23: יציאת מצריים: הייתה או לא הייתה?

מדי שנה לעת התקרב חג הפסח, מתעורר מחדש הוויכוח אם סיפור יציאת מצרים, שהוא הסיפור המכונן של העם שלנו, הוא אמת או בדיה. בפרק זה, אני מביאה כמה מהטענות הבולטות שהשמיעו חוקרים שטוענים בתוקף שסיפור יציאת מצרים, לא היה ולא נברא, שהוא חסר כל בסיס וייתכנות היסטורית – ומראה שבטענות שהשמיעו נפלו טעויות מתודיות שמפילות את כל מה שאמרו. סיפור יציאת מצרים, איננו סיפור אחד, כי אם שניים. סיפור בתוך סיפור. הסיפור הגדול גדוש מעשי ניסים ונפלאות, שנשמעים אבסורדיים לחלוטין לאדם שמגדיר עצמו 'חילוני'. ואילו הסיפור הקטן, שטמון בתוך הסיפור הגדול, מכיל עובדות נכונות ופרטים רבים, רבים מאד, שהם נכונים לגמרי ושהתקיימו במציאות – ואם סיפור יציאת מצרים הוא בדיה מוחלטת, כיצד ידע מחבר הסיפור על קיומם של אותם פרטים ?

בפרק זה אני מסבירה את החשיבות הגדולה של שני הסיפורים: הניסי והפלאי, וההיסטורי והריאלי.

תמליל הפרק

יציאת מצרים – הייתה או לא הייתה?
חלק ראשון (מתוך שניים)

שלום לכל המאזינים, ותודה שאתם מצטרפים לשרון ואלי לשני פרקים מיוחדים המוקדשים לסיפור יציאת מצרים.

חג הפסח עומד בשער, וזה הזמן הנכון לעצור ולשאול אם  סיפור יציאת שמסופר בספר שמות וספר במדבר, הוא מיתוס חסר כל בסיס היסטורי, כפי שטוענים בימינו חוקרים רבים,  או שהוא אמת כפי שטוענים חוקרים מועטים? 

האם בערב ליל הסדר, אנחנו מציינים אירוע שהתרחש במציאות, או שאנחנו חוגגים מיתוס שמעולם לא התרחש במציאות?

יותר מכל חיבור אחר בתנ"ך, סיפור יציאת מצרים עמוס וגדוש מעשי ניסים ונפלאות, שאדם שמגדיר את עצמו כחילוני, מתייחס אליהם בביטול מוחלט.

הוקוס פוקוס דמיוני, שקיבל תעודת כשרות והפך אמת.

 שכן, אף אדם שמגדיר עצמו כחילוני, לא מאמין לסיפור שלפיו בהינף מטה אחד הוריד משה ברד על מצרים. ובהינף מטה שני הוא זימן את הארבה, ובשלישי הוא החשיך את השמש שבשמי מצרים במשך שלושה ימים רצופים.

אדם שמגדיר עצמו חילוני, לא מאמין שבשעות היום עמוד ענן הורה ליוצאי מצרים את דרכם במדבר, ושבשעות החשיכה הלך לפניהם עמוד אש – וזו רק תחילת הרשימה.

            למרבית האנשים הסיפורים האלה נשמעים כבובה מעיסעס מתחילתם ועד סופם. לעומתם אנשים שלהם תפיסה דתית עמוקה, רואים במעשי ניסים אלה אמת מוחלטת,  והוכחה חד-משמעית לכוחו האין סופי של אלוהים.

            אנחנו, בפודקאסט שלנו לא עוסקים בשאלות של דת ואמונה, אלא בשאלות היסטוריות.

ולכן גם אל הניסים הרבים שנשמעים מופרכים לחלוטין, אנחנו מתייחסים מנקודת מבט היסטורית, משום שהייתה סיבה אמיתית שבגללה הם נכתבו. ומי שמתעלם מהם ולא שואל איזה תכלית מספרים סיפורי הניסים הכבירים שמלווים את סיפור יציאת מצרים, מפסיד את הפלא הגדול של דרך הכתיבה הייחודית של סופרי התנ"ך.

אנשי האקדמיה היו הראשונים שהטילו ספק באמינות ההיסטורית של סיפור יציאת מצרים.  ומכיוון שלדברים שאמרו הייתה השפעה עצומה על הציבור הרחב בארץ ובעולם –צריך להתייחס אליהם בקצרה.

            חלק גדול מחוקרי התנ"ך החשובים ביותר בימינו, טוענים במידה משתנה של קולניות ולהט ווכחני, שכל סיפורי התנ"ך לא היו ולא נבראו.

הקיצונים שבהם, וביניהם גם חוקרים ישראלים, נקראים "מכחישיי המקרא", או בשפה מעט יותר מצוחצחת: "מינימליסטים", משקיעים חיים שלמים כדי להוכיח  שכל הכתוב בתנ"ך, מתחילתו ועד סופו, הוא הבל הבלים.

            ומכיוון שסיפור יציאת מצרים נחשב לסיפור המכונן של העם שלנו, של הזהות הלאומית שלנו, ומכיוון שגם בתנ"ך הוא תופס מקום נכבד, חוקרים רבים נטפלו דווקא אליו כדי להוכיח שסיפור יציאת מצרים הוא עוֹרְבָא פָּרַח. שטויות במיץ וחף מכל שמץ של אמת היסטורית.

אין ספק שהתנ"ך בכלל וסיפור יציאת מצרים בפרט, ספגו את המכה הגדולה ביותר בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים.

מכל בחינה מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון גדול של הצבא, ובתבוסתו הגדולה של התנ"ך!

כידוע, במלחמת 6 הימים כבש צה"ל אתרים רבים שמוזכרים בתנ"ך, שבגלל יחסי האיבה בין ישראל לבין ארצות ערב, לא ניתן היה לבצע בהם חפירות ארכיאולוגיות.

והנה, בתוך 6 ימים נפלו לידינו מקומות ואזורים שמוזכרים בתנ"ך, דבר שהזניק לשמים ענף מחקרי קטן ושולי:  את הארכיאולוגיה המקראית, שמתמקדת בחיפוש אחר ממצאים מתקופת התנ"ך.  ואכן, מייד לאחר המלחמה הפכו ירושלים המזרחית, הגולן והשומרון, יעדים  למשלחות ארכיאולוגיות.

ובשל מעמדו המיוחד של סיפור יציאת מצרים, כסיפור המכונן של העם שלנו, זכה מדבר סיני להתייחסות אינטנסיבית.  

            למדבר יצאו עשרות משלחות של ארכיאולוגים נלהבים – שכל אחד מהם, כמינימום הכרחי,  חבש לראשו את הכובע של אינדיאנה ג'ונס, והאמין שהוא אינדיאנה ג'ונס. אלא שמהר מאד התברר לארכיאולוגים שהם לא חיים בסרט.  בפועל הם השקיעו שעות עבודה אין סופיות, ותקציבים דמיוניים, בחיפושים קדחתניים אחר שרידי סנדליהם הבלויים של יוצאי מצרים, אלא שהם לא מצאו לא סנדלים, ולא נעליים, ולא כלום. אפס ממצאים.

הארכיאולוגים המאוכזבים הגיעו למסקנה מרעישה, שאיש לא העלה  קודם לכן על דעתו:  במדבר יש חול! הרבה חול.

ממצאים מימי יציאת מצרים – אין!

הריסון פורד, סטיבן שפילברג  ושודדי התיבה האבודה, נשארו בהוליווד.  

החלום ושברו : אין ממצאים בשטח

בשנת 1999 (בדיוק לפני 20 שנה) פרסם ארכיאולוג בשם פרופ' זאב הרצוג, מאמר שהתפרסם בעיתון הארץ – זה העיתון של האנשים ה"חושבים", מאמר שנשא את הכותרת הפרובוקטיבית : התנ"ך: אין ממצאים בשטח (29.10.1999)  – ולהלן ציטוט של לקט מצומצם מדבריו, שחשוב להמשך דברינו.

"אחרי 70 שנות חפירה מאומצת בארץ ישראל, מגיעים הארכיאולוגים למסקנה מפחידה: לא היו דברים מעולם. מעשי האבות הם אגדות עַם. לא ירדנו למצרים וגם לא עלינו משם, לא כבשנו את הארץ ואין זכר לאימפריה של שלמה" … .

            בעשרים השנים האחרונות מתחוללת מהפכה של ממש ביחסם של חוקרים ישראלים אל המקרא כאל מקור היסטורי (הכוונה לשנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים ועד לפרסום הכתבה).

מרבית העוסקים בדיונים מדעיים בתחומי המקרא… מסכימים כעת כי שלבי התהוותו של עם ישראל היו שונים לחלוטין מאלה המתוארים בתנ"ך. …. קשה לקבל זאת, אבל לחוקרים ברור היום שעַם ישראל לא שהה במצרים, לא נדד במדבר, לא כבש את הארץ במסע צבאי ולא הנחיל אותה לשנים-עשר שבטי ישראל .

            הארכיאולוגיה של ארץ ישראל … מוכנה להתעמת עם ממצאי מחקר המקרא וההיסטוריה הקדומה כדיסציפלינה שוות ערך. אך במקביל מתרחשת תופעה מרתקת של התעלמות מצד החברה הישראלית. רבים מן הממצאים המוזכרים לעיל מוכרים וידועים כבר עשרות שנים. … ובכל זאת, אין הדעות המהפכניות  הללו חודרות לתודעת הציבור … ."  סוף ציטוט.

