27: שמואל: השסע בין שאול ליהונתן

הפרק השישי בסדרה זו מוקדש לשסע העמוק ביחסים ששררו בין שאול לבין בנו הבכור, יונתן. פרק זה מראה שלקרע זה היו שתי סיבות גדולות, שכרוכות ומלופפות זו בזו: האחת היסטורית והשנייה מחלתו של שאול שכבר החלה פורצת החוצה.

הסיבה ההיסטורית מעידה, ששאול שנלחם כל ימיו בפלישתים, שלכאורה היו האויב המר של בני ישראל – נלחם באויב הלא נכון!לדברינו, אין ספק שיונתן, שראה את המציאות נכוחה, הבין שהמלחמה בפלישתים, שהייתה מלחמה ללא הכרעה, הקיזה לשווא את דם שני הצבאות, וחשפה את ישראל ואת הפלישתים לאיוב משותף שסיכן את קיומם של שניהם כאחד.

אלא שבנקודה היסטורית זו, שאול כבר לא היה כאן. ויונתן לעולם לא יוכל להחזירו …

האזנה נעימה,
ליאורה ושרון

תמליל הפרק

השסע העמוק בין שאול לבין יונתן
פרק שישי (פרק יד)

שלום לכל המאזינים, ותודה שאתם מצטרפים לפרק השישי בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל. את הפרק הזה אגיש לבד, שכן שרון בתקופה לוחצת של חזרות והצגות. ואני, כתמיד, מאחלת לאיש מוכשר זה הצלחה גדולה – ענקית!

הגיבור הגדול של הפרקים הקודמים היה שמואל. בחנו את סיפורו למן השנה שקדמה להולדתו, ועד היום שבו ירד מעל הבמה ההיסטורית, לאחר שעשה כמיטב יכולתו לטלטל את שאול, להחלישו ולהכשילו. ושאול, שהיה מלך ומפקד, בלע את עלבונו והתנצל על חטאים שמעולם לא ביצע.

לעת הזו שמואל עוזב את הסדרה שלנו, ואנחנו נשוב ונפגוש בו עוד פעם אחת, כאשר נגיע אל הלילה שבו בעלת האוב העלתה את רוחו מעולם המתים. וגם אז, רוח המת שהוטרדה ממנוחתה  לא פספסה את ההזדמנות להתנפל על שאול ולמוטטו אל האדמה, מבועת מאימה ופחד.

             לפי סדר העניינים שקבע מחבר ספר שמואל, שאול ימשיך איתנו אל הפרקים הבאים. ולאט לאט, לפי סדרם, יצטרפו אליו גיבורים נוספים. ומערכת היחסים שתתפתח בינו לבין כל אחד מהגיבורים, תאיר אותו ואותם כאחד. עד שגם הוא יירד מהבמה ויפנה את מקומו.

בפרק יד שבו נתמקד עתה,  מגיע תורו של יונתן, בנו הבכור של שאול להצטרף לסיפורנו. אך כדי לפגוש ביונתן, עלינו לחזור לקרב מכמש שעליו דיברנו בפרק הקודם.

             *  לפני שנתקדם עלי להוסיף הערה אישית. הסיפור על קרב מכמש מסופר בפרקים יג-יד שבספר שמואל. החוקרים מתייחסים אליו כאל קרב אחד, שנפרס על שני פרקים. לדעתי מדובר בשני קרבות שונים שהתרחשו באותה נקודה גיאוגרפית, שמשיקולי עריכה, שמוכרים היטב בתנ"ך, הצמיד אותם עורך הספר זה לצד זה.

             מכיוון שאותנו מעניינת מערכת היחסים שהתקיימה בין שאול לבין יונתן, לא נעסוק כאן בשאלה אם מדובר בקרב אחד, או בשניים. יחד עם זאת, לטענה זו יש ערך מחקרי, אלא  שלי אין חשק לפרסם את דברי כמאמר אקדמי. ולכן אצרף את נימוקי לנספח הכתוב שמלווה את ההקלטה – ומי שרוצה מוזמן לקרוא אותם.

             ועכשיו נפנה לפרק יד ולקרב מכמש ונפגוש את יונתן.

מכמש

מכמש היה יישוב, או נקודה אסטרטגית שנמצאה מעט צפונית לירושלים. הפלשתים שחדרו למרכז הארץ הובילו לשם את כוחותיהם, במטרה לפשוט על הישובים הישראליים שהיו פזורים בקרבת מקום.  

לא הרחק מהם, פרס שאול את כוחותיו.  

לפי המסופר בפרק יג, שאול חילק את לוחמיו לשלושה ראשים שכיתרו את הפלישתים משלושה כיוונים.

על שניים מהם הוא פיקד בעצמו, ויונתן היה מפקד הכוח השלישי.

             בפרק הקודם דיברנו על כך ששמואל התבושש לבוא לברך את הלוחמים לפני צאתם למלחמה. ומכיוון ששאול ולוחמיו האמינו שיש סגולה בברכה שנותן איש האלוהים,  התעכבותו של שמואל אילצה אותו לעכב את היציאה למלחמה במשך שבעה ימים, דבר שהסב נזק רב, שכן הפלישתים ניצלו את ההשתהות הזו כדי להיערך טוב יותר.  ואם בכך לא היה די, הרי שהצבא של שאול החל להתפורר, והכפריים נמלטו מהיישובים שלהם מאימת הפלישתים. ציטוט קצר ומקוצר מפרק יג, שחשיבותו להמשך דברינו תתברר מייד:  

פְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל, … וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ, קִדְמַת בֵּית אָוֶן (=יישוב ישראלי הסמוך למכמש).  וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ (צר= מצור. או שהם היו בצרה). ….   וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם, בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים, וּבַצְּרִחִים, וּבַבֹּרוֹת. 

