28: שקיעתו של שאול ועלייתו של דוד

פרק שביעי בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים של ספר שמואל

בשנים שבהן שקע שאול לתוך עולם של צללים, עלה דוד הצעיר על הבמה ההיסטורית – והוא לא עלה פעם אחת, כי אם שלוש. וכל אחת משלוש הפעמים, הייתה הפעם הראשונה. בראשונה משח שמואל אותו למלך. בשנייה נכנס דוד לתנ"ך כמנגן בכינור שהובא כדי לגרש את רוחות הבעתה שתקפו את המלך המיוסר. השלישית היא סיפור המלחמה בעמק האלה, שבה הרג דוד את גולית, הענק הפלישתי. (ובשלישית, שרון אלכסנדר "נכנס לנעליו" של גולית ונותן את אחד הקטעים החזקים והמצחיקים ביותר ששמעתי בחיים שלי. וגולית המסכן לעולם לא יחזור ולא יהיה מה שהיה…)

כל אחת משלוש הגרסאות היא עולם ספרותי והיסטורי שעומד בפני עצמו. ושלושת הסיפורים יחד שופכים אור נדיר על דרכי העריכה המיוחדים של התנ"ך, ועל החשיבות העצומה שייחסו כותביו לנוסחים השונים ולשרידי סיפורים שהגיעו לידיהם.

תמליל הפרק

שקיעתו של שאול ועלייתו של דוד
פרק שביעי בסדרה

שלום לכל המאזינים, ותודה שאתם מצטרפים לשרון ואלי לפרק השביעי בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל – והיום סוף סוף נקבל את פניו של דוד, האחד והיחיד. דוד, הגיבור הגדול של ספר שמואל, הגיבור הגדול של התנ"ך.  וכמובן הגיבור הגדול שלי!

דוד הצעיר עלה על הבמה ההיסטורית בימי מלכותו של שאול ובעיצומם של הימים שבהם גברה מחלתו. בעיצומם של הימים שבהם הקשר של המלך עם המציאות הלך וופחת.  וסיפור עלייתו של האחד וסיפור דעיכתו האיטית של השני,  כרוכים ומלופפים זה בזה וילוו אותנו בפרקים הבאים.  

כניסתו של דוד לספר שמואל מסופרת בשלוש גרסות, או כשלושה סיפורים שונים שמוכרים לציבור הרחב, שבטעות סבור שהם סותרים זה את זה, מה שכמובן לא נכון.

ומכיוון ששלוש הגרסות הללו יעמדו במרכז הפרק הזה, ומכיוון שהן פותחות צוהר מרתק  להבנת עולמם של סופרי התנ"ך ועורכיו,  נתחיל במתן הסבר קצר לתופעה מרתקת זו, שבימינו נחשבת שגגה חמורה, שמצדיקה את פיטוריו המיידיים של העורך הרשלן.

             אנחנו רגילים לחשוב שסיפור אחד נכתב על ידי סופר אחד, ומצפים שהסיפור יהיה חלק והומוגני, עם ראשית ואחרית.  ורצוי שבטווח שבין שני הקצוות  יימצא גם תוכן ראוי לשמו, שיצדיק את הזמן שהשקענו בקריאתו… השבח לאל על כך שכותבי התנ"ך לא ידעו שקיימת ציפייה שכזו, ושלא השתתפו באף אחד מהחוגים לכתיבה יוצרת שמשננים את הכללים האלה.  והשבח לאל על כך שהם פעלו לפי הקריטריונים שהיו מקובלים עליהם, ולא לפי מה שמקובל בימינו.

המפעל הגדול של כתיבת התנ"ך, שאליו אנחנו תמיד שבים, וכל פעם מזווית חדשה, עומד כקטגוריה בפני עצמה, וטעות להחיל עליו את מה שמקובל עלינו.

כמעט כל אחד מסיפורי התנ"ך הוא לקט של פיסות, של חלקי סיפור שהגיעו לידי עורכיו וסופריו ממקורות שונים. והסופרים הניחו את הפיסות היקרות זו לצד זו ויצרו מהן מסכת סיפורית אחת ולא  אחידה, שלה הוסיפו גם את דבריהם. או שיצרו מתצריף הפיסות מספר סיפורים שחוזרים על אותו עניין.  כמו רשומון.

אמת היא שצורת עריכה זיזית זו מקשה על הקריאה ומחזירה את הקורא פעם אחר פעם לנקודת ההתחלה.

ברם, אי נוחות זה בטלה ב-60 לנוכח העובדה שריבוי נוסחים של אותו סיפור, מגלה משהו על התפוצה של הסיפור בקרב קהילות ישראל, ועל כך שהוא שהשתמר לאורך שנים רבות אצל קבוצות שונות שבשלב כלשהו הזרימו אותו לידי סופרי בית המקדש שהעלו אותו על הכתב.

             כאשר אנו מבינים את דרך עבודתם של סופרי התנ"ך, אנו מבינים את אחד הדברים הדרמטיים והחשובים ביותר שעמדו לנגד עיניהם :

כותבי התנ"ך לא רק סיפרו סיפורים, אלא גם שימרו בדרך זו סיפורים, וחלקי סיפורים, לעיתים זערורים, שהיו בעיניהם יקרים מפז, משום שהיו חלק מהמורשת העם שבזמן כתיבת התנ"ך חלק גדול ממנו אבד ונעלם.  