כצפוי, דבריו של הרצוג עוררו תדהמה עמוקה וזכו להדים רבים.  זו הייתה הפעם הראשונה שארכיאולוג, שלו  מעמד אקדמי בכיר, קבע בקול רם וברור שסיפור יציאת מצרים וסיפורי האבות שקדמו לו, לא התקיימו מעולם.

שנים אחדות לאחר מכן, יצא לאור ספרם המשותף והמקיף של הארכיאולוגים, פרופ' ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, 'ראשית ישראל – ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי' (2003), שחיזקו את דבריו של הרצוג, ותרמו את תרומתם החשובה והראויה לכל הערכה, להתדרדרות מעמדו של התנ"ך, כחיבור שניתן ללמוד ממנו משהו על ההיסטוריה של ישראל. 

            פינקלשטיין וסילברמן הקדישו בספרם פרקים ארוכים המנמקים מדוע סיפורי התנ"ך, ובהם סיפור יציאת מצרים, לא התרחשו מעולם (עמ' 83-64). נציין אחדים מהנימוקים העיקריים שמתייחסים באופן ספציפי לנושא שלפנינו.  

1.  אחת הטענות החשובות של השניים הייתה שספר שמות מתאר מאות אלפי עבדים שנמלטו ממצרים על כל רכושם (יב, לז-לח).

לדבריהם, קהל עצום שכזה היה חייב  להשאיר במדבר שרידים כלשהם, שאותם הארכיאולוגיה המודרנית הייתה מאתרת – אך כאמור, אין ממצאים בשטח – והם צודקים.

במדבר סיני לא נמצא אפילו בדל של שריד שתומך בכך שבני ישראל חצו את המדבר.  

2.   במצרים עצמה, שבה נערכו חפירות ארכיאולוגיות מקיפות ביותר, לא נמצאה כל עדות לנוכחותם של בני ישראל בארץ זו.  מבין אלפי התעודות, הכתובות וציורי הקיר שנמצאו שם, אין אפילו עדות אחת שמאשרת, או רומזת, שקבוצה בשם 'ישראל' הגיעה לשם, שׁוּעבּדָה ונמלטה ממנה – והרי ספר שמות מספר שבני ישראל היו עבדים שנמלטו ממצרים.

3.  פינקלשטיין וסילברמן טענו בצדק, שהמצרים הקימו שרשרת של מצודות לאורך הדלתא של הנילוס ורצועת החוף,  וכן גם במדבר סיני. מטרת המצודות הייתה למנוע ממסתננים מלחדור לתחום מצרים.

לדבריהם, היות שהגבול בין מצרים לבין ישראל היה נתון לפיקוח קפדני, לא יתכן שהמוני עבדים נמלטו דרכו לכיוון ארץ כנען. אירוע שכזה, לו התרחש, היה בוודאי מוזכר באחת הכתובות שנתגלו במצרים. 

     והטענות מהסוג הזה רק הולכות ומשתפרות.

פרופ' נדב נאמן, שנחשב לאחד ההיסטוריונים החשובים והבכירים ביותר בארץ, ולדעתי בעולם, של התנ"ך, פרסם מאמר תחת השם: 

נדב נאמן:  אסף קמר, "פסח, הסיפור האמיתי", מגזין מאקו (21.3.2013)

            פרופ' נאמן הסתמך על נתון היסטורי חשוב שמעטים מכירים אותו, והוא שמצרים כבשה את ארץ כנען בסביבות שנת 1600 לפנה"ס, ושלטה עליה במשך                כ-300 שנים. עד שבסביבות שנת 1300 לפנה"ס היא אספה את כוחותיה ונסוגה מכאן.  העובדה שחילות מצרים עזבו את ארץ ישראל (או בלשון התנ"ך: ארץ כנען), שמשה הוכחה בידי פרופ' נאמן, שהסיק ממנה שתי מסקנות חשובות.

האחת:   שסיפור השעבוד של בני ישראל למצרים, התרחש למען האמת כאן, בארץ ישראל, שהייתה נתונה לכיבוש המצרים, ולא במצרים.

השנייה:  שיציאת מצרים התרחשה מהכיוון ההפוך:  מישראל למצרים. ולכן  עלינו לדבר על יציאת מִצְרִים מארץ ישראל, ולא על יציאתם של בני ישראל ממִצְרָיִם.

לדברי נאמן, היות שהמצרים שעבדו את יושבי הארץ במשך 300 שנים, נכון לדבר על שיעבוד בני ישראל – בישראל, ולא במצרים. והיות שיציאתם מהארץ  נתפסה כנס אדיר, התנ"ך הנציח, ורק הפך את הכיוונים.

            ולסיום, נזכיר גם את ספרו של פרופ' ישראל קנוהל:  השם, המספרים הסודיים של התנ"ך ותעלומת יציאת מצרים. שזיהה היכן בדיוק נמצא ים סוף, שבו טבעו מרכבותיו של פרעה (בר' יד).

והיכן זה קרה?

לא תאמין, באגם החולה שבגליל העליון, בגלל ששם גדל סוף….

תו מוסיקאלי

הפרכת הטענות של החוקרים

המטרה של הפודקאסט שלנו היא לתת הסבר לנושאים נבחרים מהתנ"ך, ולא להשתמש בו כבמה להתווכח בה עם דעה זו או אחרת.  מה גם שלחוקרים שאת שמם הזכרנו, לא ניתנת כאן האפשרות להגן על דעתם.

            אך הפעם, באופן חריג , אני מבקשת להתייחס בקצרה לטענותיהם,  משום שדבריהם פורסמו בכל אמצעי התקשורת במטרה להגיע לציבור הרחב ולהשפיע על דעתו – והם אכן הגיעו לידיעת הציבור הרחב והשפיעו על דעתו.

נתייחס תחילה לדבריהם של הארכיאולוגים זאב הרצוג וישראל פינקלשטיין (שניהם מאונ' תל אביב), שהפריכו את סיפור יציאת מצרים על בסיס "הוכחות מן העדר", או בלשונו של פינקלשטיין, שדיבר על "הוכחות על דרך השלילה". כלומר הוכחות  שמבוססות על מה שלא מצאו.

            הוכחה "מן ההעדר", ממה שלא נמצא, היא טעות מתודית בסיסית. חוקר לעולם איננו מסיק מסקנות היסטוריות נחרצות וחד משמעיות" על סמך מה שלא מצא", אלא רק על בסיס מה שכן מצא.

משום שהוכחה שכזו יכולה להתברר כמגוחכת, במיוחד כשמדובר בארכיאולוגיה, שכל הזמן משנה את מה שידענו עד כה.

            דוגמה טובה שממחישה דברים אלה, היא כת הגברים שחייתה בקומראן, שכתבה את "המגילות הגנוזות".

עד שנת 1947 איש לא ידע ולא העלה על דעתו שכת שכזו התקיימה בזמן מן הזמנים.

ולו פינקלשטיין והרצוג פעלו לפני שנת 1947, הם היו מבטלים בזלזול את האפשרות שכת שכזו אכן חייתה, משום שעד אותה עת לא היו "ממצאים בשטח" – אלא שביום אחד, שני בדווים שחיפשו עז תועה, גילו את גביע הזהב, או את מה שיתברר כממצא הארכיאולוגי החשוב ביותר לחקר התנ" והברית החדשה.  

העובדה שבמצרים לא נמצאה אף תעודה שמזכירה קבוצה אתנית בשם ישראל שחייתה ושועבדה במצרים, היא מובנת מאליה – ולו נמצא מסמך שכזה, אני הייתי הראשונה שטוענת שמדובר בזיוף.

כל איש מקרא יודע שישראל היה שמו השני, והשולי, של יעקב. וכל איש מקרא יודע שהשם "ישראל" מבטא בתנ"ך שם של עם, ולא שם של אדם בודד.

ואכן, לפי ספר בראשית, יעקב ובניו הגיעו למצרים, ולא "ישראל ובניו".

ולפי ספר שמות הפכנו ל"בני ישראל", כשם שמתייחס לעם, רק במצרים. ולכן הציפייה שהמצרים יתעדו קבוצה אתנית שעדיין לא נוצרה, היא לגמרי לא ברורה. 

אחת מטענות הדגל שהשמיעו פינקלשטיין וסילברמן להפרכת סיפור יציאת מצרים הייתה, הטענה  שמחנה ההולכים העצום שחצה את המדבר,  היה מותיר אחריו שרידים כלשהם ,שאותם הארכיאולוגים היו מוצאים.

עם כל הכבוד, הדברים האלה אבסורדיים וקשה להאמין שחוקר ישראלי, השמיע ברצינות טענה כל כך מטופשת.  

            מי שחושב שניתן למצוא שרידים בני אלפי שני במדבר חולי, מתעלם מהעובדה שבמדבר סיני הקרקע איננה יציבה. הוא מתעלם מהסופות שמניעות הררי חול ממקום למקום, שמשנות את הטופוגרפיה של המדבר; שמפוררות לאבק כל ממצא שעשוי מחומר מתכלה (עצמות, עורות וכד').

פינקלשטיין וסילברמן התעלמו מהשמש שצולה את מה שמתחתיה, שאף היא מאיצה את תהליך ההתפוררות.