וְעִבְרִים (שהם בני ישראל) עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד (=הכוונה לתושבים שנמלטו לצידו המזרחי של הירדן).  וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל, וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו (=הלוחמים שהלכו אחריו) . וַיּוֹחֶל (=המתין) שִׁבְעַת יָמִים, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל,  וְלֹא-בָא שְׁמוּאֵל .. וַיָּפֶץ הָעָם, מֵעָלָיו (הלוחמים שהמתינו לשווא לשמואל, נטשו את המערכה).  

כזכור, בתום שבעה ימי המתנה, נטל שאול יוזמה וקיים בעצמו את הפולחן הדתי לאלוהים, שלאחריו הוא הזניק את לוחמיו לקרב – והנה סיימנו את פרק יג ופתחנו את הדלת של פרק יד, שבה יכנס עתה יונתן.   

תו מוסיקאלי.

יונתן

פרק יג מציין בקצרה שיונתן פיקד על אחד משלושת הכוחות שהתכנסו במכמש. אך עלייתו הגדולה על הבמה היא בפרק יד, שפורס לפנינו סיפור אחר לגמרי.

             יונתן, כך בגרסה השנייה, לא בזבז שבעה ימים ואפילו לא שעה אחת בהמתנה לשמואל, שיבוא לברך את הלוחמים לפני צאתם לקרב. ומהתנהגותו גם  לא נראה שהוא ידע על הצורך להמתין לו.  

             ואלו המילים המציגות אותו:  

וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל, אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו : לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב (=מוצב) פְּלִשְׁתִּים  אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז.  וּלְאָבִיו , לֹא הִגִּיד

כבר בדברי הפתיחה הדגיש המחבר שיונתן פעל באופן עצמאי, תוך התעלמות מוחלטת מאביו, שהיה  המלך ומפקד הצבא – והמפקד של יונתן עצמו. וכבר בהתחלה התעלמות מכוונת זו רומזת על  השסע ביחסים שבין יונתן לבין אביו, שסע שילך ויעמיק.

הסיבה שבגללה אמר יונתן אל הנער, שבעצם היה לוחם שליווה אותו (וכאן צריך להעיר שהלוחמים בפרק זה קרויים במספר שמות: נער, עם, וארץ) להתקרב  למוצב הפלישתים, הייתה כדי לבחון את מידת ערנותם. עוד ציטוט קצר:

וַיֹּאמֶר  יונתן:  הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים  אֶל הָאֲנָשִׁים (=הפלישיתים שבמוצב) וְנִגְלִינוּ  אֲלֵיהֶם.   אִם כֹּה יֹאמְרוּ  אֵלֵינוּ : דֹּמּוּ (=עצרו)  עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם, וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ  וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם.  וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ : עֲלוּ עָלֵינוּ , וְעָלִינוּ , כִּי נְתָנָם יְהוָה  בְּיָדֵנוּ:  וְזֶה לָּנוּ  הָאוֹת.  

ובעברית פשוטה: אם הפלישתים שהשתלטו על המוצב יורו ליונתן וללוחם שליווה אותו לעצור במקומם ולהמתין עד שיבואו לברר מי הם, סימן הוא שהם חושדים שמדובר בשני לוחמים.  אך אם הם יורו להם לעלות אליהם, סימן הוא שהכוח הפלישתי בטוח שהאימה שהפילו על האוכלוסייה הישראלית, הבריחה גם את השניים האלה מביתם. במקרה שכזה יונתן והלוחם השני ינצלו את גורם ההפתעה ואת שאננותם של  אנשי המוצב ויהרגו אותם. עוד ציטוט קצר ומקוצר מפרק יד:

וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם  אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים.(-כלומר, יונתן והלוחם השני חשפו עצמם לעיני אנשי המוצב) וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים : הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים  מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם.   וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה (=המוצב) אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו,  וַיֹּאמְרוּ : עֲלוּ אֵלֵינוּ  וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם  דָּבָר.

הזלזול הגלוי של אנשי המוצב שהתייחסו ליונתן ולחברו כאילו היו שני שפנים שיצאו מהחורים שבהם התחבאו, מתכתב עם הפסוק שקראנו קודם, שתיאר את מנוסת הכפריים מבתיהם ואת התפוררות הצבא של שאול. וכפי שנראה בהמשך, ללעגם של הפלישתים הייתה סיבה טובה מאד.

אך בנקודת הזמן הזו, שאננותם עלתה להם בחייהם. משום שיונתן והלוחם השני ניצלו את גורם ההפתעה והרגו את כולם.   

             הכתוב מתאר בצבעים ססגוניים ובהגזמה רבה את ניצחונו של יונתן. ואז הוא שולח עוד אלומת אור דקיקה שמאירה בשנית את הניכור ביחסים בין יונתן לבין אביו, שצפה בנעשה מהגבעה שמנגד:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ: פִּקְדוּ נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ; וַיִּפְקְדוּ, וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו

רק עכשיו גילה שאול, שיונתן פתח במערכה נגד הפלישתים מבלי ליידע אותו. ובכל זאת, שאול ביקש לנצל את המהומה שפרצה במחנה הפלישתים, ולהצטרף במהירות אל המערכה, ולהכות את אויביו.

