מגילת רות – מגילת החסד
פרק מיוחד לחג השבועות
שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לשרון ואלי, לפרק מיוחד המוקדש למגילת רות, שאותה נהוג לקרוא בחג השבועות. שכן, סיפור המגילה מתרחש במהלך שבעת השבועות שבין חג הפסח שבו מתחיל קציר השעורים, לבין חג השבועות, שבו מתחיל קציר החיטין, או החיטה.
שלושה גיבורים ראשיים לוקחים חל בסיפור: רות, האלמנה הצעירה בת ארץ מואב; נעמי, האם הזקנה ששכלה את שני בניה, שהבכור שבהם היה בעלה של רות. ובֹעז, האיכר העשיר שפגש את רות לאחר שהתאלמנה, ופרס את חסותו עליה ועל חמותה.
המגילה מוכרת גם בשם "מגילת החסד" – ובצדק. שכן, כל אחד משלושת הגיבורים היה יכול להסתפק בכך שפעל לפי חוקי הזמן והמקום שבו חי. אלא שכל אחד מהם בחר בדרך האהבה המיטיבה עם הזולת – ובכך, מבלי שהתכוון, היטיב גם עם עצמו.
מגילת רות נחשבת לסיפור היפה ביותר בתנ"ך, ולאחד הסיפורים הקצרים, היפים ביותר שנכתבו מעולם . על פניו נראה שלפנינו סיפור אהבה פשוט וקל להבנה. אלא שהאמת היא שמדובר בסיפור משוכלל ומורכב, שמקיים את הפרדוקס שבו "השלם גדול ממספר חלקיו" (סינרגייה). ובמקרה שלנו: המגילה ארוכה בהרבה ממספר המילים הכתובות בה.
וזה סיפור המעשה:
המגילה פותחת בסיפורה של משפחה קטנה שחייתה בבית לחם, ומכאן שמוצאה משבט יהודה ומהכפר שבו בעוד מספר דורות ייוולד דוד. בראש המשפחה עמד אלימלך, בעלה של נעמי, ושני בניהם נקראו מחלון וכיליון – וברור שאלה שמות ספרותיים שמלכתחילה נועדו לרמוז על אחריתם המרה.
באחת משנות הבצורת שפקדו את יהודה, נקלע אלימלך לחובות כבדים ונאלץ לשעבד את אדמתו לנושה זר, שאיננו בן שבט יהודה. ומשנותר ללא אדמה, שהייתה הנכס הכלכלי החשוב ביותר בעולם הקדום, לאלימלך ולבני משפחתו לא היה מקום לחיות בו, ולכן הם נאלצו לעקור ליישוב בשם שדה מואב, שנמצא בתחומה של ממלכת ירדן של ימינו.
עשר שנים חייתה המשפחה בשדה מואב. בשנים האלו נשאו מחלון וכיליון שתי נערות מבנות המקום: את רות ואת ערפה. אך בטרם הרו שתי הכלות, אלימלך ושני בניו הלכו לעולמם.
זמן קצר לאחר האסון ביקשה נעמי לשוב לבית לחם, אך בטרם הפנתה את גבה אל המקום שבעפרו קברה את בעלה ואת שני בניה, היה עליה להחליט בדבר גורלן של כלותיה – ומבלי שנבהיר נקודה זו, לא נוכל להתקדם.
בימינו, אישה שבעלה נפטר רשאית להינשא בשנית על דעת עצמה, אלא שזה לא היה המצב בעולם הקדום ובתקופת התנ"ך.
בעולם הקדום (וכך עדיין נהוג בחברות מסורתיות שחיות ב"עולם השלישי") נערה נמסרה לנישואין תמורת "מוהר נישואין", שהגבר או בני משפחתו, נתנו לאביה.
המוהר איננו נדוניה, שזה רכוש שמביאה הכלה מבית אביה, כי אם המחיר ששולם עבור רכישתה. ומהרגע שניתן התשלום (בד"כ מספר ראשי צאן), עברה הנערה מבית אביה לבית בעלה והפכה קניינו המוחלט.
למן אותו יום, חייה, מיניותה וילדיה השתייכו לו. ואם הלך לעולמו, החזקה עליה נותרה בידי משפחתו, ולכן אלמנותה לא הפכה אותה אישה חופשייה הרשאית לעשות כרצונה – וזה בדיוק היה מצבן המשפטי של רות ועורפה. אלא שמצבן המשפטי היה מסובך בהרבה, משום שנותרו ללא ילדים.
משמתו מחלון וכליון עברה הבעלות על שתי האלמנות לידיה של נעמי. כמנהג הימים נעמי הייתה רשאית לשמור אותן בחזקתה, או לשחררן ולהניח להן לשוב לבית אביהן – והיא בחרה באפשרות השנייה וכך אמרה:
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ: לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ, יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ. וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. א, ח-ט
(* צריך להיות "בית אביה". יתכן שיש כאן טעות סופרים, או רמז לכך שרות וערפה היו אחיות שנולדו לאב אחד משתי נשים שונות *)
דבריה העצובים של נעמי הם מסוג הדברים הנאמרים לעת פרידה מאנשים אהובים. אלא שכאן יש להם גם משמעות משפטית, שבכך מנתקת נעמי את הקשר הרשמי בינה ובין כלותיה. ומעתה ואילך שוב אין ביניהן כל יחסים משפחתיים ומשפטיים.
מששמעו רות וערפה את דבריה, הן לא הודו לה על ששחררה אותן מחזקתה והתירה להן לשוב לבין אביהן ולהינשא בשנית, אלא פרצו בבכי מר משל היו ילדות קטנות שאמן מבקשת לעוזבן מאחור. ואם אנחנו זוכרים שבעולם הקדום ילדות ניתנו לנישואין בגיל 11-10-9, תופעה כאובה שעליה עמדנו בתכניות קודמות שלנו, יתכן שהן באמת היו נערות צעירות מאד, שנעמי הייתה להן כאם. ולכן הן התחננו בפניה שתרשה להן לשוב עִמה אל ארץ מולדתה (א, ח-יד).