לגופו של עניין, אין שום סיכוי למצוא שרידים בני אלפי שנים במדבר חולי, שאין לו קרקע יציבה, אלא אם הם הוטמנו  בתוך כדי חרס, שאותם הכניסו למערות.

העובדה ששני החוקרים התעלמו מהאקלים המדברי, ומלכתחילה לא הגדירו איזה ממצאים ארכיאולוגיים הם ציפו למצוא, היא בלתי מתקבלת על הדעת.

הזכרנו קודם את דבריהם של הפרופסורים נאמן וקנוהל, שהפכו את הכיוון של יציאת מצרים, מארץ כנען לכיוון מצרים.

דבריהם מרוקנים  את השפה מכל תוכן ומשמעות. 

משום שהשפה, כל שפה מבוססת על הסכמות. וברגע שמתחילים להפוך את משמעות הכתוב, אפשר להפוך כל דבר. אפשר לומר על חושך – אור, ועל טוב – רע, ועל אסור – מותר.  הקביעה שהאמת הפוכה לחלוטין ממה שכתוב, מתאימה לפוליטיקאים אך לא לאנשי אקדמיה.

נראה שאחרי שהתייחסנו לכמה מהטענות המוכרות ביותר של החוקרים ששוללים את סיפור יציאת מצרים, הגיע הזמן שנצא לדרך ונבדוק בעצמנו את השאלה: האם סיפור יציאת מצרים הוא אמת או מיתוס?

שכן, העובדה שישנם כמה חריקות בטענות החוקרים שמדבריהם הבאנו,  איננה הוכחה שהם טועים.

תו מוסיקאלי

הרקע לסיפור יציאת מצרים

נזכיר בקצרה את הרקע לסיפור יציאת מצרים. הפרקים האחרונים של ספר בראשית מסתיימים בסיפור ירידתם של יעקב ובניו מארץ כנען והצטרפותם ליוסף, שבשלב זה חי שנים רבות במצרים.

זהו.

סיימנו את ספר בראשית ועברנו לעמוד הבא; ועכשיו אנחנו בפרק הראשון של ספר שמות, שמתייחס לתקופה שבאה שנים רבות לאחר שיוסף ואחיו הלכו לעולמם.

            הפרק הראשון מתאר את שעבוד בני ישראל במצרים ואת הפיכתם לעבדים לפרעה, שגזר להשליך את בניהם ליאור, הוא הנילוס.

והנה קפצנו בזריזות לפרק ב', שמביא את סיפור הולדתו של משה, בנם של יוכבד ועמרם, שהיו מבני העבדים העבריים שפרעה גזר להשליך את בניהם ליאור.  (על שמות הוריו של משה אנחנו למדים מפרק ו', אך זה לא משנה כרגע).

            יוכבד, כך מסופר, החביאה במשך שלושה חודשים את משה הקטן, מפני עושי דבריו של פרעה הרשע. ומשלא יכלה עוד להסתירו, היא הכינה תיבה קטנה מגומא, שהוא צמח ביצתי שגדל על גדות הנילוס, שלתוכה הכניסה את בנה – ואת התיבה שלחה לנוע על פני היאור השקט ורחב הידיים, שבו שרצו תנינים,  היפופוטמים ונחשים הארסיים ….. 

            בתו של פרעה שיצאה לרחוץ ביאור (שבו שרצו תנינים,  היפופוטמים ונחשים הארסיים) שמעה את קול בכיו של התינוק ואספה אותו אליה. היות שמשתה את התיבה מהמים, היא קראה לתינוק 'משה'.

            התנ"ך לא מביא את סיפור ילדותו של משה, ובפעם הבאה שאנו פוגשים אותו, הוא כבר בחור מבוגר.

באחד הימים ראה משה עבד מעבדיו של פרעה הורג איש עברי. ובתגובה, הרג משה את המצרי. היות שהדבר נודע, הוא נמלט ממצרים אל מדבר סיני. שם מצא מחסה בביתו של כהן מדייני בשם ראועל / יתרו /יתר,  ואף נשא לאישה את ציפורה בתו.

משה הפך רועה צאן בבית יתרו.  ובאחד הימים, בעת לכתו במדבר, נגלה לפניו מחזה בלתי יאמן. סבך שיחים קוצני, שהתנ"ך מכנה סנה, התלקח לפתע ועלה באש. מתוך הסנה הבוער בקע קולו של אלוהים , שהטיל עליו את השליחות לחזור למצריים, להתייצב בפני פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל מעבדותם.

משה חזר למצרים ואהרון אחיו הצטרף אליו. השניים התייצבו בפני פרעה, ודרשו ממנו בשם אלוהים, שיתיר לבני ישראל לצאת לשלושה ימים למדבר, לחוג חג כלשהו, שאת פשרו התנ"ך לא מגלה.   

היות שפרעה היה רשע גמור, הוא סירב לצו האלוהי, שלא היה חלק מפנתיאון האלים במצרים, אמר:

            וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה:  מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל.  לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. 

                                                                                                ה, ב.

אם לא די בסירוב זה, החליט פרעה להוכיח למשה ולאהרון, מיהו האדון האמתי בשכונה,   ולכן הכביד עוד יותר את תנאי עבדותם ואת סבלם של בני ישראל …

            מעשיו הרעים של פרעה מצדיקים את -10 המכות הקשות שהכה אותו אלוהים – ולקינוח גם את המכה ה-11, שהטביעה את כל צבאו בים סוף – והנה, נעשה צדק היסטורי וכולנו שמחים ומאושרים!

            היות שהתנ"ך קובע  שב-14 לחודש ניסן, הכה אלוהים את בכורי מצרים, ושמייד לאחר מכן הוא הושיע את בני ישראל והוציאם מעבדות אל חירות, אנחנו חוגגים את ליל הפסח בתאריך זה.

ואלו המילים שפותחות את סיפור יציאת מצרים. ציטוט קצר ומקוצר מפרק יב:

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס  סֻכֹּתָה  (רעמסס וסוכות, שמות של שתי ערים) כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים  לְבַד מִטָּף (הכוונה לנשים, ילדים וזקנים).  וְגַם עֵרֶב רַב  עָלָה אִתָּם,  וְצֹאן וּבָקָר  מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. 

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם,  עֻגֹת מַצּוֹת,  כִּי לֹא חָמֵץ:  כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם  וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ,  וְגַם צֵדָה  לֹא עָשׂוּ לָהֶם … וַיְהִי  בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה  יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה  מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה  לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

ואחרי הדברים האלה החל מסעם של בני ישראל במדבר. ועכשיו מתחיל גם המסע שלנו, שמטרתו לבחון מה מידת האמת שבסיפור ואם בכלל יש בו אמת? 

ואם כך נצא לדרך.

תו מוסיקאלי

ניסים ונפלאות

בתחילת דברינו הדגשנו שסיפור יציאת מצרים עמוס ניסים ונפלאות שנראים אבסורדיים לחלוטין לאנשים שמגדירים עצמם חילונים. די בכך שנציין ש-10 המכות המפורסמות פגעו רק במצרים ולא בבני ישראל שחיו בקרבם, ושבלילה אחד היכה אלוהים למוות את הבנים הבכורים של המצרים, ושמייד לאחר מכן מחנה עצום שמנה 600.000 גברים, שלהם נוספו נשים וילדים עזב את מצרים במנוסה גדולה.

חוקרים שחישבו את המספרים, הגיעו למסקנה שהמחנה מנה כ-2.5 מיליון איש, שעליהם נוספו לפחות כמספר הזה ראשי צאן. 

            הפרטים שמנינו כרגע, הם אפילו לא קומץ מייצג של הניסים והנפלאות שמלווים את סיפור יציאת מצרים. וכאשר מצרפים את כולם מתקבלת תמונה של סיפור גרנדיוזי, דמיוני וחסר כל ייתכנות היסטורית.

אלא שיש היגיון גדול מאד שמסביר את הסיפור הגרנדיוזי ואת כל הניסים והנפלאות – וההיגיון הזה מוביל  אותנו הישר לדרך הכתיבה המקראית ולמגמת הסיפור כולו

            ראשית, ולפני כל דבר אחר, עלינו לחזור ולהזכיר שהתנ"ך הוא בראש ובראשונה חיבור תיאולוגי, שמטרתו להציג את גדולתו ואת עוצמתו האין סופית של האל שעליו הוא מספר. אלוהים, כך לפי התנ"ך, הוא האדון של הטבע, הוא עומד מעל הטבע שמכפיף את עצמו למרותו. ולכן אלוהים היה יכול להחשיך את מצרים לשלושה ימים. הוא יכול לפתוח נתיב הליכה בתוך ים סוף ולתת לעם הרב לעבור בחורבה, ואח"כ לסגור את המים ולהטביע את מרכבותיו של פרעה – ובדברים האלה אין שום דבר מיוחד. 

שכן, כל העמים הקדומים הציגו באותה צורה את האלים שבהם האמינו. גם הם סיפרו שהטבע כפוף לרצון האלים שלהם.  

ולכן, מי שמכיר את המיתולוגיות הקדומות, יודע שסיפורי הניסים והנפלאות שהתנ"ך מספר עליהם, הם חלק מסוגה ספרותית ענפה ומוכרת היטב.