             וכאשר מבינים דברים אלה, מבינים ששלושת הסיפורים שמספרים על ימי נעוריו של דוד, אינם סותרים זה את זה. אלה שלושה סיפורים שרווחו בקרב שלוש קבוצות שונות שהעבירו אותם במשך דורות רבים בתוך הקבוצה ומאב לבן, עד שמסרו אותם לידי כותבי התנ"ך.

             ואחרי שאמרנו שאין גרסה נכונה יותר, נפרוש שלושה שטיחים אדומים, ונצא שלוש פעמים לקבל את פניו של דוד, המנהיג הגדול ביותר שקם בישראל מאז ומעולם.

הללויה !

תו מוסיקאלי.

שלושת הסיפורים שמספרים על ראשית ימיו של דוד,  אינם מתכתבים זה עם זה. אך כל אחד מהם הוא המשך ברור לסיפורים שעליהם דיברנו בפרקים הקודמים.

הגרסה הראשונה

פרק טו מתמקד ב"פשעו" הגדול של שאול שנשלח להכות את עמלק ולהעלות באש (להחרים) את כל רכושם. כידוע שאול לא הכה את כל עמלק וגם לא שרף את כל רכושם.

לדעתנו, סיפור חטאו של שאול לא היה ולא נברא, וממילא עומד בניגוד לכל אפשרות היסטורית, ולכך הקדשנו את הפרק ה-5 בסדרה זו, שאת הלינק שלו, כמו את הלינקים לכל הפרקים ששידרנו, ניתן למצוא בקלות באתר של הפודקאסט של התנ"ך.

             ברגע זה, בין אם הסיפור הוא אמת, ובין אם עלילת שווא זדונית, מה שחשוב  הוא, שהוא סיפק הזדמנות בידי שמואל להתנפל על שאול ולהטיח בו את המילים הבאות:

כִּי מָאַסְתָּה  אֶת דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה  מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל

וכדי לנעוץ את הסכין עד הסוף ולהוסיף לה עוד סיבוב קטן, הוא המשיך ואמר:

ויֹּאמֶר אֵלָיו  שְׁמוּאֵל : קָרַע יְהוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ  הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ  לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ

וברגע שנאמר שהמלוכה תעבור משאול לרֵע טוב משאול, נוצר הרצף ההגיוני המוביל לגרסה הראשונה שמספרת על כניסתו של המלך הבא לתנ"ך – והנה סיימנו את פרק טו ופתחנו את פרק טז.   

מייד לאחר שירה שמואל את צרור המילים הלבביות שתמיד היו שמורות לו בקנה,  שלח אותו אלוהים לבית לחם, אל הכפר שבו חי איש בשם ישי, שלו היו שמונה בנים.  

             אלוהים גילה לשמואל שאחד משמונת בניו של ישי עתיד לתפוס את מקומו של שאול ולהיות מלך בישראל – ושמואל יצא למשוח, או להכתיר מביניהם את המלך הבא.

             משהגיע לבית ישי, התייצבו לפניו שבעה מתוך שמונת בניו – ואף אחד מהם לא נמצא ראוי. ציטוט קצר :

 וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו  לִפְנֵי שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי  : לֹא בָחַר יְהוָה בָּאֵלֶּה.

ואז שאל שמואל:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי:  הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?  וַיֹּאמֶר (הכוונה לישי) : עוֹד שָׁאַר (=נשאר) הַקָּטָן,  וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן;  וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי : שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ … וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי  עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי.

וכאשר נחו עיניו של שמואל על העלם, לחש לו אלוהים באוזן:

קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא.   וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, וַתִּצְלַח רוּחַ יְהוָה אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה

שתי  הערות חשובות המתייחסות לגרסה זו:

1.  "קרן השמן" שבה השתמש שמואל, הייתה קרן של איל שלתוכה יצקו שמן זית, שלו הוסיפו צמחים מבושמים. המשיחה בשמן סימלה את הכתרתו של הנמשח למלך או לכהן – ובסיפורנו את משיחתו של דוד למלך.

2.  אנחנו לא הזכרנו כאן שאליאב, אחיו הבכור של דוד היה בחור גבוה. ואכן,

חוקרים רבים עמדו על הקשר בין גובה קומתו של אליאב, לבין גובה קומתו של שאול – מה שכמובן נכון.  

אך לדעתנו, הקשר החשוב יותר לשאול הוא, שזו הפעם השנייה ששמואל משח נער צעיר חסר כל ניסיון. ולאכזבתם של כל אוהבי ואוהבות הג'ינג'ים, דוד שהיה אדמוני ויפה עיניים, לא היה ג'ינג'י,  אלא נער שטרם צימח זקן, ולכן לחייו היו חלקות וסמוקות.

וסיפור משיחה של מלך שטרם צימח פלומה על סנטרו, מזכיר במידה רבה את סיפור משיחתו של שאול, שגם הוא היה בחור צעיר וחסר כל ניסיון, ושעל כן שמואל יכול היה להתעמר בו ולמרר את חייו. אך כפי שנראה כאן ובכל הפרקים הבאים, דוד לא היה שאול. ולו ניסה שמואל לעשות לו את מה שעשה לשאול, דוד היה מראה לו את הדרך לעולם הבא.

         ולסיום, לסיפור משיחתו של דוד אין המשך והוא מגיע למבוי סתום. לא דוד ולא אף אדם אחר, לא ידע שהוא מלך. ובכל מקרה, דוד עלה למלוכה שנים רבות מאוחר יותר, כאשר היה איש מבוגר ומנוסה. ודרכו למלוכה הייתה קשה ורבת מכאובים ומכשולים.  

