22: שמואל: שלוש ההמלכות של שאול

שלוש פעמים משח, או הכתיר, שמואל את שאול למלך על ישראל – ושלוש ההכתרות הללו נוצלו על ידי שמואל כדי לבזות את שאול ולהשפילו. ואנחנו שואלים כאן, מאימתי מכתירים את אותו אדם שלוש פעמים, ואיך קורה שטקס שאמור להיות חגיגי ורב רושם, הופך מופע מלא זעם ודברי חרפות?

בפרק זה שרון ואני נראה ששמואל בחר בכוונה בשאול להיות מלך, כדי להכשילו. הוא בחר בו משום שזיהה שקומתו הגבוהה של שאול, עומדת בניגוד מוחלט לאישיותו חסרת הביטחון. ואכן, שמואל השתמש בשאול כשעיר לעזאזל כדי לנקום במנהיגי השבטים שהדיחו את בניו מהכהונה, ועל שלמורשתו לא היה המשך.

בפרק זה, כדרכנו, אנחנו מציפים את המציאות ההיסטורית שמשמשת כרקע לסיפור כולו. ולא פחות מכך, אנחנו מתמודדים עם הפער שבין הטקסט הכתוב, לבין האופן הסטריאוטיפי, הפלקטי והשטוח, שבו מלמדים בבתי הספר.

תמליל הפרק

פרק 4
שלוש ההמלכות של שאול

שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לשרון ואלי, לפרק הרביעי בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל, שהחל מפרק זה ולמשך מספר פרקים לא ידוע, שאול, המלך הראשון של ישראל, ימלא בה תפקיד מרכזי.

             את ראשית ימי מלכותו של שאול, כך לדברי החוקרים, יש לתארך לסביבות שנת 130-140 לפנה"ס – וברור שמדובר בתאריך משוער ולא מדויק. מכל מקום, למן ימיו ואילך, החברה הישראלית, השבטית, תהפוך בהדרגה לחברה מלוכנית.

וכאן המקום לומר, שלדעת ההיסטוריון, פרופ' נדב נאמן, מדובר בתהליך שנמשך

כ-200 שנים.  ולמרות שבכל אותן שנים עמדו מלכים בישראל, התודעה והזהות של בני ישראל המשיכה להיות שבטית. לדעתי, מדובר בהרבה יותר מ-200 שנים. לדעתי הזהות  השבטית של בני ישראל  נמשכה עד סוף התקופה שעליה מתייחס התנ"ך.

נזכיר בכמה מילים את עיקרי הדברים שעליהם דיברנו בפרק הקודם, שילוו אותנו גם בפרק זה. הפרק הקודם התמקד ביום שבו הגיעו זקני השבטים לביתו של שמואל וביקשו שיעמיד מלך בראשם.

והנושא הראשון שעליו דיברנו, אמר דבר פשוט: חברה שבטית, כמו זו שאותה מתאר ספר שופטים וספר שמואל, שבה כל שבט חי ופועל לעצמו, שלא מקיימת ערבות הדדית בין השבטים, היא חברה חלשה ופגיעה שזמנה קצוב. היא מסוגלת להדוף יריבים קטנים כמותה, אך ניגפת מול אוייב חזק ומיומן.

הנושא השני היה המצב הביטחוני בסוף תקופת השופטים, שחייב את המעבר מחברה שבטית, לחברה שבראשה עומד מלך.

מבית, הפלשתים שאמנם  היו קטנים מבחינה מספרית, היו כוח לוחם, מיומן ומצויד בכלי מלחמה עשויים ברזל (שלא נמצא ליישוב הישראלי). הם פשטו לכפרים ולישובים הישראלים, ובזזו והרסו אותם.

והיות שהשבטים היו מפולגים, לא היה בכוחו של אף  שבט בנפרד להתמודד עם כוח ההרס הפלשתי.

             בנוסף, אמרנו שבסביבות שנת 1.050 לפנה"ס, שהיא בערך השנה שבה עומד סיפורנו, שבטים שחיו ממזרח לירדן, בתחום ממלכת ירדן וסוריה של ימינו, החלו מתגבשים לכלל ממלכות.

הדגשנו שלממלכות האלה לא הייתה גישה לים תיכון ולסחר הימי הענף שהתקיים בין הארצות ששכנו לחופו. וכן  שלא הייתה להן גישה לדרכי המסחר היבשתי שחצו את ישראל מצפון לדרום. מכיוון סוריה ולבנון שבצפון, למצרים שבדרום. ומכיוון ששבטי ישראל היו המכשול היחיד שחצץ בין אותן ממלכות לבין דרכי המסחר החשובות ביותר של המזרח, הרי ברור שראייה היסטורית מחייבת להניח שממלכות המזרח יחצו את הירדן  ויתקפו את שבטי ישראל –  וספר מלכים מספר שזה אכן מה קרה.

ולכן, שוב בראייה היסטורית, ברור שכדי להתכונן לבאות השבטים היו חייבים  להתלכד ולהעמיד בראשם מלך. מלך שיקים צבא מיומן,  שיהדוף את הפלשתים ויגן על גבולות הארץ, שבשלב זה עדיין היו שקטים לחלוטין, אך לא לאורך זמן.