והניסים חשובים במיוחד לסיפורנו, ולכן הם מצויים בו.

בתחילת דברינו אמרנו שלמצרים הגיעה משפחה קטנה אחת, היא משפחתו של יעקב, שעליה מספר ספר בראשית –

ומה מספר לנו ספר בראשית???

על משפחתו הקטנה של יעקב, שמנתה 70 איש (בר' מו, כז), שהאמינו בקיומו של האל הגדול והכל יכול.

אבל זה לא מספיק.  

אל גדול צריך עם גדול שיכיר בקיומו, שייווכח בכוחו האין סופי.  ולכן צריך להפוך את המשפחה הקטנה שירדה למצרים, לעם גדול שמאמין באל הגדול. והסיפורים הניסים הגרנדיוזיים משרתים את התכלית הזו.

אם משפחתו של יעקב מנתה 70 איש, שזה מספר הגיוני לחמולה, כיצד כעבר כמה מאות שנים היא מנתה כ-2.5 מיליון איש, שבלילה אחד נמלטו ממצרים?

התשובה: על ידי השרצה. כאילו היו דגים או צפרדעים. ציטוט (שמ' א):

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ, וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.

במילים אחרות, לו סיפור יציאת מצרים היה מסתיים בכך שאלוהים הושיע מעבדותם רק את כמה מאות אנשים שהשתייכו לחמולה יעקב, היינו מקבלים סיפור ישועה קטן ולא מרשים. וסיפור ישועה קטן לא מתאים להיות הסיפור המכונן של העם. שהרי אל גדול זקוק לעם גדול שייווכח במו עיניו ביכולתו האין סופית, שיאמין ויסגוד לו.

ומעשי הניסים והנפלאות שעשה אלוהים ליוצאי מצרים, משרתים תכלית זו.

אלא שסיפור יציאת מצרים איננו סיפור אחד, אלא שניים. הוא סיפור קטן בתוך סיפור גדול.

הסיפור הגדול עוסק בכל הניסים והנפלאות.  ומכיוון שהסברנו את הצורך בו, ניתן להניחו בצד ולא לעסוק בו יותר.

הסיפור הקטן שמוטמע בתוך הסיפור הגדול, הוא סיפור היסטורי, שנתמך בעובדות היסטוריות ולא מעט ארכיאולוגיה – ומכאן ואילך נתקדם עם הסיפור הקטן, וניווכח שהוא כלל לא קטן.

יציאת מצרים הייתה?

כן, בוודאי שהייתה.

תו מוסיקאלי

הסיפור ההיסטורי :  מצרים, מדבר סיני, ישראל

סיפור יציאת מצרים נמתח על פני שלוש תחנות : מצרים, מדבר סיני, הכניסה לארץ כנען וההתנחלות בארץ. התחנה השלישית, מתייחסת כמובן לימי יהושע, יורשו וממשיכו של משה.

נתחיל את דברינו במצרים, בתחנה הראשונה, וממנה נעבור לתחנה השנייה והשלישית.

פרק א' שבספר שמות אומר את הדברים הבאים:

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ  עַל מִצְרָיִם  אֲשֶׁר לֹא יָדַע  אֶת יוֹסֵף.  וַיֹּאמֶר  אֶל עַמּוֹ:  הִנֵּה  עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  רַב וְעָצוּם  מִמֶּנּוּ (= מאיתנו).  הָבָה נִתְחַכְּמָה  לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה (= פן יתרבה) וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה, וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ  וְנִלְחַם בָּנוּ  וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. 

הפסוק שקראנו מספק לנו עוגן היסטורי.  שכן לדעת החוקרים (שלא שללו את סיפור יציאת מצרים) פרעה, שאליו מתייחס הכתוב, הוא רעמסס ה-2, שמלך על מצרים במשך 67 שנים, למן שנת  1279 ועד שנת 1213 לפנה"ס.  

ועל בסיס עוגן היסטורי זה, שאליו נצרף עוגן שני, נהוג לתארך את זמן יציאת מצרים לסביבות שנת 1250 לפנה"ס – ומכאן ואילך שנת 1250, תהייה הציר ההיסטורי שאליו נתייחס.

רעמסס ה-2 היה מלך אמיתי. הוא היה מלך גדול וחזק. הוא היה בנאי גדול, שניהל את שלטונו ביד רמה ובזרוע נטויה –  אלא שבזמנו מצרים הייתה ממלכה חלשה. בסוף ימיו מצרים נחלשה עוד יותר והשלטון המרכזי בקושי שרד.

בפועל, למן ימיו של רעמסס ואילך, מצרים מעולם לא חזרה להיות מה שהייתה בימי גדולתה.

לחולשתה של מצרים היו שתי סיבות עיקריות שרלוונטיות לנו.

האחת,  הייתה טפטוף איטי, אך מתמיד,  של מסתננים שחדרו לפנים מצרים  למעלה מ-1000 שנים קודם לזמנו של רעמסס. מדובר בנוודים שטפטפו את עצמם למצרים מכיוון ארץ ישראל של ימינו, ודרך המדבריות המקיפות את מצרים (סיני, לוב, סודן וערב הסעודית של ימינו).                                                                                          הסיבה לטפטוף הייתה משום שמצרים העשירה והמשגשגת הייתה באותם ימים אסם התבואה של המזרח הקדום – וזו עובדה שיש לה תיעוד מקיף, ושהיא ידועה היטב לכל מכחישי התנ"ך למיניהם ולסוגיהם. ובשנות בצורת ורעב, נהרו אליה אוכלוסיות רעבות, ודברים אלה מתיישבים עם סיפור ירידתם  למצרים של אברהם ושרה, ובעתיד של יעקב ובניו.

ומכיוון שבמצרים לא חילקו לרעבים מזון בחינם, המסתננים לשטחה הפכו בה עבדים, שנוספו לעבדים שהובאו אליה כשבויי מלחמה. ולכן מנקודת מבט היסטורית ברור שצאצאיו של יעקב הפכו עבדים במצרים – והרי גם לפי התנ"ך הם היו עבדים.

הנקודה שחשובה לנו אומרת את הדברים הבאים:  במשך 1000 שנים ויותר חדרה למצרים חדרה אוכלוסייה זרה, שכדי לאכול היא שועבדה לעבדות. מדובר באוכלוסייה שקיימת עדות לגביה, שמלכתחילה לא הייתה נאמנה לשלטון ושאיימה על הסדר החברתי, והיוותה נטל כבד על כלכלתה – ודברים אלה מתועדים. (ולמי שמעוניין, בתדפיס המלווה של פרק זה, מצורף מסמך מצרי שמתעד את הנזקים האיומים שהסבו אותם מסתננים).

ועכשיו נקרא בשנית פסוק נוסף שקראנו קודם : וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה, וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ  וְנִלְחַם בָּנוּ  וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. 

המחבר שכתב שפרעה שחי בסביבות שנת 1.300 לפנה"ס חשש שבעת מלחמה האוכלוסייה הזרה "תעלה מן הארץ ותצטרף לאויביו" – ידע היטב על מה הוא מדבר.

אות מוסיקאלי

1300 לפנה"ס : הפלשתים

אמרנו שרעמסס ה-2, מלך על מצרים למן שנת  1279 ועד שנת 1213 לפנה"ס – מה שמחזיר אותנו פעם נוספת לפלישתים, שעליהם דיברנו בעבר, ועוד נוסיף ונדבר בעתיד, פשוט משום שהם שינו את פני המזרח הקדום.  

בסביבות שנת 1300 לפנה"ס, כלומר, סמוך לימי עלייתו של רעמסס לשלטון, עברו הארצות השוכנות לצד החוף המזרחי של ים תיכון טלטלה עצומה והשתנו ללא הכר. 

פלִישׁתִים או בשם קצת פחות מוכר "גויי הים" = אנשי הים, הגיעו כגל צונאמי ענקי מאיי יוון ושטפו את ארצות המזרח. נחשול אדיר של אנשים, דומה מאד לפליטים ששטפו את אירופה לפני כשנתיים-שלוש, שטף את ממלכת חֵת הצפונית (תחום תורכיה וסוריה של ימינו) והחריב את הממלכה העתיקה עד היסוד. 

            נוסף לכוח שנע דרך היבשה, הפלִשׁתִים שהיו יורדי ים מנוסים, חצו בספינותיהם את ים תיכון, במטרה להגיע למצרים.  ורעמסס ה-2  וזה שבא לאחריו, נלחמו בהם עד חורמה, מחשש שמא הם יעוללו למצרים את מה שעוללו לממלכת חֵת הצפונית.

            המלחמה ארכה עשרות שנים והסתיימה בכך שהמצרים הדפו את הפלשתים, או את מה שנותר מהם, לכיוון ארץ ישראל של ימינו. ודחיקתם לכיוון ארץ ישראל הייתה  הסיבה שבגללה  וויתרה מצרים על אחיזתה בארץ זו, שעליה דיבר פרופ' נדב נאמן שמדבריו הבאנו קודם.  ומי ששואל את עצמו כיצד הגיעו פלישתים לישראל, התשובה היא שבזמן שאנחנו הגענו לישראל דרך המדבר, הם הגיעו הנה דרך חוף הים שמחבר את שתי הארצות.  