תו מוסיקאלי והגרסה השנייה

הגרסה השנייה לכניסתו של דוד לסיפורנו, מסופרת גם היא בפרק טז. אך בעוד שהגרסה הראשונה חותמת את סיפור המלחמה בעמלק, זו שבאה אחריה מתכתבת באופן ישיר עם מחלתו של שאול, שעל התפרצותה הראשונה והאלימה מסופר בפרק יד.

             את הפרק הקודם הקדשנו ליונתן, בנו הבכור של שאול,  שהוא אחד הגיבורים החשובים שבספר שמואל.

הדבר שאותו הבליט המחבר, הייתה מערכת היחסים העכורה והמנוכרת ששררה בין האבל לבין הבן. 

אנחנו הסברנו מצב זה לאור זאת  שבשלב זה שאול כבר החל שוקע בתוך עצמו, ושהקשר שלו עם המציאות הלך והתרופף.

             אחת ההוכחות לכך הייתה השבועה שבקללה, שבה השביע שאול את לוחמיו לבל יאכלו ביום המלחמה בפלישתים. יונתן, שלא היה נוכח בעת שכפה אביו את לוחמיו בשבועה הזויה וחסרת היגיון זו, הפר אותה בתום לב וטעם טיפונת דבש שדבקה בקצה מטהו. "חומרת הפשע" לא שינתה דבר לשאול  והוא גזר בשוויון נפש מוחלט, שיש להוציא את בנו להורג: "מות תמות יונתן".

             לא צריך להיות בעל תואר בפסיכולוגיה כדי להבין שאדם שנכנס להלך רוח כל כך קיצוני ואגרסיבי, שבו לק של טיפונת דבש נחשב בעיניו פשע שמצדיק הוצאה להורג, נמצא במקום חולה מאד. וחמור ומצער בהרבה, כאשר מדובר באב שבאבחה אחת של זעם מחליט להרוג את בנו. 

             יהונתן לא מת משום שהלוחמים שהיו נוכחים במקום התערבו ועצרו את שאול לפני שהגיע אל הקצה.  אבל הסימנים למחלתו של שאול שכבר היו רשומים על הקיר בפרק יד, הפכו בפרק שלאחריו, שעליו נספר מייד, לאותיות קידוש לבנה ענקיות.  ציטוט קצר מפרק טז:  

וְרוּחַ יְהוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל,  וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְהוָה

ביעותים הם מראות שווא שתוקפים את הנפש, מטלטלים אותה ומטיחים אותה אל הרצפה ולא נותנים לה מרגוע.  אך את הביטוי  "רוח רעה מאת ה'" יש להסביר.

             בימינו נהוג לומר שתכונות כמו גבורה, פחדנות, קמצנות, רגזנות, נדיבות, קנאה  וכד', הן תכונות מולדות, או נרכשות, שמתארות את אישיותו של האדם.

             בימינו נהוג לתאר אדם שנמצא במצב "פוסט תראומטי", אדם שעבר חוויה קיצונית, קשה ואיומה, שאליה נקלע ושקרעה את נפשו מבפנים.

זה  יכול להיות חייל שנחשף למראות מלחמה מזעזעים; או אדם ששרד פיגוע טרור; או ילדה שעברה תקיפה מינית; או קורבן של כל פגיעה קשה אחרת.

והפצע שנפער מבפנים, לעולם איננו מחלים ואיננו מגליד, ואיננו נרפא. והשגרה שהייתה פעם, לעולם לא תשוב ולא תהייה.

             ולבסוף, אנחנו מכירים במחלות של הגוף, כמו שפעת קלה וסרטן קטלני. ומכירים בעובדה שגם הנפש, האני הפנימי ביותר של האדם, יכולה להיות חולה מאד. והחולי של הנפש יקשה עליו לתפקד בחיי היומיום. או לא לאפשר לו כל תפקוד. 

             כל המאפיינים שמנינו כאן, הם שטחיים ביותר. ובכל זאת, כל אחד מאיתנו חווה אותם בצורה זו או אחרת, ויודע מחיי היומיום שלו שהם נכונים. אנחנו גם נדיבים ושמחים, וגם עצבניים ורגזנים, וגם חולים בכל המחלות שממלאות את ספרי הרפואה.

             כל המאפיינים האלה הם חלק מהשפה שלנו, מההגדרות שאנשים שחיים בימינו משתמשים בהם, אך הם לא חלק משפת התנ"ך.

חשוב להדגיש שהתנ"ך כן מכיר בכל התכונות שהזכרנו, אלא שהשפה שונה משלנו.

            המחבר של ספר שמואל לא קשר את התקפי הבעתה שפקדו את  שאול עם האופן שבו שמואל התעמר בו, ובוודאי שלא השתמש במושג מקביל ל"פוסט טראומה". אך במבט לאחור, כאשר כל הפרטים מונחים לפנינו, נראה שזה בדיוק מה שעשה.

             שנים רבות לפני שרוח אלוהים הטובה  סרה מעל שאול, ואת מקומה תפסה רוח רעה ומבעתת, יצא שאול הצעיר לחפש את האתונות שאבדו לאביו, ולרוע מזלו נפל למלכודת שטמן לו שמואל.  

             המחבר תיאר בפירוט רב כיצד נכפתה המלוכה על שאול, שמההתחלה היה ברור שלמרות קומתו הגבוהה הוא בחור חסר ביטחון עצמי, שמעולם לא רצה להיות מלך.

