שאול ודוד : הרודף והנרדף – פרק 8
(פרקים יז – כד ; כו)
שלום לכל המאזינים, ותודה שאתם מצטרפים לשרון ואלי לפרק השמיני בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.
בפרק הקודם קיבלנו שלוש פעמים את פניו של דוד וסיפרנו שלושה סיפורים שונים על ימי נערותו ועל האופן שבו סיפורו משתלב בסאגה הגדולה, שבה מעתה יתפוס מקום מרכזי.
דיברנו על שיטת העריכה המיוחדת של ספר שמואל ועל כך שהמחבר הצמיד זה לצד זה נוסחים ורסיסי נוסחים של אותו סיפור עצמו – ומהפאזל של שרידים ששרדו באשר שרדו, הוא יצר סיפור מרתק, עוצמתי ורגשי, ולא הומוגני. ועוד אמרנו, וחשוב להדגיש זאת: החלק הארי של התנ"ך הוא מעשה טלאים של פיסות סיפורים ונבואות שנתפרו זו לצד זו, ושלדעתנו צורת עריכה ייחודית זו הייתה דרך לשמר את הזכרונות שעברו מדור לדור בקרב קבוצות שונות בישראל – ושיטת עריכה של מעשה טלאים זה ילווה אותנו גם בפרק זה.
עלייתו של דוד ושקיעתו של שאול, הם סיפור אחד. ואולי צריך להתנסח בצורה יותר מדויקת: סיפור שקיעתו של שאול לתוך עולם קודר שבו שעות הבהירות וצלילות הדעת הלכו ופחתו, הוא גם סיפור שנות הבריחה הארוכות של דוד מפני המלך שכל עולמו התנקז לנקודה אחת בלבד: להוציא להורג את דוד – ונזכיר את הסיבה לכך.
את הפרק הקודם חתמנו בסיפור הריגתו של גוליית בידי דוד, שהיה נער סמוק לחיים כבן 13, או 14, שטרם צימח פלומת שיער על סנטרו.
הראנו שהמיתוס אודות כוחו העצום של הענק הפלישתי, הוא מגוחך ובלתי אפשרי. כלוחם, גוליית היה חסר כל ערך.
הוא היה כבד, מסורבל ואיטי, ונצלה למוות בתוך 60 ק"ג שריון הנחושת שלבש בחום הארץ ישראלי.
אלא שלמראהו המאיים היה ערך עצום למה שאנחנו מכנים בשם "לוחמה פסיכולוגת". השאגות, הקללות והאיומים שהשמיע כלפי שאול, נוספו על הביעותים שמהם סבל ממילא. ו"מנת היתר" ה – overdose של פחדים שספג מגוליית, שיתק את המלך שהיה מפקד הצבא. ובמקום שיקרין ביטחון על לוחמי, הוא זרה בהם בהלה. וברגע שגוליית התייצב מולם במלוא הדרו, הם נסו על נפשם אחוזי אימה.
ואז הגיע דוד!
משהגיע דוד למחנה של שאול שנאסף בעמק האלה, הוא נתקל באווירת הנכאים והתבוסתנות ששררה בו. וכאשר עלה גוליית לשאוג ולקלל, ראה דוד את שאול חסר האונים ואת לוחמיו בורחים לכל עבר.
דוד ראה דבר נוסף: את נקודת התורפה במעטפת הנחושת שעטפה את הפלישתי מכף רגל ועד ראש.
המצח, המצח היה חשוף!
וכל מה שצריך כדי לפגוע במצחו של ענק שלא ניתן להתקרב אליו, זה נשק קטלני שיכול לפגוע ממרחק. ונשק קטלני שכזה היה קלע אבנים שנועד לפגוע ממרחק בחיות טורפות שאיימו על עדרי הצאן שיצאו למרעה. ודוד, שהיה רועה צאן, היה צלף מחונן.
הוא אמד את המרחק שבו אבן שנורתה מהקלע עדיין טסה בשיא המהירות, והרג את גוליית – ובכך הוכרעה המלחמה בעמק האלה, ובכך הסתיים גם פרק יז.
תו מוסיקאלי
הקלות שבה הרג דוד את גוליית, הייתה נקודת השבר הגדולה של שאול. נפשו שכבר הייתה סדוקה לסדקים, התפרקה לאחר המלחמה לחתיכות, שאותן עד יום מותו לא ניתן יהיה לאחות. ברגע אחד הבין שאול שהמניפולציות של גוליית הכריעו אותו, ושאבן הקלע שירה דוד פגעה בשתי ציפורים: היא הרגה את גוליית וחשפה את חולשתו לעיני חייליו.
הירי המוצלח של נער כבן 14 הפך באבחה אחת, שבינה לבין המציאות אין דבר וחצי דבר, לחתרנות מרושעת, זדונית, שאיימה עליו ועל מלכותו. שאול סימן את דוד כאויב – ואויבים צריך לחסל.
פרק יח שחותם את סיפור המערכה בעמק האלה, מתאר את קבלת הפנים שערכו הנשים לשאול ודוד בשובם מהמלחמה:
וַיְהִי בְּבוֹאם… וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר, וְהַמְּחֹלוֹת (מחוללות, רקדניות) לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים, בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים (אין הדרת נשים בתנ"ך, ואין בו חרדים ושונאי נשים. ולכן נשים שרו ורקדו וניגנו בימים של שמחה, וקוננו בימים של צער. ואיש לא הוריד אותן מהבמה, או נמלט מחדר האוכל הפלוגתי למראה בחורה). וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו. וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה . וַיֹּאמֶר : נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים, וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה. וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה.