ברם, נעמי, הישישה המרוששת, מאנה בתוקף להיענות להפצרותיהן. היא ידעה שאם כלותיה תלכנה עימה לארץ זרה ולמקום שבו אין להן קרובי משפחה, כי אז אין להן מחייה וסיכוייהן להינשא בשנית ולשקם את חייהן, קלושים מאוד.
ובעולם שבו חיו, כל חייה ומחייתה של האישה היו צמודים למשפחתה. בתחילה היא השתייכה לבית אביה ואח"כ לבית בעלה.
ולאישה שלא הייתה משפחה, לא נמצאה שום מסגרת השתייכות שסיפקה לה אמצעי קיום והגנה בסיסית. ובלית ברירה היא הפכה שפחה באחד הבתים – ושפחה היא עבד ממין נקבה. היא רכוש חסר כל זכויות אזרחיות.
נעמי ידעה שאם כלותיה תלכנה איתה לבית לחם, זה העתיד שמצפה להן. ולכן היא סירבה להפצרותיהן, ואמרה:
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי: שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים?
שֹׁובְנָה בְנֹתַי, לֵכְןָ .
ועכשיו היא נימקה את דבריה:
כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ.
כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ לִי תִקְוָה, גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.
הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ.
אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'. א, יא-יג
מסיבה שעליה נעמוד בהמשך, נעמי לא השתמשה בשיקולים כלכליים וחברתיים לסירובה, אלא עשתה תפנית חדה בסיפור, ושלחה אותנו לחוק הייבום. ובניגוד מוחלט לחרפה המתרחשת בימינו בבתי הדין הרבניים, שמעוותים ומעקמים את חוקי התורה, חוק הייבום הוא אחד החוקים החשובים והנאורים בתנ"ך, שנועד למנוע ממשפחת הבעל המת, לעגן את אלמנתו, לכלוא אותה אצלם ולעצור את כל חייה. (וזה בדיוק שעושים בתי הדין הרבניים בימינו לגרושות ולאלמנות במצבן של רות ונעמי).
חוק הייבום
וכדי להבין את משמעות הדברים שאמרה נעמי לכלותיה, נפנה לפרק כה שבספר דברים. קודם נקרא את החוק ואח"כ נסביר את משמעו, ונראה כיצד הוא מתיישב המשך סיפור המגילה. וזו לשון החוק:
כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם, וּבֵן אֵין לוֹ. לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר. יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, וְיִבְּמָהּ.
החוק מתייחס למצב שבו גבר נשוי הלך לעולמו לפני שאשתו הרתה. החוק מכיר בכך שהאלמנה נשארה בחזקת בני משפחת בעלה המנוח, ששילמו לאביה את מוהר נישואייה, ושעל כן אין היא נישאת "החוצה". כלומר, לאיש זר. יבמה=הגיס (אחיו של בעלה) יישא אותה – ואלה הם נישואיי ייבום – ועכשיו הטקסט מסביר את תכליתם:
וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד, יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.
ובעברית פשוטה: הבן הבכור שייוולד בנישואיי ייבום, ייחשב באופן פורמאלי לבנו של המת, ולכן שמו לא יימחה מישראל. (בפועל מדובר בסוג של פונדקאות הפוכה, שבה האח החי מוליד בן לאחיו המת).
בהמשך מתייחס הכתוב למקרה שבו אחיו של המת סרב לקיים את חוק הייבום, ובכך הפך את האלמנה לאישה עגונה. לאישה שאין לה שום אפשרות להינשא בשנית, ולכן אין לה אפשרות ללדת ילדים ולשקם את חייה. במקרה שכזה פנתה האלמנה לשער העיר, שבו התכנסו הזקנים הנכבדים שהיו ראשי המשפחות, וביקשה את עזרתם. ציטוט:
וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ (=גיסתו), וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה, אֶל הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה : מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי.
הזקנים (בניגוד לדיינים הפועלים בבתי הדין הרבניים של ימינו) עמדו לצידה של האלמנה וסייעו לה. ציטוט :
וְקָרְאוּ לוֹ (כלומר ליבם הסרבן) זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו (אלא שהחצוף עמד בסירובו ומאן להישמע להם). וְעָמַד וְאָמַר : לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ.
ועל חוצפתו הוא שילם מחיר כבד: וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ (=הגיסה, האלמנה) אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה : כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.
טקס ביזוי פומבי, הוא תמיד חוויה משפילה שקשה להתאושש ממנה. ואת ההשפלה הזו צריך להכפיל באלף מונים כאשר מדובר בחברה מסורתית, שבה מעמדה של האישה היה נחות משל הגבר. וטקס שבו גידפה האלמנה את הייבם וירקה בפניו, ושבסופו הזקנים הטביעו אות קלון על ביתו, היה השפלה איומה. נוראה.
נתמצת את המטרות שהיו לחוק הייבום : שמירה על זכותה של משפחת המת להחזיק באלמנה של בנם, שנרכשה תמורת מוהר הנישואים ששולם לאביה ; לא להפסיד את הילדים שהאלמנה הייתה יולדת לבנם, לו היה בחיים ; להקים יורש שיישא את שמו של המת שהלך ערירי לבית עולמו. ולבסוף, שמירה על זכותה של האלמנה להינשא בשנית וללדת ילדים . אישה שנישאה בשנית וילדה ילדים, לא הייתה עגונה. היא הייתה אישה שהיו לה חיים, שמילאה את חובתה לחברה ולמשפחה שבה חייתה– ועוד מעט נראה שכל המטרות החשובות האלה שובצו והושגו בסיפור המגילה.