הוא תיאר את טקסי המשיחה למלוכה, וכיצד שאול, נגרר מהפינה שבה הסתתר והועמד כמוקיון במרכז המעגל, ושימש מטרה לחיצי הלעג של שמואל ושל הקהל שסבב אותו. ואולי בהתקפי החרדה ראה שאול פעם שנייה, שלישית וחמישית את מעגל הצוחקים מתאסף סביב למלך הנכלם שלא הבין מה רוצים מחייו, והצחוק הפך רעמי צחוק.

             המחבר תיאר כיצד שמואל לא הפסיד שום הזדמנות להשפיל את  שאול לנוכח חייליו ולהאשים אותו בפשעים שמעולם לא ביצע. ואולי הפשעים שלא ביצע הכפילו ושילשו את עצמם ורדפו אחריו ולא נתנו לו מנוח.

ולבסוף, הוא תיאר כיצד בחור חסר כל ניסיון צבאי נאלץ ביום אחד להקים צבא, ולצאת להילחם בפלישתים שנהנו ממסורת לחימה ארוכת ימים ושהיו מצוידים בנשק עשוי ברזל (ועל כך הרחבנו את הדיבור בפרק הקודם).

             אז נכון שהמחבר לא השתמש בשמות מחלה שמצויות בכל לקסיקון רפואי ושכולנו משתמשים בהם. ונכון שהוא לא הגדיר את שאול כ"פוסט טראומתי" ולא האשים את שמואל ולא האשים את הפלישתים שהפכו חבילה של סיוט שהטריפה את דעתו של שאול.

ובכל זאת, העובדה שכל הפרטים שהזכרנו מופיעים כסדרם "בתיק הרפואי" של שאול, נותנים מקום להנחה שזה בדיוק מה שחשב.  ושהם הסיבה למה שהפך שאול להיות.  

תו מוסיקאלי

נחזור לביטוי "רוח אלוהים" שבלשון התנ"ך מתארת את נפשו של האדם, את תכונותיו ואופיו  – וכן, גם חוליו.

             למשל, המשיח שאליו ייחל הנביא ישעיהו, הוא אדם "[ש]נָחָה עָלָיו  רוּחַ יְהוָה".  ואיזו רוח נחה עליו?

  רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה , רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה,  רוּחַ דַּעַת  וְיִרְאַת יְהוָה.  (יש' י, ה).

אומן ובעל מקצוע מעולה הוא אדם שרוח אלוהים מילאה אותו : וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ  רוּחַ אֱלֹהִים  בְּחָכְמָה ,וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת  וּבְכָל מְלָאכָה לַחְשֹׁב  מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף  וּבַנְּחֹשֶׁת (שמ' לא ד).  

וכאשר "רוח אלוהים צלחה על שמשון" הוא היה כל כך חזק, עד ששיסע ארי בידיים חשופות, ועל הדרך עקר את שער העיר של עזה ורץ איתו 50 ק"מ.

             וכאשר משח שמואל את דוד למלך "רוח אלוהים צלחה עליו", דבר שבא לומר שכל דבר שיעשה יצלח בידו. 

וכאשר "רוּחַ יְהוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל,  וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְהוָה" אנחנו מבינים שהוא סבל מהתקפי חרדה ומחזיונות שווא. ושדים ודמונים באו ולפתו את גרונו  וקרעו אותו מבפנים. וכאשר אמרו עבדיו:  רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה, מְבַעִתֶּךָ"  ברור שהם דאגו לשלומו וביקשו לו מרפא.

             משגברה מחלתו הם החליטו למצוא איש שמפליא לנגן על כינורו, שמנגינתו הערבה תקל מעט על רוחו המיוסרת . ציטוט:

 וְרוּחַ יְהוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל, וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו:  הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ.   יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ, עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ  יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר; וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה,  וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ.

ועל כך השיב המלך המיוסר:

ויֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו:  רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן , וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי.   וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר : הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל , וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר …. וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו; וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד, וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים….. (דילוג ארוך)  וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ; וְרָוַח לְשָׁאוּל, וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה.

בגרסה זו דוד איננו נער צעיר סמוק לחיים שעדיין לא מתגלח, כי אם איש מלחמה וגיבור חיל. ואם לא די בכך, הוא מעין מרפא שבאמצעות נגינה על כינור, ידע כיצד לגרש את הדמונים ואת רוחות המשחית שמילאו את ראותיו של שאול.

***       וכאן המקום להעיר, שלימים הפך הכינור, שכנראה היה סוג של לירה ( כלי פריטה קטן דמוי נבל שהיה בשימוש נרחב אצל היוונים) לאחד מסמליו של דוד.  והתלמוד הבבלי הוסיף ואמר שלעת לילה כינורו של דוד היה מנגן מעצמו:

"כִנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד ,וכיון שהגיע חצות לילה , בא רוח צפונית ונושבת בו , ומנגן מאליו." (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ג', עמוד ב')

תו מוסיקאלי

דוד וגוליית פרק יז

הגרסה השלישית והאחרונה  המספרת על אודות ימי נעוריו של דוד, השתמרה בידי קבוצה שכנראה לא הכירה בגרסה השנייה, שלפיה דוד הגיע לבית שאול כדי לנגן באוזניו ולהקל על מחלתו. ובכל זאת המחלה נוכחת וגלויה לעין.

