שמואל : כוהן או מורד ?
פרק שני
שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק נוסף בפודקאסט של התנ"ך, שגם אותו אני נאלצת להקליט לבד, שכן שרון כל כך עמוס בחזרות ובעבודות שאליהן הוא מחוייב. אבל כמו תמיד, אני מפרגנת ומאחלת לו הצלחה גדולה, ומקווה שימצא זמן להגיע להקלטה הבאה.
פרק זה הוא השני בסדרה שתוקדש לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.
אך לפני שנתקדם עלי להעיר הערה חשובה: ספר שמואל מכסה תקופה של 50 אולי 60 שנים. בערך למן סביבות שנת 1.050 לפנה"ס ועד שנת 1.000 לפנה"ס, שזה זמנו של דוד – ומי שרוצה יכול למתוח את גזרת הזמן הזו בעוד 20 אולי 30 שנים, אך לא יותר מכך.
עכשיו, למרות שהספר מתמקד בתקופה קצרה מאד, הוא חובק עשרות סיפורים ונושאים שונים, מגוונים ומרתקים; שלנו אין שום אפשרות להקיפם ולמצותם – אלא אם נקדיש את שלוש השנים הבאות אך ורק לספר שמואל, וזה כנראה לא יקרה.
לפיכך, בלית ברירה נאלץ לפסוח על סיפורים ועל נושאים רבים וחשובים. ובכל זאת, כל פרק בסדרה יפתח מניפה היסטורית חדשה, ויתמקד בדרמה אנושית חדשה.
הנושא שעמד במרכז הפרק הקודם, שפתח את הסדרה, היה הנדר שנדרה חנה בשנה שקדמה להולדתו של שמואל.
לאמונתה, אלוהים, שלפי התנ"ך הוא אדון הפריון, גזר עליה עקרות. וכדי לנסות להשפיע עליו לשנות את גורלה ולתת לה "זרע אנשים", היא נדרה שאם הוא ייעתר לבקשתה, הבן שייוולד לה ייחשב כמי שניתן לה בהשאלה – ומה שמקבלים בהשאלה יש להשיב לנותן.
כידוע, אלוהים נעתר לתחינתה, ושנה לאחר מכן נולד שמואל. וכשמלאו לשמואל הקטן שלוש שנים, שזה היה גיל הגמילה בעולם הקדום, הפקידה אותו אמו בידיו של עלי, הכוהן הקשיש שעמד בראש מרכז פולחני קטן, בשילה שבשומרון.
את הפרק הקודם חתמנו באמירה ש"החסך האמהי", או ה"חסך ההורי", של הילד שגדל ללא הורים, יכול להסביר מדוע בבגרותו הפך שמואל איש זועף, נקמן וחסר רחמים – ובכך ניווכח בפרקים הבאים.
אלא שמסקנה פסיכולוגית חובבנית זו מבוססת על הכתוב בפרק א' בלבד. ואחרי פרק א', מגיעים פרקים ב-ו-ג' שמספרים סיפור אחר לחלוטין – שאותו נספר היום.
קטע מוסיקאלי
רעיון הבחירה האלוהית
בפרק זה נתמקד בשאלה, שלכאורה נשמעת טריווילית וחסרת חשיבות. והיא: באיזו זכות התנשא שמואל למעמד של כהן, ובסופו של דבר, הוא ולא בניו של עלי, ירש את מקומו, ככוהן שעומד בראש המרכז שבשילה?
נחדד את השאלה. שמואל לא היה נצר למשפחת כוהנים ולא בן לשבט לוי, שלפי המסורת היה שבט הכוהנים. ואם כך, כיצד ניתן להסביר שהכהונה עברה לידיו של שמואל שהיה בן שבט אפרים?
התשובה לשאלה זו לוקחת אותנו לשלוש בחירות, שלאמונתם של בני העמים הקדומים, ושל התנ"ך בכללם, בחרו האלים. ובמקרה שלנו, בחר אלוהים.
הבחירה הראשונה של האלים בבני העם שהאמין וסגד להם. מרדוך ואנליל בחרו בבלים, האל רע בחר בבני מצרים, ואלוהים כמובן בחר בבני ישראל. ציטוט קצר מתוך הדברים שאמר אלוהים למשה, שממחיש עיקרון פשוט וחשוב זה. (שמ' יט):
וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים , כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.
ועוד ציטוט קצר מתוך ספר דברים (ז)
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם: כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים.
כלומר, למרות קטנותם המספרית של בני ישראל, אלוהים בחר דווקא בהם.
