שאול ושמואל :
קרב מכמש והמלחמה שלא הייתה בעמלק (שמ"א יג).
פרק חמישי בסדרה
שלום לכל המאזינים, ותודה שאתם מצטרפים לשרון ואלי לפרק החמישי בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.
במרכז הפרק הקודם עמדה השאלה מדוע בחר שמואל בשאול להיות המלך הראשון של ישראל?
שאלנו מה יכול להסביר בחירה של בחור צעיר, חסר ניסיון וחסר ביטחון עצמי, שבא ממשפחה קטנה וחסרת ייחוס, להיות המלך שיושיע את ישראל מיד אויביהם?
או: מדוע מינה שמואל חייל שטרם עבר טירונות להיות מפקד הצבא כולו?
התשובה שנתנו הייתה נקמה. לא נקמה בשאול, כי אם באמצעותו. להבנתנו, הבחירה בו הייתה נקמה בראשי השבטים שהדיחו את בניו מהכהונה, ושעל כן שושלת כוהנים מבית שמואל לא קמה. ועלבון, כבר אמרנו, הוא הדלק שמניע את אש הנקמה.
בפרק הקודם דיברנו על שלוש המשיחות שבהן משח שמואל את שאול. המשיחות שסימלו את הכתרתו, סיפקו הזדמנות בידי שמואל להציג בפני הזקנים מלך עלוב וחסר עמוד שדרה, בבחינת "זה מה שביקשתם – וזה מה שקיבלתם" – ומכאן הדברים רק יילכו ויתדרדרו.
ובכל זאת, לרגע אחד ניתן היה לחשוב, שלאחר ששאול הושיע את אנשי יבש גלעד מידי העמונים, ולאחר שהומלך בשלישית, הוא כן הצליח להתרומם. אלא שהתרוממות זו הייתה לצורך נפילה ממושכת, איטית ועצובה, שאותה יגאל רק המוות. וכך נאמר בפרק יד:
וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו, בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן, וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה (הכוונה למלכי ארם שבתחום סוריה של ימינו) וּבַפְּלִשְׁתִּים. וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ (=ינצח). וַיַּעַשׂ חַיִל, וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק, וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ.
ועוד נאמר:
וְרָאָה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל בֶּן חַיִל, וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו.
הקטע שקראנו מעיד ששאול הקים צבא ונלחם בפלשתים, שכנראה נהגו לכתר יישוב, או יישובים ישאליים, ואז להתנפל עליהם בעוצמה ולהרוס אותם. שאול גם יצא בראש הצבא להלחם בממלכות שהחלו מתגבשות ממזרח לירדן, ומכאן שהגן על שבטי ישראל שחיו מצידו המערבי. ולסיכום נאמר : וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ. כלומר, ניצח.
אלא שהניצחונות האלה מתייחסים כנראה לשנות מלכותו הראשונות , שבהן הממלכות שרק החלו קמות, עדיין היו שקטות, ועדיין לא תקפו את שבטי ישראל שחצצו בינן לבין ים תיכון – אך השקט הזה לא ישמר לאורך זמן.
אין ספק שלשאול היו גם הצלחות במלחמה עם הפלשתים. ובכל זאת, תמונת הנצחונות האלה מתמוססת לנוכח המילים: וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל פְּלִשְׁתִּים, כֹּל יְמֵי שָׁאוּל (יד, נב) .
והיא מתמוססת גם לנוכח העובדה שהפלישתים לא הובסו, ושהם הוסיפו למרר את חיי האוכלוסייה הישראלית ; ושבמלחמה בגלבוע, שלה נקדיש פרק מיוחד, הם הרגו את שאול ואת שלושת בניו, וצבאו נחל תבוסה מוחצת.
צריך להסביר עניין זה : המלחמה בפלשתים לא הייתה מערכה אחת, שבה שני צבאות נלחמו זה בזה, ושהסתיימה בניצחון של צד אחד ובתבוסה של הצד השני.
המלחמה בפלישתיםם הייתה מלחמת התשה, שאין לה הכרעה. מלחמה, שיתכן שלוותה בתקופות של רגיעה, אך מעת לעת היא התלקחה במלוא עוזה – ועל ההתלקחויות העזות מספר התנ"ך.
למרבה הצער ההתלקחויות האלה החלישו את שאול, ועקומת הפחד שלו מהם הלכה וגבהה.
וכשהמלך, שהוא מפקד הצבא מתיירא מפני אויביו, כך גם צבאו. ושמואל שמעולם לא עשה דבר כדי לסייע למלך הצעיר, ניצל את חולשתו ואת פחדיו ולא חדל לזנב בו ולהשפילו לעיני חייליו.
ניתן מספר דוגמאות לדברים אלה.
פרקים יג-יד מתארים בפירוט גדול אחת מתוך כמה מערכות גדולות שבהן נלחם שאול בפלשתים. והמערכה שעליה נדבר עכשיו התקיימה במרכז הארץ, קילומטרים אחדים מצפון לירושלים, והיא מוכרת בשם "קרב מִכְמָשׂ".
והמשמעות המיידית של מקום המלחמה הוא שהפלשתים, שכבר קנו אחיזה בדרום שפלת יהודה, חדרו למרכז הארץ והיוו איום על היישובים שחיו שם. בעתיד הלא רחוק הם יגיעו גם לעמק בית שאן ולעמק יזרעאל.