             הגרסה השלישית היא כמובן סיפור המלחמה המפורסמת בעמק האלה, שבה הרג דוד את הענק הפלישתי, את גוליית.

             ואם כך נפתח את פרק יז ונספר בקצרה את הסיפור: לעמק האלה, שהוא עמק צר שמקשר בין שפלת יהודה לבין הרי יהודה, מעט דרומית לבית שמש, נאספו  שאול ולוחמיו מהעבר האחד. מעברו  השני של העמק נאספו הפלישתים – ושני הכוחות עמדו 40 יום ב"אפס דמים".

(* חז"ל סברו ש""אפס דמים הוא שם של מקום, אולי "פס דמים", אך מתוך ההקשר של הדברים נראה ששני הכוחות עמדו זה מול זה באפס מעשה. אפס מלחמה. ואפס הקזת דם.*)  

             במשך 40 הימים האלה (ועוד הערה חשובה : 40 הוא מספר בעל משמעות סמלית, טיפולוגית, ולא מספר כמותי)  מדי בוקר ולעת שקיעה, יצא ממחנה הפלישתים הענק המפורסם והמפחיד ביותר בעולם, הלוא הוא גוליית!

גוליית לבש שריון עשוי קשקשי נחושת, שהיו פיסות נחושת שנתפרו לבטנה עשויית עור, בדומה לקשקשי דג, שכל קשקש מכסה על חלק מהקשקש הצמוד אליו.

תפירה בצורה זו העניקה לגוליית מידה של גמישות בתוך השריון, והחפיפה של קשקשי הנחושת הגנה עליו מפני חדירה של חץ, או כידון.

בנוסף לשריון הוא חבש כובע נחושת והיה חמוש בכלי מלחמה עשויים ברזל.

(וזה המקום להזכיר שבפרק הקודם עמדנו בהרחבה על כך שלפלישתים היה נשק עשוי ברזל, שנחשב נשק מתקדם, שלא נמצא בידי הצבא של שאול, שעדיין הוסיף להילחם בכלי מלחמה עשויים עץ . )

             והנה תיאור קצר ומקוצר של גוליית:

וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, (על משמעות "איש הביניים" נדבר עוד מעט)  גָּלְיָת שְׁמוֹ , מִגַּת.  גָּבְהוֹ  שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת . וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ,  וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ .  וּמִשְׁקַל  הַשִּׁרְיוֹן  חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים  נְחֹשֶׁת, ומִצְחַת נְחֹשֶׁת  עַל רַגְלָיו (=כיסוי מנחושת שעטף את רגליו כדי להגן עליהן מפני פגיעה); וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת  בֵּין כְּתֵפָיו.   וְחֵץ (כנראה : עֵץ) חֲנִיתוֹ  כִּמְנוֹר אֹרְגִים  וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ  (=הלהב של החנית) שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל (להב הברזל שקל 8-7 ק"ג וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה  הֹלֵךְ לְפָנָיו.  ( ועל חשיבותו של איש הצינה, נדבר גם כן).

חוקרים שחישבו את הנתונים האלה הגיעו למסקנה שהשריון לבדו שקל כ-60 ק"ג,  ומשקל כלי הנשק היה כ-10 ק"ג. ומכאן שהמשקל הכולל שאותו נשא גוליית היה  כ-70 ק"ג.

             חישוב הגובה של הענק הוא קצת בעייתי.

גוליית התנשא לגובה של  6 אמות וזרת. זרת היא 10 ס"מ – והשאלה היא כיצד מחשבים את אורך האמה.

אם, כמקובל, מודדים את האמה משורש כף היד ועד המרפק, אזי נהוג לומר שאמה היא 30 ס"מ.  אם כך, 6 אמות הם 180 ס"מ  + 10 ס"מ של הזרת אומרים שגובהו היה כ-1.90 מ' – בהחלט איש גבוה, אך לא ענק שמידותיו חריגות.

             אלא שאיש המתנשא לגובה של 1.90 מ' לא הרשים את חז"ל. ולכן הם טענו ששאול התנשא לגובה של יותר מ-3 מטר, דבר שהוא בלתי אפשרי לחלוטין. משום שהאדם איננו ג'ירפה והשלד שלו לא בנוי לשאת גובה שכזה; וגם הלב לא מסוגל להזרים דם בתוך צנרת כ"כ ארוכה – אך פרטים זניחים ומעצבנים אלה לא העסיקו את חז"ל.

             קרוב לוודאי שחז"ל חישבו גם  את כף היד, שבה האצבע האמצעית, הארוכה שבאצבעות נקראת אמה (זרת, קמיצה, אמה, אצבע ואגודל). ואם האמה נמדדת למן האצבע האמצעית ועד המרפק, הרי שמדובר ב-50 ס"מ, ולא ב-30.  ולפי חישוב זה 6 אמות הן 3 מטר + 10 ס"מ של הזרת – ועכשיו כולם מוזמנים להיבהל  ולרוץ למקלטים …

מדי יום, בבוקר ולעת שקיעה, נהג גוליית ללבוש את שריונו, לחבוש את כובע הנחושת ולחגור את כלי נשקו. ומשעמד במלוא תפארתו, הוא היה עוזב את מחנה הפלישתים ומתקרב למחנה של שאול : ואז שואג לעברו בקול גדול, ומקלל אותו ואת אלוהי ישראל.