.
איסורי עריות וחוק הייבום
את חוק הייבום לא ניתן היה לקיים מבלי להתיר את אחד מאיסורי העריות החמורים והקשוחים ביותר בתנ"ך – ואת זה צריך להסביר.
בעיקרון התנ"ך מתייחס בחיוב לריבוי נשים והוא מתיר לגבר לשאת נשים רבות ככל שיוכל לשאת, כולל נשים מבנות משפחתו – ועל ההכרח הקיומי לשאת נשים רבות, דיברנו בתכניות קודמות שלנו.
לצד רצייה זו קבע המחוקק גדרות ברורים ומפורשים סביב נשים שנמצאו בקרבה ראשונה לגבר, שאיתן, לעולם, אסור לו לבוא בכל מגע מיני ואסור לו לשאתן – ואלה הם איסורי העריות. (עריה היא ערווה).
פרק יח שבספר ויקרא קובע בעניין זה עמדה עקרונית. ציטוט:
אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה, אֲנִי יְהוָה.
מכאן עבר המחוקק והגדיר איזו קרבה משפחתית נכללת בכלל איסורי העריות שלעולם אין להם התרה, ושהעובר עליהם דינו מוות. ובין האיסורים האלה נכלל האיסור שאוסר כל מגע מיני בין גבר לבין אשת אחיו. והאיסור הזה עומד בתוקף, גם אם האח הלך לעולמו. ציטוט:
עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ, לֹא תְגַלֵּה: עֶרְוַת אָחִיךָ, הִוא. (יח, טו).
פרק כ, כא חוזר על איסור זה בשנית וקובע:
וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא (נידה = טומאה); עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ.
רק מכיוון שהמטרות החברתיות והמשפחתיות שעמדו בבסיס חוק הייבום היו כל כך חשובות, התיר המחוקק את אחד מאיסורי העריות החמורים ביותר, וקבע שבמקרה שבו המת הלך לעולמו בטרם הרתה אשתו, יש לקיים את חוק הייבום.
(במידה והאלמנה כבר הספיקה ללדת ילדים, היא יכלה להינשא לאחד מקרובי המשפחה של בעלה, אך לא לאחיו) – ואחרי שהבהרנו דברים אלה נחזור למגילת רות.
דברי הפרידה שהשמיעה נעמי לשתי כלותיה: לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ….. יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ, שחררו את רות וערפה מאחיזתה בהן, ושעל-כן הן היו רשאיות להינשא בשנית – מה שאומר שהן לא היו עגונות בידה.
אלא ששתי הצעירות מאנו להיפרד מעליה, ולכן נעמי הוסיפה ושאלה מספר שאלות רטוריות, שלקחו את חוק הייבום אל המצב הקיצוני ביותר. וכך אמרה לכלותיה:
"הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים?" דילוג ארוך ונקרא את ההמשך: הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ.
ובעברית פשוטה: לו, במצב הקיצוני, האבסורדי וההיפותטי בלבד, היה לנעמי "בן במעייה", כי אז היה נולד אח לשני בניה המתים. אח בן חצי שעה, שנגזר עליו לקיים בעוד שנים רבות את חוק הייבום ולשאת את רות וערפה (החוק בצדק לא מתייחס לגיל היבם). ונעמי הוסיפה ושאלה:
הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה (תשברנה = תמתינו בציפיה) עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה (תהיינה כבולות, קשורות) לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ.
נעמי הציבה שאלה רטורית בפני כלותיה: לו זה היה המצב, האם זה מה שהייתן בוחרות? האם מרצונכן הייתן בוחרות להמתין במצב של עגינות חסרת תוחלת עד אשר היא, נעמי, תינשא בשנית ותלד את הילד, שבעתיד הרחוק ייבם אותן? והיא חתמה את דבריה העצובים ואמרה "שֹׁובְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ [לכנה]".
תו מוסיקאלי
רות
נעמי, האם הגדולה, הובילה את עלילת הסיפור עד השלב הזה. עכשיו היא נסוגה מעט אחורנית ופינתה את קדמת הבמה לרות.
דבריה השקולים שביקשו להיטיב עם שתי הצעירות, נפלו על אוזניה האטומות של רות, שכילדה סרבנית נעצה את שתי עקביה באדמה ומיאנה להיפרד מנעמי.
אהבתה הגדולה של הילדה העיקשת לאישה שהייתה לה כאם, נגעה ללִבו של המספר, והוא העניק לה את היפה שבמתנות. הוא שזר אחת לאחת את מילות האהבה היפות ביותר בתנ"ך, ואת הפתיל הדק שפנינים עדינות מאירות בו כבר אלפי שנים, ענד לצווארה של הילדה הטובה שלא הקשיבה לשום קול, זולת הקול שבלִבה:
וַתֹּאמֶר רוּת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ, לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ
כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי, אֵלֵךְ
וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי, אָלִין
עַמֵּךְ, עַמִּי
וֵאלֹהַיִךְ, אֱלֹהָי.
בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי – אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר
כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי, וְכֹה יוֹסִיף
כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. א, טז-יז
רות שהייתה חופשייה ללכת לדרכה ולשוב לבית אביה ולהינשא בשנית, דבקה בנעמי הקשישה, הגלמודה והענייה – וזה היה חסדה הגדול.
שתי האלמנות שילבו איפוא אצבעות וגורל ויצאו לדרכן. באביב, בסוף עונת הגשמים ובתחילת קציר השעורים, הן הגיעו לבית לחם והתיישבו בה, וזמן קצר לאחר מכן אמרה רות לנעמי:
אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו (=כלומר, רות תלקט בשדה אשר ימצא חן בעיניה). וַתֹּאמֶר לָהּ [נעמי] לְכִי בִתִּי. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים.