לעיקרון הבחירה הזה יש נגזרת חשובה שצריך לציין אותה. לאמונתם של כל בני העמים הקדומים, הקשר בין האל לבין העם שבו הוא בחר, היה קשר רצוף ומתמשך, שהתקיים על פני האדמה ובמהלך החיים של האדם; ופעמים רבות הוא הוסיף להתקיים גם בחיים שלאחר המוות.
שתי הבחירות הבאות נגזרות מהבחירה הראשונה. מכיוון שהאלים חיו בשמים הם היו זקוקים לשני נציגים נאמנים, שייצגו אותם על פני האדמה.
הנציג האחד היה המלך, שייצג את הצד החברתי והשלטוני. והשני היה כהן שייצג את הדת, ושהיה אחראי לכך שעבודת הפולחן לאלים תתבצע כהלכה – וחשוב להעיר שלמרות שמדובר בשתי בחירות שונות, פעמים רבות הן התערבבו אלה באלה ואז ההבחנה ביניהן מטשטשת.
"הבחירה" של האלים במלך ובכוהן, הקנתה לשני נושאי המשרות זכות להתנשא מעל בני עמם ולשלוט בהם – והחשוב מכל, לגבות מהם מיסים שהפכו אותם אנשים עשירים מאד. הכוהנים אמנם לא הטילו מיסים, אך עושרם בא להם משום שנהנו מנתח נכבד מהמנחות שהביאו המאמינים לאלים.
ובקיצור, ה"בחירה" האלוהית במלך ובכהן, הייתה כיסוי דתי לכך שנושאי שתי משרות נחשקות אלו צברו הון וכוח עצום – ולא, חלילה משום שהיו תאבי בצע ורודפי שררה, אלא משום שהאל, או האלים, הועידו אותם לעמוד בראש בני עמם.
הבחירה האלוהית הייתה דבר נוסף לזכויות שהמלכים והכוהנים העניקו לעצמם.
היא הייתה בחירה "עד עולם". היא הקנתה להם את הזכות להנחיל את תפקידם לבניהם ולנכדיהם ולכל הדורות שיבואו אחריהם – ובית המלוכה הבריטי ממחיש דברים אלה בצורה הטובה ביותר.
הנסיך צ'ארלס עתיד לרשת את אמו, המלכה אליזבת. אחריו יגיע תורו של וויליאם ואחריו תורו של ג'ורג'י הקטן. והעובדה שאיש מהם מעולם לא עשה מעשה שמצדיק את מעמדו הרם, היא חסרת משמעות; שכן הזכות למלוכה ניתנה להם עוד לפני שנולדו, פשוט משום שהם צאצאים למייסד שושלת המלוכה שחי מאות שנים קודם לכן. וזכות אבות זו קיימת בכל בתי המלוכה ששרדו עד ימינו.
כדי להסביר כיצד הפך שמואל לכהן , למרות שלא היה נצר למשפחת כוהנים, עלינו לחזור שנים רבות אחורנית, אל הבחירה של אלוהים באהרון, הכהן הראשון. על הבחירה של האל במלך, נרחיב את הדיבור בפרק שיוקדש לשאול.
מוסיקה
לפי המסופר בספר שמות, בפרק כח, ו- לט, כבר בימים שבהם נדדו בני ישראל במדבר סיני בדרכם לארץ כנען, בחר אלוהים באהרון, אחיו הבכור של משה, לעמוד בראש שושלת הכוהנים בישראל. ציטוט קצר עם דילוגים ארוכים מתוך ספר שמות (כח, א):
וְאַתָּה (כך אמר אלוהים למשה), הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי.
ובהמשך נאמר: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. … ועוד דילוג … וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ , לְכַהֲנוֹ לִי.… וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם, אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי.
מתוך הכתוב ברור לחלוטין שהבחירה הזו הקנתה לאהרון ולבניו אחריו, את הזכות להחזיק ברסן הכהונה הגדולה עד קץ הדורות.
ואחרי שחזרנו על מה שידוע לכולם, הגיע הרגע לעשות את מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות: וזה להפוך את הקערה על פיה ולהפריך את מה שאמרנו !
למרות שפרק כח קובע במילים חד-משמעיות שאלוהים ציווה על משה למשוח את אהרון אחיו, והמשיחה היא ההכתרה לכהונה, ואף ציווה עליו, על משה, להלביש את אהרון בבגדי הכהן הגדול, ולמרות שספר ויקרא חוזר על העיקרון הזה, אהרון מעולם לא שימש ככהן.