ציטוט קצר ומקוצר:

 וַיַּעֲמֹד (גוליית) וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל  וַיֹּאמֶר לָהֶם:  לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה:  …. בְּרוּ (=בחרו) לָכֶם אִישׁ  וְיֵרֵד אֵלָי.   

אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי  וְהִכָּנִי,  וְהָיִינוּ לָכֶם  לַעֲבָדִים; וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ  וְהִכִּיתִיו , וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים  וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ.     וַיֹּאמֶר  הַפְּלִשְׁתִּי  אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל  הַיּוֹם הַזֶּה (מערכות ישראל = אלוהי ישראל) תְּנוּ לִי אִישׁ  וְנִלָּחֲמָה יָחַד.   וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל  אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה, וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ  מְאֹד. 

נסביר את המעשה הגאוני, באמת גאוני, שעשה הענק הפלישתי, שגם אם לא התנשא לגובה של 3 מ',  הרי ששריון הנחושת וכובע הנחושת, וכלי מלחמה עשויים ברזל, הוסיפו לו נפח ושיוו לו מראה מבהיל.

             ציינו שהתנ"ך מכנה גוליית גם בשם "איש הביניים" – ואת זה צריך להסביר.

איש ביניים הוא לוחם אחד ששולח כל צד. שני הלוחמים יילחמו זה בזה, ומי שינצח – ינצח בשם הצבא שאותו מייצג.

וגוליית ייצג כמובן את הצד הפלישתי.  

ועתה נגזר על שאול למצוא "איש ביניים" מבין לוחמיו, שמרצונו החופשי יסכים לצאת  ולהניח לפזיק ( הענק מהסרט "הנסיכה הקסומה") להחטיף לו בומבות ולקרוע אותו לגזרים…..

ובמצב עניינים ביש זה שנמשך מדי יום ביומו, אלומת האור עושה לפתע תפנית חדה ופונה לבית לחם ולביתו של ישי, אביו של דוד.

             גם לפי הגרסה שלפנינו, דוד היה הצעיר מבין שמונת בניו של ישי, ושלושת אחיו הגדולים היו בעמק האלה, יחד עם צבאו של שאול. ואילו דוד שנשאר בבית אביו, הוביל מדי בבוקר את הצאן למרעה.

             ביום שבו עומד סיפורנו, הורה ישי לבנו הצעיר להביא אוכל לשלושת אחיו ולשאול לשלומם.  וכך אכן היה.

השכם בבוקר המחרת עזב דוד את בית לחם ויצא לכיוון עמק האלה, אל המקום שבו ניצבו לוחמיו של שאול.

ובשעה ששאל לשלום אחיו, הגיע זמנו של גוליית לצאת לקלל ולגדף את מחנה ישראל. ועוד ציטוט קצר ומקוצר :

וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם  (=דוד דיבר עם אחיו) וְהִנֵּה … עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי … מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים,  וַיְדַבֵּר  כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה (כלומר, גידף את אלוהי ישראל, את שאול ואת לוחמיו)  וַיִּשְׁמַע  דָּוִד.

וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל  (איש ישראל = הלוחמים) בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ, וַיָּנֻסוּ  מִפָּנָיו  וַיִּירְאוּ  מְאֹד.   וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל : הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה , כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל  עֹלֶה.

התמונה שעולה מהציטוט שקראנו היא שפעמיים ביום שמעו לוחמיו את שאגותיו של גוליית, ופעמיים ביום הם נמלטו מפניו, כאילו היו ג'וקים מבוהלים שעקרת בית זועמת (אני …) רודפת אחריהם עם תרסיס של 300K .

אלא שרוטינת הפאניקה הזו לא עשתה כל רושם על דוד.  אותו "הדליק" פרט מעניין שאמר אחד הלוחמים כלאחר יד.  

מסתבר ששאול הציע תנאים כלכליים מפליגים ללוחם שיסכים להיות איש הביניים  וליפול לידיו של גולית:

וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ (=יהרוג את גוליית),יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל.  וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ , וְאֵת בֵּית אָבִיו  יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל.

דהיינו, מי שיצליח להרוג את גוליית, ובכך יכריע את גורל המלחמה לנצחון על הפלישתים, יזכה ל:

1)   עושר גדול, שיכול להיות אדמה, ואולי גם כסף וזהב.

2)  להינשא לבתו של שאול. נישואים שמשמעם שידרוג בסטאטוס החברתי של הלוחם.

3)   ואם בית אביו של הלוחם היה שקוע בחובות, אזי שאול יפדה את חובותיו. וסביר יותר להניח שאביו יהיה פטור מתשלום מיסים למלך.

אלא מה, התנאי לקבלת הצ'ופרים המפתים האלה היה שהלוחם יהרוג את הפלישתי, שעל כוחו העצום ומראהו המבהיל, הכביר המחבר במילים. וכאשר אלה התנאים, ברור שאף אחד מחייליו של שאול לא התנדב למות חינם בעד ארצנו – ובצדק. מה טעם גם למות וגם לא לקבל דבר בתמורה ?!

אבל הפתיון הכלכלי קסם לדוד. הוא הבין שבאפס מאמץ ואפס סיכון עצמי הוא יכול לתקתק את הפלישתי לעולם הבא ולגרוף לכיסו את כל הג'יטונים.  הוא בירר פעם שנייה ושלישית את תנאי קבלת הפרס, ויצא לקבלו.