             הנושא האחרון שעליו דיברנו היה שמואל, כמובן.   

העובדה ששמואל מינה את שני בניו, את יואל ואביה, כיורשים לו, מעידה שהוא התכוון לייסד שושלת כהנים שתישא את שמו, דבר שלא צלח בידו, משום שהזקנים לא הסכימו להכיר בהם ולקבלם.  וכך אומר הכתוב:

וַיְהִי  כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל, וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים  לְיִשְׂרָאֵל.  וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל,  וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה,  שֹׁפְטִים  בִּבְאֵר שָׁבַע.  וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו  וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע. וַיִּקְחוּ שֹׁחַד  וַיַּטּוּ  מִשְׁפָּט.

וַיִּתְקַבְּצוּ  כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל  הָרָמָתָה (רמה שם כפר מגוריו של שמואל).  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו  הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ  וּבָנֶיךָ  לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה  שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ  כְּכָל הַגּוֹיִם. (שמ' ח, א-ד)

ההנחה שלנו, שאותה נוכיח כאן, ושתלווה אותנו בפרקים הבאים, היא ששמואל נפגע עד עמקי ליבו מכך שהזקנים הדיחו את בניו מכהונתם, ושלכן למורשתו לא היה המשך. לדברינו הדחה זו הציתה את אש הנקם בליבו, ונקמה איננה כוח שמונע ע"י היגיון, כי אם ע"י עלבון. וככל שנתקדם בסיפרנו, כך נחזור וניווכח שהעלבון שהצית את אש נקמתו של שמואל, הפך למלחמת חורמה נגד שאול, שייצג את בקשת  הזקנים. או שהיה החזית הקדמית לבקשתם. וככל שהפגיעה בו הייתה קשה ואכזרית יותר ויותר, כך פגיעתו של שמואל בעם, הייתה קשה יותר.

             לדעתנו, הבחירה בשאול, באיש הכי פחות מתאים להיות מלך, נועדה ללעוג לזקנים ולשים אותם לקלס על שום שביקשו ממנו שישים מלך בראשם.

מה שאומר שהגענו לפרק ט'.     תו מוסקאלי.

שאול :

שאול, כך מסופר היה בן שבט בניימין, הקטן בשבטי ישראל, והטריטוריה שעליה ישב נראתה כמו חגורת מכנסיים צרה, שנמתחה ממזרח למערב. הגבול המזרחי של השבט היה נהר הירדן, וקצה הגבול המערבי היה בערך במרחק של 30 ק"מ מים תיכון.

ועוד נקודה גיאוגרפית חשובה לציון: מדרום לשבט בנימין שכן שבט יהודה, הוא השבט שממנו יבוא דוד.

ומצידו הצפוני השתרע שבט אפרים, שהיה אחד השבטים הגדולים והחזקים בישראל, שממנו באו  יהושע, עלי ושמואל עצמו. והנה, למרות גודלו של השבט, לא היה בכוחו להתמודד עם הפלשתים, שפלשו לתוכו פעם אחר פעם ואף והחריבו את המרכז הדתי שעמד בשילה, שבו לפי המסורת הונח ארון הברית (ושעל כן  שמואל פעל מביתו שברמה, או רמתיים צופים, ולא משילה). שאליו, שנים רבות קודם לכן, הביאה חנה את בנה הקטן, ושבו גדל.

מבחינה ספרותית פרק ט' הוא הפתיח, או האקספוזיציה, לכניסתו של גיבור חדש לעלילה – והגיבור שלנו הוא כמובן שאול.

וכך מספר התנ"ך:

             האתונות של קיש, אביו של שאול, הלכו לאיבוד. ומכיוון שאתונות, הן לא תרנגולות, אלא בהמות יקרות שמילאו תפקיד חשוב מאד במשקי הבית הקדומים, הרי שאובדן של מספר אתונות, הסב נזק כלכלי כבד למשפחה. ולכן, שלח קיש את שאול, בלווית אחד הנערים שעבדו אצלו במשק,  לחפשן ולהשיבן. ואלה המילים המתארות את כניסתו של שאול לבמה ההיסטורית:

 וַיְהִי אִישׁ מִבִּןְ יָמִין (מִבִּנְיָמִין)  וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל, בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ  בֶּן אִישׁ יְמִינִי:  גִּבּוֹר  חָיִל (=לא איש צבא, כי אם איש עשיר. ועכשיו מגיע התיאור של שאול עצמו).  וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב.  וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל  טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה  גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם.

וַתֹּאבַדְנָה  הָאֲתֹנוֹת  לְקִישׁ,  אֲבִי שָׁאוּל.  וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ : קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים,  וְקוּם לֵךְ  בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנֹת.

ההצגה של שאול כ"בחור טוב, משכמו ומעלה גבוה מכל העם", נועדה ליצור תחושה מוקדמת שקיימת הלימה בין גובה קומתו, לבין אישיותו. שהנה נסיך אמיתי, שאליו ייחלו הזקנים, עולה בצעדים בטוחים על הבמה ההיסטורית.

