פרק 3 בסדרה המוקדשת לספר שמואל.
והפעם:
הדחת בניו של שמואל מכס הכהונה
שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק ה-3 בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.
הפרק שעליו נדבר , הוא פרק ח', שמתמקד באופן ספציפי ביום אחד: ביום שבו הגיעו זקני השבטים לביתו של שמואל, וביקשו ממנו שישים מלך בראשם. וכך אומר התנ"ך:
וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה (רמה היה שם כפר מגוריו של שמואל). וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו : הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם. (שמ' ח, א-ד)
הפסוק הבודד הזה הוא קו פרשת מים בהיסטוריה של תקופת התנ"ך, משום שלאחריו החברה הישראלית לא תהייה יותר מה שהייתה במשך מאות השנים שקדמו לאותו יום.
השאלה שתעסיק אותנו בפרק זה היא : מה הביא את הזקנים לבקש משמואל שיעמיד להם מלך?
מדוע עשו כן?
למה שייוותרו מרצונם החופשי על מעמדם כמי שעומדים בראש החברה השבטית, המסורתית, ויכפיפו עצמם למלך, שיש לו זכויות משפטיות שלא היו להם?
החברה השבטית
כדי לענות על השאלות שהצבנו, עלינו לעמוד על כמה מאפיינים בסיסיים של חברה השבטית באשר היא ובאשרי היא חיה. תחילה נציין את יתרונותיה המועטים, ולאחר מכן נדגיש את חסרונותיה הגדולים – אך ראשית נמקם את עצמנו על ציר הזמן והמקום שבו אנחנו עומדים.
זמן הסיפור שלנו הוא שלהי תקופת השופטים, בערך בסביבות שנת 1.050, אולי 1.040 לפנה"ס. זו התקופה שבה החברה הישראלית הייתה מפולגת לשבטים, שאותם אנחנו מכנים בשם "שבטי ישראל".
המקום שאליו התכנסו הזקנים, הוא ביתו של שמואל שחי ביישוב בשם : רמה, או רמתיים צופים, ששכן מעט צפונית לירושלים – ומכאן שמכל בחינה אנחנו מדברים על מרכז הארץ.
עכשיו נאפיין בקיצור רב את החברה השבטית:
חברה שבטית, היא צבר של משפחות שקשורות זו בזו בקשרי נישואין והולדה, שמעליה עמדו הזקנים של כל שבט ושבט. הזקנים, בניגוד למלכים, לכוהנים ואפילו לשופטים שעליהם מספר ספר שופטים, לא נחשבו למי שנבחרו לתפקידם ע"י אלוהים. הם היו המנהיגים הטבעיים שצמחו מתוך המשפחות הנכבדות של השבט עצמו, בדומה ל"מוכתרים" שבחברה המוסלמית, המסורתית.
תפקידם העיקרי היה לשמור על שלמות השבט ע"י יישוב סכסוכים פנימיים, לשמור על בטחון אנשיהם ועל שלמות שטח מגוריהם.
בעיקרון, חברה שבטית היא חברה משפחתית, שיוויונית, שבה כולם ערבים זה לזה – ונדמה שבכך מתמצים כל יתרונותיה.
אלא שחסרונותיה רבים, והם שהובילו את ראשי השבטים לביתו של שמואל.
החיסרון הראשון הוא שלאנשים שחיים בחברה שבטית, אין תודעה לאומית, כי אם תודעה שבטית ומשפחתית. ואכן, מרבית גיבורי התנ"ך מזוהים לפי שם השבט שממנו הגיעו. יהושע ושמואל היו בני שבט אפרים, שאול בן שבט בנימין. ודוד, היה בן שבט יהודה. במרבית המקרים נמצא שהתנ"ך מזכיר גם את שם המשפחה שאליה השתייכו הגיבורים.
המשמעות המעשית של העדר תודעה לאומית, הוא שבפועל כל שבט חי והתנהל כיחידה עצמאית, ללא מחוייבות כלפי השבטים האחרים, גם אם אלה חיו בשכנות לו. וגם אם קרה שמספר שבטים התלכדו כדי להדוף אויב משותף, השותפות הזו התפרקה מייד בתום המלחמה. כך היה בימי דבורה וברק בן אבינועם, וכך היה בימי גדעון בן שבט מנשה.