ברור שמילות השיר המליציות הן דברי שבח מוגזמים שנועדו להאדיר את המנצחים. אך גם אם דוד לא היכה רבבות פלישתים ושאול לא היכה אלפים, שירת הנשים חידדה את תחושת כישלונו, והחל מרגע זה ואילך שמו של דוד יהיה חקוק על כל אחד מההתקפים שמהם יסבול בעתיד. ושאול שנרדף על ידי שמואל במשך שנים ארוכות, יהפוך מנרדף לרודף. והמטרה האחת שלה יקדיש את המשך חייו, תהייה ליירט את דוד ולהפילו ארצה.
תו מוסיקאלי
הרדיפה הראשונה
בפרק הקודם הבאנו שלוש גרסאות המספרות על ימי נעוריו של דוד. ועכשיו נביא שלוש גרסאות המספרות כיצד החולי שהשתלט על שאול, אילץ את דוד לברוח מביתו.
הגרסה הראשונה היא המשך ישיר לביעותים שמהם סבל, ושעליהם דיברנו בהרחבה בפרק הקודם : עבדיו של שאול חרדו לשלומו וביקשו לו מנגן, שנגינתו תרגיע את רוחו המעונה. ציטוט קצר מפרק טז:
וְרוּחַ יְהוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל, וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו: הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ. יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר. וְהָיָה, בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְטוֹב לָךְ.”
הפסוק שקראנו משקף תפיסה שרווחה בקרב בני העולם הקדום, שלפיה ביעותים והזיות היו עונש של האלים שנטשו את האדם. ומשהפך חסר הגנה, תקפו אותו הדמונים והשליטו בו טרור.
וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה. פרק טז.
מסיבה כלשהי הקטע שקראנו נחתך באמצע ונעצר בנקודה זו. ומכאן דילג המחבר למלחמה בעמק האלה שבפרק יז. ומשהסתיימה המלחמה הוא חזר למקום שבו עצר והשלים את סיפורו.
המנגינה שבקעה מכינורו של דוד, שהסירה את הרוח הרעה מליבו, איבדה בהדרגה את כוחה המרפא ושוב לא הביאה מזור לייסוריו. וכאשר בעיני רוחו הוא ראה מראות בַּלָהָה בוקעים מתוך קיר ביתו, שאול איבד את היכולת להבחין בינם לבין דוד, והוא תקף את שניהם כאחד : את הקיר ואת דוד. ציטוט מפרק יח:
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל … בְתוֹךְ הַבַּיִת, וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם, וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית . וַיֹּאמֶר : אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר, וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם (שאול ניסה פעמיים לפגוע בקיר ובדוד) וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד: כִּי הָיָה יְהוָה עִמּוֹ, וּמֵעִם שָׁאוּל סָר.
בפעם הזו חזר דוד לנגן בפני המלך. אלא שהמראות שחזרו לחלחל מתוך קיר ביתו ולהלך עליו אימים, ושאול הטיל את החנית שלו פעם נוספת בדוד – ובקיר:
…… וַתְּהִי רוּחַ יְהוָה רָעָה אֶל שָׁאוּל, וְהוּא בְּבֵיתוֹ יֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ, וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד. וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד, וּבַקִּיר. וַיִּפְטַר (ברח ) מִפְּנֵי שָׁאוּל. וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר, וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא. ….
הגרסה שקראנו עכשיו איננה קשורה למלחמה בעמק האלה, ולפי המסופר בה שאול לא ראה בדוד איום על המשך שלטונו. הסיבה שבגללה הטיל בו את חניתו, הייתה משום שדוד ניגן לפניו בשעות של התקפי חרדה. ואז הטלת החנית הייתה לשם הגנה עצמית מפני זעמן של הרוחות שלפתו בגרונו, ולא משום שייחס כוונת זדון לדוד. ודוד ברח מכיוון שנמצא בטווח פגיעתה של חניתו.
תו מוסיקאלי
הגרסה השניה לבריחתו של דוד
הגרסה השנייה שאותה נביא עכשיו, חוזרת לסיפור הריגתו של גוליית. לפי גרסה זו, לאחר המלחמה הובא דוד לביתו של שאול שבגבעת שאול (או בגבעת בנימין, או גבע = שמות שונים של מקום אחד) והצטרף ללוחמיו והתחבב עליהם.
אך אם בעבר פחדיו של שאול היו מפוזרים ולא ממוקדים, הרי שעתה הם התכנסו לנקודה אחת – לדוד. ולכן אנחנו מוצאים ביטויים כמו : וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד, ובמקום אחר: וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא [דוד] מַשְׂכִּיל מְאֹד, וַיָּגָר מִפָּנָיו (יח) ועוד.
בתחילה נקט שאול בתחבולות עורמה כדי לחסל את דוד. בהמשך הוא וויתר על התחבולות והדחף להרוג אותו ניהל את כל חייו.