הוא לא הקריב קורבנות ולא טיהר את העם מטומאתו, ומכאן שהוא לא מילא את שני התפקידים המובהקים של הכוהן – ומי שמילא אותם היה משה.
ועל כך יש להוסיף שבמעמד הר סיני, שבו נתן אלוהים תורה לבני ישראל, הוא דיבר אל משה ולא אל אהרון. משה עלה על הר האלוהים ובו שהה 40 יום ו-40 לילה. ואם מישהו חלילה זוכר שמשה היה "כבד פה" ושעל כן אהרון דיבר בשמו, אז כדאי שימחוק את הזיכרון הזה. שכן משה דיבר ושר בכוחות עצמו. ולמען האמת לפי התנ"ך אהרון, הוציא בקושי שתי מילים רצופות מפיו.
ועכשיו, נסבך את הדברים עוד יותר.
כידוע, הבחירה באהרון, שהיה בן שבט לוי, הקנתה לכל משפחות הלויים את הזכות לשמש בקודש – והתנ"ך, כמובן, מפריך גם את הטענה הזו.
יורשו וממשיכו של משה, היה יהושע בן שבט אפרים. למרות שהתנ"ך מזכיר את פנחס בן אלעזר הכהן, שהיה בנו של אהרון (יה', כב, ל-לב), יהושע היה זה שהקריב קורבנות וקיים את עבודת הפולחן, שלה, לכאורה היה זכאי פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון.
וכמו יהושע נהגו גם גדעון בן שבט מנשה, ומנוח בן שבט דן, ושאול בן שבט בנימין – וכמובן אלקנה, אביו של שמואל בן שבט אפרים. כולם כולם הקריבו קורבנות.
והעובדה שאיש מהם לא היה בן שבט לוי, ולא צאצא רחוק של אהרון, מעלה את השאלה : מדוע אין המשך לשושלתו של אהרון, שבה בחר אלוהים??[1] (המשך שכזה יצוץ לפתע 700 שנים יותר מאוחר, בימי בית המקדש השני, אך הרצף הזה לא קיים לאורך כל התקופה שעליה מספר התנ"ך).
שאלנו שאלה וגם נשיב עליה. אך תחילה עלינו לחזור לספר שמואל.
אות מוסיקאלי
הגיבורים שעליהם מספר מחבר ספר שמואל, חיו בשלהי תקופת השופטים. תקופה שמשתרעת על פני כ-150 שנה. בערך למן סביבות שנת 1.200 לפנה"ס ועד סביבות 1.050 לפנה"ס. ולכן מבחינה אורגנית סיפורם שייך לספר שופטים, שמספר על הימים שבהם החברה הישראלית הייתה מפולגת לשבטים – שמוכרים בשם "שבטי ישראל". בראש כל אחד מהשבטים עמדו הזקנים, שהיו המנהיגים הטבעיים שצמחו מתוך המשפחות החשובות של השבטים, ולא מנהיגים שנבחרו על ידי אלוהים.
אחד המאפיינים המובהקים של חברה שבטית, הוא שאין לה מוסדות שעומדים מעל המשפחה, וכך היה גם בישראל.
ואכן העובדה שכל שבט חי ופעל לעצמו, מסבירה, לפחות בצורה חלקית, גם את הפילוג בעבודת הפולחן שכרגע הזכרנו, שהתקיימה במקומות שונים. כמו בדן, בבית אל, שכם, ועופרה ועוד.
אלא שבסוף תקופת השופטים חל שינוי מסוים בדרכי הפולחן בישראל.
לצד עבודת הפולחן שהוסיפה להתקיים במקומות שונים, ושבוצעה על ידי אנשים שונים, בשילה שבשומרון, הזדקר מרכז פולחני בעל חשיבות גדולה משל המקומות האחרים.
וברגע שמרכז פולחן מסויים החל מתנשא הדבר חייב כיסוי תיאולוגי שהצדיק את חשיבות היתר שניתנה לו – ואת ההצדקה הנחוצה למרכז שעמד בשילה, מספק ספר יהושע (פרק יח, א), שקובע שבשילה הוצב ארון הקודש שבו הונחו לוחות הברית שקיבל משה במעמד הר סיני.
והנה לנו התפירה של מקום שזוכה למעמד של קדושת יתר בשל חפץ קדוש שנמצא בו. (והתופעה הזו מוכרת לנו מהכותל המערבי, מקברים של קדושים, משריד הצלב שעליו צלבו את ישו, או פיסת בד שעטפה את גופו. כל אלה מקנים מעמד של קדושה למקומות שבהם נמצאים).