ובהשלכה על המצב בימינו : בסביבות שנת 1.030 לפנה"ס, שבה עומד סיפורנו, הפלישתים שנהגו לתקוף את יישובי עוטף עזה, כבר החלו שולחים טילים על מדינת תל אביב …. .
וזו התמונה הכללית של קרב מכמש:
אל מִכְמָשׂ שהיה יישוב, או נקודה אסטרטגית (ואולי שני הדברים נכונים) שנמצא במרחק של 20 ק"מ צפונית לירושלים, נאספו שני כוחות. הפלישתים וצבאו של שאול שהתפצל לשלושה גדודים, שעל שניים מהם פיקד שאול ועל השלישי פיקד יהונתן, בנו הבכור. (ובסוגריים נעיר שהפרק הבא בסדרה יוקדש ליונתן ולכן לא נתייחס אליו כאן). צורת ההיערכות מלמדת שהצבא של שאול כיתר את הפלשתים, דבר שהקנה לו יתרון.
מי שמתבונן במפה היסטורית, יווכח לדעת מיד שזירת המלחמה שאליה התכנסו שני הצבאות, התפרשה על פני 3-2 ק"מ. זה הכל. זו הייתה מלחמה על שליטה על גבעה אחת או שתיים. ומכאן ברור שלא מדובר במלחמה כוללת בין שתי מדינות יריבות שמתכוונות לכבוש זו את ארצה של זו, אלא על מערכה מקומית שנועדה להסיר את האיום של הפלישתים, שהתכנסו במכמש שממנה התכוונו לפרוץ כדי לבזוז את רכוש התושבים שחיו באחד או במספר כפרים מצפון לירושלים.
מכל מקום, שאול שבינתיים הקים צבא, פגש אותם שם עם שלושה גדודים. היינו מצפים שהוא יתקע בשופר ויזניק את לוחמיו לקרב. והלוחמים הזועמים ירוצו לקראת הפלשתים ויכו בהם – וזה ממש לא מה שקרה.
מה שקרה הוא ששאול לא היה יכול לנצל את היתרון ההתחלתי שנמצא לו ולצאת למלחמה, משום שנגזר עליו להמתין לבואו של שמואל, שיערוך פולחן דתי בטרם פרוץ המלחמה, שבו הוא יברך בשם אלוהים את הלוחמים.
צריך לזכור שלפי התנ"ך, ולפי אמונתם של העמים הקדומים, כל מלחמה נערכה בשתי חזיתות במקביל: על פני הארץ ובשמים. על פני הארץ לחמו בני האדם אלה באלה, ובשמים סייעו האלים שבהם האמינו הצבאות היריבים.
וכדי שהאלים יסייעו מלמעלה ללוחמים שלמטה, לפני צאתם למלחמה נהגו הלוחמים לקיים פולחן דתי ולהקריב לכבודם קורבנות, ולבקש את עזרתם – ומי שקרא את המיתולוגיות הקדומות, ואת האליאדה ואת האודיסאה של הומרוס, יודע שטקסים דתיים מסוג זה היו נוהג מקובל. ובהתאם לרוח זו נהג משה, ונהג שמואל (פרק ז) עד היום שבו זקני ישראל הגיעו לביתו והדיחו את בניו מכהונתם.
ולמן אותו יום שמואל התהפך הכל השתנה.
ועכשיו, ממש בדקה שלפני פרוץ המערכה שנועדה להגן על היישובים הישראלים, שמואל בושש להגיע. וללא שיבצע את הטקס הדתי ויברך את הלוחמים בשם אלוהים, הלוחמים שהאמינו שהברכה היא סגולה לניצחון, לא יכלו לצאת לקרב. ומסיבה זו נאלץ שאול להמתין שבוע שלם לבואו של שמואל, שהתגורר ביישוב שנמצא במרחק של שעה-שעתיים רכיבה על גבי חמור ממקום ההתכנסות של הלוחמים.
התוצאה של השתהות נקמנית זו הייתה הרת אסון.
ראשית, שאול איבד את היתרון ההתחלתי שהיה לו על פני הפלישתים, שניצלו את ההשתהות הזו ופרצו את הכתר.
שנית, וחמור מכך, הצבא החל להתפורר, וחלק מהלוחמים נטשו את הזירה ושבו לביתם.
והכי חמור, הוא שרבים מתושבי הכפרים שציפו ששאול יושיע אותם מידי הפלישתים, נמלטו מבתיהם.
הם חצו את הירדן וביקשו מחסה מצידו המזרחי. ואלה שלא ברחו, התחבאו במערות, בבורות ובחווחים (=חווחים, ריבוי של המילה "חוח"=קוץ. פירוש אחר: הם נקיקים בסלעים). ציטוט קצר ומקוצר מפרק יג:
פְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל, … וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ, קִדְמַת בֵּית אָוֶן (=אחד היישובים הישראלים שבסמוך לו התכנסו הפלשתים). וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ (צר= מצור. או שהם היו בצרה). …. וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם, בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים, וּבַצְּרִחִים, וּבַבֹּרוֹת.
וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד (=הכוונה לתושבים שנמלטו לצידו המזרחי של הירדן). וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל, וְכָל-הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו (=הלוחמים שהלכו אחריו) . וַיּוֹחֶל (=המתין) שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל, וְלֹא-בָא שְׁמוּאֵל .. וַיָּפֶץ הָעָם, מֵעָלָיו (הלוחמים שהמתינו לשווא לשמואל, נטשו את המערכה).
ורק נזכיר שבדיוק כדי לעצור את התופעה שלפיה הכפריים נמלטו מבתיהם, ביקשו הזקנים משמואל שישים מלך עליהם. מלך שיקים צבא קבע וילחם נגד הפלישתים.
משנוכח שאול שחיליו נוטשים אותו ותושבי הכפרים נמלטים מבתיהם, הוא החליט לעצור את ההתדרדרות, לפני שזו שתהפוך מפולת שלמה, ולפני שיפסיד במלחמה שאליה כלל לא יצא.
ואז בצעד מנהיגותי ראשון, ולמרבה הצער גם האחרון, הוא נטל יוזמה וביצע בעצמו את פולחן הדתי, שלאחריו הוא היה יכול להזניק את חייליו לקרב. ציטוט:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל : הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים; וַיַּעַל הָעֹלָה.
ועכשיו, בתיזמון מושלם, הגיע שמואל:
וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא; וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ, לְבָרְכוֹ.
ובמקום ששמואל יתנצל על האיחור ועל הנזק שהסב, הוא התנפל בחמת זעם על שאול :
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ?
ושאול, שלא היה מסוגל להשיב לו כפי שהיינו מצפים ממלך, נכנס כילד לעמדת התגוננות והתנצל על שעשה את מה ששמואל היה אמור לעשות:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי, וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. וָאֹמַר, עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי יְהוָה לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק, וָאַעֲלֶה הָעֹלָה.
ושמואל שלא פספס שום הזדמנות להשפיל את שאול ברבים, ניצל את עליבותו והטיח בו :
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ (=כסיל, טיפש), לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ
ולקינוח, כדי להרגיש ממש טוב עם עצמו, הוא הוסיף ואמר :… וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם, בִּקֵּשׁ יְהוָה לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ … כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה. (יג, יג-יד).
חשוב לציין שהפרשנים המסורתיים תמיד-תמיד הצדיקו את שמואל. מבחינתם, שמואל איש האלוהים, והמנהיג הוותיק והמנוסה ידע מה נכון לעשות. והם פירשו את המילים: לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ, כאילו אלוהים ציווה על שאול להמתין לשמואל שבעה ימים. ושאול שהיה קצר רוח, הפר את מצוותו.
אלא שהפרשנים, שעליהם נצטרך מתישהו להרחיב את הדיבור, בנו את הפרשנות שלהם על בסיס מילה אחת או שתיים, התעלמו מהקונטקסט הכללי של הסיפור, שאמר דברים הפוכים לחלוטין לפרשנותם.
ומכיוון שהם התמקדו במילים: "לא שמרת את מצוות ה'", הם יכלו להתעלם מכך שהתמונה הכללית סתרה את פרשנותם, ומכך שהצבא של שאול החל מתפרק, ומכך שהתושבים ברחו מבתיהם. הם התעלמו גם מתשובתו של שאול, שהסביר לשמואל את מעשהו במילים: וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ.
מכל מקום, לאחר ששמואל גידף את המלך בנוכחות חייליו הגיע על סיפוקו, הוא הסתלק מהמקום. ושאול, כתמיד, הרכין את ראשו ובלע בשתיקה את עלבונו.
ובכל זאת, למרות זעמו של שמואל, במערכה הזו ניצח שאול, מה שאומר שלפי תפיסת התנ"ך הוא כן שמר את מצוות אלוהים, שעמד לצידו.
.
המלחמה בעמלק (טו). או המלחמה שלא הייתה
ההתנכלויות של שמואל הגיעו לשיא חדש בסיפור מלחמה נוסף, המתייחס ליום שבו שלח את שאול להכות את העמלקים ולהשמיד את רכושם.
וכפי שקרב מכמש מציג את שאול כמי שלא נשמע להוראותיו של שמואל, כך גם הפעם. ולכן, שכעונש על חטאו, נשללה ממנו מלכותו ולא היה לה המשך.
אבל אנחנו, כדרכנו, נגיד דברים הפוכים. אנחנו נגיד שלמען האמת שמואל לא שלח את שאול להילחם בעמלק, ושהמחבר שהעלה על הכתב את הדברים שנצטט מייד, שלח אצבע מאשימה כלפי שמואל, ובכוונה תיאר אותו כמי שהתנפל שלא בצדק על שאול. ועכשיו, אחרי הכרזה פרובוקטיבית זו, שעומדת בניגוד מוחלט לעמדת הפרשנים המסורתיים ולמה שלימדו אותנו בבתי הספר, נפנה לפרק טו ונוכיח את דברינו.
ואלה הדברים ששם המחבר בפיו של שמואל (פרק טו):
ויֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל … וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה.
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת : פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם .עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ (חרם הוא שריפת הרכוש באש ואיסור לקחתו שלל), וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו. וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.