התחבולה הראשונה הייתה על חשבונה של מיכל בתו, שנכנסת ברגע זה לסיפורנו, ואליה נחזור בעתיד, כאשר נדבר על נשותיו של דוד. אך לפני שנגיע לסיפורה, נזכיר ששאול הבטיח להשיא את בתו למי שיהרוג את גולית (פרק יז) – הבטחה שאיננה רלוונטית לכאן, משום שספר שמואל הוא תצריף של סיפורים רבים ולא סיפור אחד והומוגני. ולכן ההבטחה שנתן שאול בגרסה האחת, לא הייתה מוכרת למקור שסיפק את הגרסה השנייה.
באחד הימים פנה שאול לדוד ואמר לו : הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב. אֹתָהּ אֶתֶּן לְךָ לְאִשָּׁה, אַךְ הֱיֵה לִי לְבֶן חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת יְהוָה.
החלקיק שקראנו השתייך כנראה בידי קבוצה בישראל, ששמרה רסיס של מסורת שלפיו שאול הציע להשיא לדוד את מירב, ולא את מיכל. אך מאחורי דבריו הלבביים, הסתתרה מחשבת זדון שאותה שמר בליבו: וְשָׁאוּל אָמַר (בליבו, כמובן) אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ , וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים
מירב לא ניתנה לדוד, כי אם לאיש בשם עדריאל המחולתי (לטענת החוקרים עדריאל היה מיישוב ישראלי בשם אבל מחולה, ששכן מהעבר המזרחי של הירדן). ומכאן עבר המחבר לגרסה המוכרת לכולם, המספרת על אהבתה של מיכל לבחור הצעיר ויפה העיניים שהובא לבית אביה. ציטוט מקוצר מפרק יח:
וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד, וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ , וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים …. וַיְצַו שָׁאוּל אֶת עֲבָדָו : דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר : הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ ….. וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ.
כאן שאול איננו מדבר ישירות עם דוד, אלא שולח שליחים להפילו בפח שטמן לו: וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיֹּאמֶר דָּוִד הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ, וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה.
תשובת דוד שהוא איש עני, רש, ושעל – כן אין ביכולתו לשלם את מוהר נישואייה של מיכל, מחזירה אותנו לפרקים ישנים שבהם דיברנו על כך שכלה לא ניתנה חינם לבעלה, כי אם תמורת מוהר נישואים (דבר שמסביר את תשובתו של דוד). שאול "פתר" בקלות רבה את הקושי הכלכלי והורה לשליחיו להשיב לדוד:
…. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל : כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד, אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ; וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים.
יש להניח שדוד לא פרסם מודעה בנוסח: "פרס יינתן למאה הפלישתים הראשונים שיתנדבו לעבור ברית מילה ולהיכנס ב"ברית אברהם אבינו" . סביר יותר להניח שכדי להפוך מאה פלישתים ליהודים כשרים ושומרי מצוות, תחילה היה עליו "להרדים" אותם. דוד לא נבהל מסוג המוהר שנדרש ממנו, ועד מהרה הכניס 200 פלישתים בברית אברהם אבינו ואת עורלותיהם הביא לשאול:
וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (=את סוג המוהר שביקש שאול) וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים (=לא חלפה שנה אחת) וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם … וַיִּתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה.
ואחרי שנוספו לענק הפלישתי עוד מאתיים עורלות פלישתים, הפחד של שאול מפני דוד האמיר לשיאים חדשים:
וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי יְהוָה עִם דָּוִד; וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ. וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד, וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָּוִד כָּל הַיָּמִים.
משכשלה המזימה שרקח, הסתיימו משחקי התחבולה ושאול עבר למתקפה ישירה. הוא הורה ללוחמיו לשים מצור על הבית שבו חיו דוד ומיכל ולהתנקש בחייו:
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר; וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר : אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה , מָחָר אַתָּה מוּמָת. וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט.
משנודע לשאול שבתו מילטה את דוד הוא אמר לה:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל מִיכַל לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט
דוד לא חזר יותר לבית שאול ולא חזר למיכל. ומיכל שנתפסה כבוגדת בעיני אביה, נענשה ונמסרה לאיש אחר, לפלטי בן ליש
תו מוסיקאלי
הגרסה השלישית
הגרסה שלישית שמספרת מדוע נמלט דוד, היא עוד סיפור מוכר היטב, והדבר הבולט בה הוא הסולם העולה של מחלתו של שאול, שהחלה להיות מלווה בפרצי זעם ואלימות.
על הניכור ביחסים בין שאול לבין יונתן דיברנו בהרחבה בפרק ה – 6 בסדרה, ועל הרעות העמוקה שנרקמה בין יונתן לבין דוד, נדבר בפרק שיוקדש ליונתן – אך כולם יודעים שהיא נרקמה, וכך בקיצור נכתב בפרק יט:
יְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת דָּוִד …… וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב אֶל שָׁאוּל אָבִיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו : אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ, בְדָוִד . כִּי לוֹא חָטָא לָךְ, וְכִי מַעֲשָׂיו טוֹב לְךָ מְאֹד…… וַיַּעַשׂ יְהוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח; וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי , לְהָמִית אֶת דָּוִד חִנָּם.