בימינו, לו נערה זרה הייתה נכנסת לשדה כלשהו ומלקטת בו שיבולים, בעל השדה היה מגרש בזעם את הגנבת החצופה. אלא שהדברים שהשמיעה רות עולים בקנה אחד עם המשפט העברי הקדום.
ספר דברים מונה ארבעה רבדים חברתיים שנחשבים לחלשים ביותר בחברה: האלמנה, היתום, הגר והלוי.
לאלמנה וליתומים לא היה גבר ואב שיפרנס אותם ויגן עליהם;
הגר היה זר בחברה שבה חי (ולא גוי שהתגייר והפך יהודי) והיות שהוא לא היה חלק ממשפחה מורחבת שבין אנשיה התקיימו יחסי ערבות הדדיים, לא נמצא מי שיעמוד לצידו בעת צרה ; מעמדם של הלוויים בתקופת התנ"ך היה בעייתי במיוחד, משום שלא הייתה להם אדמה משל עצמם.
מכיוון שנעמי הייתה אלמנה ומרוששת מבחינה כלכלית, ומכיוון שרות הייתה גם אלמנה, וגם גרה = נכרייה (נכרייה ולא גיורת), ברור שהן השתייכו לרובד העני בחברה. (למשל: דברים י,יז-יח; יב, יב, יח, יד כט; טז, יא, יד; כד,יז-כב; כו, יב-יג.)
המחוקק, שלפי התנ"ך הוא תמיד אלוהים, היה ער למצוקתם של העניים, ולפיכך הוא הטיל על החברה הישראלית את האחריות לכלכלם, גם אם בדוחק רב.
אחד החוקים שקבע נקרא "לקט, פאה ושכחה" (ויקרא כג, כב; דברים כד, יט-כב; כו, יב-יג).
הלקט הם גבעולי שעורה, או חיטה, שנפלו בשוגג ולא נאספו. הפאה היא הפינה המרוחקת שנמצאה בקצה השדה או הפרדס, שתוצרתה מלכתחילה נועדה לעניים. השכחה היא תנובת השדה שנשכחה מאחור.
העיקרון העומד בבסיס החוק: "לקט, פאה ושכחה" קובע שהקוצרים, הבוצרים או המוסקים הולכים תמיד קדימה. הם אינם חוזרים אחורנית כדי לאסוף כמה שיבולים שנפלו, או אשכול ענבים שנשתכח. מה שנשאר מאחור, שלל הוא לעניים.
ואל המקום שבו התחרו העניים זה בזה על כמה שיבולים שהבדילו בין רעב לחרפת רעב, יצאה רות באחד מימי ראשית הקציר. והיד שמכוונת את הגורלות, הובילה אותה אל שדהו של בֹּעז. והנה, האיכר העשיר והגיבור השלישי של המגילה תופס עתה את קִדמת הבמה.
לעת צהרים הגיע בֹּעז אל חלקת השדה, ומשראה את רות הוא ביקש לדעת מי היא:
וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים: לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת? וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. וַתֹּאמֶר אֲלַקֳּטָה נָּא, וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים. וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה – זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט. שם, ה-ז
התשובה: "וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה – זֶה שִׁבְתָּהּ (=השיבולים המועטות שלקחה בשבי) הַבַּיִת, מְעָט" נותנת תמונה מדויקת בנוגע לכמות השעורים הזעומה שהצליחה רות ללקט למן הבוקר.
מששמע בועז את דברי הקוצר, הוא פנה אל הקוצרים והתרה בהם לבל יעזו לפגוע בנערה או להציק לה. לאחר מכן הוא פנה לרות והזמינה לחזור ללקט שיבולים בשדהו גם בימים הבאים :
וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת: הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה, וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי (הנערות שהולכות אחר הקוצרים ואוספות את החיטה שנקצרה). עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן. הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ . וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים. וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
ושוב פנה בועז אל הקוצרים ואמר:
וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר: גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט , וְלֹא תַכְלִימוּהָ. וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים. וַעֲזַבְתֶּם, וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ. וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים. שם,טו-יז
להוראה שנתן בועז לקוצרים יש משמעות חברתית ומשפטית מפליגה. ראשית, בועז שהבין שרות היא נערה חסרת כל הגנה, עשה את המעשה הכי אנושי שאפשר, פרס עליה את חסותו והבטיח את בטחונה וכבודה בשדהו.
שנית, העובדה שבועז הורה לקוצרים להניח לרות ללקט בשדה כרצונה, ואף לקחת מן העומרים והצבתים (אלה שיבולי החיטה שנקצרו, נערמו לערמה (=עומר, ונקשרו יחד לצבתים, לחבילות קשורות), מעידה שהוא ביטל את החוק "לקט, שכחה ופאה", שהגביל אותה לתחום איסוף התוצרת שנועד לעניים.
מעתה ואילך רות לא תתחרה באביונים על השיבולת האחרונה שנותרה לפליטה, אלא תיקח מתנובת השדה ככל אשר תוכל לשאת, כולל מן העומרים שכבר נקשרו לצבתים. ומשהוסרו ההגבלות התוחמות אותה לאזור האיסוף של העניים, לקטה רות "איפת שעורים", שהם כעשרים וארבעה ליטר גרגרי חיטה, שהיו אמורים לכלכל ברווחה אותה ואת נעמי במשך מספר שבועות.
תו מוסיקאלי.
לעת ערב שבה רות אל אוהלה של נעמי. משראתה הישישה את שפע השעורים שהביאה, היא ביקשה לדעת מיהו בעל השדה הנדיב. מששמעה את שם האיש, אמרה:
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ: בָּרוּךְ הוּא לַה', אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים. וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי: קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ – מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא.