מה שקרה הוא שבנוסף לאוכלוסייה הזרה שהחלישה את מצרים מבפנים, המלחמה הממושכת בפלישתים באזור הדלתא, החלישה אותה עוד יותר.

 והדברים האלה מובילים אותנו אל כלל זהב, שחוזר על עצמו פעמים רבות בהיסטוריה:

כלל הזהב קובע שהיחלשות השלטון מהווה הזדמנות פז לעבדים לברוח אל חירותם –  ובסביבות שנת 1250 לפנה"ס התקיים הכלל הזהב הזה במצרים שהחזיקה המוני עבדים.  ומכאן שבאופן אובייקטיבי לחלוטין, וללא שום קשר למסופר בתנ"ך, נוצר במצרים חלון הזדמנויות שהתאים לבריחת עבדים.  

תמונות מובהקות של הנוף המצרי בתנ"ך:

חשוב להדגיש : העובדה שבסביבות שנת 1250 לפנה"ס נוצר במצרים חלון הזדמנויות לבריחת עבדים, ושלפי התנ"ך בני ישראל היו עבדים נמלטים, איננה הוכחה לכך שיציאת מצרים התרחשה במציאות.

ובכל זאת, מדובר בסמיכות זמנים שאסור להתעלם ממנה,  שעליה נוספים פרטים רבים נוספים, שביחד צוברים  משקל היסטורי משמעותי.

וכבר אמרנו קודם שסיפור יציאת מצרים מספר שני סיפורים במקביל. אחד ניסי, ושני היסטורי.  

נמשיך עם הקו ההיסטורי:

ספר שמות מספק תמונות מהחיים שהתקיימו לאורך גדות היאור, או הנילוס, שהיה, ועודנו, עורק המים היחיד שחוצה את מצרים הצחיחה. בין שתי הגדות רחשו חיים שהיו יכולים להתקיים אך ורק במצרים, ולא בשום מקום אחר במרחב שלנו. ועל השאלה כיצד ידעו כותבי התנ"ך לתאר תמונות מצריות, שהן כמו מכמונות משטרתיות, שרק הפושע יודע שהן מצויות בזירת הפשע, נתייחס בסוף דברינו.

להלן סלפי ממצרים:   

 1.  ספר שמות (ב) מספר שיוכבד, אמו של משה, קלעה תיבה קטנה מגומא, שאותה השיטה על פני היאור. את התיבה משחה יוכבד בזפת כדי למנוע חדירת מים לתוכה. ציטוט:

וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. (ב,ג)

הגומא, היה מרכיב חשוב בתעשייה שהתפתחה לגדות הנילוס. הגומא שימש לשם קליעת סלים, סנדלים, סירות קטנות –  ותיבות, שאותן באמת השיטו בנילוס.

החמר, או הזפת, שבו השתמשה, הוא חומר ביטומני, צמיגי, שהשם העממי שלו הוא זפת.

            זפת הוא חומר גלם שלא מצוי בישראל, אך מצוי במצרים. הוא שימש את המצרים לאיטום הספינות שלהם, וכן היה בשימוש נרחב לחניטת המומיות. הגומא, שימש, כמובן, גם בתעשיית הפפירוס, או הנייר. (הזדמנות להזכיר שמקור המילה paper הוא פפירוס).  

            פרופ' ישראל קנוהל, שמדבריו הבאנו קודם, שקבע שצבא מצרים טבע באגם החולה, התבסס על העובדה שבאגם החולה צומח גומא – וזה כמובן נכון.  

אך פרופ' קנוהל שכח לציין שתעשיית הגומא התפתחה ליד הנילוס שאורכו כמעט 7000 ק"מ, ולא ליד השלולית, שאותה הכתרנו בטעות בשם הנכבד 'אגם החולה'.   ועוד צריך לציין שהצירוף של ים וסוף (ים סוף) אינו מוכר בישראל, אך מתאר היטב גם את הלגונות שלחופי מצריים, שלצידן גדל סוף.

2.  פרט מצרי מובהק שיכול היה להתקיים אך ורק במצרים, ולא בישראל, הוא הסיפור שלפיו פרעה ציווה על בני ישראל לאסוף תבן כדי להכין ממנו לבנים.

ציטוט קצר מפרק ה:

וַיְצַו פַּרְעֹה  בַּיּוֹם הַהוּא  אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם,  וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם;  הֵם  יֵלְכוּ  וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם  תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת (=מכסת) הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם,  תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, לֹא תִגְרְעוּ 

במצרים נמצאו תעודות וציורי קיר רבים שמתארים את חיי העבדים האומללים שעסקו בבניה ונשאו על גבם שקי טיט.

            הטיט ששימש לתעשיית הלבנים היה סחף בוצי של הנילוס, שלו הוסיפו קש. כאשר הקש בא במגע עם הסחף הרטוב, הוא הפך חומר דבק. את העיסה שהייתה מורכבת משני החומרים האלה, יצקו העבדים לתוך תבניות, שאותן ייבשו בשמש או אפו בתנורים.

            בנוסף, במצרים נמצאו תעודות  שמעידות שעל העבדים היה למלא מכסת לבנים יומית. וכן, שהמצרים הציבו עליהם  נוגשִׂים, שהיו פקחי עבודה מבני העבדים עצמם – וזה בדיוק מה שאומר הפסוק שקראנו.

כל מילה נכונה.            

ועכשיו נראה שהתנ"ך גם מזהה מי היו אותם שוטרים.  עוד ציטוט קצר ומקוצר מפרק ה:

….   תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים (טוב  אנחנו יודעים מהתיעוד המצרי שמדובר בעבודת פרך)….. וַיָּפֶץ הָעָם  בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם  לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן.  …….  וַיֻּכּוּ  שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  אֲשֶׁר-שָׂמוּ עֲלֵהֶם  נֹגְשֵׂי פַרְעֹה ……. וַיָּבֹאוּ  שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  וַיִּצְעֲקוּ אֶל-פַּרְעֹה  לֵאמֹר:  לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה  לַעֲבָדֶיךָ.  תֶּבֶן  אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ,  וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ  עֲשׂוּ; וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים … וַיֹּאמֶר [פרעה] נִרְפִּים אַתֶּם,  נִרְפִּים…. וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ  וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם; וְתֹכֶן לְבֵנִים  תִּתֵּנוּ…..

נסכם את התמונה שעולה מהתחנה הראשונה:

תעשיית הגומא, תעשיית הלבנים, ושאר הפרטים שמתארים את חיי העבדים הם אסופת פרטים מדויקת לחלוטין, שהתקיימה במקום אחד: לצידי הנילוס שבמצרים!

            חשוב להדגיש שתעשייה לבנים לעולם לא הייתה יכולה להתפתח בישראל. משום שמהטפטוף של הירדן אין סחף שהוא המרכיב העיקרי בתעשיית הלבנים.

ולכן  בישראל בנו מאבנים קטנות שהונחו זו על גבי זו ולא מלבנים. את הרווח בין האבנים, באמת סתמו עם קצת טיט.

            זאת ועוד. אנחנו הדגשנו שבמצרים נמצאו המוני עבדים. עבדים בנו את הפירמידות המפורסמות. הם בנו ארמונות ומקדשים וכמובן שעבדו בשדות ובתעשיית הלבנים – והעבדים האלה מכונים "עבדי מלך", משום שהיו עבדיו של המלך.   

            בניגוד לכך, בישראל לא נמצאו עבדי מלך, כי אם עבדים שעבדו במשפחות "עבדי משפחה".  ולכן בישראל  לא נמצא כוח אדם שיבנה מבנים עצומים כמו אלה שמצויים במצרים. ולכן גם תיאור של שוטרים הנוגשִׂים בעבדים יכול היה להתקיים רק במצרים, שהעסיקה במהלך אלפי שנותיה המוני עבדים.

נסכם במילים אחדות את שאמרנו בפרק זה:

סיפור יציאת מצרים נחשב לסיפור המכונן של העם שלנו. זהו סיפור של עם גדול, משום שאל גדול צריך עם גדול שיאמין ויסגוד לו – ומעשי הניסים והנפלאות שכולנו מכירים, משרתים תכלית זו.

            אלא שסיפור יציאת מצרים איננו סיפור אחד, כי אם שניים. סיפור בתוך סיפור. והסיפור שבתוך הסיפור הגרנדיוזי שהאדם החילוני מתקשה להאמין בו, הוא אלבום תמונות מהנוף, חומרי הגלם, התעשייה והמשטר המצרי. ועל השאלה כיצד הגיע אלבום זה לידי כותבי התנ"ך, נדבר בפרק השני – ובכך לא נסתפק. משום שלמסע שלנו בעקבות יוצאי מצרים, מחכות לנו עוד שתי תחנות: ההליכה במדבר סיני והכניסה לארץ כנען.  ושתי התחנות הבאות יוסיפו לנו עוד ועוד תמונות היסטוריות שלא ניתן לבטל את משקלן וחשיבותן המצטברת.

קרדיטים

את אות הפתיחה היפיפה של התכנית, כמו גם את קטעי המעבר, הלחינה ומנגנת השחקנית אורנה כץ.

יציאת מצרים – היה או לא היה?

חלק שני

שלום לכל המאזינים, ותודה שאתם מצטרפים לשרון ואלי לחלקו השני והמסכם של סיפור יציאת מצרים.  