יונתן פנה להיגיון הישר, שמובן לכל אדם סביר. הוא ניסה לשכנע את אביו לא לעשות דבר אסור, משום שלא רק שדוד לא פגע בו מעולם, אלא תמיד עשה רק טוב ואף הביא תשועה גדולה לישראל . ובמילים אחרות: יונתן "דרך על כל היבלות" של אביו. שכן מה שנתפס בעינינו כדבר מובן מאליו, התפרש על ידי שאול כהוכחה שהבוגדנות נגדו חלחלה לתוך משפחתו. ובכל זאת, בשלב זה הוא עדיין לא איבד לגמרי את הקשר עם המציאות, וכך השיב ליונתן: ציטוט קצר מתוך פרק יט:
וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן; וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל : חַי יְהוָה אִם יוּמָת. ….. וַיָּבֵא יְהוֹנָתָן אֶת דָּוִד אֶל שָׁאוּל , וַיְהִי לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
דוד חזר לבית שאול, אך הדבר היה רק לרעה. שאול נעשה יותר ויותר חשדן, ממוקד במטרה האחת שהיה חייב להסיר. ודוד שלא הבין מדוע מבקש המלך להמיתו, ברח מפניו. וכך אמר ליונתן בפגישתם הראשונה (פרק כ):
וַיִּבְרַח דָּוִד …. וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן : מֶה עָשִׂיתִי, מֶה עֲונִי, וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי. …. חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת. ….
למחרת אותה פגישה ערך שאול זבח כלשהו, שאליו דוד היה מוזמן. אלא שדוד כבר לא הסתכן להתייצב לפני החנית שהמלך לא הרפה ממנה לרגע. וההיעדרותו מהזבח התפרשה כעוד התגרות מכוונת, ושאול בירר אצל יונתן את הסיבה לה. מששמע את התירוץ הוא התפוצץ :
וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת: הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ.
נתרגם את הקללה האלגנטית לשפה פחות אלגנטית אך מובנת.
הביטוי: "חרון אף" הוא אחד מביטויי הזעם הקשים ביותר בתנ"ך, ולמעט פעמים בודדות, הוא מתאר את זעמו הנורא של אלוהים שמוכן להשחית ולהרוס כל דבר שעומד בדרכו. ומכאן, השימוש בביטוי "חרון אף" מעיד ששאול לא נתקף בכעס רגעי וחולף, כי אם בכעס נוראי שבו הוא ממש נשפך מעצמו ואיבד כל שליטה.
ואז כינה את בנו: "בן נעוות המרדות" : עווה = לעוות דברים. לעקם ולשקר. "מרדות" בא מלשון מרד. ובן נעוות המרדות, הוא בן של אישה פושעת וסוררת, שמורדת בבעלה.
ועכשיו הגיע שאול לשיאו והוסיף: "לבושתך, ולבושת ערוות אמך". ערווה = שם אחר לאיבר המין, או לשיער המכסה אותו. בושת= בושה, כלימה, חרפה. אך בושת יכולה להתפרש גם כאיבר המין (בית בושת). ומכאן שיונתן הוא לא רק בן לאישה סוררת ומורדת בבעלה, אלא שהוא בן לאישה מופקרת מבחינה מינית, שהייתה לא אחרת מאשר אשתו הבכירה שלו עצמו.
ואחרי ששאול סיים לגדף את יונתן ב"אמא שלו", סוף סוף יצאה האמת מפיו והוא גילה שעצם העובדה שדוד חי ונושם אוויר, מהווה איום ישיר על מלכותו:
כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ; וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי, כִּי בֶן מָוֶת הוּא.
יונתן שידע שהחשדות של אביו הן חסרות כל בסיס, העז לחלוק עליו:
וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לָמָּה יוּמַת, מֶה עָשָׂה.
שאול לא חשב פעמיים והטיל את חניתו בבנו: וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ (=להרוג) וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד.
תו מוסיקאלי
סיכום ביניים
נעשה חניית ביניים קצרה ונסכם במילים אחדות את מה שאמרנו. כאשר מקבצים את שלוש הגרסאות המספרות מדוע ברח דוד מפני שאול, מתברר שהמכנה המשותף להן, הוא ההתדרדרות שחלה במצבו של המלך.
התקפי החרדה שבתחילה היו הזיות וחזיונות שווא, שבאו כאשר באו וחלפו כאשר חלפו, הפכו במרוצת הזמן עולם רוחש רעה שהתמלא בוגדים ושונאים. והמלחמה של שאול בבוגדים אלה הפכה יותר ויותר תכופה ואלימה.
לפי סדר הדברים שקבע המחבר, ניצחונו של דוד על גוליית, היה נקודת השבר הגדולה של שאול, שממילא פסע על פי התהום. הנשים שקיבלו בשמחה את המנצחים ושרו: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו, כיבו בבת אחת את שמחת הניצחון מליבו של המלך והציתו את אש הכישלון, שתורגמה כאיום ממשי על המשך מלכותו.
ומעתה כל מי שאהב את דוד ועמד לצידו, נחשב בעיניו מורד במלכות – ולמורדים יש עונש אחד.
מי שפותח את המפה ומתבונן להיכן נמלט דוד, נוכח לדעת שהוא פנה מגבעת שאול ששכנה מצפון לירושלים דרומה, לכיוון מדבר יהודה, אל מקומות מיושבים וגם אל הישימון – מה שכמובן לא עזר לו. משום שכל אימת שהגיח ממקום המסתור שמצא, המרגלים שפרס שאול גילו היכן הוא נמצא , והמצוד אחריו התחדש.
התחנה הראשונה שאליה הגיע הייתה יישוב בשם נוב ששכן מעט צפונית לירושלים (כא). בנוב חי כהן בשם אחימלך, ולפי התנ"ך בנוב חיו משפחות נוספות של כוהנים, ועל כן נקרא היישוב "עיר של כוהנים".
