והשיתופים של המאזינים, הם באמת הדבר הכי אפקטיבי, בבקשה, שתפו את התכניות ברשתות החברתיות שלכם.

ועד כאן תודה רבה ולהשתמע בפרקים הבאים…..

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.