לפני שנראה שהפסוק שקראנו מעולם לא נאמר, נברר מי היו העמלקים שאותם, לכאורה, ציווה אלוהים ששאול ייצא להשמידם ויחרים, או ישרוף, את כל אשר להם.
התנ"ך מזכיר פעמים רבות את העמלקים, המדיינים, הישמעאלים והקינים, שהיו שבטים נודדים שחיו במדבריות של ערב הסעודית, באזור המדברי של ממלכת ירדן של ימינו (שהיא כולה מדבר) במדבר סיני, ובשטחי הספר של הנגב.
העמלקים, בניגוד לפלשתים שבאו מאזור יוון והים האיגאי, היו בני המדבר, שהובילו שיירות מסחר שחצו את אתיופיה (כוש), ערב הסעודית, מצרים, מדבר סיני, דרך ארץ ישראל, בדרכן לכיוון אשור ובבל שבתחום עיראק של ימינו. הם הובילו זהב, כסף, נחושת, תבלינים, בשמים, שנהב, בדים יקרים ועוד.
הצרה היא שהובלת שיירות לא הייתה פרנסתם היחידה. שכן הם, ככל שבטי המדבר, התפרנסו גם משוד וביזה של היישובים החקלאיים. מכיוון שהם לא היו עובדי אדמה, הם עשו לעצמם "השלמות", ובתקופת הקציר וימי איסוף התוצרת החקלאית, הם נהגו לפשוט על ישובי הקבע ולבזוז את היבול ואת רכוש האיכרים.
ספר שופטים מספק לנו את תיאור מדויק למצב בלתי נסבל זה (ונזכיר ששאול חי בשלהי תקופת השופטים). וכך נאמר בפרק ו – וכרגיל בקיצור רב:
וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל, וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם, וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ…. וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ … וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב. וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר, וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ, לְשַׁחֲתָהּ. וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד, מִפְּנֵי מִדְיָן; וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל יְהוָה.
ובמילים פשוטות : שבטי המדבר נהגו לפשוט על היישובים הישראלים, לשדוד את רכושם ואת הצאן והבקר שלהם ולא להשאיר להם כל אוכל למחייה.
אין ספק שהעמלקים, ככל המשחיתים והבוזזים היו היו צרה צרורה. אך הסיבה שבגללה שלח שמואל את שאול להכות בהם, לא הייתה בשל הנזקים הקשים שהסבו. הנימוק היה אחר לחלוטין – והדברים האלה לוקחים אותנו כ-200 שנים אחורנית, אל ספר שמות, ואל זמנו של משה ואל סיפור יציאת מצרים.
תו מוסיקאלי.
פרק יז שבספר שמות מספר שכאשר משה ואנשיו עזבו את מצרים וחצו את מדבר סיני, הם הגיעו לרפידים.
הזיהוי הגיאוגרפי של רפידים איננו וודאי. יש חוקרים שמזהים את המקום עם ביר גפגפה שבלב מדבר סיני. אחרים טוענים שמדובר במקום שונה.
לנו הזיהוי המדויק לא ממש משנה. מה שכן חשוב הוא, שהחוקרים מסכימים שרפידים הייתה נאות מדבר ושנמצאו בה מעיינות, ושעל כן הייתה אחד מעורקי החיים במדבר. עוד הנחה מקובלת היא שלבני העמלק הייתה חזקה על נאות המדבר האלה – ושבט שיש לו חזקה על מקורות המים המצומצמים באזור כל כך צחיח, יכול לחיות בו.
בהינתן שזו המציאות, ברור מאליו שהעמלקים לא הזמינו נודדים זרים שחצו את שטחם לשתות את מימיהם ולייבש את בורות המים שחפרו. הם לא עשו כן, גם אם לפי הסיפור המקראי הזרים היו בני ישראל, שאלוהים הוציאם ביד רמה מעבדותם במצרים.
לפי המסופר בספר שמות ובספר במדבר, לאורך כל שנות ההליכה במדבר סבלו משה ואנשיו ממחסור קשה במים – ומשהגיעו לנאות המדבר שברפידים, הצמא כמעט הכריע אותם, ואז העמלקים תקפו אותם וניסו לגרשם. המלחמה הסתיימה בכך שאלוהים ציווה למחות את עמלק מתחת לפני השמים :
כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.
חזרה על הצו הזה מצויה גם בספר דברים, פרק כה, יז-יט.
חלפו כ-200 שנים מאז שבני ישראל חצו את מדבר סיני, ועד שהגענו לזמן שבו נמצא סיפורנו.
והנה, דווקא בעיצומם של הימים שבהם הפלישתים היו האויב המר ביותר שעימו התמודד שאול, נזכר שמואל במלחמה ההיא. לפתע היא הפכה אקטואלית ורלוונטית. לפתע נוצר דחף מיידי לקיים את הצו האלוהי שניתן לפני שנים כל כך רבות. ומשום בהילות העניין, שלח שמואל (בשם אלוהים, כמובן) את שאול להכות בעמלקים, ואף אסר עליו ועל לוחמיו לקחת מהם שלל.
ובשל חשיבות הדברים, נקרא בשנית את הפסוק שקראנו קודם ונבין את משמעותו:
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת : פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם .עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו. וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.