ואחרי כניסה מרשימה זו, שלא מאפיינת את התנ"ך שממעט לתאר את חזותם של הגיבורים שעליהם מספר, שאול והנער אשר איתו יצאו לדרכם, ובמשך שלושת הימים הבאים הם חיפשו את האתונות האובדות – ולשווא. ביום השלישי התעורר חששו של שאול, שמא אביו ידאג לו יותר מאשר לאתונות, והוא אמר לנער שמוטב שיחדלו מהחיפושים ויחזרו לביתם.

אך מכיוון שהשניים הגיעו לתחום המושב של משפחה בשם צוף – וצוף היה אחד האבות הקדומים של שמואל (א, א), הציע הנער לשאול, לפנות לאיש האלוהים שנמצא במקום, שבאופן מפתיע לא היה אחר מאשר שמואל עצמו.

וכך אמר הנער:

וַיֹּאמֶר לוֹ (הנער לשאול): הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת,  וְהָאִישׁ נִכְבָּד,  כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא (כלומר, יתקיים) .  עַתָּה  נֵלְכָה שָּׁם,  אוּלַי יַגִּיד לָנוּ  אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ.  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ : …  וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ?  כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ  וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים:  מָה  אִתָּנוּ?

 וַיֹּסֶף הַנַּעַר  לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל  וַיֹּאמֶר : הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף; וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים  וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ. (דילוג קטן) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ , לְכָה נֵלֵכָה; וַיֵּלְכוּ  אֶל הָעִיר  אֲשֶׁר שָׁם  אִישׁ הָאֱלֹהִים.

קשה להכחיש שקומתו הגבוהה של שאול, מעט מונמכת לנוכח העובדה שדווקא הנער שעבד במשק הבית של קיש, הוא הדמות הדומיננטית בקטע שקראנו. הנער היה נחוש להמשיך בחיפוש אחר האתונות היקרות, וזה שידע שהגיעו לעיר שבה נמצא איש האלוהים, וזה שנשא כסף (silver) כדי לשלם תמורת המידע הנחוץ.  

קשה גם להכחיש שהמילים הראשונות שהשמיע שאול בסיפורנו, לא מעידות על ביטחון עצמי, שלו היינו מצפים ממנהיג, שמשכמו ומעלה היה גבוה מכל העם שאמר:

 וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ?  כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ  וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים:  מָה  אִתָּנוּ?

כך או כך, השניים המשיכו בדרכם והגיעו אל המקום שבו נמצא שמואל, מה שאומר שעלינו לפתוח סוגריים ולהזכיר פעם נוספת  שהתנ"ך הוא חיבור תיאולוגי, שלפיו אלוהים מנווט את המהלכים וההתרחשויות שעליהם  מספר.  ושעל כן, אין בו צירופי מקרים שמתרחשים במקרה, וללא הכוונה משמים.  

             ובהתאם לגישה זו אלוהים  "גילה" לשמואל שביום המחרת (כלומר, היום שעליו אנחנו מדברים), הוא ישלח אליו את האיש שאותו בחר להיות המלך שיושיע את ישראל  מיד הפלשתים. ציטוט קצר עם הרבה דילוגים

 וַיהוָה  גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל , יוֹם אֶחָד  לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר: כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן,  וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל,  וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי  מִיַּד פְּלִשְׁתִּים,  …..

וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל  בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר, וַיֹּאמֶר : הַגִּידָה נָּא לִי,  אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה (=נביא).  וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל  וַיֹּאמֶר : אָנֹכִי הָרֹאֶה. ….  וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ.  וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ  הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים,  אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם  כִּי נִמְצָאוּ.

ואז אמר שמואל משפט סתום:

וּלְמִי  כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל,  הֲלוֹא לְךָ  וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ. וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר  הֲלוֹא בֶן יְמִינִי (בן שבט בנימין) אָנֹכִי, מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל , וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה  מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן, וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי  כַּדָּבָר הַזֶּה?

תשובתו של שאול לשמואל: הֲלוֹא בֶן יְמִינִי (בן שבט בנימין) אָנֹכִי, מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל , וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה  מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן, וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי  כַּדָּבָר הַזֶּה? 

שאליה עוד מעט תתווסף הקביעה ששאול "נחבא אל הכלים", התפרשה על ידי הפרשנים המסורתיים ועל ידי חוקרים רבים בצורה חיובית, כמתארת את צניעותו וענוותנו.  אבל אצלנו,  בתכנית שלנו,  הציטוט שקראנו והקביעה ששאול "נחבא אל הכלים", מפעיל את כל צופרי ההזעקה.

             כדי להסביר מדוע תשובתו של שאול מפעילה את צופרי ההזעקה, נפנה לספרו של פרופ' חיים תדמור ז"ל שהיה אחד החוקרים הגדולים של התנ"ך והמזרח הקדום.