             ובינתיים, העובדה שבמחנה הצבא הסתובב נער צעיר שגילה עניין רב בשכר שיינתן למי שיהרוג את גוליית נודע לשאול, ודוד הובא לפניו.

  וַיִּשָּׁמְעוּ  הַדְּבָרִים  אֲשֶׁר  דִּבֶּר דָּוִד,  וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל  – וַיִּקָּחֵהוּ וַיּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל  אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו; עַבְדְּךָ יֵלֵךְ  וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה.  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד  לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה  לְהִלָּחֵם  עִמּוֹ,  כִּי נַעַר אַתָּה  וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו.

על הדברים האלה השיב דוד שהוא הרג גם דוב וגם ארי שבאו לטרוף שה מהעדר של אביו. שאול השתכנע לנוכח עקשנותו של הצעיר …. ; או שלא השתכנע אבל מכיוון שלא היה לו מועמד מתאים ממנו, הוא נעתר בלית ברירה.

ואז שאול עשה מחווה גדולה והלביש את דוד במדיו האישיים: שריון וכובע נחושת, ולבסוף נתן לו גם את חרבו.

אלא שדוד היה רועה צאן ולא לוחם, והשריון של שאול (שבעצמו היה איש גבוה) הכביד עליו:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה  כִּי לֹא נִסִּיתִי (=אני לא מנוסה, רגיל בהם); וַיְסִרֵם דָּוִד  מֵעָלָיו.  וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ  וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט  וְקַלְעוֹ (=רוגטקה) בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ  אֶל הַפְּלִשְׁתִּי.  

משראה גוליית את "איש הביניים" ששלח שאול, הוא נעלב  עד עמקי נפשו – ובצדק.  

             במשך 40 יום (בטח פחות בהרבה)  מדי בוקר ומדי ערב, יצא גוליית במלוא הדרו לשאוג לעברו של שאול שישלח אליו את הלוחם הכי חזק בצבאו להילחם בו.  ולבסוף הלוחם היחיד שנמצא במחנה ישראל היה אפרוח אדמוני חמוש ברוגטקה וחמש אבנים ….

באמת מעליב.

 וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד , וַיִּבְזֵהוּ.   כִּי הָיָה נַעַר , וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה (וכבר אמרנו שדוד לא היה ג'ינגי, כי אם נער נחמד שעדיין לא התגלח).

וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי  אֶל דָּוִד : הֲכֶלֶב אָנֹכִי  כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת; וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד  בֵּאלֹהָיו.  וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי  אֶל דָּוִד:  לְכָה אֵלַי ( בוא תתקרב ) וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ  לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה. 

אלא שעלבונו של גוליית וגם ההבטחה החגיגית שיקצוץ את דוד לגזרים ושגופתו תהייה טרף לחית השדה ולעוף השמים, בפעם הזו לא כל רושם. ציטוט מקוצר:

וַיִּקַּח [דוד] מַקְלוֹ בְּיָדוֹ  וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים.  וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי  וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד, וַיְמַהֵר דָּוִד  וַיָּרָץ … לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי.   וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי,  וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע , וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי  אֶל מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ  וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה.   וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן,  וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב  אֵין בְּיַד דָּוִד…. וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם  וַיָּנֻסוּ

לוחמה פסיכולוגית

הסיפור  שלפיו הרג דוד את הענק הפלישתי באבן קלע, נחרט בזיכרון של כולנו כסמל לניצחון היפים והאמיצים על המכוערים והרשעים. סמל לניצחון החלש ששם מבטחו באלוהי ישראל, שיעמוד לצידו ברגע האמת.

ואחרי ששילמנו את מס השפתיים הנדרש לכל לשונות ההגזמה הקשורים בסיפור הריגתו של הענק הפלישתי, הגיע הזמן להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את המיתוס בדבר כוחו העצום של גוליית, שאבן קלע אחת הכריעה אותו.

             גוליית לא היה חזק, אלא חלש. הוא היה מסכן שבקושי התנועע בתוך 60 ק"ג שריון הנחושת שבתוכו היה כלוא, ושבו כמעט נצלה למוות. שהרי ישראל היא לא אירופה, ולא המקום מתאים ללבוש בו שריון נחושת, ועוד להוסיף עליו מחסן נשק שכלל חנית, חרב וקשת, שהוא לא יכול היה לעשות בהם כל שימוש משום ששתי ידיו היו תפוסות. (אפילו ארנולד שוורצנגר לא מסוגל להשתמש סימולטנית בשלושה כלי נשק …). 

             ואכן כדי שהשמש לא תצלה אותו למוות, גוליית נהג לצאת לגדף את מחנה ישראל בבוקר מוקדם ולעת ערב. ונושא הצינה, שאותו הזכרנו קודם, היה איש שהלך לפניו ונשא שמשייה כלשהי, שתספק מעט צל לענק המיוזע שהסתרך אחריו בכבדות.

             ברור לחלוטין שגוליית שנראה כמו מבצר מהלך, היה חסר ערך כלוחם. הוא היה כבד, מסורבל ואיטי.

אך גם אם לא היה לו ערך כלוחם, למראה המאיים שלו היה ערך עצום במה שנקרא 'לוחמה פסיכולוגית' .

גוליית לא בא להילחם, כי אם להתגרות ולהפחיד – והוא עשה עבודה מצוינת.