חברה שבטית שחייתה כגוף נפרד ועצמאי, הייתה מסוגלת להגן על עצמה בסכסוכים שפרצו בין חמולות או בין שבטים קטנים – ועל מלחמות בסדר גודל שכזה מספר ספר שופטים. אלא שחולשתה הגדולה מתבררת כאשר האויב שהתנפל עליה היה גדול, חזק ומיומן מהשבט המותקף, שלא קיבל סיוע מהשבטים הסמוכים לו, שהוסיפו לחיות את חייהם כרגיל.
המאפיין השני הוא העדר כל גוף או מוסד שעמד מעל השבט. ולכן הזקנים לא אספו מיסים מאנשיהם, דבר שפעל לרעתם. ללא מיסים, לא נמצאו להם המשאבים הדרושים לשם הקמת חומות סביב לערי מגוריהם, שיגנו על התושבים בימות מלחמה. כל שבט שחי לעצמו לא היה מסוגל להקים מפעלים לאגירת מים ומזון, שייסייעו לו לצלוח בשלום שנות בצורת, מצור ומלחמה. (*וסיפורו של יוסף שחי במצרים, שאסף מזון שהספיק לשבע שנות רעב, ועדות לערי מחסנים שנמצאו במצרים, מוכיחים את היתרון הגדול של משטר מלוכני חזק, שביכולתו להתכונן לשנות רעב).
והכי חשוב, חברה שלא לקחה מיסים, לא הייתה מסוגלת להקים צבא קבע מיומן. שכן הקמת צבא שכזה שאבה כוח אדם מהמשקים החקלאיים, שהיו מבוססים על עבודת כפיים, שללא מנגנון של מיסים, לא ניתן היה לפצותם על לקיחת לוחמים מתוכם והכשרתם למלחמה.
כללו של דבר חברה שבטית היא אולי חברה אידיאלית בימי שלום. והיא מסוגלת לשמור ולהגן על עצמה בסכסוכים שמתלקחים בין שבטים שהם פחות או יותר באותו סדר גודל כשלה.
אך היותה מפולגת לשבטים, כמו אלה שעליהם מספר התנ"ך, שאין ביניהם כל ערבות הדדית מחלישה את כולם. ואם אויב חזק יקום על אחד או כמה מהשבטים, אז או שהם יתלכדו ויעמידו מלך בראשם, או שיחדלו להתקיים.
שכן למלך אמורה להיות תודעה לאומית, על שבטית. וכן, המלך כן אמור לגבות מיסים ולהקים צבא מיומן, שיהיה מסוגל להגן על הטריטוריה של כל שטחי המחייה של השבטים שעליהם מולך. ואם אפשר אז גם לצאת למסעות מלחמה ולהרחיב את גבולות ארצו.
ביום שבו פנו הזקנים לשמואל, שבטי ישראל נמצאו במצב של מלחמה עם הפלשתים, שהיו אויב קטן מבחינה מספרית, אך הם היו לוחמים שצברו ניסיון רב, ושברשותם נמצאו כלי מלחמה עשויים ברזל, נשק שלישובים הישראלים לא נמצא (ועל החשיבות העצומה של הערה זו, נרחיב את הדיבור בפרקים הבאים).
ובנקודת הזמן שעליה אנחנו מדברים, הלוחמים הפלשתיים נהגו להתאסף ליד אחד מהכפרים הישראליים שאותו החליטו לתקוף, ואז הם התנפלו עליו בכוח רב, ובזזו והרסו אותו. ולישוב הישראלי, שהיה חקלאי באופיו, לא היה מענה להתקפות בסדר גודל שכזה.
אות מוסיקאלי
עכשיו אני רוצה לומר כמה מילים על הפלשתים
בשני הפרקים שהוקדשו לשמשון, הגיבור הגדול ששנא את הפלשתים אבל אהב את הפלשתיות, סיפרנו כיצד הגיעו הפלשתים לארץ ישראל.
ומכיוון שהדברים חשובים לענייננו, נחזור על עיקרם.
לפני דקות אחדות אמרנו שזמן הסיפור שלנו הוא סביבות שנת 1.050, מה שאומר שעלינו לחזור כ-250 אחורנית ולנחות בסביבות שנת 1.300 לפנה"ס.