בספרו : "אשור, בבל ויהודה", הביא תדמור עשרות תעודות שהותירו המלכים הקדומים שמלכו באשור ובבבל שבתחום עיראק של ימינו.

התעודות הללו מקושטות במוטיבים אגדיים שנועדו לתאר את כוחו העצום של המלך, שהרי לא יתכן שאל חזק יבחר לעצמו  מלך חלש. ושוב צריך להזכיר, שבאחד הפרקים הקודמים דיברנו על כך שבני העמים הקדומים האמינו שהמלכים שלהם נבחרו ע"י האלים.

ניתן שלוש דוגמאות שממחישות את דברינו, ובסופן נחזור לשאול, שגם הוא מנקודת מבט תיאולוגית  נבחר ע"י אלוהים, ומנקודת מבט היסטורית נבחר ע"י שמואל.

            למשל, סופר של מלך בשם אשורבניפל כתב את הדברים הבאים (ציטוט עם הרבה דילוגים):

מלך גדול מלך אשור, ההגמון של בבל…  לאחר מסע של יומיים "פגש המלך בדרכו נחשים ושני ראשים להם, שנשיפתם מוות … ונחשים צהובים בעלי כנף … רגזתי כאריה, לבשתי שריון ולראשי חבשתי קסדה. אחזתי בקשת הקרב ובחץ שאשור, מלך האלים הפקיד בידי  (ההמשך לא שרד . עמ' 86).

מלך בשם סנחריב שעולל לנו צרות רבות ואיומות, תיאר את עצמו במילים הבאות: 

"סנחריב המלך הגדול, המלך החזק, מלך אשור, מלך שאין לו מתחרה, הרועה החסיד, העובד לאלים הגדולים, שומר הצדק ואוהב המשפט ….." (עמ' 136).

ועוד ציטוט קטן המיוחס למלך בשם סרגון:

ארמונו של סרגון, נציב אנליל (כלומר, סרגון שליחו של אנליל ראש האלים), כוהן אשור, המלך הגדול, המלך העז, מלך תבל, מלך ארבע הכנפות  (=ארבע כנפות תבל)….

אל המוטיב הספרותי הזה נחזור בשנית בעוד כעשרים שנה מנקודת הזמן שבה עומד סיפורנו היום, כאשר יגיע תורו של דוד הצעיר לעלות על הבמה ההיסטורית.

             הרקע להצטרפותו של דוד לסיפור, הייתה  המלחמה המפורסמת בעמק האלה, בין צבאו של שאול לבין הפלשתים.

המלחמה, שכלל לא הייתה מלחמה, הסתכמה בכך שפעמיים ביום היה יוצא גוליית, הענק הפלשתי, לגדף ולהתגרות בשאול המבוהל ובלוחמיו, שממש הרטיבו את מכנסיהם מרוב פחד , לו לבשו מכנסיים …

             והנה מגיע דוד הצעיר אל שדה המערכה, והוא מפזז לו בקלילות בין הלוחמים המבוהלים ואוסף את המידע הדרוש לו;  והוא  "אדמוני ויפה עיניים", ולא משום שהיה ג'ינג'י, אלא משום שעדיין לא התגלח, ושעל כן לחייו היו אדמדמות, או סמוקות.

ואז, עוד בטרם  הרג את הענק הפלשתי, הוא התייצב מול שאול המבועת. וכך אמר הילד למלך (שמ"א יז):  

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל : אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו; עַבְדְּךָ יֵלֵךְ  וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה.

כלומר, הצוציק עשה בית ספר למלך שעמד בראש הצבא, ואמר לו שהוא לא צריך לפחד, כי הוא, הקטן, הולך להרוג את הענק הפלשתי שהיה חמוש בכלי נשק עשויים ברזל ולבש שריון קשקשים. ועל כך השיב לו שאול:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד  לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה  לְהִלָּחֵם  עִמּוֹ:  כִּי נַעַר אַתָּה  וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו

ועל הדברים האלה השיב דוד:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל:  רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן; וּבָא הָאֲרִי, וְאֶת הַדּוֹב,  וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.  וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו  וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו.  וַיָּקָם עָלַי,  וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ , וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב  הִכָּה עַבְדֶּךָ; וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה  כְּאַחַד מֵהֶם,  כִּי חֵרֵף  מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. (שמ"א יז).

המחבר ששם את המילים האלה בפיו של דוד, השתמש באותה רטוריקה שבה תיארו את עצמם מלכים חזקים, דוגמת אלה שציטטנו. מנקודת מבט ספרותית, ככה מדבר מלך גדול שמייצג אל גדול. והפער בין  האופן המנמיך שבו תיאר שאול את עצמו, לבין האופן הגבוה שבו תיאר דוד את עצמו, הוא גלוי לעין ומפורש.