ובדומה לגרסה שבפרק יג,  גם כאן היציאה לקרב הייתה מותנית בכך שהכהן יקיים פולחן דתי, שבו יבקש מאלוהים לסייע ללוחמים – וכאן עלינו לעשות חניית ביניים קצרה.

אמרתי קודם שלדעתי פרקים יג-יד מספרים על שתי מערכות שונות שהתרחשו במקום אחד, ושלכך CH אתייחס  בפירוט בנספח המלווה של הפרק.

ובכל זאת, נקודה אחת בטענה זו חשובה להמשך דברינו.

             את הפרק השני בסדרה זו הקדשנו לשאלה כיצד שמואל, שהיה בן שבט אפריים, התנשא למעמד של כהן, מעמד שלפי ספר שמות היה שמור לבני שבט לוי, הוא השבט שממנו באו משה ואהרון.

נתונים שונים שמצויים בשלושת הפרקים הראשונים שבספר שמואל, הביאו אותנו למסקנה שלפיה שמואל הדיח את שושלת הכוהנים שעלי עמד בראשה, שכיהנה במרכז הדתי בשילה – ותפס את מקומה. ומכיוון שהפלישתים החריבו את שילה ואת המרכז הדתי שעמד בו, פעל שמואל מביתו שברמה ולא משילה.  

             והנה, בגרסה השנייה של של קרב מכמש, זו שבפרק יד, הכהן שליווה את שאול ולוחמיו לקרב, היה אֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב, אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי, כֹּהֵן יְהוָה בְּשִׁלוֹ … .

כלומר, לפי גרסה זו אחיה בן אחיטוב היה דור חמישי של כהנים מבית עלי, שהוסיפו לכהן CH בראש המרכז הפולחני שעמד בשילה, שכלל לא חרב. ושמואל שמילא תפקיד חשוב בפרק יג, כלל לא מוזכר בגרסה שלפנינו. 

זאת ועוד, אם בגרסה הקודמת השתהותו של שמואל עכבה את היציאה למלחמה, הרי שבגרסה שלפנינו לא היה צריך להמתין לכהן, משום שאחיה ליווה את שאול אל הקרב, ואף הביא עימו משילה את ארון הקודש, שבו הונחו לוחות הברית (שקיבל משה במעמד הר סיני).

אלא שהפולחן שערך אחיה הכהן, לא היה פולחן רגיל. משום ששאול התפרץ באמצע ואמר כהן: אֱסֹף יָדֶךָ. כלומר: עצור.

וכאן, ממש ברגע זה, נדלקה נורת אזהרה ראשונה מעל ראשו של המלך, שהצביעה על שינוי מדאיג שחל באישיותו.

             שאול שציווה על הכהן לעצור את הפולחן, עשה מעשה שאין שני ואין דומה לו בתנ"ך.

ללא שום סיבה הגיונית שניתן להצדיקה, הוא ניצל את שעת הטקס כדי להשביע את לוחמיו לבל יאכלו עד הערב, שאז יסתיים המרדף אחר הפלישתים, שנסו על נפשם בשל התקפת הפתע של יונתן.

והשבועה, לא הייתה שבועה רגילה. כי אם "שבועה בקללה על תנאי". נקרא ונסביר מהי קללה על תנאי: 

וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב, וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי (=נקמתי באויבי).  וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם  לָחֶם.(יד, כד)

המונח "יואל" נתפס באוזנינו כשם של נביא, או ככל שם אחר. לאחי ז"ל קראו יואל.

אך למונח "יואל" יש פירוש נוסף, שהוא 'אלה',  או קללה.  

וההוראה :"יואל שאול את העם" מתפרשת כקללה.

שאול קילל בשם אלוהים את מי שיפר את השבועה ויאכל לפני בוא הערב,  דבר שעולה גם מהמשך הדברים שאמר : אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב.

ומה היא קללה על תנאי?

קללה על תנאי, כשמה כן היא. והקללה על תנאי המוכרת לכולם היא זו שמשמיע החתן ביום חתונתו:

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" תהלים קלז, ה-ו

ובעברית פשוטה, ביום חתונתו, נשבע החתן המאושר שאם ישכח את ירושלים, אזי הוא יחטוף שבץ מוחי שלאחריו חצי גוף שלו יהיה משותק … (ואם ישכח את אשתו, אזי גם חצי הגוף השני שלו יהיה משותק …)

             חשוב להדגיש שהשבועה, ככל השבועות בתנ"ך, תמיד ניתנת בשם אלוהים ובנוכחותו האילמת והמרוחקת. ואם בימינו שבועה היא סוג של הלצה גסה (במיוחד כאשר 120 מוקיונים נשבעים אמונים לחוקי מדינת ישראל) הרי שהקדמונים האמינו ששבועה היא דבר רציני ושיש לה כוח עצום.  

ואם תופר שבועה שנוספה לה קללה, כי אז תשתחרר הנצרה השומרת על המרעום,  וכוח ההרס של הקללה יופעל.   ואלוהים יעניש את העם. וכדי לרצות את אלוהים ולפייסו מזעמו, היה להוציא להורג את הפושע.   

             השבועה שהשביע שאול את לוחמיו,  עשתה את שלה. והלוחמים שהתייראו ממנה, עוד יותר מאשר מהפלישתים, באמת לא אכלו עד הערב. 

אלא שבאותה שעה נלחם יונתן בפלישתים, ולכן לא ידע על דבר השבועה.

תו מוסיקאלי

יונתן ויערת הדבש

יונתן שהחל את המערכה מוקדם בבוקר, חבר בשלב מסוים לשאר הלוחמים ויחד איתם המשיך במרדף אחר הפלישתים.