כמו כל פרט במגילה, גם פסוק זה שולח אלומת אור אל אחד החוקים החשובים בתנ"ך. נעמי גילתה לרות שבועז אינו סתם קרוב משפחתו של אלימלך, כי אם "גואל" – והמונח "גואל" שולח אותנו היישר לחוקי הגאולה בתנ"ך.
חוק הגאולה
בתקופה שבה עומד סיפורנו עדיין לא קמו בישראל מוסדות שעומדים מעל המשפחה, ולכן בתי האב שהשתייכו לאותו אשכול משפחות, היו ערבים זה לזה.
זו גם הסיבה שכל החוקים החברתיים בתנ"ך, ובהם חוק הגאולה, הם חוקים משפחתיים ולא חוקי מדינה. ונעמי, שכינתה את בועז "גואל", רמזה לאחד מחוקי הגאולה, ובמקרה שלנו לגאולת אדמה.
גאולת אדמה נדרשה במקרה שבו אחד מבתי האב התרושש ונקלע לחובות כבדים, שאותם לא היה מסוגל לשלם. וכדי לשלם את חובו הוא נאלץ לשעבד את אדמתו לנושה זר, שאיננו מבני השבט, ובכך הפך אדם חסר כל רכוש (ומהמשך הסיפור עולה שכך קרה לאלימלך).
בבסיס חוק גאולת האדמה, עומד העיקרון שהאדמה איננה שייכת למשפחה הפרטית, כי אם לשבט. ולכן אדמה ששועבדה לנושה שאיננו מבני השבט, הקטינה את הטריטוריה של כל השבט ( במדבר לו). כדי למנוע מצב זה, חוק הגאולה קובע שעל האיש הקרוב ביותר לאדם ששיעבד את אדמתו, מוטלת החובה "לגאול" אותה.
החוק שנקרא מייד מתייחס למקרה חמור יותר, שבו בשעבוד האדמה לא היה כדי לשלם את החוב. ועל כן, בנוסף לאדמה, האדם שהתרושש נאלץ לשעבד את עצמו לעבודה אצל הנושה, ובפועל הוא הפך למה שמכונה "עבד עברי". במצב זה היה צורך לגאול, או לפדות, את האיש משעבודו – וספר ויקרא (כה, מז-מט) קובע בדיוק את סדר הגאולה. ציטוט קצר ומקוצר:
וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר (מך=התרושש, נעשה אביון)… אַחֲרֵי נִמְכַּר [אחרי שנמכר ובפועל הפך עבד], גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ.
אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ, אוֹ בֶן-דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ , אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל. ויקרא כה, מז-מט, וכן פסוק כה. ראו גם נחמיה פרק ה
לפי הסדר שקבע המחוקק, האח היה הראשון לגאול את אחיו. אך אם לאותו אדם לא היה אח (או שלא היה בידו לסייע), כי אז חובת הגאולה עוברה לדוד, או התגלגלה אל בן הדוד. ואם גם בן דוד לא היה לו, כי אז שאר בשרו" הקרוב ביותר היה חייב יקום לעזרו – וסדר הגאולה הזה התקיים גם לגבי גאולת קרקעות (וגם בגאולת דם).
וכאן חשוב להוסיף ולומר: כאשר מדובר בגאולת אדמה, האדמה שנגאלה לא חזרה לידי האיש שהתרושש, אלא לשבט שאליו השתייך. ובאופן ספציפי היא עברה לידי הגואל ששילם את החוב. (*משום שמה שחשוב הוא שהטריטוריה של השבט לא קטנה*).
התייחסותה של נעמי אל בֹּעז כאל קרוב וגואל, מגלה שני דברים חשובים.
האחד, שאדמתו של אלימלך, בעלה המנוח, שועבדה לידי נושה זר ולכן יש לגאול אותה. והדבר השני, הוא שסדר הגאולה עבר דרכו של בועז שהיה שאר משפחה רחוק של אלימלך.
תו מוסיקאלי
ייבום וגאולה
כזכור, נעמי ורות הגיעו לבית לחם בתחילת קציר השעורים, ומכאן שהיה זה לקראת אמצע חודש ניסן. במשך שלושת חודשי הקציר יצאה רות אל שדותיו של בֹּעז. משתמה עונת הקציר, החליטה נעמי שהגיעה העת לקצור עוד קציר אחד, אחרון. היא קראה לרות ואמרה לה:
וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ. וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ [מקורבנו] …. הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן. אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ. וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין. רות ג, א-ד
הדאגה העמוקה לגורלה של רות, עולה מרצונה של נעמי שלכלתה יימצא בעל שיעניק לה מסגרת משפחתית וחברתית בארץ הזרה שאליה הגיעה.
נעמי ידעה שאם רות תישאר גלמודה ולא תינשא בשנית ותלד ילדים, היא תתדרדר למעמד של שפחה – ועובדה זו הדירה שינה מעיניה.
ונעמי ידעה עוד דבר אחד: שבלילה הזה בועז והקוצרים שלו דשים וזורים את החיטה (דישה היא פעולה שבה מפרידים את המוץ, שהוא הקש או הקליפה, שעוטפת את גרגרי החיטה. הזרייה היא הנפת החיטה ברוח הקלה, שלמעשה ממיינת בין גרעיני החיטה הכבדים שנופלים מטה, לבין המוץ שמתפזר ברוח)
היא ידעה שלאחר שתסתיים זריית החיטה, יישאר בועז לישון לבדו בגורן. וכך, במילים זהירות, שלחה האישה החכמה את רות ללכת אל האיש שיוכל לתת מנוח לכלתה האהובה. במעשה זה ובדברים המדויקים שהורתה לרות לומר, עתידן של שתי הנשים היה מונח על הכף. ציטוט קצר ומקוצר:
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה , וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת, וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. וַיֹּאמֶר: מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר: אָנֹכִי רוּת, אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, כִּי גֹואֵל אָתָּה. וַיֹּאמֶר: בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי …
ועכשיו דילוג ארוך שחותם את תשובתו של בועז:
וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי … וְהָיָה בַבֹּקֶר, אִם יִגְאָלֵךְ ,טוֹב יִגְאָל. וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ, וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי. שם, ח-יד
יש לשים לב שהמונח "גואל" חזר ונשנה בשיחה שהתקיימה בין רות לבועז ומכאן שהעניין שביקשה נעמי להסדיר היה גאולת נחלתו של אלימלך. ומתשובתו של בועז ברור שהוא הכיר שזו חובתו, אלא שלפניו עמד גואל אחר, שאותו כינה מחבר המגילה בשם "פלוני אלמוני".