מסיבה שנתונה במחלוקת בין החוקרים, בסביבות שנת 1.300 לפנה"ס עזבו מספר קבוצות אתניות, שאותן אנחנו מכנים בשם הקיבוצי "פלישתים", שהתגוררו ביוון ובאיים של הים האיגאי, את מקומותיהם והחלו לנוע במספרים עצומים לכיוון מזרח.
הם הגיעו דרך היבשה לממלכת חֵת העתיקה והמפוארת ששכנה בתחום תורכיה וסוריה של ימינו, והחריבו אותה עד הייסוד.
ומכיוון שמוצאם הוא מאזור יוון והים האיגאי, הרי שהיו ספנים מנוסים. ולכן, בנוסף לכוח שהתקדם דרך היבשה, כוח שני חצה בספינותיו את ים תיכון, במטרה למצרים, העשירה בממלכות העולם הקדום – ולעולל לה את מה שעוללו לממלכת חֵת.
המלחמה בין המצרים לבין הפלשתים נערכה באזור הדלתא של מצרים, ונמשכה שנים ארוכות. בסופה נהדפו הפלשתים לכיוון ערי החוף של ארץ ישראל, ושם, בסופו של דבר, הם התיישבו.
הם התיישבו בעזה, אשקלון, אשדוד, עכו ודור. אך עד מהרה הם החלו חודרים לפנים הארץ, לאזורי המחייה של הישראלים ושל הכנענים. וזה הזמן להעיר שלדעת החוקרים, הפלשתים היו אלה שהביאו לקיצם של הכנענים.
אנחנו מוצאים אותם בעקרון, גת, תמנה ובית שמש; הם הגיעו לאזור המעיינות של נחל שורק, ואפק. הם תקפו ישובים שחיו מצפון ירושלים. הם הרסו את המרכז הפולחני שעמד בשילה. ומסיבה זו שמואל פעל מרמה, או רמתיים צופים, ולא בשילה. לימים הם ינועו צפונה ויגיעו לאזור הסחנה והגלבוע ועוד.
חשוב להדגיש שהכוח הפלשתי שיצא לדרכו בסביבות שנת 1.300 לפנה"ס, התפזר במהלך השנים הרבות שבהן נלחם בממלכת חֵת הצפונית ובמצרים הדרומית. ולכן לארץ ישראל הגיע רק הזנב האחרון שנותר מהכוח העצום שעזב עשרות שנים קודם לכן את אזור יוון. משום שאם היינו סופגים את כל הצונאמי הפלשתי, התנ"ך היה מספר סיפור אחר לחלוטין, אם בכלל.
יחד עם זאת, גם אם מהכוח המקורי נותרה רק שארית, עדיין הוא היה כוח צבאי מיומן, שחי חיי מלחמה, ושהייתה לו מסורת צבאית ארוכת ימים. והחשוב מכל: הוא היה מצויד בכלי מלחמה עשויים ברזל, שכבר אמרנו שעל חשיבותם נדבר בפרקים הבאים.
האמת היא שלא לגמרי ברור מה הייתה המטרה של תקיפות הפלשתים את היישובים הישראליים. מצד אחד הם התיישבו בערים משלהם. מצד שני, העובדה שהתקיפות שלהם התפזרו על פני מרחב גדול, מעידה שהם לא ניסו ליצור לעצמם רצף שלטוני וטריטוריילי ולהקים מדינה פלשתית משל עצמם. לפיכך נראה שהפשיטות שלהם, שהיו מוכוונות בכל פעם לעבר יישוב אחד, נועדו לצורך שוד וביזה. ולחברה הישראלית, השבטית, לא היה מענה לסוג כזה של לוחמה, ולא מענה לכוח ההרס האפקטיבי של הפלשתים.
אות מוסיקאלי.
במקביל לפלשתים שהיוו בעיה מבית, גם מעבר לירדן המזרחי התחוללו באותם ימים שינויים מפליגים ומאיימים, שילוו אותנו בכל הפרקים הבאים.
לעת הזו נסתפק באמירה קצרה שאומרת ששבטים שחיו בתחום ממלכת ירדן של ימינו החלו מתגבשים לממלכות. הכוונה לאדום, מואב ועמון. תהליך מקביל, אך מסוכן ומאיים בהרבה, החל בסוריה של ימינו. שלושה שבטים, שמכונים בקיצור "שבטי ארם", החלו מתגבשים גם הם לממלכה. וכאשר התהליך הזה יגיע לידי בשלות, ממלכת ארם העצומה, תהייה כמעט פי 3 בגודלה מכל שבטי ישראל גם יחד.
ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, כל מה שצריך לעשות זה להעיף מבט חטוף באטלס ולראות שלממלכות שהזכרנו לא הייתה גישה לים תיכון. לא הייתה להם גישה לסחר הימי שהתנהל בין הארצות ששכנו לחופו, ולא היתה להם גישה לדרכי המסחר היבשתיות, שחצו את ישראל מצפון לדרום. מאזור סוריה ולבנון שבצפון, למצרים שבדרום, וממנה לזהב, לעצים, לתבלינים ולחיות האקזוטיות שנמצאו ביבשת השחורה.
מבט חטוף נוסף באטלס מגלה ששבטי ישראל הקטנים שחיו ממערב לירדן, היו כל מה שחצץ בין הממלכות שממזרח לירדן לבין ים תיכון ודרכי המסחר היבשתיות.
עכשיו, כל מה שנותר לעשות הוא לחבר אחד לאחד. לצרף את כוח ההרס הפלשתי מבית, לאיום שהחל מתהווה ממזרח לגבולות שבטי ישראל, ולהבין ששבטי ישראל ששכנו על עורקי המסחר הימיים והיבשתיים, עמדו בפני סכנה אמיתית להמשך קיומם. מבחינתם, או שיתלכדו ויתכוננו לבאות, או שיחדלו להיות.
תו מוסיקאלי.
אחרי סקירה היסטורית זו נחזור לתנ"ך.
את המציאות ההיסטורית והגיאוגרפית שתיארנו עכשיו לא נמצא בתנ"ך, שכן כותבי התנ"ך לא תיארו בספרם תהליכים היסטוריים.
התנ"ך, ואת זה כבר אמרנו בעבר, לא מכיר במציאות אובייקטיבית. הוא לא מכיר באפשרות ששינויים שהחלו מתהווים בבמקומות מרוחקים כמו סוריה ועירק של ימינו יכלו להשפיע בדרך כלשהי על ישראל. כותבי התנ"ך לא הסתכלו באטלסים ולא שאלו את עצמם כמה זמן יעבור עד שהממלכות שהחלו מתגבשות ממזרח לירדן, יתקפו את שבטי ישראל שחיו מצידו המערבי, בדרכם לים תיכון ולשליטה על דרכי המסחר היבשתיים שחצו את ישראל מצפון לדרום.
כותבי התנ"ך אמנם סיפקו נתונים היסטוריים אמתיים, אלא שלהם הם נתנו הסבר תיאולוגי: כל המלחמות שבהן נחלנו תבוסה, הן לא משום שהתוקפים היו חזקים מאיתנו, אלא משום שחטאנו כלפי אלוהים, שהעניש אותנו ושלח את אוייבנו להכות בנו. וכל המלחמות שבהן נצחנו, היו משום שאלוהים עמד לצידנו. או ליתר דיוק, אלוהים סלח לנו על חטאותינו ועמד לצד המנהיג שניצח במלחמה.
ובכל זאת, גם אם התנ"ך איננו מספק הסברים היסטוריים, אין ספק שהמציאות הייתה מובנת היטב לזקנים שהתייצבו בפני שמואל. אין ספק שמנהיגים חכמים אלה הבינו מעצמם שאם הם חפצי חיים, עליהם להתלכד …. או שהם ייעלמו ויירדו מעל הבמה ההיסטורית. ומי שמכיר את ספר מלכים, שגם הוא מחכה לנו בהמשך הדרך, יודע שבמידה רבה זה גם מה שקרה.
אות מוסיקאלי
ואחרי סקירה היסטורית זו, נפתח בשנית את פרק ח' שבספר שמואל, ונצטרף בחשאי לזקנים ולשיחה שקיימו עם שמואל.
הזקנים, כך מסופר, אמרו לשמואל שני דברים שונים, שהמחבר, או עורך הספר, לדעתי בכוונה, הצמיד אותם זה לזה עד שנדמה שהם עניין אחד.
הדבר הראשון שאמרו, לשמואל הוא ששני בניו, יואל ואביה, שאותם מינה כיורשים לו, הם צמד חוטאים. ושעל כן הם, הזקנים, לא מוכנים שיירשו את מקומו.