במהלך המרדף הגיעו הלוחמים ליער (שכנראה לא היה יותר מאשר חורשה קטנה), ושם הם ראו חלה, שדבש דבורים מתוק ניגר ממנה. ציטוט:

וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר (הארץ=שם אחר ללוחמים), וַיְהִי דְבַשׁ  עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.   וַיָּבֹא הָעָם (=עוד כינוי ללוחמים) אֶל הַיַּעַר  וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ (=חלת דבש); וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו , כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה.

ועכשיו מדגיש הכתוב:

ויוֹנָתָן לֹא שָׁמַע  בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם.  וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ,  וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו.   

הדברים פשוטים : יונתן שבשעה זו  כבר היה רעב, טבל בסה"כ את קצה מטהו ביערת הדבש וטעם מעט מהמתוק הזה. אבל הלוחמים שאליהם חבר, כן ידעו על דבר השבועה ולכן לא העזו לטעום מהדבש, מהפחד שמא לק קטן של דבש ישחרר את הקללה שבשבועה, ואז יקרה אותם אסון.

המעשה שעשה יונתן ברור לגמרי.  ראשית, ברור שיונתן הפר את הצו בתום לב. שנית, הוא לא עצר את המרדף אחרי הפלישתים, ולא התנפל על חלת הדבש והגיר אותה לפיו (כאילו הייתה צנצנת נוטלה).  הוא בסה"כ טעם את מעט הדבש שדבק בקצה מטהו.

ובכל זאת, האפקט של הסוכר שנכנס לגופו, היה מרשים ומיידי  : וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו –  וברור שאורו עיניו!

משום שדבש זה סוכר. זו פחממה שמתפרקת מייד ומספקת אנרגיה. ומכיוון שלמן הבוקר הוא שרף המון קלוריות, טבעי לגמרי שלמעט הסוכר שאכל,  הייתה השפעה כל כך גדולה וחיובית.

אחד הלוחמים שראה שיונתן הפר את השבועה, אמר לו:

וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם (עם הוא אחד השמות שניתנו ללוחמים בפרק זה) וַיֹּאמֶר : הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם (=את הלוחמים) לֵאמֹר,  אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם  הַיּוֹם, וַיָּעַף  הָעָם (=הלוחמים התעייפו). 

ויונתן לא ברר במילים כדי להביע את דעתו על השבועה המוזרה וחסרת ההיגיון:

 וַיֹּאמֶר  יוֹנָתָן  : עָכַר אָבִי  אֶת הָאָרֶץ .

ופירוש הדברים: עכר זה השחית, או הביא פורענות.  ובקונטקסט של זמן הסיפור, יונתן האשים את אביו, את המלך, בלא פחות מאשר בפגיעה בצבא עצמו.  והתבטאות כל כך בוטה, אפילו משמואל לא שמענו.   ואז, הוא הוסיף ואמר ללוחמים:  

  רְאוּ נָא,  כִּי אֹרוּ עֵינַי,  כִּי טָעַמְתִּי  מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה.   אַף  כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם  מִשְּׁלַל אֹיְבָיו  אֲשֶׁר מָצָא,  כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה  בַּפְּלִשְׁתִּים.   

ובמילים פשוטות: יונתן אמר שאלמלא השביע אביו את הלוחמים לבל יאכלו, כי אז כן רבתה המכה בפלישתים. ואלמלא הלוחמים היו כל כך רעבים, כי אז יכלו לסיים את המרדף  בשלב מוקדם בהרבה.

ובכל זאת, למרות התשישות של הלוחמים ידו של שאול במערכה זו הייתה על העליונה:

וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא  בַּפְּלִשְׁתִּים  מִמִּכְמָשׂ  אַיָּלֹנָה (=נחל איילון)  וַיָּעַף הָעָם  מְאֹד ההדגשה החוזרת שלפיה הלוחמים שלא אכלו למן הבוקר, היו עייפים מאד, היא חריגה. משום שברגיל התנ"ך לא מציין פרטים מסוג זה. והציון החוזר שהלוחמים היו כל כך עייפים, מצטרף לביקורת הקשה שהשמיע יונתן נגד אביו – ובסיפור שכל פרטיו תפורים בצורה כל כך מדויקת, גם ביקורת זו נספרת ונחשבת.

מכל מקום, משהגיע הערב פג תוקף השבועה. ועוד בטרם הספיקו שאול ואחיה הכהן לערוך פולחן דתי, שבמהלכו יקריב הכהן קורבן תודה לאלוהים, על שסייע מלמעלה ללוחמים שלמטה, התנפלו הלוחמים על המזון וטרפו אותו כמוכי שגעון:  

וַיַּעַט הָעָם אֶל  הַשָּׁלָל,  וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר, וּבְנֵי בָקָר , וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה; וַיֹּאכַל הָעָם  עַל הַדָּם…

משהסתיימה הילולת הזלילה, ביקש שאול לנצל את תנופת הניצחון, ולדלוק אחרי הפלישתים ולהכות בהם  גם בשעות החשכה.  ושוב קיים אחיה בן אחיטוב טקס דתי כלשהו. ושוב התערב שאול  באמצע כדי לשאול את אלוהים, אם להמשיך את המרדף. ציטוט:

הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים,  הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל – וְלֹא עָנָהוּ  בַּיּוֹם הַהוּא.

אלוהים לא השיב לשאלתו של שאול.  ומשתיקתו הבין שאול שאחד הלוחמים הפר את השבועה ושלף את טבעת השומרת את הקללה נצורה.