וכדי לסגור נקודה זו, נגיד שצניעות היא באמת תכונה טובה, אלא שהיא לא תכונה של מלך שצריך לשלוט על ארצו, שיוצא למלחמה בראש הצבא.  ואחרי שקראנו ששאול, הנחבא אל הכלים, וויתר על חיפוש אחר האתונות, ואחרי שהוא תיאר את עצמו כמי שבא מהמשפחה הקטנה בשבטי ישראל, אנחנו לא צריכים להתפלא מכך שהוא התיירא מהפלשתים בכלל, ומגידופיו של הענק הפלשתי בפרט – ועוד יותר משניהם יחד, התיירא שאול מפני שמואל.

וכשהמפקד מתיירא, גם הצבא מפחד.

             על סיפור המערכה בעמק האלה נדבר בעוד מספר פרקים, כאשר נגיע לזמנו של דוד.  ובינתיים נחזור לפגישה שהתקיימה בין שמואל לבין שאול ונסביר מדוע הפעלנו את כל צופרי האזעקה.

אות מוסיקאלי

כנוהג, מלכי העולם הקדום באו מהמשפחות החזקות והמכובדות ביותר של העם שעליו מלכו. הם היו לוחמים, ותפקידם הראשון היה להגן על ארצם – ומלך שכזה ביקשו הזקנים משמואל, שאמרו: וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ  כְּכָל הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ , וְיָצָא לְפָנֵינוּ,   וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ.

             ברור, אפוא, שהעובדה ששמואל בחר דווקא בשאול הצעיר וחסר הניסיון וחסר ייחוס משפחתי, להיות המלך שיילחם בפלשתים ובממלכות שהחלו מתגבשות ממזרח לירדן,  מעוררת תהייה גדולה.

וכי זה המנהיג שלו ייחלו הזקנים?

             התהייה הזו תלך ותגבר לנוכח כל מה שיעשה מכאן ועד יום מותו. 

            בעלות השחר של יום המחרת לפגישתם, ליווה שמואל את שאול ואת הנער אל מחוץ לעיר. וברגע הפרידה ביניהם, הוא הורה לנער להתרחק ולהשאירם לבד.

ואז, בהפתעה מוחלטת, שלף שמואל פך (פַּכִּית קטנה) של שמן שאותו מרח על ראשו של שאול, שלא היה לו מושג מה מעולל לו שמואל.  וכך אומר הכתוב:

וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל … לֵאמֹר  קוּמָה  וַאֲשַׁלְּחֶךָּ; וַיָּקָם שָׁאוּל  וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הוּא וּשְׁמוּאֵל  הַחוּצָה.   הֵמָּה  יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר,  וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל : אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ  וַיַּעֲבֹר; וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם  וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים (כלומר, שמואל בודד את שאול מהנער, שהיה הדומיננטי שביניהם)

ויִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן  וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ  וַיִּשָּׁקֵהוּ. וַיֹּאמֶר:  הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ יְהוָה עַל נַחֲלָתוֹ  לְנָגִיד.

המשיחה הייתה הפעולה שסימלה הכתרה של מלך, או של הכהן הגדול. מדובר במשחה, שכנראה הייתה מרקחת של שמן זית שלה הוסיפו צמחים שהדיפו ניחוח נעים. וההכתרה הייתה ע"י יציקת אותו שמן, או משחה, על ראשו של האיש שאותו בחר אלוהים – ומכאן שהפעולה שביצע שמואל בטרם אור ראשון, הייתה הכתרתו של שאול למלך על ישראל.

אבל רגע!!

משיחה של מלך אמורה להיות אירוע שמח וחגיגי שנערך לעיני כל העם, שבו פמלייא של מכובדים מלווה את המלך המיועד למקום ההכתרה.  ממתי הכתרה היא סוג של התנפלות שנעשית בחשאי ובאפלה, ומבלי שהמלך המיועד בכלל יודע שהוא מלך?  

מה אנחנו אמורים להסיק מהתנהגותו של שמואל?  

             שאול, שהופתע מהתנהגותו הלא צפויה של שמואל, אולי לא הבין מה פשר החוויה שעבר, אך הבין היטב שמוטב לו למחוק אותה מהר ככל האפשר מזיכרונו. ואכן, כאשר הוא והנער הגיעו לביתם, הדוד שלו פנה ושאל אותו:

וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל נַעֲרוֹ : אָן הֲלַכְתֶּם?

ועל כך השיב שאול:  וַיֹּאמֶר,  לְבַקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנוֹת.  וַנִּרְאֶה כִי אַיִן,  וַנָּבוֹא אֶל שְׁמוּאֵל.  וַיֹּאמֶר  דּוֹד שָׁאוּל:  הַגִּידָה נָּא לִי  מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל?  

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל  אֶל דּוֹדוֹ : הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ  כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת.

וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ,  אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל

וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ,  אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל – תו מוסיקאלי

שאול לא הגיד את דבר המלוכה, וחזר לשגרת יומו ולעבודה במשק של אביו. ואחרי אירוע כמו זה שעבר, איש לא צריך להיות מופתע מכך שהוא לא  התחיל להתכונן לימי המלוכה שציפו לו במעלה הדרך.