            בפרק הקודם הבאנו מדבריהם של כמה מהחוקרים החשובים בישראל, ששוללים את סיפור יציאת מצרים, שדבריהם התפרסמו בספרים, מאמרים ובכל אמצעי התקשורת.

            הדגשנו שסיפור יציאת מצרים הוא הסיפור המכונן של העם שלנו. הוא סיפור של עם אחד, שלו היסטוריה אחת, שמאמין באל אחד שעוצמתו אין סופית – ומעשי הניסים והנפלאות שמלווים את סיפור יציאת מצרים, נועדו לשרת תכלית זו.

            עוד הדגשנו שסיפור יציאת מצרים איננו סיפור אחד, כי אם שניים. סיפור בתוך סיפור. שכן, בתוך הסיפור הגרנדיוזי, מסתתר סיפור קטן שעולה בקנה אחד עם ההיסטוריה, הנוף, התעשייה והמשטר של מצרים – ועל כך דיברנו בפרק הקודם.

            עוד אמרנו שסיפור יציאת מצרים חוצה שלוש תחנות: מצרים, מדבר סיני, והכניסה לארץ כנען בימי יהושע בן נון, שהיה יורשו וממשיכו של משה.

בפרק הקודם הבאנו תמונות רבות מהנוף המצרי, מחומרי הגלם ששימשו בתעשייה, ומחיי העבדים.

הדגשנו שלדברי החוקרים יש לתארך את סיפור יציאת מצרים לסביבות שנת 1250 לפנה"ס, שאלה הימים שבהם שלט רעמסס ה-2 על מצרים, ושבהם היא נלחמה בפלישתים באזור הדלתא והחוף – והמלחמה בפלישתים, שהחלישה עוד יותר את השלטון במצרים, יצרה חלון היסטורי לעבדים לברוח אל חירותם.

אך מכיוון שהמלחמה התחוללה בחוף הים שמחבר את ישראל ומצרים, נטיב המילוט היחיד היה דרך מדבר סיני – מה שאומר שהגענו לתחנה השנייה שלנו, לימי ההליכה במדבר.

וכך אומר מחבר ספר שמות:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם (הנחה, הוביל) אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים (ארץ בלשון התנ"ך הוא אזור, לא מדינה) כִּי קָרוֹב הוּא (=למרות שזו הדרך הקרובה, או הקצרה) כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם (יתחרט) הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם סוּף." (שמ' יג, יז-יח).

מנקודת מבט היסטורית הדברים האלה מדויקים לגמרי. אבל זו לא הנקודה היחידה שמעניינת כאן.

            ראשית, דרך מדבר סיני עברו שיירות מסחר לאורך אלפי שנים, לפני ואחרי זמן יציאת מצרים. כך שהטענה שעבדים נמלטו דרך המדבר היא הגיונית לחלוטין – ומי שלא מאמין, מוזמן לערוך ביקור בדרום תל אביב ולשאול את הסודנים שממררים שם את חיי התושבים, כיצד הגיעו לישראל.

            בפרק הקודם הבאנו מדבריהם של פרופ' ישראל פינקלשטיין וניל סילברמן שטענו בספרם, שהמצרים הקימו שרשרת של מצודות לאורך רצועת החוף של ים תיכון,  וכן גם במדבר סיני. ושמטרת המצודות הייתה למנוע ממסתננים מלחדור לתחום מצרים – זה הגיוני לגמרי.

אך ההנחה שהמצרים היו מונעים מהעבדים להימלט מארצם, שקולה להנחה שממשלת ישראל תמנע מהסודנים לחצות את מדבר סיני במטרה לשוב לארצם. 

המחסור במזון

תמונה נוספת שמתארת בצורה מדויקת את ההליכה במדבר סיני, היא המחסור הקשה במים ובמזון. נקרא דוגמה אחת, שחוזרת על עצמה פעמים רבות  בספר שמות ובספר במדבר:

וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין….. וְאֵין מַיִם  לִשְׁתֹּת הָעָם.  וַיָּרֶב הָעָם  עִם מֹשֶׁה  וַיֹּאמְרוּ  תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה…..וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם,  וַיָּלֶן (=התלונן) הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר : לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם,  לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי  בַּצָּמָא.  וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר : מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה, עוֹד מְעַט  וּסְקָלֻנִי. 

שמ' יז, א-ה

אמת היא שהתנ"ך מתייחס בשלילה לטרוניות של בני ישראל. אך מי שמכיר את מדבר סיני, את ההליכה בחולות ועל פני משטחי האבנים המחודדות (חמדות), את היובש והשמש הקופחת, יודע שתלונות מתארות מצוקה אמתית. ומי שינסה לשחזר היום את המסע במדבר, יתלונן כמו יוצאי מצרים.

התנ"ך מזכיר כבדרך אגב עוד כמה פרטים שעל חשיבותם המצטברת נעמוד בהמשך. למשל, שההולכים עצרו בדרכם בנאות מדבר, ששם יש מים – ואכן במדבר סיני ישנם נאות מדבר חבויים, ולכן הוא איננו ריק מאנשים ולכן תמיד עברו בו שיירות מסחר.

            הכתוב מציין שההולכים התגעגעו לסיר הבשר שאכלו במצרים, ושאלוהים שלח להם את השלו, שהיא ציפור קטנה ונחמדה, שנחתה מדי אחר צהרים הישר לתוך צלחתם.

שלו, למי שאיננו יודע, הוא סוג של תרנגולת קטנה, קצת דומה לחוגלה. השלו לא מצוי בארץ ישראל, אך מצוי באזור אל עריש – ובסיני.

נסכם את התמונה שעולה מהתחנה השנייה שלנו, מהמדבר.

בסביבות שנת 1.250 לפנה"ס דרך המילוט היחידה ממצרים לכיוון ישראל הייתה דרך מדבר סיני. למרות הצמא הכבד שממנו סבלו ההולכים, במדבר סיני יש נאות מדבר שבהם יש מים, ולכן ניתן לחצות אותו – ומי שסיפק את הפרטים האלה, ידע מהי הליכה במדבר (וגם הכיר את השלו).

תו מוסיקאלי.

ספר יהושע התחנה השלישית: כיבוש הארץ

אחרי שסיימנו את פרק ההליכה במדבר, עלינו לפתוח את ספר יהושע, שמספר על כניסתם של יוצאי מצרים לארץ כנען. על כיבוש הארץ וההתנחלות – ובכך חותם את סיפור יציאת מצרים.

בספר יהושע 24 פרקים.

 12  הפרקים הראשונים מתארים את חציית הירדן באזור יריחו,  ואת כיבוש הארץ מידי האוכלוסייה הכנענית שחייתה כאן כ- 1000 שנים ויותר. 

ובדיוק כפי שסיפור יציאת מצרים עמוס במעשי ניסים שעשה אלוהים, כך גם 12 הפרקים הראשונים שבספר יהושע:

אלוהים זרק מהשמים אבנים על ראשם של הכנענים המסכנים שלא עשו רע לאף אחד ; הוא עצר את מהלכם של השמש והירח, וקול תקיעת השופרות של הכוהנים הפילו את חומות יריחו ועוד …

ואחרי שאלוהים גירש את הכנענים מהארץ, יוצאי מצרים התנחלו בארץ המובטחת וכולם היו שמחים ומאושרים.  ציטוט קצר ומקוצר מתוך פרק יא שבספר יהושע: 

 וַיִּקַּח (= כבש) יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת (= הארץ המובטחת). [את]  הָהָר וְאֶת כָּל הַנֶּגֶב …. וְאֶת הַשְּׁפֵלָה  וְאֶת הָעֲרָבָה,  וְאֶת הַר יִשְׂרָאֵל  וּשְׁפֵלָתֹה (= הרי המרכז והשפלה.)  ….  יָמִים רַבִּים  עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה  מִלְחָמָה (= כלומר, נלחם במלכי הארץ הכנעניים. ….)  וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ , כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה.  וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם,  לְשִׁבְטֵיהֶם; וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה  מִמִּלְחָמָה. 

זהו, כיבוש הארץ הושלם  ובני ישראל שהלכו במדבר 40 שנה (או 40 יום כפי שנראה מייד), סוף סוף התיישבו בארץ המובטחת.

סוף טוב והכל טוב,  אלא שזה לא מה שקרה!

תמונת הכיבוש המאסיבית של הארץ אמנם מתוארת ב-12 הפרקים הראשונים שבספר יהושע,  אלא שבספר ישנם  24 פרקים.

ו-12 הפרקים השניים מפוררים לחלוטין את כל מה שמספרים הפרקים הראשונים, אבל להם יש עדות ארכיאולוגית והם נכונים מבחינה היסטורית.

לפני שנתקדם, נגדיר את נקודת הזמן שבה אנחנו עומדים.  

אמרנו שסיפור יציאת מצרים נקבע לסביבות שנת 1250 לפנה"ס. זמן כיבוש הארץ בימי יהושע מתוארך לסביבות  שנת 1200 לפנה"ס. ואם התחלנו את המסע שלנו בסביבות שנת 1250 לפנה"ס, ואם בני ישראל הלכו 40 שנה במדבר – מה שכמובן לא קרה, ועל כך נדבר מייד – הרי שלפנינו עוד סמיכות זמנים מעניינת.