שאול הבין שהקללה התפוצצה  ושאלוהים כועס.  ועד שהפושע יימצא ויוצא להורג, אלוהים לא יעמוד לימינו– ועכשיו, בבת אחת נדלקו כל מנורות האזהרה מעל ראשו של שאול, שהתריעו שמשהו רע מאד קרה לו.  

שאול שידע שיונתן לא היה נוכח בשעה שהשביע את לוחמיו לבל יאכלו, לא היה צריך לברר מיהו הפושע.

 ובאדישות מוחלטת, כאילו מדובר בעניין פעוט וחסר חשיבות, הוא  אמר ללוחמים את הדברים הבאים: 

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל  גֹּשׁוּ הֲלֹם … וּדְעוּ וּרְאוּ  בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת  הַיּוֹם.   כִּי חַי יְהוָה  הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל,  כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי,  כִּי מוֹת יָמוּת. וְאֵין עֹנֵהוּ  מִכָּל הָעָם.  

הפער בין דיבורו הרדוד לדק ונטול הרגש של שאול, לבין התגובה האילמת וחסרת האונים של הלוחמים שהזדעזעו למשמע אזניהם, שלא ענו ולא הסגירו את יונתן, גלויה לעין.

אבל נפשו של שאול כבר נמצאה במקום אחר. ולכן הוא המשיך את מופע האימים,  ודרש לערוך הגרלה בינו לבין בנו. ההגרלה הזויה שהייתה אמורה להכריע  מי משניהם הוא הפושע שהפר את השבועה, ושאותו צריך להוציאו להורג. ציטוט:

וַיֹּאמֶר [שאול] אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (=הלוחמים): אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד,  וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי  נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד.  וַיֹּאמְרוּ הָעָם (=הלוחמים): אֶל שָׁאוּל : הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה.

כצפוי, יונתן נלכד בגורל.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן : הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה?

והבוז שחש יונתן כלפי אביו, שהיה גדול מהפחד מפני המוות שציפה לו בעוד דקה, מסביר את תשובתו:

 וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן  וַיֹּאמֶר : טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ,  הִנְנִי אָמוּת

ועל כך השיב שאול בשוויון נפש:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל : כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף, כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן.

עד כאן!

 הלוחמים שהבליגו עד לרגע זה לנוכח מה שהתרחש לעיניהם, התערבו והפסיקו את מופע האימים של שאול ואמרו:

הֲיוֹנָתָן יָמוּת, [אחרי] אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל ?  חָלִילָה, חַי יְהוָה אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה,  כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּפְדּוּ הָעָם (=הלוחמים): אֶת יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת

שאול לא ביקש לפדות את בנו. הלוחמים עשו כן K. אך להתקף הזה יצטרפו בעתיד התקפים נוספים, ושאול ילך וישקע לתוך עצמו – ויאבד. YOVAD

בהדרגה מתוך דמותו הכנועה וחסרת עמוד השדרה, שאותה פגשנו בעבר, תצמח אישיות אלימה ורצחנית, רודפת ונרדפת; אישיות שלא מקיימת שום קשר הגיוני עם המציאות.

ושאול שבפעם הזו לא הוציא להורג את בנו, עוד ינסה לעשות זאת בעתיד. אך בינתיים, לא החולי שלו שהחל ללבוש צורה, הוא שמעניין אותנו.

             ברגע זה עלינו לנסות ולברר מה מסביר את הבוז העמוק ואת התנגדותו הנחרצת של יונתן לאביו? מה יכול להסביר את העובדה שהוא פתח את המערכה בפלישתים, ללא ידיעת אביו שהיה המלך ומפקד הצבא?

ומכיוון שמזמן לא דיברנו על הפלישתים, שהם המפתח לכל התשובות בספר שמואל, הגיע הזמן שנחזור ונדבר עליהם, ונוסיף בעניינם כמה פרטים חשובים שלא הזכרנו בעבר.

תו מוסיקאלי

הפלישתים.

נקודת הזמן שבה עומד סיפורנו היא סביבות שנת 1.030 לפנה"ס. ואם כך, נחזור  

כ-300 שנים אחורנית, ונעצור בסביבות שנת 1.300 לפנה"ס.

             בפרקים הקודמים אמרנו שבסביבות שנת 1.300 לפנה"ס, עזבו המוני אנשים שהתנ"ך מכנה אותן בשם הכולל 'פלישתים' או 'גויי הים' (=עמי הים), את יוון ואת איי הים האיגאי והחלו נודדים מזרחה – תוך שהם מחריבים והורסים את כל מה שעמד בדרכם.

             באמירה כוללת, ניתן לומר שהפלישתים התחלקו לשתי קבוצות גדולות. זו שהתקדמה דרך היבשה, וזו שחצתה בסירות את ים תיכון, בדרכה למצרים, העשירה והמפותחת בממלכות המזרח הקדום.

             במשך עשרות שנים נלחמו המצרים בפלישתים באזור הדלתא הנשפכת מהנילוס אל ים תיכון. והמלחמה הסתיימה בכך שהמצרים הדפו את הפלישתים לעבר ערי החוף של ישראל.   

             זולת איזכור קצר בספר שמות, כותבי התנ"ך לא הזכירו מלחמות שבני ישראל לא לקחו בהן חלק. ומסיבה זו מרבית הציבור, לא יודע שבשנות המלחמה האלה, נמלטו עבדים ממצרים והגיעו לארץ ישראל דרך מדבר סיני – וזו יציאת מצרים שלה הקדשנו שני פרקים מיוחדים (והלינק לשני פרקים חשובים אלה מצורף לדף המלווה של הפרק הזה).