משהגיע דוד לבית אחימלך, נחרד הכהן לראות את חתנו של המלך מגיע רעב ובידיים ריקות. הכהן נתן לו מעט אוכל וכן את החרב של גוליית שהייתה שמורה אצלו. דוד שלא גילה שהוא נמלט מפני שאול לקח את האוכל ואת החרב והמשיך בדרכו.
העובדה שאחימלך סייע לדוד הגיעה לידיעת שאול, שרתח מזעם משום שכל עזרה לדוד אמתה את החשד שהוא טווה רשת שנועדה להפילו, ולכן הוא החליט לסגור את החשבון עם הכהן הזקן, שכלל לא הבין מה היה חטאו ופשעו (פרק כב):
[ו]יֹּאמֶר שָׁאוּל : שְׁמַע נָא בֶּן אֲחִיטוּב (אחימלך נקרא על שם אביו, אחיטוב) וַיֹּאמֶר (הכהן, כמובן) הִנְנִי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָו שָׁאוּל : לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב… לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב (=בוגד) כַּיּוֹם הַזֶּה.
הכהן ההמום הצדיק בתום לב את דוד ואת עצמו, וכך אמר:
וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן, וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ. אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר, כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל.
ההתנגדות של הכהן לדברי המלך יצקה שמן רותח על מדורת החשדות שקדחה במוחו של שאול שאמר:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ: אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו :סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהוָה, כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד, וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי ; וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם, לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי יְהוָה.
(כלומר, לא רק הכהן ישלם בחייו, אלא גם בני משפחתו וכל אנשי הכפר, שלא גילו לשאול שדוד הגיע לנוב).
עבדיו של שאול סירבו לבצע טבח באנשי הכפר. אלא שביניהם נמצא איש זר שנקרא דואג האדומי (מאדום), שלקח על עצמו את המשימה ורצח 85 כוהנים, ולקינוח הוסיף עליהם הוסיף את כל אנשי הכפר, כולל נשים וילדים.
אין ספק שסיפור הטבח מוגזם להחריד ומבחינה ריאלית הוא בלתי אפשרי. די שנציין שחרב איננה נשק אוטומטי שאיתו ניתן לבצע הרג המוני. אדם בודד לא יכול לרצוח לבדו כפר שלם בחרב, אלא אם העמיד קודם את כל תושביו בשורה וביקש מהם בנימוס שיעמדו בשקט עד שיקשור את כולם בחבל.
אבל גם אם נסכים שדואג האדומי רצח את אחימלך לבדו, הפער בין הצעיר שעליו נאמר שהוא: בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (ט) לבין הדמות הרצחנית, הרדופה והאומללה שנהייתה ממנו בבגרותו, הוא פער עצום ומכמיר לב.
מנוב ברח דוד לגת, ומשם לעדולם שבגבול המזרחי של שפלת יהודה (בין עמק האלה לבית גוברין). הוא הגיע ליישוב בשם קעילה, הסמוך לעדולם; ואח"כ עזב את חלקי הארץ המיושבים ונמלט מזרחה למצוא מחסה באזור המצוקים המתנשאים ליד עין גדי.
בגלל החשש שמא שאול יתנקש בחיי הוריו, העביר אותם דוד לצד המזרחי של ים המלח, למקום שנקרא "מצפה מואב" (היום בתחום ממלכת ירדן, כב, ג – ד).
לאחר מכן הוא חזר למדבר יהודה ונדד באזור מדבר זיף שמדרום – מזרח להר חברון, והגיע ליישובים בשם כרמל ולמעון , שאף הם נמצאו באותו אזור. התחנה האחרונה שבה הצליח להשתקע לפרק זמן מסוים (למעשה עד מות שאול) הייתה צקלג שמדרום לגת.
תו מוסיקאלי
בימים שבהם ברח דוד, נקרו בידו שתי הזדמנויות להרוג את שאול ובכך לשים סוף למצוד אחריו. אלא שהוא לא עשה כן, והסיבה לכך פותחת צוהר ראשון לאישיותו המיוחדת, שצמחה והתגבשה בשנות המרדף.
דוד היה כבול בידי האמונה שרווחה בקרב בני העולם הקדום, שלפיה המלכים לא היו אנשים רגילים, כי אם נציגיהם של האלים שבשמים. ומכיוון ששאול היה מלך משוח, מלך שבו בחר אלוהים, לאמונתו של דוד פגיעה בשאול הייתה פשע נגד אלוהים. הנגזרת של אמונה זו קשרה את שתי ידיו מאחור וחייבה אותו להוסיף ולברוח, וזה בדיוק מה שעשה.
שאול שחיפש אחרי אחרי דוד באזור המצוקים התלולים שבסביבות עין גדי, נכנס לאחת המערות הפזורות שם לעשות את צרכיו (כד). הוא לא ידע שבקצה המרוחק של המערה הארוכה והחשוכה הסתתרו דוד ואנשיו, שאותם לא היה מסוגל לראות משום שבא מהאור. אבל דוד ואנשיו שנמצאו בחושך יכלו לראות את מי שבא מהאור. אנשיו של דוד האיצו בו לנצל את ההזדמנות שבה שאול נמצא במצב פגיע ומביך, ולחסלו. דוד שיסע את אנשיו והציג את הדילמה שהציבה האמונה שמי שפוגע במלך, פושע נגד אלוהים:
וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו : חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי, לִמְשִׁיחַ יְהוָה, לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ: כִּי מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא.