נעבור ל-12 הפרקים השניים של ספר יהושע , שמעידים באופן חד-משמעי שיהושע ואנשיו לא כבשו אפילו מטר רבוע אחד.

אפס כיבושים.

וספר שופטים שמתאר את הימים שבאו מייד לאחר מות יהושע, מפריך גם הוא את הכיבוש הגדול.

נסביר את דברינו.

הכנענים, תושבי הארץ הוותיקים, היו אוכלוסייה קטנה ודלילה,  שתפסה באופן טבעי את העמקים הפוריים, העשירים בשטחי מרעה ובמקורות מים. 

כדי לגרש אותם ממקומם, דבר שיקרה בשלב יותר מאוחר, לא היה צורך במסע צבאי נרחב כמתואר ב-12 הפרקים הראשונים שפותחים את ספר יהושע (ולא היה צורך לזרוק עליהם אבנים מהשמים …).

לפי התנ"ך אפרים ומנשה היו שני השבטים הגדולים והחזקים בישראל.   מסיבה שאיננה חשובה לנו, ראשי שני השבטים  התלוננו באוזני יהושע על מקום מושבם. בתשובה, שלח אותם יהושע להתיישב בהרים שלימים נקראו על שמם: הרי אפרים והרי מנשה: וחשוב להקשיב לשיחה שהתקיימה ביניהם:   

וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף (= לפי המסורת אפרים ומנשה היו בניו של יוסף),  אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:  (ועכשיו באה שורה של טענות לא חשובות , והנה תשובתו החשובה של יהושע למתלוננים): .  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ  עַם רַב אַתָּה (= הרבה אנשים), עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה  וּבֵרֵאתָ (=לברא, לכרות עצים) לְךָ שָׁם,  כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ,  כִּי יַעַר הוּא,  וּבֵרֵאתוֹ  וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו (= יבוליו):  כִּי תוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי,  כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ  כִּי חָזָק  הוּא.

במילים אחרות, לשני השבטים הגדולים בישראל לא היה די כוח כדי לגרש את הכנענים ממקומם, למרות שהכנענים היו אוכלוסייה קטנה מאד.

ולכן הם נאלצו להתיישב בהר, שהוא מקום גרוע למגורים.

אין בו מעיינות ואין בו אדמה חקלאית.       

וכדי להכשיר את ההר לחקלאות,  היה על בני אפרים ומנשה לעשות את מה שאמר להם יהושע: לברא את היער, לסקל אבנים ולהכין טראסות, או מדרגות בהר. וכמובן לחפור בורות מים ללכידת המים שיורדים מטה, לעמקים.

ואם שני השבטים הגדולים נאלצו להתיישב בהר ולעבוד עבודת פרך כדי להכשיר להם מקום למגורים,  יש לתת את הדעת מה עלה בגורלם של השבטים הקטנים. 

            לפי ספר יהושע, שבעה שבטים  כלל לא מצאו מקום לשבת בו, ולכן הם התפזרו לכל הכיוונים. בני שבט יהודה פנו לנגב, שהוא המקום הכי צחיח בארץ ולכן גם הכי דליל באוכלוסייה, ושם לא התקשו להתנחל. שבט שמעון הרחיק דרומה עוד יותר, ובפועל נבלע בתוך שבט יהודה – ונעלם.

ומי שפותח את ספר שופטים, שמתאר את הימים שבאו מייד לאחר זמנו של יהושע, ימצא  רשימה ארוכה של מקומות שבני ישראל לא כבשו ולא התנחלו בהם.

ועכשיו נעבור לממצא הארכיאולוגי שמתייחס למאה ה-12 – 11 לפנה"ס, ונראה שהוא מאשר את את תמונת ההתנחלות שבספר יהושע.

            הארכיאולוגים (ופינקלשטיין בראשם) חשפו למעלה מ-350 כפרים זעירים, בני 5 עד 10 דונם, שקמו באזור הרי המרכז, הנגב והגליל למן שנת 1200 לפנה"ס.

כלומר תמונת ההתיישבות בהר מתאימה לחלק השני של ספר יהושע, ומאשרת שבמאה ה-12 לפנה"ס נכנסה לישראל אוכלוסייה חדשה.

אלא שהיא מפריכה את תמונת הכיבוש הגדול של החצי הראשון.

משום  שלו בני ישראל נכנסו בהמוניהם לארץ כנען ונלחמו  וניצחו את הכנענים, כי אז היינו מצפים שהארכיאולוגים ימצאו שרידים של גושי התיישבות גדולים,  שמעידים על כניסתה של אוכלוסייה חדשה לאזורים הפוריים של הארץ – וזה לא מה שקורה.

ההתיישבות בהר, של ישובים המרוחקים אלה מאלה, שגודלם נע בין 5 ל-10 דונם,  גם לא מאשרת התיישבות של שבטים,  כי אם של משפחות  קטנות שכנראה לא קיימו קשר ביניהן (לפחות לא בשלב הראשון)  – והערה זו תתברר מייד כחשובה לענייננו. 

            באופן טבעי השאלה תמונת ההתיישבות הזו העסיקה את החוקרים, שהעלו טענות שונות (אחת ההזויות שבהן היא של פינקלשטיין עצמו…).

התיאוריה

מבין שלל הטענות  שהושמעו, אציין כאן רק אחת, משום שלדעתי היא נכונה, או יכולה להיות נכונה.

מדובר בתיאוריה שנקראת "הכניסה הזוחלת" או "הכניסה השקטה" שהעלה במאה הקודמת חוקר גרמני בשם אלברכט אלט.

            אלברכט  אלט טען שתהליך ההתנחלות בארץ כנען היה ממושך, שקט וללא מלחמות. לדבריו, הנכנסים לארץ הגיעו במספרים קטנים, בקבוצות קטנות, ותפסו את החלקים ההרריים של הארץ.  והטענה של כניסה זוחלת, של טפטוף פנימה  של קבוצות קטנות, מתיישבת בצורה מושלמת עם הממצא הארכיאולוגי, שמדבר על מאות ישובים זעירים, שהתפזרו במרחק גדול זה מזה באזורים הריקים של הארץ.

            חשוב להדגיש שאלט לא דיבר על כך שהזרזיף שהגיע לישראל במשך כמאה שנים, הגיע דווקא ממדבר סיני, ושאליהם מתייחס סיפור יציאת מצרים. אבל הוא אמר משהו אחר, שמסיבה כלשהי עבר מתחת לרדאר של החוקרים.

            לדבריו, לאחר  הסתלקותם של המצרים מארץ ישראל, נוצרה בארץ תקופה של "חולשה יישובית", שנכון יותר לכנותה 'חולשה שלטונית'. והחולשה הזו אפשרה לנוודים שבאו מהמדבר לחצות את הירדן ולהתיישב באזורים הריקים של הארץ (וזה מה שמספר יהושע).

זאת ועוד, אם דיברנו קודם על כך שהיחלשות השלטון במצרים יצרה הזדמנות לעבדים לברוח ממנה, הרי שחולשה זו פעלה בשני כיוונים. המצרים שנסוגו מהארץ בגלל המלחמה בפלישתים,  יצרו כאן חלון הזדמנויות לאוכלוסיות שבאו מהמדבר להיכנס לפנים הארץ.

במילים אחרות, מה שמתרחש בקצה האחד של המקל , משפיע על מה שקורה בקצהו השני.

תו מוסיקאלי

השאלה האם יתכן שהנוודים שנכנסו לארץ ישראל,  ושעליהם דיבר אלברכט אלט, היו יוצאי מצרים שעליהם מספר התנ"ך?

לדעתי כן. לא כולם כמובן. אבל חלקם – וזה הזמן לדבר על 40 שנות הנדודים במדבר סיני.

40 שנות ההליכה במדבר סיני

פרק יג-יד שבספר במדבר מספרים על 12 המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען ולראות מה טיבה. בשובם, כולם, זולת יהושע בן-נון וכלב בן יפונה, הוציאו את דיבת הארץ וכינו אותה "ארץ אוכלת יושביה" (מה שנכון, נכון …). 

            דברי הדיבה הכעיסו את אלוהים (שכן ארץ ישראל נחשבת לארצו, וקדושתו מאצילה על אדמת הארץ ולכן היא נחשבת קדושה). וכעונש גזר אלוהים שכל דור ההולכים ילכו במדבר 40 שנה, עד שכולם ימותו (שוב, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה). ציטוט קצר מספר במדבר יד:

וּפִגְרֵיכֶם, אַתֶּם  יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה.   וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ, אֶת זְנוּתֵיכֶם  עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר

40 שנות ההליכה במדבר נחרטו עמוק עמוק בזיכרון ההיסטורי של כולנו והפכו חלק מהנרטיב של סיפור יציאת מצרים ושל חג הפסח. אלא שמנקודת מבט היסטורית וריאלית, הדבר בלתי אפשרי לחלוטין.

מבט חטוף באטלס מגלה שמדבר סיני הוא חצי אי שנראה כמשולש הפוך.  הקדקוד החד פונה  מטה והבסיס הרחב פונה כלפי מעלה – והבסיס הרחב הוא זה שמחבר את מצרים וישראל. וכל אורכו הוא כ-400 ק"מ לכל היותר.  וגם בהליכה איטית ניתן לחצות 400 ק"מ בתוך חודשיים-שלושה, גג.