תו מוסיקאלי
לדברי הכתוב שאול מילא את הצו באופן חלקי בלבד. הוא היכה את העמלקים, אך לא הרג את המלך שלהם, את אגג (לעמלק לא הייתה ממלכה, ולכן כנראה מדובר בראש השבט), והוא גם לא השמיד את כל הצאן של העמלקים. את הצאן המשובח הוא הוביל לגלגל, שהיה מרכז פולחני מצפון-מזרח לירושלים, כדי שישמש זבח תודה על ניצחונו במלחמה (שמעולם לא הייתה).
כצפוי, וכדי לקלקל את שמחת שאול ולוחמיו, הגיע שמואל למקום התכנסותם באמצע הזבח.
שאול, כדרכו, יצא לברכו. ושמואל, כדרכו, התפוצץ עליו גם הפעם בשצף-קצף, בחרפות וגידופים.
תחילה נצטט את עיקרי הדברים. אח"כ נצדיק את הטענה שמדובר במלחמה שמעולם לא התרחשה, ושכל הסיפור כולו הוא כתב אשמה נגד שמואל, ולא כנגד שאול. ואלה הדברים (טו):
וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל : בָּרוּךְ אַתָּה לַיהוָה, הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְהוָה.
ועל דברי הברכה ענה שמואל בתמימות מעושה:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל : וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי, וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, לְמַעַן זְבֹחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ. (החרמנו = השמדנו)
התשובה שסיפק שאול הפעילה את מרעום הזעם של שמואל שהטיח בו:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל : הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה;
(ובמילים פשוטות: גם אם אתה, בעיני עצמך, איש קטון, שזו צורה מלעיגה לתאר בה אדם חסר ביטחון עצמי, שנידף כעלה ברוח, אתה עדיין מלך, וצריך להתנהג כמלך).
וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה בְּדָרֶךְ, וַיֹּאמֶר: לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים, אֶת עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה, וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל, וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה. ….
הדימוי של שאול כמי שעט על שלל העמלקים כאילו היה ציפור דורסת או חיה טורפת, הותיר את שאול המום. וכדי לרסק אותו לגמרי, הוסיף שמואל לקינוח:
יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. קָרַע יְהוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.
לו השמיע שמואל דברים איומים שכאלה באוזני דוד, בבוקר המחרת הוא היה מתעורר בבית הקברות. אבל שאול המסכן התמוטט לגמרי והשיב:
ויֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל : חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. (ושאול, כילד מוכה, התחנן בפני שמואל שלא ינטוש אותו, ואמר:) וְעַתָּה שָׂא נָא (=מחל, סלח) אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי, וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה . וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל : לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ, כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.
ושוב התחנן שאול לפירור של לגטימציה, ואמר:
וַיֹּאמֶר: חָטָאתִי, עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל; וְשׁוּב עִמִּי, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ
והפגישה בין השניים הסתיימה במילים אלו:
וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה (=היא רמה, או רמתיים צופים) וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל. וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל; וַיהוָה נִחָם (=התחרט) כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל.
השאלה אם ועד כמה התאבל שמואל על שאול, נתונה לשיקול דעתו של כל אחד מהמאזינים. אותנו מעניינת הטענה ששמואל לא יסף לראות את שאול עד יום מותו.
מנקודת מבט תיאולוגית, שמואל היה איש אלוהים ושליחו. ואם שמואל פרש לביתו ולא הוסיף לראות את שאול, הרי שבפועל הוא נטש את העם ואת הצבא.
הוא חדל לברך בשם אלוהים את הלוחמים בטרם צאתם למלחמות הרבות שעדיין ניצבו בפניהם – וכבר אמרנו שבטקסט מוטמעת ביקורת קשה כלפיו.
המלחמה שלא הייתה
הגיע הזמן לשלם את חובנו ולהסביר מדוע לדעתנו המלחמה בעמלק לא הייתה ומדוע לדעתנו כל הסיפור כולו הוא כתב אשמה נגד שמואל.
ראשית, השלילה שמדובר במעשה שהיה, מבוססת על זיהוי מקום המערכה, שאליו נשלח שאול להכות בעמלק (או שבו לחם בהם). ציטוט:
"מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם". (טו, ז).
קיים קושי גדול בזיהוי המקום שנקרא חוילה. יש חוקרים שטוענים שחווילה זה שם של מקום שנמצא באזור ערב הסעודית. חוקרים אחרים טוענים שחווילה שכנה בתימן.
מבחינתנו, אין שום בעיה להניח ששבטי עמלק שהיו פזורים על פני המדבר, ושהובילו שיירות מסחר שחצו את המדבריות, אכן הגיעו כמעט עד האוקיינוס ההודי. יחד עם זאת, זה בלתי מתקבל על הדעת ששאול ואנשיו הרחיקו אלפי קילומטר, כדי לחפש שם, בדרום תימן, שיירה של סוחרים עמלקים ולהרוג אותה.
הזיהוי של "שור אשר על פני מצרים ", כלומר שור שממול למצרים, הוא יותר ברור.