             הנקודה שחשובה לנו היא שלמן סביבות שנת 1.200 לפנה"ס, נכנסו  לארץ ישראל, שעד כה הייתה מיושבת בדלילות על ידי הכנענים, שתי אוכלוסיות זרות שבאמירה מכלילה, הגיעו ממצרים.

הכוונה לבני ישראל שהגיעו לארץ דרך מדבר סיני, ושהתיישבו תחילה בהרי אפרים ומנשה שבמרכז הארץ, בנגב ובגליל.  (אין ספק שלארץ הגיעו גם קבוצות מכיוון סוריה של ימינו, שברגע זה אינן חשובות לנו).

הקבוצה השנייה, היו כמובן הפלישתים שהגיעו לכאן  ח דרך רצועת החוף המחברת את ישראל ומצרים. ומכיוון שהם היו יורדי ים , הם  התיישבו תחילה בערי החוף (עזה, אשקלון, אשדוד, יש טענה שהגיעו ליפו, ודור).

             במהלך ה-200 השנים הבאות, שמובילות לזמנו של שאול,  קרו במקביל שני דברים חשובים.

האחד הוא שהאוכלוסייה הישראלית שהתיישבה תחילה בהרים, ירדה בהדרגה לעמקים של הארץ. הדבר השני הוא, שהפלישתים עשו את אותו הדבר. הם החלו פולשים למרכז הארץ (וחשוב לציין שלדעת החוקרים הפלישתים, ולא בני ישראל, היו אלה שהביאו לסופה של האוכלוסייה הכנענית שחייתה כאן). וחדירתם לפנים הארץ מסבירה מדוע אנחנו מוצאים אותם בעקרון, בגת, בבית שמש, באזור נחל שורק, באפק בעמק יזרעאל – וכרגע במכמש שמצפון לירושלים.

מה שלא ציינו בפרקים הקודמים, הוא שללוחמים הפלישתיים היה יתרון עצום על פני הלוחמים של שאול.

ראשית,  הייתה להם  מסורת לחימה ארוכת ימים שאותה רכשו אבותיהם ביוון , ושנית היה להם ניסיון צבאי עכשווי, שאותו רכשו בשנות המלחמה הארוכות במצרים.

ולדברי החוקרים, היישובים שהקימו בארץ, התנהלו במתכונת של ערי צבא – ובראש כל יישוב שכזה עמד סרן, שהיה מפקד העיר.  

             לפלישתים היה יתרון נוסף, חשוב בהרבה. מכיוון שהיו יורדי ים, הם קיימו קשרי מסחר עם ארצות הים התיכון. והם היו אלה שהביאו לישראל עופרות ברזל,  שאותן התיכו ויצקו ממנה כלים מברזל. וכך נאמר בפרק יג:

וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא  בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

ומדוע לא נמצאו חרשי ברזל בישראל???

משום שהפלישתים שמרו לעצמם את המונופול על חרושת הברזל ודאגו שלבני ישראל לא יהיה נשק עשוי ברזל. והסיבה שעשו כן ברורה לחלוטין :עוד ציטוט מפרק יג:

  כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים:  פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים  חֶרֶב אוֹ חֲנִית.   

למרות דברים אלה, הפלישתים לא נמנעו למכור לבני ישראל כלי עבודה עשויים ברזל, ואף ללטש את הכלים שמכרו להם. וכך אומר הכתוב:  

וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל  [אל] הַפְּלִשְׁתִּים  לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ,  וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ  (הקרדום שימש לכריתת עצים) וְאֵת  מַחֲרֵשָׁתוֹ.   וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים  (אין פירוש משביע רצון למילה פים), לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים,  וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן (קילשון שיש לו שלוש שיני ברזל)  וּלְהַקַּרְדֻּמִּים.

במילים פשוטות, בני ישראל רכשו והשחיזו את כלי העבודה שרכשו מהפלישתים.  ועכשיו מגיע הסבר נוסף לסיבה שבגללה הפלישתים שמרו על המונופול של חרושת הברזל:  

 וְהָיָה  בְּיוֹם מִלְחֶמֶת , וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם (=הלוחמים)אֲשֶׁר אֶת (=עם) שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן; וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל  וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ.

תו מוסיקאלי

נסכם בשתי מילים את מה שאמרנו ואת הקטע שקראנו.

התמונה שעולה לנגד עינינו, ושהחוקרים מסכימים שהיא נכונה,  אומרת שלצבא הפלישתי היה ניסיון צבאי ארוך שנים. ושהלוחמים שלהם, לפחות חלקם, היו מצויידים בכלי נשק מתקדמים, עשויים נחושת וברזל.

לעומתם, הצבא שהקים שאול עדיין עמד בחיתוליו, והיה מצוייד בכלי מלחמה עשויים עץ, למעט שאול ויונתן שהיו מצויידים בחנית וחרב עשויים ברזל.

             לא צריך לסיים את המכללה לפיקוד ומטה (פו"מ) ולא צריך להיות אסטרטג  גדול כדי להבין שלפלישתים היו יתרונות צבאיים  משמעותיים ביותר בהשוואה לצבא שבראשו עמד שאול. ואם אמרנו קודם שאנשי המוצב הפלישתי אמרו על יונתן ועל הלוחם שליווה אותו: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים  מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם. הרי שעתה ברור שלבוז שהפגינו, הייתה סיבה טובה מאד.