            שנית, מנקודת מבט ריאלית, שאיננה מערבבת ניסים ונפלאות, המדבר בשום אופן איננו מסוגל לכלכל מחנה אדיר של הולכים  – זה לא יכול להיות. (וכדי לפתור את בעיית המזון סיפר המחבר שאלוהים שלח מזון פלאי להולכים, את המן).

            המדבר יכול בדוחק רב לכלכל בבת אחת קבוצות קטנטנות של אנשים – וטענה זו מתיישבת עם הממצא הארכיאולוגי, שלפיו במאה ה-12 לפנה"ס חדרו לישראל קבוצות קטנטנות שהתיישבו באזורים הריקים של הארץ. היא  מתיישבת עם מאות כפרים זעירים, ששטחם מתאים למשפחות שנדדו במדבר,  אך התמונה הזו לא מתאימה לשבטים.

תו מוסיקאלי.

סיכום

נתחיל לסכם את הנתונים שבחנו בשני הפרקים שהקדשנו לסיפור יציאת מצרים.  

            בתחילת דברינו אמרנו שסיפור יציאת מצרים הוא סיפור בתוך סיפור, וברור שרק גאון מסוגל לכתוב חיבור כל כך מורכב.

            הסיפור הגדול, שמוכר לכולם, שכולל אין ספור ניסים גרנדיוזיים, נועד לפאר את אלוהים ואת עוצמתו האין סופית. שהרי  אל גדול צריך עם גדול שיאמין בו – וסיפור יציאת מצרים הוא הסיפור המכונן של העם שלנו. ולפיכך, ההתרבות של משפחת יעקב הקטנה שהגיעה למצרים, שהשריצה והפכה עם רב שמנה  600.00 גברים שלהם נוספו נשים וילדים שעזבו את מצרים, פותרת את הצורך במספר גדול של אנשים.

אלא שאנחנו התמקדנו בנתונים שמספק הסיפור הקטן, שהאמת היא שהוא כלל לא קטן, אלא אסופת פרטים מרשימה בהיקפה שעומדת בכל מבחן היסטורי.

            רק אדם שחי במצרים ידע שעל פני היאור השיטו תיבות עשויות גומא שנאטמו בזפת, שהוא חומר גלם שנמצא במצרים ושימש לאיטום, ורק הוא היה יכול לספר שיוכבד הכינה תיבה שכזו. ורק אדם שחי במצרים הכיר את תעשיית הלבנים ואת חיי העבדים, שהיו חייבים למלא מכסת לבנים ורק הוא  ידע ששוטרים מבני העבדים פיקחו על ביצוע העבודה.

הוא גם ידע על אודות המלחמה בפלישתים  שנערכה  באזור הדלתא של מצרים, שהותירה פתח מילוט אחד לישראל:  דרך מדבר סיני. 

רק אדם שהגיע לישראל דרך מדבר סיני, יכול היה לתעד את קשיי ההליכה במדבר, את המחסור הקשה במים ובמזון, ולספר שבמדבר יש נאות מדבר – ואפילו ציפור בשם שלו, שאיננה מצויה בארץ ישראל, כי אם בצפון סיני ובאזור על עריש.  

            מישהו, או מי-שהם, היו צריכים לשמר את הפרטים האלה, שלא היו יכולים להתקיים בשום מקום אחר זולת מצרים, ולהעביר אותם הלאה. לידי מחבר, או מחברי ספר שמות וספר במדבר.

הוספנו ואמרנו שהמדבר יכול לכלכל בנקודת שטח אחת, קבוצה קטנה של כמה עשרות אנשים לכל היותר, וגם זה בדוחק רב.

והטענה המזוהה על אלברכט אלט, שדיבר על "כניסה זוחלת" שהגיעה ארצה טיפין טיפין, בשקט וללא מלחמה, אמנם לא מתאימה לסיפור הגרנדיוזי, אך מתאימה לתקופת ההתנחלות, שמתחילה כ-50 שנה לאחר זמן יציאת מצרים, ושבעצמה נמשכה כ-100 שנים.  

            ותמונה זו מתיישבת היטב עם 12 הפרקים השניים של ספר יהושע, ועם מאות הכפרים הזעירים שקמו באזור ההר, הגליל והנגב לאורך כל המאה ה-12 לפנה"ס.

היא נתמכת גם מטענה שלא השמענו עד כה, והיא  שבין ישראל למצרים התקיים קשר רצוף במשך אלפי שנים, ושלכן לא ניתן לשלול את האפשרות שחלק מהאוכלוסייה שהגיעה לישראל במאה ה-12 לפנה"ס באמת היו עבדים שניצלו את חולשתה של מצרים ונמלטו ממנה – ושהם היו אלה שהביאו עימם את כל הפרטים שהזכרנו בשני הפרקים.

 והם גם אלה שידעו שראשית ההתיישבות של האוכלוסייה הישראלית הייתה בהרי אפרים ומנשה, בנגב ובגליל, בדיוק כמסופר בספר יהושע.  

והחוקרים ששללו בתואנות כאלו ואחרות את סיפור יציאת מצרים, לא התעמתו עם הנתונים שאנחנו הצפנו והדגשנו. והשלילה המוחלטת והתקיפה של כל הספור, חסכה מהם את הצורך להסביר כיצד אסופת הפרטים המרשימה שאנחנו הצפנו כלפי מעלה,  הגיעה לידיעת מחבר, או מחברי ספר שמות ובמדבר.

הרי מישהו היה חייב להיות המקור שסיפק את התמונות הריאליות משלוש התחנות שדרכן עברנו: מצרים, מדבר סיני ולבסוף ההתיישבות באזורים הריקים של הארץ.

בשני הפרקים שהקדשנו לסיפור יציאת מצרים, לא התעלמנו מהצד הגרנדיוזי של הסיפור, שהוא באמת עמוס ניסים ונפלאות, שנועדו לשרת את הצד הדתי והמגמתי של סיפור שנועד להיות הסיפור המכונן של העם שלנו.

ובכל זאת, הסיפור הגרנדיוזי משמר פרטים רבים שהם נכונים ושלא ניתן להכחישם. ומכלול הפרטים האלה מהווה עדות לכך שסיפור יציאת מצרים, יושב על יסודות היסטוריים מוצקים, שמתאימים לזמנם ולמקום התרחשותם.

אני רוצה לחתום את המסע שלנו במילים הבאות: סיפור יציאת מצרים צובע בצבעים חזקים את תפיסת העולם של כל אחד מאיתנו. הן של אנשים בעלי תפיסה דתית עמוקה, והן של אלה שמגדירים עצמם חילונים גמורים, שמוכנים לקבל כעובדות, רק נתונים שאותם ניתן להוכיח במציאות.

            לדעתי כולנו יכולים להסב אל שולחן החג, ובלב שקט לספר את סיפור יציאת מצרים בשני קולות, ניסי והיסטורי כאחד.

ושני הקולות האלה הם הסיפור הגדול והמכונן של העם הקטן והמיוחד שלנו.

חג שמח לכל בית ישראל.

חג שמח למאזינים שלנו בארץ ובתפוצות.

קרדיטים

ביביליוגרפיה נבחרת.

1.  זאב הרצוג, "התנ"ך: אין ממצאים בשטח", הארץ , 29.10.1999

2.  ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל – ארכיאולוגיה מקרא וזיכרון היסטורי, הוצ' אונ' ת"א, 2003.

3.  נדב נאמן:  "פסח, הסיפור האמיתי", מגזין מאקו (21.3.2013)

4.  ישראל קנוהל:  השם, המספרים הסודיים של התנ"ך ותעלומת יציאת מצרים, הוצ' דביר 2012.

5.  שמעון שמיר, http://www.the7eye.org.il/27274 

6. פנינה גלפז-פלר,  יציאת מצרים – מציאות או דמיון, הוצ' שוקן 2002.  

תוכחותיו של איפוור

תרגום: ג'ון א. וילסון

תרגם מאנגלית: סייברדין

[שומרי] השער אומרים: הבה נלך ונבוז בז.

אכן-כן, חיוורים [הפנים]. איש הקשת מוכן. שוד בכל מקום. איש האתמול איננו.

אכן-כן, יבשו הנשים, ואף אחת אינה יכולה להרות. אכן-כן, אנשים עניים נהיו בעלי אוצרות. הוא שלא יכול היה להכין לעצמו זוג סנדלים, הוא עכשיו בעל עושר…

אכן-כן, המדבר (התפשט) בכל רחבי הארץ. המושבות הושמדו. ברברים מבחוץ באו למצרים… באמת אין עוד אזרחים בשום מקום…

אכן-כן, נעלם הצחוק, ואינו נעשה [עוד]. היללה היא המתפשטת בארץ, מעורבת בקינה…

ראה עתה, הגיע המצב לנקודה שהארץ נגזלת ממלכותה בידי מעטים חסרי-אחריות.

הסודות של המלכים של מצרים העליונה והתחתונה מונחים חשופים…

ראה, בקר (נותר ל)שוטט חופשי, (כי) אין מי שידאג להם. כל אדם לוקח לעצמו ומטביע (בהם) את שמו…

ראה, הוא שלא הייתה לו תבואה הוא (כעת) בעליהם של אסמים. הוא שנזקק להלוואה למען עצמו (כעת) נותן אותה..

כך בוכה מצרים התחתונה.

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.