למרבה הצער שגרת יומו של שאול לא האריכה ימים. שכן, אפילו בעיני שמואל המשיחה החשאית לא הייתה יכולה להיחשב למילוי הצו האלוהי, שנעתר לבקשת הזקנים.

לא עברו ימים רבים ושמואל הזעיק את העם ליישוב קטן בשם מצפה, ששכן כ-13 ק"מ מצפון לירושלים.

             אלמלא איזו הפתעה הכין שמואל, היינו אומרים שמטרת ההתכנסות הייתה כדי להכריז על שאול כמלך על ישראל.  להכריז על תמיכת שמואל במלך החדש, לפאר את מעלותיו ומידותיו, וכמובן להבטיח לסייע לו בדרכו החדשה. היינו מצפים שהפעם ההכתרה תעשה  בצורה מכובדת וחגיגית – וזה בדיוק מה שלא קרה.

             ההתכנסות במצפה הייתה הזדמנות נוספת לשמואל, להביך ולהשפיל את שאול ברבים, ודרכו לשפוך את זעמו ואת תסכולו הגדול על העם ועל הזקנים שעמדו בראשם, שמנעו ממנו להוריש את תפקידו לבניו.  

להלן ציטוט מתוך פרק י:

וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת הָעָם  אֶל יְהוָה הַמִּצְפָּה.  וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל   כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל  מִמִּצְרָיִם; וָאַצִּיל אֶתְכֶם  מִיַּד מִצְרַיִם  וּמִיַּד כָּל הַמַּמְלָכוֹת  הַלֹּחֲצִים אֶתְכֶם.

 וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת אֱלֹהֵיכֶם,  אֲשֶׁר הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם  וַתֹּאמְרוּ לוֹ  כִּי מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ;

ואחרי דברי פתיחה מקסימים אלה, שבהם הטיח שמואל את זעמו על שבני ישראל מאסו באלוהיהם, הוא הגיע למנה העיקרית. להפתעה הגדולה שהכין לקהל שהתכנס במצפה. 

שמואל ערך הגרלה. בינגו המוני לבחירת מלך.  שבו, מי שיגריל את הכרטיס שעליו רשום  המספר המנצח, יזכה בפרס ויהיה מלך בישראל!

וההגרלה שאותה תכנן נעשתה בשלושה שלבים. 

בשלב הראשון יעלה, או בלשון התנ"ך: "ילכד" בגורל השבט המנצח, שממנו יבוא המלך. בשלב השני תוגרל המשפחה, או החמולה, ובשלב האחרון יישלף מהכובע  שמו של המלך המאושר שזכה בכרטיס שעליו רשום המספר המנצח!

ואחרי שתהליך הזוי ומוזר זה הובהר ביכולתנו לעבור להגרלה. ושמואל הכריז:

וְעַתָּה  הִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי יְהוָה  לְשִׁבְטֵיכֶם  וּלְאַלְפֵיכֶם.  וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל  אֵת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּלָּכֵד  שֵׁבֶט בִּנְיָמִן.

ואחרי שהסתיים השלב הראשון, הגיע השלב השני:

 וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן  לְמִשְׁפְּחֹתָו,  וַתִּלָּכֵד  מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי;

ועכשיו, משנבחרה המשפחה, הגיע השלב השלישי, שבו יעלה בגורל שמו של הזוכה, ששמו, כצפוי, נרשם מראש על גבי  הכרטיס המנצח.  ושאול שלא הספיק לשכוח את הטראומה הראשונה והבין היטב להיכן חותר שמואל הסתתר מפניו, מה שכמובן לא עזר לו:

וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ , וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא.  וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד  בַּיהוָה  הֲבָא עוֹד  הֲלֹם אִישׁ.   וַיֹּאמֶר יְהוָה  הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים.

הטקסט אומר דברים מפורשים. הכלים שבהם נחבא שאול, אינם מטאפורה לצניעות, אלא הסתתרות של ממש (ולדברי החוקרים גם מדובר בכלים של ממש)

ומשנמצא, נגרר שאול אל מרכז המעגל שבו שמואל השפיל אותו בשנית, אך הפעם לנוכח כל בני העם:  

 וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם.  וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם, וַיִּגְבַּהּ  מִכָּל הָעָם,  מִשִּׁכְמוֹ  וָמָעְלָה.  וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם : הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְהוָה,  כִּי אֵין כָּמֹהוּ  בְּכָל הָעָם; וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ  יְחִי הַמֶּלֶךְ… וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ  מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה  וַיִּבְזֻהוּ  וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי  כְּמַחֲרִישׁ

בקונטקסט של המעמד כולו, תרועת העם לכבודו של המלך החדש, נשמעת יותר כמצהלות בוז ולעג. ואלה שהתנ"ך מכנה אותם "בני בליעל", ששאלו אם זה המלך שיושיע אותם, אמרו את האמת כפשוטה.  

שאול שמע את הדברים האלה והחריש.  והתלמוד אומר ש"מלך שמחל על כבודו, אין כבודו נמחל" (קידושין לב, ע"מ ב).