ובכל זאת, היתרון הצבאי שנמצא לפלישתים לא מסביר את האיבה הגלויה ששררה בין שאול לבין יונתן. וכדי להציע הסבר לאותה איבה, צריך להוסיף עוד נתון אחד,  שגם עליו דיברנו בעבר.  

             בפרק השלישי של סדרה זו דברנו על השינויים הגדולים שהתרחשו בזמנו של שאול, כלומר במאה ה-11 לפנה"ס,  מצידו המזרחי של הירדן .

             שבטים שחיו בתחום ממלכת ירדן של ימינו, הפכו שלוש ממלכות: אדום, מואב ועמון.

בתחום סוריה של ימינו חיו שלושה שבטים ענקיים, שכל אחד מהם היה יותר גדול מכל שבטי ישראל גם יחד. וגם שלושת השבטים הפך בהדרגה לשלוש ממלכות: ממלכת ארם צובא, ממלכת ארם דמשק, וממלכת ארם רחוב. ואם הממלכות שקמו בתחום ירדן של ימינו היו קטנות ולא משמעותיות במיוחד, הרי שהממלכות שחיו בתחומה של סוריה של ימינו, היוו איום אמיתי על המשך קיומם של שבטי ישראל.

             כפי שאמרנו בעבר, ועוד נגיד בעתיד, מבט חטוף באטלס מלמד שלממלכות  שקמו מצידו המזרחי של הירדן, לא הייתה גישה לים תיכון ולסחר הימי הענף שהתקיים בין הארצות ששכנו לחופו. גם לא הייתה להם גישה לדרכי המסחר היבשתיות, שחצו את ישראל בדרך למצרים ולאוצרות הזהב, לתבלינים ולחיות האקזוטיות שהובאו מאפריקה השחורה.

מבט שני באטלס מלמד ששבטי ישראל הקטנים שחיו ממערב לירדן, היו כל מה שהפריד בין אותן ממלכות לבין דרכי המסחר הימיות והיבשתיות כאחד.

לי אין שום ספק שזקני השבטים שביקשו מלך, שיקים צבא וילחם את מלחמותיהם, הבינו היטב שכל שבט בנפרד לא יוכל להתמודד עם האיום הגדול שהתגבש ממזרח לירדן. ואין לי ספק שאנשים כל כך חכמים , הבינו היטב שלא יעבור זמן רב עד שהממלכות שקמו ממזרח לירדן,  שבשלב זה עדיין היו שקטות לחלוטין, יחדלו להיות שקטות ואז הן יחצו את הירדן ויפלשו לשטחם, במטרה להגיע לים תיכון – וזה בדיוק מה שיקרה בעתיד.

לדעתי, אין ספק שגם יונתן הבין את המציאות.  יונתן הבין דבר נוסף, והוא

שהממלכות  שהתגבשו ממזרח לירדן, היוו סכנה אמיתית גם על הפלישתים, שהרי הפלישתים היו חלק בלתי נפרד  מהאוכלוסייה שחייתה ממערב לירדן.

ולכן כל איום על קיומה של האוכלוסייה הישראלית, סיכן אותם באותה מידה .

זה היה אותו איום עצמו.

המסקנה המתבקשת מנתונים אלה מזדקרת עכשיו באותיות קידוש הלבנה!

נכון שהתנ"ך איננו מציין זאת, אך בראייה היסטורית ברור לגמרי שיונתן הבין שלישראל ולפלישתים חייב להיות אינטרס מובהק לעשות סוף למלחמה ביניהם ולהגיע להסדר מדיני כזה או אחר.

למרות היתרון הצבאי שהיה לפלישתים, למלחמה בינם לבין ישראל לא  הייתה הכרעה. ולכן, בחשבון סופי, שני הצדדים הקיזו לשווא זה את דמו של זה. שני הצדדים הפסידו.

בנקודת זמן הסיפור, רק שאול, שהיה המלך ומפקד הצבא, היה יכול להגיע איתם להסדר כזה או אחר.  

אך כפי שראינו בפרק זה, ועוד נוסיף ונראה בפרקים הבאים, נורות האזהרה האדומות שנדלקו מעל ראשו של שאול, כבר יכלו להאיר איצטדיון כדורגל (וגם את ספסלי הצופים).

שאול לא היה מסוגל לראות את המציאות כהוויתה, ולכן הוא לא היה מסוגל להגיע לשום הסדר עם הפלישתים, ומי שכן יגיע איתם להסדרים כאלה ואחרים, וגם יגייס אותם לצבאו, יהיה דוד, כמובן. (ו-200 שנים לאחר זמנו של דוד, הכרי והפלתי שהיו גדודים פלישתיים, עדיין שרתו בצבא של ממלכת יהודה).

תו מוסיקאלי.

לדעתי, וזו ההנחה שאותה אני מציעה כאן, לקרע בין שאול לבין יונתן הייתה חייבת להיות סיבה כבדת משקל.

לדעתי, לא יתכן שהביטול הגלוי והמוחלט שרחש יונתן לאביו, היה בגלל גחמה שטותית של נער בגיל הטיפש-עשרה.

אך אם יונתן סבר שאביו טעה בכך שהוסיף להילחם בפלישתים ולהקיז את דם חייליו לשוא במלחמה חסרת תכלית, הרי שזו בהחלט סיבה כבדת משקל שיכולה להסביר את התנהגותו.  

אני אומר את הדברים האלה במילים אחרות: לא יתכן שיונתן לא הבין שמלחמת ההתשה הממושכת בין ישראל לבין הפלישתים שלא הביאה ניצחון לאף צד, אך החלישה את שני הצדדים.