השאגות והאיומים שהשמיע, השפיעו לרעה על שאול ופגעו קשות במורל של לוחמיו, שנסו על נפשם כל אימת שנגלה לנגד עיניהם. 

(מבחינתנו, הלוחמה הפסיכולוגית של גוליית, איננה שונה בהרבה מהצרחות והנאצות שמשמיע נאסרללה שכלוא עמוק בתוך הבונקר שלו בלבנון.

אלא שלוחמה  זו באה בעיתוי מצער מבחינתו של שאול, שכבר נמצא במצב לא טוב, ולא היה מסוגל לשאת מנה נוספת של  קוקטייל פחדים שסיפק לו  הענק הפלישתי.

             הקוקטייל הזה שיתק אותו לחלוטין. וכשמפקד הצבא משותק, אז חייליו נסים על נפשם בהיסטריה  – וכך ניצח גוליית במלחמה מבלי שירה בה אפילו כדור אחד….

ועל רקע הדברים האלה  נכנס דוד הצעיר לסיפור בגרסה שלפנינו. דוד לא היה אחד הלוחמים של שאול, הוא לא נחשף למניפולציות של גוליית, ואווירת הנכאים והתבוסתנות ששררה במחנה של שאול לא דבקה בו.

דוד זיהה במבט אחד שגוליית באמת מוגן מכל עבריו, למעט נקודת תורפה אחת: המצח. המצח לא היה מוגן!

וכדי שדוד הנמוך יוכל לפגוע במצח של איש גבוה כגוליית, הוא היה חייב להישאר רחוק ממנו, ובשום אופן לא להתקרב ולהגיע למצב של קרב פנים אל פנים.

הוא היה צריך דבר נוסף: נשק קטלני שיכול לפגוע במטרה מרוחקת (ואז הגובה של גוליית הופך חסר משמעות).

 וכיוון שהיה רועה צאן, הוא ידע להשתמש בנשק של רועים : קלע אבנים שנועד לפגוע ממרחק בזאבים או בטורפים אחרים שאליהם לא ניתן להתקרב.

ולרועה, שהיה צלף מיומן וידע להשתמש בקלע אבנים, היה נשק קטלני. והכתוב אומר את הדברים האלה במילים מפורשות: וַיְמַהֵר דָּוִד , וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי.   וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי  וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע  וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי  אֶל מִצְחוֹ,   דוד חישב את המרחק המדויק שבו האבן עדיין בשיא המהירות ופגיעתה קטלנית.

תו מוסיקאלי.

ודבר אחרון בעניין זה. הביטוי : וְחֶרֶב  אֵין בְּיַד דָּוִד הפך אידיום, או ניב המזוהה אך ורק עם דוד, בדיוק כפי שהניב "אם תרצו אין זו אגדה" מזוהה עם הרצל. ו"טוב למות בעד ארצנו" מזוהה עם טרומפלדור. ברור שלדוד לא הייתה חרב, משום שחרב נועדה לקרב פנים אל פנים, ואז לגובה של גוליית היה יתרון משמעותי.

מכל מקום, לאחר שהכה דוד את הפלישתי, אבנר, שהיה דודו של שאול ושר צבאו, הציג אותו בפני  המלך:

וּכְשׁוּב דָּוִד  מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי,  וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר  וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל… וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל  בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר; וַיֹּאמֶר דָּוִד : בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.

וכך לפי גרסה זו, שתגלגל ותכתיב את הסיפורים הבאים בספר שמואל, שאול ודוד נפגשו לראשונה.

סיכום

בפרק זה יצאנו לשלוש פגישות, שכל אחת מהן הפגישה אותנו בפעם הראשונה עם דוד.  שלוש פגישות שחשפו מעט מדרכי העריכה של  התנ"ך ואת העובדה שבידי מחבר הספר נמצאו לכל הפחות שלושה מקורות שונים, שסיפרו על ימי נעוריו של דוד.  והמחבר לא רק הצמיד את המקורות האלה אחד לשני, אלא גם היה שותף לסיפור השלם והוסיף לו את דבריו, את הדגשיו ואת רוחו וצביונו.

אנחנו מבקשים לחתום את דברינו במילים הבאות:  פעם אחר פעם אנחנו מציינים בהתפעלות את התבונה העמוקה שהפגין המחבר לנפשם של הגיבורים שעליהם סיפר.

אנו מתפעלים מהאופן שבו הוא הפליא לתאר את אופיו הנקמני של שמואל; את הניכור ביחסים שבין שאול לבין יונתן, ואת הדאגה הכנה של הלוחמים לבריאותו של מלכם.

             ולבסוף,  מבלי להשתמש בהגדרות רפואיות שלא היו מוכרות בזמנו, תיאר המחבר בעדינות מהולה בדוק של חמלה את השלבים העולים במחלתו של שאול,

שנצחונו של דוד על גוליית, הוסיפה מנה גדושה להחמרתה.

שכן שאול פירש את ניצחונו של דוד, כתבוסה שלו. והחל מרגע זה ואילך, הוא יעזוב את המלחמה בפלישתים ויתמקד בעניין אחד בלבד, שינקר וינקר במוחו ולא ירפה ממנו, והוא להוציא להורג את דוד. ולמן אותה נקודה שאול הנרדף יהפוך רודף.

ועל כך, וגם על הרעות המופלאה שנרקמה בין דוד ליונתן,  נדבר בפרק הבא. ועד כאן, תודה רבה, שלום ולהתראות + קרדיטים

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.