לפי ספר שמות (טו, כב) מדבר שור נמצא מממזרח לאל-עריש, לא מאד רחוק מנאות המדבר שברפידים. ויתכן שרפידים בכלל נמצאת במדבר שור, ושאל המקום הזה, שהיה בחזקת העמלקים, הגיעו משה ובני ישראל. ולכן ההיגיון נותן שלכך התכוון המספר.
אנחנו שללנו את האפשרות שהמערכה בעמלק נערכה בחווילה שנמצאת במרחק של אלפי קילומטר ממרכז הארץ. ומאותה סיבה עצמה אנחנו שוללים גם את האפשרות ששמואל שלח את שאול, 400-350 ק"מ דרומה, למדבר שור, שנמצא לא הרחק ממפרץ סואץ, כדי לקיים צו בן 200 שנים ולהשמיד את העמלקים.
צריך לזכור שמדובר בעיצומם של הימים שבהם נלחם שאול בפלישתים שחדרו למרכז הארץ. ולכן למרות שהעמלקים היו צרה אמיתית, הם לא היוו איום קיומי על היישובים הישראלים.
חוסר ההיגיון שבכל הפרשה נלמד גם מכך שעל הלוחמים היה לעשות את דרכם לעבר מצרים בהליכה, ולאחר שהסתיימה המלחמה, היה עליהם לחזור (בהליכה, כמובן) את כל המרחק הזה יחד עם הצאן, שלכאורה נלקח שלל.
לו מלחמה שכזו התקיימה במציאות, כי אז היא הייתה אורכת חודשים ארוכים, ואולי אפילו הרבה יותר מכך.
קשה להאמין שהפלשתים לא היו מנצלים את היעדרותם הממושכת של שאול ולוחמיו, כדי להשלים את מלאכתם ולרסק בינתיים חלק גדול מהיישובים הישראליים.
לדעתי, ההיגיון נותן שהמלחמה בעמלק, אם בכלל התקיימה, התקיימה בשטח ישראל, בימים שבהם העמלקים הגיעו לכאן ופשטו על היישובים הישראלים. ולשאלה מדוע קבע המחבר ששאול הרחיק עד חווילה, או עד מדבר שור, יש לדעתי תשובה אחת: להשחיר את דמותו של שמואל – אך בכך לא נגמר העניין.
תו מוסיקאלי.
אנחנו בתכנית שלנו לא עוסקים בשאלות של מוסר, שבהן בוחשים ומתבסמים כל יפי הנפש, שהחשיבה המערבית והמודרנית שבשה להם את המצפן של המציאות.
מבחינתנו השאלה אם לקיחת שלל של האויב היא מוסרית, או לא, חייבת להישאל בקונטקסט של זמנה.
כולנו יודעים שמלחמות וכיבוש הם חלק מהמציאות שבה אנחנו חיים. יחד עם זאת, אנחנו, בני החברה המערבית, מתייחסים ללקיחת ביזה מאויב שהובס, כאל דבר שלילי, מאוס ולא מוסרי.
אסור לקחת ביזה – נקודה !
זה אסור משום שהדין הבינלאומי אוסר זאת ומשום שהמדינה (כל מדינה, ולא רק ישראל) משלמת לחיילים את שכרם ומפצה אותם על אובדן ימי עבודה. וכן, משלמת שכר למשפחות הפצועים והחללים.
המצב הזה משקף את הימים שלנו, ואת הנהוג בחברה המערבית, שבה המדינה אחראית לרווחתם של החיילים ומשפחותיהם, והוא פחות או יותר נשמר על ידי מדינות המערב.
אלא שתמיכה כלכלית לא התקיימה בעולם הקדום. היא לא התקיימה בעולם שבו לא הייתה מדינה שלקחה על עצמה את האחריות לכלכלת הלוחמים, שפיצתה את משפחותיהם על הנזקים הכלכליים שהסבו להן המלחמות.
ומשפחות שהגברים שלהן נלקחו למלחמה, באמת סבלו נזקים כלכליים נוראים, משום שלא היה מי שיפצה אותן על אובדן של ידיים עובדות במשקי החי. ולא מי שיפצה אותן על שהשדות שלא נחרשו ולא נזרעו – ולכן גם לא הניבו מזון. וגם לא היה מי שיפצה את המשפחות שהגברים שלהן לא חזרו מהמלחמה.
ולבסוף, לא היה מי שיפצה את הכפריים שכל רכושם נשדד ונבזז על ידי שבטים שכענני חול הגיחו מדי שנה בשנה מהמדבר ופשטו על היישובים שלהם.
ולכן שלל האויבים, במידה שהיה כזה, היה סוג של פיצוי כלכלי לצד המנצח.
ומה היה השלל שאותו, לכאורה, ציווה שמואל להחרים, או לשרוף ???
למי השתייך הצאן והבקר שכביכול נלקח מהעמלקים?
לשאלה הזו יש רק תשובה אפשרית אחת: לכפריים שרכושם נשדד על ידי העמלקים!
ובמקום ששמואל ייצווה להשיב לכפריים את רכושם, הוא ציווה לשרוף אותו – ומכיוון שההיגיון מסרב לקבל צו שכזה, אנחנו טוענים שהוא לא ניתן.
זאת ועוד, לדברינו גם הצו למחות את זכר עמלק, ולהרוג גברים, נשים וילדים עומד בניגוד להיגיון ולכן לא ניתן.