לא יתכן שהוא לא הבין שהמשך המלחמה סיכן את שני הצדדים, שהתעלמו מהסכנות שהחלו להערם מהצד השני של הירדן.

לא יתכן שיונתן לא הבין את היתרון הצבאי והטכנולוגי שהיה לפלישתים, שהיו אמונים בייצור כלי מלחמה עשויים ברזל.   

ויונתן הבין דבר אחרון, והוא שהפלישתים, בדיוק כמו בני ישראל, חיו בארץ הזו כבר כ-200 שנים, ושגם הם לא התכוונו לעזוב אותה.

וגם לא לשתות את המים של ים תיכון. 

            אך אם יונתן חשב באופן הגיוני וריאלי, הרי שמהעדות שמסר מחבר ספר שמואל, בנקודת הזמן שבו עומד הסיפור, שאול כבר לא היה כאן.

די שנזכור שהוא השביע את לוחמיו בקללה לבל יאכלו;שהציע לערוך הגרלה שתכריע אם הוא, או בנו יוצאו להורג;  שבשיוויון נפש מוחלט היה מוכן להוציא להורג את יונתן בשל מעט דבש שדבק לקצה מטהו –  אדם שאלו החלטותיו ואלה מעשיו, הוא אדם כבוי, אדם שמהלך בעלטה.

             במצב שבו נמצא, שאול לא היה מסוגל לראות את המציאות נכוחה, ולא להגיע להסדר עם הפלישתים.

ויונתן שנואש מאביו, ימצא בדוד שותף לדרך – והשותפות שנרקמה בין השניים, תעסיק אותנו בפרקים הבאים.

             ולפני שנסיים ונחתום עוד תכנית, אני מבקשת לומר את הדבר הבא. מאזינים רבים מעלים פעם אחר פעם את השאלה אם סיפורי התנ"ך התרחשו במציאות?

האם הם אמת, או בדיה?

אני תמיד חוזרת ואומרת שלמרבית סיפורי התנ"ך  אין שום ראיה חומרית, מוצקה, שמאשרת שהם התרחשו במציאות. כמעט אפס תמיכה ארכיאולוגית.

יחד עם זאת, היום כמו בעבר הרחוק, האדם סיפר סיפורים. הוא סיפר על מה שהיה, ועל מה שלא היה.

הוא תמיד סיפר לילדיו ולנכדיו את מה שקרה לו, ולבני משפחתו ולבני עמו. והוא תמיד הלך בעקבות דמיונו – ומי שקורא עיתונים וצופה בחדשות ובמשחקי הכס, יודע היטב שהמציאות והדמיון אינם סותרים זה את זה.  

ובעניין זה, מה שנכון היום, היה נכון גם לפני 3.000 שנה.

העובדה שסופרי התנ"ך לא השתמשו בשפה אקדמית כדי לתאר אירועים היסטוריים ואת המאורעות שלהם היו עדים, איננה הוכחה שהם בדו מליבם את המעשים שעליהם סיפרו.   

מבחינתנו, אם הסיפור מתיישב בצורה מדויקת עם המציאות ועם זמן התרחשותו, אין שום סיבה לטעון שהוא מופרך  – ומי שטוען שמה שכתוב בספר שמואל מופרך, מוזמן להוכיח את דבריו.

ולסיום, מחבר ספר שמואל לא היה בוגר של בית הספר לרפואה ולא היה לו תואר בפסיכיאטרייה. ואמת היא שהוא לא השתמש בטרמינולוגיה  פסיכיאטרית להגדיר את מחלתו של שאול. ובכל זאת הוא תיאר בצורה מדויקת, שלב אחר שלב, כיצד שקע  שאול לתוך עולם של צללים, שהלך וקדר, עד שהפך עלטה מוחלטת. 

הוא תיאר מחלה שיש לה שם, שם שהוא לא הכיר.

כיצד ידע לתאר את פרטי המחלה, אלמלא היו לה עדים שתעדו אותה ואלמלא העדות הייתה אמת?

קרדיטים

נספח:  הטענות שהובילו אותי למסקנה שפרקים יג-יד מנציחים שני אירועים נפרדים.

1.  התופעה שלפיה עורכי התנ"ך הצמידו זה לצד זה אירועים שונים שהתייחסו לאותו עניין עצמו, חוזרת על עצמה עשרות אם לא מאות פעמים.

2.  האפשרות שמדובר בשתי מערכות שונות שהתקיימו באותו מקום עצמו, הגיונית בהחלט.

3.  מקובל לחשוב ששמואל פעל במרכז הפולחני שעמד בשילה, דבר שאיננו נכון. שמואל פעל מביתו שברמתיים צופים:

וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל  כֹּל יְמֵי חַיָּיו.   וְהָלַךְ  מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה  וְסָבַב בֵּית אֵל  וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה; וְשָׁפַט  אֶת יִשְׂרָאֵל  אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת  הָאֵלֶּה.   וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ  וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ  לַיהוָה (שמ"א ז, טז-יז).

הגרסה שמספק פרק יד אומרת שאחיה, שהיה צאצא של עלי, היה הכהן שפעל בשילה, ששם לפי המסורת עמד ארון הקודש, שאותו הביא למכמש. אין קשר בין שתי הגרסות.

4.  בפרק יג שאול המתין שבעה ימים לבואו של שמואל. בפרק יד שמואל לא נזכר, ואחיה בן אחיטוב היה הכהן שהצטרף למערכה.

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.