ובכל זאת הוא התקרב בשקט אל המלך וחתך חתיכה קטנה ממעילו, את "כנף מעילו", וחזר אל פנים המערה – וברגע הבא התחרט על שעשה זאת, משום שהדבר נתפס בעיניו כביזוי האיש שייצג את אלוהים: וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף [המעיל] אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.
שאול שלא חש בדרמה שהתחוללה בירכיתי המערה, סיים בנחת את ענייניו ויצא אל האור, אל לוחמיו ואל המשך המרדף. ורק אחרי שהתרחק קמעה יצא דוד מהמערה וקרא אחריו:
וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי כֵן וַיֵּצֵא מֵהַמְּעָרָה וַיִּקְרָא אַחֲרֵי שָׁאוּל לֵאמֹר : אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.
(התמונה שלפיה דוד משתחווה בפני הרודף אותו היא ממש גרוטסקית…) וכך בקיצור אמר לו:
…. רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי. כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ . דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע, וְלֹא חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה צֹדֶה (צד) אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. …. יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי יְהוָה מִמֶּךָּ, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בּך.
מששמע שאול את הדברים, בהבזק אחד הוא התפכח והבין לאיזו תהום נפל, ומגדל הכעס והאיבה שבנה קרס. וליבו של המלך שנשבר אלף פעמים, נשבר פעם נוספת מרחמים על עצמו ועל מה שעוללה לו מחלתו, והוא פרץ בבכי מר:
הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי, דָוִד, וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד : צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי, כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה , וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה. וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה (גילית איזו טובה גדולה עשית) ….וְלֹא הֲרַגְתָּנִי.
ההבנה שהבליחה לרגע אחד, כבתה עד מהרה. והחושך חזר והאפיל על המציאות. והרודף שהיה לפות בידי החולי שסגר עליו, לא היה מסוגל לנהוג אחרת מכפי שנהג. שאול גייס פעם נוספת את לוחמיו וחזר לציד, והפעם אל מדבר זיף שעל פני הישימון, ואל המקום שבו התקיימה פגישתו האחרונה עם דוד . ציטוט קצר ומקוצר מפרק כו:
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מְרַגְּלִים וַיֵּדַע כִּי בָא שָׁאוּל (דוד תמיד צפה ממרחק אחרי תנועותיו של שאול) ... וַיָּקָם דָּוִד וַיָּבֹא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה שָׁם שָׁאוּל, וַיַּרְא דָּוִד אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב שָׁם שָׁאוּל … וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל וְהָעָם (=צבא בלשון ספר שמואל) חֹנִים סְבִיבֹתָו. … וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי (=בן אחותו של דוד)… לַיְלָה, וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל, וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָו; וְאַבְנֵר (אבנר בן נר היה שר הצבא) וְהָעָם שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָו.
לילה, בלב הישימון מחנה הרודפים ישן בשלווה ובאין מחריד. במרכז המעגל ישן שאול. וסביבו לוחמיו שאמורים לשמור עליו, ישנים איתו. ומעל ראשו של המלך עומדות שתי דמויות חשוכות וחרישיות כאחד הכוכבים שבשמים: דוד ואבישי. והתשוקה לשים סוף למרדף ניצתה מחדש.
וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד : סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ; וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית … פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ (אשנה = שנית. מכה אחת מספיקה. אין צורך בשתי מכות כדי להרוג את שאול) – אלא שלאמונתו של דוד לשאול היה כתב חסינות חתום על ידי אלוהים, ובלית ברירה הוא בלם את אבישי:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי : אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ (אל תהרוג אותו. ועכשיו מגיע ההסבר) כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ יְהוָה וְנִקָּה (=יצא ללא נקמה). ועכשיו, בפעם הראשונה ביטא דוד את התקווה שאלוהים יסיר מעליו את שאול, או שימצא את מותו בדרך הטבע, או במלחמה:
וַיֹּאמֶר דָּוִד : חַי יְהוָה, כִּי אִם יְהוָה יִגֳּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת (=ימות בדרך הטבע), אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד, וְנִסְפָּה.
ושוב הוא חזר על האמונה שפגיעה במלך משמעה פגיעה באלוהים: חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ יְהוָה;
וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית (=החנית שממנה לא נפרד שאול) וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם; וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים
ושוב התייצב דוד ממרחק וצעק לעבר שאול .ומחנה הישנים נעור – ודוד הוסיף לצעוק וגילה למלך שבמקום לחסל אותו בזמן שישן, הוא הסתפק בלקיחת שתי הוכחות המעידות שהגיע לטווח של מכה אחת בראשו:
וְעַתָּה רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָו.
ושוב ניצת זיק של שפיות במוחו של שאול שהתפרק בשנית:
וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד, וַיֹּאמֶר : הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד;
וַיֹּאמֶר דָּוִד : קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
וַיֹּאמֶר [דוד] לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ: כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל : חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי דָוִד, כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה: הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי (סכל=טיפש) וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד.
וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר : הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ, וְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְיִקָּחֶהָ.
והחנית המפורסמת הושבה לבעליה.