אלא שמדבריו של בועז עולה קושי מסויים, שהוא כנראה טעות שהשתרבבה לטקסט, שמשבש את ההבנה של הדברים שאמר.
הדברים : " כִּי אָמְנָם כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי, וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי … וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ, טוֹב יִגְאָל. וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ, וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי "
משתמעים כאילו רות ביקשה שבועז יגאל אותה עצמה, ושעל כך הוא השיב שיש לה גואל קרוב ממנו.
אין ספק שמדובר בטעות של אחד המעתיקים ששיבשה את תשובתו של בועז והפכה אותה חסרת היגיון ובלתי אפשרית. לא ייתכן שבֹּעז התכוון שיש גבר אחר מלבדו שיכול "לגאול" את רות. הן משום שהדבר עומד בניגוד לרוח העדינה של הסיפור, והן משום שהדבר בלתי אפשרי מבחינה משפטית.
כפי שציינו קודם, חוקי הגאולה בתנ"ך הם חוקים משפחתיים, שהתייחסו לקרבת הדם שבין הגואל לבין הנגאל. ומכיוון שרות לא השתייכה לאף משפחה בארץ הזו, חוקי הגאולה לא חלו עליה. זאת ועוד, רות לא הייתה משועבדת, וממילא לא היה צורך לגאול אותה.
גלוי לעין שנעמי שלחה את רות לשכב בחיקו של בועז, משום שקיוותה שהוא יישא אותה לאישה ויעניק לה את הביטחונות שהיא שכל כך חסרה – אך לשם כך לא היה צורך בחוק הגאולה.
אך מהשיחה שקיימו רות ובועז, ומכך ששתי הנשים הקפידו לכנות אותו בשם "גואל", מעידה שנעמי קיוותה לדבר נוסף: שבֹּעז יהיה האיש שיגאל את אדמתו של אלימלך. והתשובה שהשיב לרות בחשכת הליל, מגלה שהכיר בכך שסדר גאולת הנחלה אכן עובר דרכו, אלא שהיה גואל קרוב ממנו.
תו מוסיקאלי
גאולה וייבום
עם בוקר פנה בֹּעז אל מקום המשפט בשער העיר, שאליו התכנסו הזקנים הנכבדים שהיו מנהיגי השבט ושימשו כשופטים בעניינים הקשורים לחיים של בני משפחותיהם.
בֹּעז המתין שם לבואו של פלוני אלמוני, שעמד לפניו בסדר הגאולה. ומשהגיע האיש, פנה אליו וגילה לו שנעמי מבקשת לגאול את נחלתו של אלימלך. ומכיוון שהוא הראשון לגאולה, בֹּעז מבקש לדעת אם בדעתו לעשות כן. ועל כך השיב האיש ואמר: אָנֹכִי אֶגְאָל. ד, ג-ד
בֹּעז, שנערך מבעוד מועד לאפשרות זו, שלף מכובעו ארנב קטן והפתיע בו את כל באי המשפט. הוא הוסיף לגאולת האדמה עוד סעיף, שלא נכלל בדבריו הראשונים, ובכך הפך על פיו את העניין שלשמו לכאורה התכנסו. ציטוט:
וַיֹּאמֶר בֹּעַז (לגואל הראשון): בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי, וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת, קָנִיתָ לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ.
ו-הופה : הנה חזרנו לחוק הייבום שעליו התעכבנו בפירוט רב !
עד לרגע זה סברו הזקנים שהנושא שעמד לדיון הוא גאולת נחלתו של אלימלך. עתה, כרך בֹּעז את גאולת הקרקע יחד עם חוק הייבום.
בפועל, הוא ליפף שני חוקים שונים שאין ביניהם דבר וחצי דבר, והפך אותם לעניין אחד שאין להפריד בין חלקיו.
נסביר את המעשה שעשה:
העיקרון העומד בבסיס חוק הגאולה מתייחס לפדיון אדמה ששועבדה והשבתה לשבט. ובאופן ספציפי לידי הגואל ששילם את החוב לנושה.
חוק הייבום עוסק בדינה של אלמנה שנותרה ללא ילדים בחזקת משפחת בעלה המת. במקרה שכזה, אחיו של המת (היבם) יישא את האלמנה בנישואיי ייבום, ויוליד בן שיישא את שמו של המת, שהלך ערירי לעולמו.
ועכשיו הגענו לדובדבן שבקצפת : היות שמנישואיי הייבום נולד למת בן, הרי שעכשיו היה לו יורש שזכאי לרשת את נכסיו – וזה הפירוש המדויק לדברים שאמר בועז לגואל ולזקנים : בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת, קָנִיתָ לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ.
לו התפתה הגואל הראשון לתכסיס המשפטי של בועז, כי אז, מתוקף חוק הגאולה הוא היה משלם את חובו של אלימלך, והאדמה הייתה עוברת לרשותו.