שאול מחל על כבודו – וכי מה כבר יכול היה לעשות?

הוא חזר לעבודה בשדות של משק הבית של אביו קיש,  עד אשר שנפלה עליו ההמלכה השלישית, שעליה מסופר בפרקים יא-יב.

תו מוסיקאלי

הכתוב מתקדם עם הסיפור הבא: העמונים, שהיו אחד השבטים שחיו ממזרח לירדן, שגם הם החלו את המעבר מחברה שבטית למלוכנית, תקפו ישוב ישראלי בשם "יבש" או "יבש גלעד", על שום ששכן ברמות הגלעד, שמעבר הירדן המזרחי, ממול לבית שאן של ימינו.

בצר להם, יצאו שליחים מיבש, לחפש עזרה בקרב שבטי ישראל שחיו ממערב לירדן. אך מכיוון שבין השבטים לא התקיימה ערבות הדדית, כנראה שהשליחים נתקלו בסירוב,  ולכן הם המשיכו בדרכם דרומה, והגיעו עד כפר מגוריו של שאול, שנקרא גבע, או גבעת שאול.  ציטוט:

 וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל,  וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם (כלומר, הם סיפרו על כך שהיישוב שלהם מותקף) וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם  וַיִּבְכּוּ.   וְהִנֵּה שָׁאוּל  בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה (הנה תמונה של איכר שחורש את השדה עם צמד שוורים, שכלל לא יודע שהוא מלך)  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל  מַה לָּעָם כִּי יִבְכּוּ; וַיְסַפְּרוּ לוֹ  אֶת דִּבְרֵי  אַנְשֵׁי יָבֵישׁ.   וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל  בְּשָׁמְעוֹ (כְּשָׁמְעוֹ) אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

כאן עלינו לעשות הפסקה קצרה ולומר שהביטוי "ותצלח רוח אלוהים" מסמל בתנ"ך את הטרנספורמציה שעובר אדם רגיל לחלוטין, שאלוהים בחר בו לנביא, או למנהיג צבאי, בדומה לשופטים  שבספר שופטים. וברגע שבו "צלחה" רוח אלוהים על שאול, הוא עבר ממצב של איכר פשוט שאף אחד לא סיפור לו שהוא מלך, למנהיג בחסד אלוהים :

וַיִּקַּח [שאול] צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ  וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר  אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל  כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ; וַיִּפֹּל פַּחַד יְהוָה עַל הָעָם  וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד

שאול, ההססן סוף סוף פרש כנפיים והתרומם  ופעל כמלך. הוא הקים צבא, שכנראה היה מורכב מלוחמים שהשתייכו למספר שבטים, ויצא בראשו והביס את עמון. ובתום המלחמה הוא הוכתר בפעם השלישית:

וַיֹּאמֶר הָעָם  אֶל שְׁמוּאֵל  מִי הָאֹמֵר  שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ:  תְּנוּ הָאֲנָשִׁים  וּנְמִיתֵם.

הדברים האלה מתכוונים להכתרה השנייה, המבישה.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל  לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה,  כִּי הַיּוֹם עָשָׂה יְהוָה תְּשׁוּעָה …

  וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל (גלגל  היה מרכז פולחני קטן שפעל מצפון לירושלים)

  וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל,  וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים  לִפְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל  עַד מְאֹד

אך לפני ששאול הספיק לשמוח, את שמחתו הראשונה והאחרונה, ניצל שמואל גם את המעמד כדי להשמיע כמה דברי סיום חגיגיים:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל : הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי, וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ.  וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם, וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם; וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  

ועכשיו דילוג ארוך שמקפיץ אותנו לסוף דבריו:

הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם  אֶקְרָא אֶל יְהוָה וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר; וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי יְהוָה לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ.

מה הדבר הנורא הזה צריך להיות?!?!?       

קציר החיטים מתחיל בישראל בחג השבועות, בראשית הקיץ. ואם שמואל קרא לאלוהים שיוריד מטר על החיטה שאך נקצרה, הרי שהמעשה שעשה הוא זדוני ומרושע מאין כמותו, שמטרתו להרטיב את החיטה שאך נקצרה. ובמקום שהחיטה תתייבש, הגשם יגרום לה לתסוס ולהרקיב!

וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל יְהוָה וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת יְהוָה וְאֶת שְׁמוּאֵל.  וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ  וְאַל נָמוּת: 

             ברור שימותו. ימותו ברעב.  משום שאם החיטה נרטבה ותססה, הם יוכלו להכין ממנה בירה ולהשתכר , אך לא לחם שהיה המזון הבסיסי של האדם.

קריאתו של שמואל לאלוהים שיוריד גשם על החיטה שאך נקצרה, פגעה קשות בסל המזון של האיכרים, ולכן הציבור המבוהל הודה שחטא על שביקש מלך:

 כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ.

ואחרי ששמע שמואל את דברי החרטה האלה, הוא התפייס מעט וסיים את ההתכנסות במילים אלו:

גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַיהוָה  מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה.