דוד לא האמין להבטחה שנתן לו שאול באישון ליל. הוא הבין שהבזקי הפכחון והחרטה הרגעיים אינם פותרים דבר. כל עוד חי שאול חי, מה שהיה יוסיף להיות: שאול יוסיף לרדוף, והוא יוסיף לברוח.
פרק כז
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ : עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל; אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים (=למצוא מחסה אצל אויביו של שאול) וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל , וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ. וַיָּקָם דָּוִד וַיַּעֲבֹר הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ, אֶל אָכִישׁ … מֶלֶךְ גַּת. וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו …. וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָרַח דָּוִד גַּת; וְלֹא יָסַף עוֹד לְבַקְשׁוֹ.
בלית ברירה מצא דוד מחסה אצל הפלישתים, אצל אוייביו של שאול – ושנות המרדף אחריו הגיעו לקיצן.
תו מוסיקאלי
סיכום הפרק
שקיעתו של שאול לתוך עולם חשוך, אלים ואומלל, עמדה במרכז הפרק הזה. ממרחק של אלפי שנים אנחנו לא יכולים לדעת מה מתוך הגרסאות השונות שהגיעו לידי המחבר, היא אמת שהתקיימה בזמן מן הזמנים – ואנחנו גם לעולם לא נדע.
אך בין אם המספר המיר לשפה מהודרת את הגרסאות שניפקו לבית המקדש הקבוצות שחיו בישראל, ובין אם הוסיף להן את המילים, ואת המחשבות והרגשות שאותן חש בעצמו – הצבר של הסיפורים שוטח לפנינו תמונה אמינה לחלוטין.
המחבר תיאר בצורה מדויקת ומפורטת מחלה שאנחנו בתכנית שלנו מסרבים לנקוב בשמה. מחלה שמתאפיינת בבניית עולם שאין לו אחיזה במציאות. מחלה שמתאפיינת בהתקפי חרדה, בהזיות ומראות שמזכירות את שמואל המת שעלה מקברו, ולאלה שהגיחו מקיר ביתו של שאול ותקפו אותו. ושכדי להתגונן מפניהם, הוא הטיל בהם את חניתו.
המחבר תיאר מחלה שמתאפיינת בחשדנות קיצונית ובחוסר אמון מוחלט גם כלפי האנשים הקרובים ביותר, שמלווה בתחושה קשה של בגידה והתנכלות; שבשלב המתקדם שלה עלולה להתפתח לכדי אלימות רצחנית – ואת המאפיינים האלה ראינו כאן.
שאול היה משוכנע שיונתן, מיכל, אחימלך הכהן וחיליו חברו לדוד על מנת להפילו. והדברים (כרגיל בקיצור מפרק כב) מתארים זאת בצורה תמציתית:
וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה … וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ….. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו : שִׁמְעוּ נָא… כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי, וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי (=מגלה לי) בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי (=דוד) וְאֵין חֹלֶה (=מרחם) מִכֶּם עָלַי…. כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב (אויב) כַּיּוֹם הַזֶּה.
המחבר תיאר את רגעי ההתפכחת, שבהם קרן אור אחת חדרה לתוך עולמו החשוך ושאול, וגילתה לו שום יכולת לרסן את הדחף לרדוף אחרי דוד ולהמיתו.
האם רגעי הפכחון האלה, שבהם החולה מבין שדחפים רצחניים שאין לו שליטה עליהם הם אמיתיים?
התשובה חיובית. הם חלק אורגני ובלתי נפרד מהמחלה.
ולפני סיום עלינו להתייחס לכמה עניינים ולאופן שבו עוצבה דמותו של דוד בציבוריות הישראלית של ימינו.
בשנים האחרונות עבר דוד ד'לגיטימציה קיצונית, וזכה לרעתו, ולרעת כולנו, לככב בספר שהכפיש אותו ותלה בו עלילות כזב, מטורללות ומרושעות – ובעניין זה יש לומר את הדברים הבאים.
לתנ"ך, בניגוד לכל חיבור שמתפרסם בימינו, אין זכויות יוצרים, ואף אחד לא רשם עליו פטנט. התנ"ך הוא כמו שטח ציבורי שכל אחד יכול ורשאי להשתמש בו, בדיוק כפי שאנחנו עושים בתכנית שלנו.
ומי שמטנף את התנ"ך, או את אחד מגיבוריו, לא מזהם שטח פרטי, אלא את הציבוריות הכלל ישראלית. הכלל יהודית. ותחת המסווה של חופש ספרותי, הוא מכתים את הזיכרון של כולנו ודורך על הדגל התרבותי של כולנו.
אחת הטענות שהושמעו כלפי דוד ושרבים מאמינים בנכונותה, היא שהוא חתר תחת שאול להפילו – אלא שהתנ"ך אומר דברים הפוכים לחלוטין. המחבר חזר והדגיש שדוד כלל לא הבין מדוע שאול רודף אחריו. יתרה מכך, המחבר הדגיש שלאמונתו של דוד אסור היה לו להשיב מלחמה ולהרוג את שאול, ושעל כן הוא נאלץ לברוח ממקום למקום ולמצוא מקלט באזורים הצחיחים של המדבר.
חשוב להדגיש: דוד ירצה להיות מלך, ויהיה מלך. אך השלב הזה יגיע
רק לאחר ששאול ושלושת בניו, ובהם יונתן, יהרגו בידי הפלישתים ובארץ ישראל ייוצר חלל שלטוני. דוד שבמרוצת שנות הבריחה הפך מנער לאיש בוגר ימלא את החלל הזה.