אלא שבועז עשה עסקת חבילה שכרכה את חוק הייבום בגאולת האדמה. ועכשיו הגואל הראשון היה חייב גם לשלם את חובו של אלימלך וגם לשאת רות במעמד של אישה מיובמת – ואז האדמה שאותה פדה, הייתה חוזרת לביתו של אלימלך. וזאת משום שהילד שהיה נולד מתוקף חוק הייבום, היה נחשב לבנו של מחלון, בעלה הראשון של רות – וזה הפירוש המדויק לדברים "להקים את שם המת על נחלתו".
העוקץ שבתכסיס שעשה בועז היה בכך שהוא החיל על רות חוקים שכלל לא חלו עליה. וכפי שגאולת האדמה לא התייחסה אליה, כך גם חוק הייבום. רות לא הייתה עגונה שצריכה להינשא בנישואיי ייבום, והגואל הראשון לא היה בנה של נעמי, ומכאן שחוק הייבום לא חל על אף אחד מגיבורי הפרשה.
אותו פלוני אלמוני שהיה איש חכם, סירב ליפול לפח שטמן לו בֹּעז. קרוב לוודאי שלו היה מתעקש לגאול את האדמה בלבד, הוא היה זוכה במשפט. אך נראה שהאדמה לא הייתה נחוצה לו, או שאווירת המשפט נטתה לטובת בֹּעז, ולכן הוא החליט לסגת מהעסקה כולה. ציטוט קצר ומקוצר:
וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל … גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל. …. ועכשיו בא דילוג ארוך שהסתיים במילים : וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ, וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ.
ומכיוון שחוק הייבום לא חל עליו, רות לא הופיעה למקום המשפט, ובוודאי שלא גדפה ולא ירקה בפניו של אותו איש. ואות הקלון "בית חלוץ הנעל" שהוטבע על יבם סרבן, לא הוטבע עליו, והאיש קם והלך בשלום לדרכו ולענייניו.
משהתפנתה הדרך, קם בועז והכריז לפני כל באי המשפט שבדעתו לקיים את שני החוקים כאחד. ציטוט:
וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם: עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי. וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן, קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתו. וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ. עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם. ד, ט-י
מששמעו הזקנים ואנשי העיר את ההצהרה החגיגית, הם הריעו לו והכריזו:
וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים: עֵדִים. יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא שֵׁם (הכוונה לשם המת) בְּבֵית לָחֶם….
רות ובֹֹעז נישאו, וסיפור האהבה שלבלב והבשיל בשדות החיטה הסתיים בכי טוב. הנערה הנוכרייה שנטשה את עמה והלכה אחר קול לבה לארץ זרה, נישאה לאיש עשיר שאהב אותה בכל לבו. זמן קצר לאחר נישואיהם ילדה רות בן, ובכך הבטיחה את מקומה ואת מעמדה בבית בֹּעז. ואולם הסיפור עדיין לא הגיע אל סיומו הטוב והמיוחל.
לכריכת חוק הגאולה עם חוק הייבום היו השלכות משפטיות גם בנוגע לנעמי, שאף היא יצאה ברווח גדול.
בֹּעז שילם לנושה את חובו של אלימלך ופדה את אדמתו – והאדמה שנגאלה שבה לבית אבימלך משום שבועז החיל על עצמו את חוק הייבום. ומסיבה זו, עובד, הבן שנולד לו מרות, נחשב לבנו הבכור של מחלון ולנכדה של נעמי. ועכשיו, למשפחתה שנמחתה מהארץ, היה שם והמשך. ובבוא היום עובד יירש את האדמה שהושבה לבית "סבו" – ולכך יש חשיבות מעבר לדברים שעליהם כבר דיברנו.
קרוב לוודאי שרות לא הייתה אשתו הראשונה של בֹּעז, כי אם האחרונה. אם נולדו לו ילדים מאשתו האחרת (או מנשותיו האחרות), כי אז כל אחד מהם קדם לעובד בסדר הירושה. הפירוש המעשי למצב זה, הוא שעובד לא היה זכאי לרשת את רכושו של בֹּעז. אך העובדה שעובד נחשב לבנו של מחלון ולנכדו של אלימלך, הבטיחה שבבוא היום הוא לא יפנה לחייו בידיים ריקות, אלא יירש את הנחלה שהושבה לבית אביו הפורמאלי, שאותה גאל אביו הביולוגי. וכך, דרך נישואיי הייבום, הקשר בין שתי הנשים שנותק בתחילת הסיפור, נקשר מחדש בסופו:
וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם , וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ. כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ. אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד.
שם, יד-יז
תו מוסיקאלי
קסמה של הכתיבה המקראית
לפני שניפרד נתייחס לקסמה המיוחד של סיפור המגילה, שבצדק גמור נחשבת ליפה שבסיפורי התנ"ך, ולאחד הסיפורים הקצרים היפים ביותר שנכתבו מעולם.
ממבט ראשון סיפור האהבה שנרקם בין רות לבועז דומה לסיפורי סינדרלה נדושים שמספרים על נערה גלמודה וענייה שתלאותיה תמו לאחר שגבר עשיר וטוב לב התאהב בה ונשא אותה לאישה.
אלא שרות שלנו איננה כאחת מקופסאות השימורים שיוצאות בהמוניהן מאותו קו ייצור.
מחבר המגילה שחי לפני כשלושת אלפים שנה, לא חזר על סגנון ספרותי מוכר ושחוק, אלא יצר סוגה ספרותית חדשה. הוא חיבר את סיפורה של הסינדרלה הראשונה והיפה מכולן, וסיפר על הנסיך הראשון שהתאהב בה ונשא אותה לאישה. ככל הנראה מגילת רות היא המקור הקדום והמשובח ביותר של "הסיפור הרומנטי", אלא שהיא נבדלת מהם ועומדת כיהלום ספרותי בפני עצמה.