אבל שמואל כן חדל להתפלל למען העם, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה ייצג את העם בפני אלוהים.  ומה שראינו בפרק זה, היה רק אות הפתיחה לבאות. למה שנמצא בפרקים הבאים.

נסכם את הדברים שאמרנו בפרק זה.

אך קודם לכן, עלינו לשוב ולהזכיר שהתנ"ך הוא חיבור תיאולוגי, שבו אלוהים ממלא בו תפקיד מרכזי, גם בסיפורים שלכאורה הם היסטוריים, ולא דתיים. ומסיבה זו אנחנו מוצאים מפעם לפעם את הפער שבין שתי הגישות.

שהרי ברור שאלוהים לא יבחר במלך חסר ביטחון שלעולם לא יוכל להתרומם, וברור ששמואל יעשה בדיוק כדבר הזה.

השאלה הגדולה שהצבנו  בפרק זה הייתה: מדוע בחר שמואל דווקא בשאול להיות המלך הראשון של ישראל, למרות שברור שהתפקיד לא התאים לו?

התשובה שלנו שהבחירה בשאול הייתה, למעשה, נקמה. נקמה שהעלבון שחש כלפי הזקנים שהדיחו את בניו מהכהונה, שימש לה כחומר תבערה שאין ולא תהייה לה גבול ומעצור.   

             לדבריונו, שמואל בחר בשאול להיות מלך, לא משום שחשב שבחור צעיר וחסר ביטחון עצמי זה יוכל להושיע את בני ישראל מלחצם של הפלשתים; ולא משום שחשב שהוא המלך  שיוכל להתמודד עם האיומים שהתגבשו ממזרח לירדן  (עם אלה עתיד להתמודד דוד). 

הבחירה בשאול לא נועדה כדי למלא את בקשת הזקנים, כי אם לדרוך עליו ולרסקו, ובדרך זו לשים אותם ללעג. שכן, מלך מרוסק לא היה יכול לקיים את בקשת הזקנים להושיע את ישראל מיד אויביהם. ושאול, כמו פרפר שהסתבך עוד ועוד בקורים שתטווה לו שמואל, לא הושיע את ישראל. 

הדברים שאמרנו כאן מעמתים אותנו עם הזיכרון ההיסטורי שעליו גדלנו, והם יקחו אותנו לפרק הבא ולאלה שיבואו לאחריו.

לסיכום יש לומר את הדברים הבאים:  הדמויות שבספר שמואל נחרטו בזיכרוננו כפי שלימדו אותנו בבתי הספר: שטוחות, פלאקטיות וסטריוטיפיות.  

אלא שהדבר האחרון שניתן לומר על מחבר הספר, זה שהוא תיאר את הגיבורים שעליהם כתב, כאילו עברו השטחה והדקקה של תוכנת פוטו-שופ.

נכון שהוא חזר בדבריו על התפיסה התיאולוגית של התנ"ך, שלפיה אלוהים הוא המושיע הגדול של ישראל, בתנאי שאלה ימלאו את חוקיו ואת מצוותיו. והוא חזר על המוסכמה שלפיה האלים בחרו במלכים לשלוט על עמם, מוסכמה שחלחלה לתנ"ך, ושעליה דיברנו באחד הפרקים הקודמים.

אלא שלצד הדברים האלה הוא אמר את דברו ולא קיבע את עצמו תחת קוֹנְבֶנְצְיָה, ספרותית  או תיאולוגית.

הוא תיאר את הגיבורים שעליהם סיפר, כדמויות ראליות, אנושיות, שדומות לכל אחד מאיתנו, עם אין ספור יתרונות וחולשות.  הוא תיאר את עלבונן ואת כעסן, את אהבתן ושנאתן– ואם הוא לא עשה הנחה לדמויות שעליהן כתב,  גם אנחנו, בתכנית שלנו, נלך בעקבותיו ולא נעשה הנחות לזיכרון ההיסטורי שעליו גדלנו.

קרדיטים.   

את האות המוסיקאלי היפיפה של התכנית, כמו גם את קטעי המעבר המוסקאליים, הלחינה השחקנית אורנה כץ, שהיא חברה של שרון.

ההקלטה של הפרק הזה נעשית זמן קצר לפני פסח, ולפני המתנות שנקנות לכבוד החג.

הספר שלי:  התנ"ך היה באמת, שבוחן את סיפורי המשפחה בתנ"ך מנקודת מבט היסטורית, חברתית ומשפטית ועוד, הוא מתנה יפה, איכותית ומתאימה  לחגים.

הספר יצא לאור גם בשפה האנגלית,  ותחת השם : DAILY LIFE IN BIBLICAL TIMES  

באמזון הספר מקבל 4.6 מתוך 5 כוכבים, שזה ציון פנטסטי.

ניתן לרכוש את הספר בסטימצקי במחיר מלא ובהנחה משמעותית אצלי ישירות. מי שמעוניין בו, מוזמן לפנות אלי "בפרטי"

ועד כאן שלום שלום ולהשתמע בפרק הבא.

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.