טענה נוספת שאף היא הושמעה פעמים רבות, אומרת שמחבר ספר שמואל תמך בדוד ועל כן השחיר את דמותו של שאול, ובכוונה תיאר אותו כאיש חולה.
אין ספק שמחבר ספר שמואל תיאר את דוד כדמות כבירה, ואת זה נראה בפרקים הבאים. יחד עם זאת, הוא לא נמנע מלתאר את כל חולשותיו וכשלונותיו, ולכסח אותו על האופן שבו חמד את בת שבע.
את דוד הוא כיסח, אך את שאול הוא ליטף ביד רחומה ולכן כל כך קל לנו להזדהות עם סבלו.
לו המחבר היה נגד שאול, הוא היה מתאר אותו באופן שלילי. הוא היה תולה בו פשעים בתחום הדת, וטוען שעזב את אלוהים. וכן ששפך את דמם של חפים מפשע. הטלת פשעים מסוג זה חוזרת על עצמה עשרות, אולי מאות פעמים בתנ"ך. אף מילה מסוג זה לא נאמרה על שאול.
תיאורי החולי שמהם ציטטנו, נכתבו בשפה מאופקת ומדודה, מעוררת חמלה והזדהות. והקפדנות הזהירה שנהג, מאפשרת לנו ממרחק של אלפי שנים לזהות את המחלה שממנה סבל שאול לכל פרטיה, ולקבוע בבטחה שהמחבר לא הוסיף לה אף פרט אחד שאיננו נכון.
וכאשר שאול יפול על חרבו, מחבר ספר שמואל יפרד מעליו בדברי קינה יפים ונוגים. ודוד יספוד לשאול, כפי שסופדים למלך.
ולו דוד חתר תחת שאול, ולו ביקש המחבר להשחיר את דמותו של שאול, הקינה על מותו של צבי ישראל, שמנשרים קלו כנפיו, לא הייתה מוענקת לנצח נצחים לגיבור אומלל ומיוחד זה.
ועוד דעה שמצאה לה משכן בישראל אומרת שלא דוד הרג את גוליית, כי אם איש בשם אלחנן בן יערי. דעה זו מבוססת על פסוק מתוך ספר שמואל ב' כא,יט שאומר את הדברים הבאים:
וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים; וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים. שמ"ב כא, יט
הפרק שממנו מובא הציטוט מתייחס למספר עניינים שהתרחשו בערוב ימיו של דוד, ובהם נאמר שאלחנן בן יערי הרג את גוליית הפלישתי.
אך האם מדובר באותו גוליית עצמו, או שמדובר בשני פלישתים שונים שנשאו את אותו שם?
זו נקודה שקל מאד לברר.
לפי הגרסה שעליה דיברנו בהרחבה, דוד הרג את גוליית בימי נעוריו. לעומת זאת אלחנן בן יערי חי עשרות שנים יותר מאוחר, בערוב ימיו של דוד.
לפי הגרסה הראשונה, דוד הרג את גוליית במערכה שהתרחשה בעמק האלה, אלחנן בן יערי פעל במקום בשם גוב.
המיקום של גוב איננו ברור. יש הטוענים שמדובר באתר שנמצא בגליל, ואחרים שטוענים שמדובר בישוב ששכן בשומרון. כך או כך גוב לא היה יישוב ששכן בעמק האלה.
ולסיום פרשה זו, אנחנו בתכנית שלנו מקדישים תשומת לב רבה לעבודתם המיוחדת של עורכי התנ"ך. הראנו כאן, ועוד נוסיף ונראה, שספר שמואל הוא מעשה טלאים של גרסאות שונות של עניין אחד, שהוצמדו זו לצד זו .
העובדה שהמחבר ערך את שני הסיפורים המתייחסים להריגתו של גוליית במרחק גדול זה מזה, מעידה שלדעתו מדובר בשני עניינים נפרדים שהתרחשו במרחק שנים רב, ולא בשתי גרסאות המתייחסות לאותו גוליית.
לפני שנחתום את התכנית וניפרד לשלום, נחזור פעם אחרונה לשנים שבהן ברח דוד משאול. בשנים האלה הצטרפו לדוד אנשים שונים, שאנחנו לא יודעים מי הם, ודוד היה להם למנהיג. מכל בחינה שנות הבריחה האלה היו שנים של צמיחה וחניכות שבהן התעצב אופיו כמנהיג – ושמהן צמח מלך ועל כך נדבר בפרק הבא.
תו מוסיקאלי
קרדיטים
את אות הפתיחה היפיפה של התכנית, כמו גם את המוטיב המוסיקאלי, כתבה והלחינה השחקנית אורנה כץ, שהיא חברה של שרון.
כרגיל אנחנו חוזרים ומזכירים שניתן לרכוש ברשתות הספרים את הספר של ליאורה: התנ"ך היה באמת. הספר, בדיוק כמו התכניות שלנו בוחן את סיפורי התנ"ך לאור זמן התרחשותם, ושם אותם בקונטקסט חברתי והיסטורי. הספר תורגם לאנגלית ובאמזון הוא זוכה ל-4.6 כוכבים, שזה ציון פנטסטי.
ולסיום נפרגן לחברנו, ד"ר אילן אבקסיס, שמגיש את הפודקאסט המשובח דברי הימים.
ועד כאן שלום שלום.