בימינו שבויי מלחמה יושבים בבתי הסוהר או במחנות הסגר, והם נטל כלכלי על מי שמחזיק אותם. והם גם נטל כלכלי על הצד שמבקש להשיבם – וגם כאן התמונה מתהפכת כאשר אנחנו חוזרים אלפי שנים אחורנית.
בעולם הקדום שבויי מלחמה לא היו נטל כלכלי, אלא נכס כלכלי. הם היו חלק חשוב משלל המלחמה. וזו הסיבה שבגללה האימפריות הקדומות, כמו אשור, יוון, מצרים, רומי ואחרים, הגלו עמים שלמים מעל אדמתם והביאו אותם לארצם. הגולים שהפכו עבדים, באמת היו מסכנים ונואשים, אך תרומתם לכלכלת הארץ שאליה נלקחו הייתה עצומה – ולכן מלכתחילה הגליית עמים כבושים השתלמה למנצח.
השבויים שהפכו עבדים נמסרו לעבודה בבניה, בשדות ובמשקי החי. הילדים שלהם השתלבו בחברה שאליה הובאו, והנשים הצעירות יכלו ללדת למנצחים ולפצות בכך על אובדן החללים (או שילדו לעבדים, את דור העבדים הבא). כך או כך, כעבור דורות אחדים השבויים האלה נטמעו בחברה שאליה הובאו והפכו חלק ממנה. ולכן לא סביר ששמואל ציווה להרוג את בני העמלק ולא לקחתם בשבי, משום שצו שכזה הוא גול עצמי. הוא הקשה את ההתאוששות של המשקים החקלאיים שהמלחמות לקחו מהם ידיים עובדות.
ולדעתנו, מה שלא הגיוני לא קרה. ומכיוון שסיפור המלחמה בעמלק הוא חסר כל היגיון, אנו טוענים שהוא נכתב כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי שמואל.
סיכום
נסכם את הדברים שאמרנו בפרק זה. עלינו לזכור תמיד שהתנ"ך, למרות מעמדו המיוחד, הוא ככל חיבור ספרותי, משקף בראש ובראשונה את העמדה של מי שהעלה אותו על הכתב. ולכן, כדי להבין את המסופר בו, צריך להקשיב לקולו של המספר,
ולהכיר את קונטקסט הימים הרלוונטי לזמנו.
כולנו גדלנו עם הידיעה ששמואל היה איש דת ומנהיג חברתי גדול וחיובי. זה מה שלימדו אותנו. אבל עם כל הכבוד, הדעה המצוינת הזו לא מתיישבת עם מה שכתוב בספר שנקרא על שמו.
נכון שמחבר הסיפור לא אמר אף מילה בגנותו של שמואל , אך דעתו עליו מוטמעת באופן שבו תיאר את אופיו הנקמני, ואת פרצי הזעם וההשתלחויות שלו בשאול.
מנקודת מבט ספרותית, שבוחנת את מעשיו של שמואל למן היום שבו פגש בשאול לראשונה, שני האישים האלה הם כיין-ויאנג. הם ניגודים המשלימים זה את זה, שמבליטים זה את תכונותיו השליליות, אך המנוגדות, של זה.
למן היום ששניים אלה נפגשו ועד שנפרדו בסיפור המלחמה בעמלק, שממנה שמואל יירד מעל הבמה ושאול יתקדם בלעדיו, המעשים שעשה האחד, הניעו את התגובה של השני, ואף אחד מהם לא פעל כגיבור ספרותי עצמאי.
מכיוון שכאן אנחנו נפרדים משמואל, נסכם את מה שאמרנו עליו.
אמרנו שהמחבר לא כתב אף מילה בגנותו, אך עשה כן באופן עקיף. הוא תיאר את שמואל כמי שפגע בכבודם של הזקנים שביקשו מלך שיקים את "צבא ההגנה לישראל" – וקיבלו "רמטכ"ל" מוקיון, שאפשר לשתלח בו ללא רסן ולהפריע לו למלא את תפקידו, ולהכשילו.
כל frame , כל חלונית בסיפור שלנו מעיד ששמואל לא סייע למלך הצעיר בתחילת דרכו. כל fraime מציג את שמואל כמי שהחליש את שאול – והחלשה של המלך, מחלישה גם את העם, ואין לנו אף עדות אחת שאומרת אחרת ושמאזנת את הדברים האלה – ואם הם נכונים ומגובים, משמע שהם לא משקפים את הפרשנות המסורתית, אך משקפים את דעתו של המחבר.
האיחור המכוון של שמואל לבוא ולברך את הלוחמים בקרב מכמש, מצטרף לשלוש ההכתרות שהכתיר את שאול, שכל אחת מהן נוצלה כדי לבזות את הזקנים באמצעות המלך שבחר שמואל – ומה שראינו בפרק זה, היה המשך טבעי להכתרות אלו.
האיחור הזה נוצל ע"י הפלישתים כדי לשפר את עמדותיהם. הלוחמים שגייס החלו נוטשים את הזירה. והתושבים שאותם יצא שאול להציל מיד הפלישתים, נסו על נפשם והתחבאו כשפנים בנקיקים ובמחילות.