כפי שהראנו כאן, המגילה איננה רק סיפור אהבה עדין ויפה, אלא היא מושתתת על מצע משפטי מורכב, ויש בה עומק שלא נמצא באף אחד מסיפורי סינדרלה שמציפים בהמוניהם את חנויות הספרים.
הנאום שבו שחררה נעמי את כלותיה לדרכן, לא היה נאמר אלמלא נשארה האלמנה קניין המשפחה ששילמה את מוהר נישואייה, גם אם בעלה הלך לעולמו. השאלה הרטורית ששאלה נעמי בתחילה הספור : " הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים… הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ" , חשפה את העקרונות העומדים בייסוד חוק הייבום, שבין היתר נועד למנוע עגינת נשים (מה שלא מתקיים בימינו).
צאתה של רות ללקט שעורים בשדהו של בֹּעז, מסגירה את דבר עוניין של השתיים, ואת העובדה שכלכלתן התבססה על החוק הסוציאלי המכונה "לקט פאה ושכחה". וההוראה של בֹּעז להניח לרות לקחת מן העומרים והצבתים ככל אשר תוכל לשאת, מלמדת שהוא הכיר במחויבות המוסרית לכלכלתה של נעמי, ומלמדת שהסיר מעל רות את ההגבלה התוחמת את העניים לשטח שהוקצה להם. והעובדה שבֹּעז חזר והתרה בקוצרים לבל יכלימוה, מגלה עד כמה פגיע היה מצבה של נערה שלא השתייכה לאף משפחה שגוננה עליה.
והכינוי 'גואל' שבו כינו רות ונעמי את בֹּעז, מלמדת על דרכי גאולת הנחלות בתקופה הקדומה. ולבסוף, הבקי בחוקי התנ"ך יודע שכאשר בֹּעז החיל על עצמו את חוק הגאולה וחוק הייבום, הוא הקים יורש לשושלתו של אלימלך, וקשר מחדש את הקשר בין שתי הנשים שהיו אחת לשנייה כאם ובת.
בסיפור המגילה נשזרו מרכיבים אמנותיים שהקורא אינו רואה אותם, אך חש בהם בדרך נעלמה. אחד המרכיבים האלה הוא כמובן הטמעה של חוקים רבים בסיפור, בלי שהמחבר יצטט מהם אפילו אחד .
כתוצאה מכך, הקורא שאיננו מכיר את חוקי התנ"ך, קורא סיפור אהבה שטוח שבאמת דומה לסיפורי הסינדרלה שמדללים את מנת המשכל של הקורא בהם. אך מי שמכיר את החוקים קורא סיפור שלו רבדים עמוקים, שהוא ארוך בהרבה ממספר המילים הכתובות בו– סינרגייה, כבר אמרנו …
ועוד נקודה חשובה שמבדילה את סיפור המגילה מסיפורה של כל סינדרלה משוכפלת ואחידת פנים. בסיפורי הסינדרלה המוכרים לנו מילדותנו קיים משולש קלסי: הנערה, הנסיך, האמא החורגת, או המכשפה, הרעה החפצה ברעתה של סינדרלה.
הסינדרלות למיניהן ולסוגיהן מסמלות את הטוב הבתולי וחסר הישע. הן תמיד יפות, תמיד טהורות ותמיד פלגמטיות וכנועות.
המכשפה (או האם החורגת) מסמלת את השטן שבאדם. היא רעה ומקנאה בסינדרלה ומנסה להרוג אותה; היא מעבידה אותה בפרך או מגרשת אותה מביתה. היא מפתה אותה לאכול תפוח מורעל, או לובשת צורה של זאב רשע שטורף את סבתא … . ומכיוון שסינדרלה היא דמות חלשה וחסרת אופי, היא נופלת קורבן למזימותיה. היא מקרצפת רצפות, תופרת בידיים חשופות מעילים עשויים עלי סרפד, או נודדת ממקום למקום בבגדים בלויים ומלוכלכים. סינדרלות מחוננות במיוחד, אפילו מצליחות למות לעת קצרה.
מבחינה ספרותית, חולשתה של סינדרלה פותחת את הדלת שדרכה נכנס הנסיך – הגבר החזק שמחזיר אותה לחיים בנשיקה, ואח"כ נושא אותה לאישה, וביחד הם חיים באושר ובעושר עד היום הזה.
המשולש שבמגילת רות הוא אנטי כל סיפורי הסינדרלה. כל אחד משלושת הגיבורים הוא טוב לב ומאציל מטובו ומחסדו על השניים האחרים, ובין תכונותיהם קיים איזון מוחלט: מכל בחינה הם כמשולש שווה צלעות.
דבקותה של רות בנעמי איננה באה ממקום של חולשה, כי אם ממקום של בחירה – ושל אהבה טהורה של ילדה לאמא שלה.
נעמי, האמא הגדולה והטובה, היא ההפך המוחלט מדמותה של האם החורגת המבקשת להרע לבתה. נעמי היא דמות מחבקת, שלא תהסס להוריד את הכחול מהשמים עבור ילדתה.
ובֹּעז, הצלע הגברית, הוא באמת נסיך מהאגדות. אלא שבֹּעז לא הציל את רות בכך שסילק את המכשפה הרעה מדרכה, אלא בכך שהיה הדבק שחיבר מחדש שתי צלעות שהופרדו זו מזו. הלב הגדול שפעם בחזהו הכיל את שתי הנשים כאילו היו ישות אחת.
לסיום: מגילת רות היא סיפור אהבה נפלא שכל אחד יכול ליהנות ממנו, אך מי שמכיר את המצע המשפטי שעליה היא מושתתת, קורא סיפור אהבה מקסים ושובה לב, המושתת על מערכת החוקים החברתיים שבתנ"ך שנועדה להיטיב עם החלש.