מייד לאחר מכן הם אמרו לשמואל שהם מבקשים שישים מלך עליהם , בקשה ששמואל התנגד לה בתוקף, למרות שברור לחלוטין שהחול שבשעון החול של החברה השבטית, כמעט אזל.] נקרא בשנית את הפסוק שקראנו קודם:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל, וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל, וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה, שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע. וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע. וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט.
וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה (רמה שם כפר מגוריו של שמואל). וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם. (שמ' ח, א-ד)
במילים פשוטות, הזקנים הודיעו לשמואל שהוא לא יוכל להעביר את משרתו לבניו, ושעל כן שושלת כוהנים מבית שמואל לא תקום ולא תהייה. וכהמשך ישיר וצמוד לדברים אלה, הם ביקשו ממנו שישים מלך עליהם.
אות מסיקאלי.
שמואל, התעלם לחלוטין מדברי הביקורת הקשים שהטיחו הזקנים בבניו, ואת התנגדותו לבקשה שישים מלך בראשם, הוא נימק בתואנה שהיא מעידה על כך שהם, הזקנים, אינם מאמינים שיש בכוחו של אלוהים להושיע את ישראל מיד אויביהם.
ומי ששם לב יבחין בקלות שמדובר בשתי שיחות שונות לחלוטין. בעוד שהזקנים ביקשו פתרון ארצי לבעיה ארצית, מיידית ואמיתית, שמואל דחה את בקשתם בנימוקים תיאולוגיים.
ואכן, ברוח הדברים האלה השיב אלוהים לשמואל:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ , כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם.
ושוב ניסה שמואל לשכנע את הזקנים לוותר על דרישתם להעמיד מלך עליהם, ושוב הם עמדו בסירובם:
וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ. וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּלדִּבְרֵי הָעָם; וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי יְהוָה.
ועכשיו מגיע דילוג ארוך, שלאחריו נאמר
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל : שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ.
וכאן צריך להזכיר שהיות שהסיפור שלנו מתרחש בתקופת השופטים, בקשת הזקנים למלך : מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם, או ככל העמים, מתכוונת למלך לוחם בדמות השופטים הלוחמים, ולא שופט שהוא גם דיין, תפקיד שאותו מילאו הזקנים, ושאותו יוסיפו למלא עוד שנים רבות.
ועוד צריך לציין שלמרות שהכתוב מכנה את בניו של שמואל "שופטים", ברור שהם היו כוהנים ולא שופטים. שכן הכהונה עברה בירושה מאב לבנו, ועל כך דיברנו בפרק הקודם. ואילו השופטים- הדיינים, היו הזקנים, המנהיגים הטבעיים שצמחו מתוך המשפחות הנכבדות, שתפקידם לא עבר בירושה.
כך או כך, זמן קצר או ארוך לאחר שהזקנים חזרו לביתם, יצא שאול לחפש את האתונות שאבדו לאביו. ולרוע מזלו האדם שהיה הכי פחות מתאים להיות מלך, לא מצא מלוכה, אלא פגש את שמואל, שפרק עליו את זעמו על שום ששושלת כוהנים שתישא את שמו, לא קמה ולא הייתה – ועל כך נדבר בפרק הבא.
מוסיקה + קרדיטים.
את האות המוסיקאלי של התכנית, כמו גם את קטעי המעבר המוסקאליים, הלחינה השחקנית אורנה כץ, שהיא חברה של שרון.
ההקלטה של הפרק הזה נעשית זמן קצר לפני פסח, ולפני המתנות שנקנות לכבוד החג.
הספר שלי: התנ"ך היה באמת, שבוחן את סיפורי המשפחה בתנ"ך מנקודת מבט היסטורית, חברתית ומשפטית ועוד, הוא מתנה יפה, איכותית ומתאימה לחגים.
הספר יצא לאור גם בשפה האנגלית, ותחת השם : DAILY LIFE IN BIBLICAL TIMES
באמזון הספר מקבל 4.6 מתוך 5 כוכבים, שזה ציון פנטסטי.
ניתן לרכוש את הספר בסטימצקי במחיר מלא ובהנחה משמעותית אצלי ישירות. מי שמעוניין בו, מוזמן לפנות אלי "בפרטי"
ועד כאן שלום שלום ולהשתמע בפרק הבא.