קריאה שטוחה של סיפור המלחמה בעמלק, באמת מציגה את שאול באופן שלילי וכמי שהפר במכוון את מצוות שמואל שדיבר בשם אלוהים.
אך כאשר מפרקים את הסיפור לחלקיו, ובוחנים אותו על רקע הזמן והמקום שבו הוא לכאורה התרחש, חוסר ההיגיון שבו מסביר מדוע אנחנו סבורים שמדובר במלחמה שלא הייתה ולא התרחשה. וכן, מדוע אנו סבורים שלמען האמת, גם הסיפור הזה הוא כתב אשמה נגד שמואל – והעובדה שהוא שוב התפוצץ על שאול, איננה הוכחה שחטא.
פרט לרצון להכתים את דמותו של שמואל, אין שום היגיון שיכול להסביר מדוע ציווה על שאול לרוץ הרחק דרומה, ולהפקיר בינתיים את יישובי מרכז הארץ בידי הפלישתים. ובכלל אין היגיון לרוץ הרחק, ולא להמתין לעמלקים שיגיעו לכאן לצורך שוד וביזה, ואז לתקוף אותם.
על פניו האיסור לבזוז את העמלקים, הוא מובן מאליו.
אבל למי השתייך השלל?
השלל היה הרכוש של האיכרים, שאותו בזזו העמלקים. השלל היה הקיום שלהם. האוכל שלהם. הוא היה הצאן והבקר שגידלו במשקי החי שלהם. השלל היה התבואה שגידלו בשדותיהם.
מכל בחינה, הצו של שמואל להחרים (לשרוף) את הרכוש הזה, הוא הכנסת גול עצמי. משום שמדובר ברכוש שאותו היה צריך להשיב לאיכרים. (ובסוגריים נעיר, שבעוד מספר פרקים, אנחנו נראה שזה בדיוק מה שעשה דוד. הוא השיב לאיכרים את הרכוש שבזזו מהם העמלקים. אבל דוד, כידוע, לא היה שאול ואותו לא היה ניתן לרמוס ברגל גסה. שמ"א ל).
בעיניים פרקטיות, שמתייחסות לזמן הסיפור, גם הצו להוציא להורג את כל בני עמלק ולא לקחת מהם שבויים, פעל נגד המשקים החקלאיים ולכן הוא חסר היגיון. ולכן, לדעתנו הוא לא ניתן. צו שכזה רק האט והקשה את ההתאוששות של המשקים החקלאיים, שהיו מבוססים על עבודת כפיים, ושסבלו ממחסור בידיים עובדות משום שהלוחמים נלקחו מהם אל המלחמה.
ולבסוף, שמואל שנשבע שלעולם לא יחדל להתפלל בעד העם, שאמר: גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַיהוָה מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. (פרק יג), לא עמד בהבטחתו. הוא כן חדל להתפלל בעד העם ולהורות לו את דרך הטובה והישרה.
עד כאן שמואל והאופן שבו עוצבה דמותו על ידי הסופר שכתב את הספר שנקרא על שמו.
מכאן אנחנו נתקדם עם שאול ועם האנשים שהיו קשורים בחייו, ולפי סדר העניינים שקובע התנ"ך, הראשון לכולם הוא יהותן, בנו הבכור שהיה אמור למלוך אחריו.
בפרק הבא נחזור לקרב מכמש ונזכיר ששאול פילג את הצבא שלו לשלושה גדודים, שבראש האחד מהם עמד יהונתן.
ואם אמרנו ששמואל הכשיל את שאול ולא סייע בידו, עכשיו נראה שיהונתן לא הכשיל את אביו וכן סייע בידו.
אבל יהונתן התעלם מאביו ולא ספר אותו ממטר.
לדעתו של יהונתן, אביו, ולא הפלישתים שבהם נלחמם, השחית את הצבא ואת הארץ.
האם צדק יהונתן?
כן, בוודאי.
קרדיטים
את אות הפתיחה היפיפה של התכנית, כמו גם את המוטיב המוסיקאלי, כתבה והלחינה השחקנית אורנה כץ.
כמו תמיד אני מבקשת להזכיר את הספר שלי: התנ"ך היה באמת.
הספר, בדיוק כפי שאנחנו עושים כאן, שם את סיפורי התנ"ך בקונטקסט ההיסטורי, המשפטי, הסוציאלי והכלכלי של החברה שחייתה בישראל בתקופת התנ"ך.
הספר תורגם לאנגלית ונמכר באמזון תחת השם: DAILY LIFE IN BIBLICAL TIMES . את שני הספרים ניתן לרכוש במחיר מלא דרך הרשתות, ובהנחה משמעותית ישירות אצלי.
כמו תמיד, אני מבקשת להזכיר הפודקאסט דברי הימים, שאותו מוביל ד"ר אילן אבקסיס. אילן הוא ד"ר לתנ"ך, שהתמחה בהיסטוריה ובארכיאולוגיה של התנ"ך והמזרח הקדום.
לאחרונה, אילן ודני הרמן החלו משדרים תכניות שעוסקות בעלייתו של ישו על הבמה ההיסטורית ועל הנצרות הקדומה – מדובר בפרויקט חשוב ומשובח, שאני ממליצה בלב שלם להקשיב לו.