ובמקרה שלנו, המסורת שלפיה יהושע הציב בשילה את הארון שבו הונחו לוחות הברית, הקנתה בסוף תקופת השופטים חשיבות מיוחדת למרכז שעמד בשילה.
ואם יש לנו מרכז פולחני שבו נמצא חפץ קדוש כמו ארון הברית, הרי שהדבר מחייב שבראשו יעמוד כהן שנבחר על ידי אלוהים, ולא אנשים פשוטים כמו אלה שהזכרנו קודם – והטענה הזו מחזירה אותנו לרעיון הבחירה האלוהית, .
מוסיקה
מסורת אלטרנטיבית
לפי ספר שמואל, עלי ובניו השתייכו לשושלת כוהנים עתיקה, שאביה המייסד היה כהן שנבחר ע"י אלוהים – אלא שאביו הקדום של עלי לא השתייך לשושלתו של אהרון! ואם לא די בכך, קרוב לוודאי שעלי היה בן שבט אפרים, הוא השבט שממנו בא יהושע, שבתחומו נמצא המרכז בשילה.
במילים אחרות, בספר שמואל מצויה מסורת אלטרנטיבית לזו שמייחדת את הכהונה רק לאהרון בן שבט לוי, ולבניו אחריו.
על המסורת הזו אנחנו למדים מפרק ב', שמספר סיפור מוזר שלפיו "איש אלוהים", שהיה שליח אלוהים, הגיע לביתו של עלי, ואמר לו את הדבר הבא:
וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו : כֹּה אָמַר יְהוָה: הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה, וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן , לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי , לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי (=אפוד היה בגד שלבשו הכוהנים. )…. לָכֵן, נְאֻם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר אָמַרְתִּי : בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם
על מטרת בואו של אותו איש אלוהים נדבר בהמשך. אך מהציטוט שהבאנו עולה שעוד בימי העבדות במצרים בחר אלוהים באביו הקדום של עלי לייסד את שושלת הכהונה. ועללי ובניו היו זכאים לשמש בכהונה מתוקף בחירה זו – אלא שלשמואל, שירש את עלי, לא נמצאה זכות אבות מסוג זה.
קרוב לוודאי שהשאלה כיצד ניתן להסביר ששמואל היה מי שבסופו של דבר ירש את מקומו של עלי, לא נעלמה גם מעיניו של מחבר הספר, שפתר את הבעיה על ידי "בחירה חדשה", שביטלה את הצורך בזכות אבות.
והבחירה החדשה יכולה להיות סיפור לידתו של שמואל בחסד אלוהים, והקדשתו לאלוהים עוד בטרם הרתה אמו. ואת ההצדקה הזו אני סומכת על סיפור ההקדשה של ירמיהו ושל שמשון, שגם בהם בחר אלוהים בטרם הרתה אמם.
וכך אמר אלוהים לירמיהו:
וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ. וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ: נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ. (יר' א ה)
והעיקרון הזה חוזר גם בסיפור לידתו של שמשון:
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד … וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן …. וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן; וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. .
והברית החדשה חוזרת על אותו רעיון. ובה מסופר שמלאך אלוהים נגלה למרים הבתולה, וגילה לה שהרתה, ללא אחר מאשר לאלוהים בכבודו ובעצמו.
עכשיו עלינו להתקדם ולעשות צעד נוסף:
הרעיון שהאל, או האלים בחרו במלך ובכהן נשמר בקפדנות גם כאשר התחולל מרד. באם השניים הודחו ממשרתם (ולרוב גם הוצאו להורג יחד עם בני משפחתם), אזי המורד שתפס את מקומם, היה זקוק לתעודת הכשר אלוהית.
ותעודה שכזו אכן נתפרה והותאמה למידותיו.
במקרה של הדחה אנחנו נמצא שהסיבה לכך הייתה משום שהמודח פשע כלפי האלים, ולכן האלים מאסו בו ובחרו במייסד שושלת חדשה שייצג אותם על פני האדמה – ובאופן מפתיע הנציג הנבחר לא היה אחר מאשר המורד עצמו.
תו מוסיקאלי
נראה איך הדברים עובדים ולשם כך נחזור לסיפורו של אהרון, שהוא ושושלתו נעלמו מהשטח.
אמרנו שמצד אחד ספר שמות מספר על בחירתו של אלוהים באהרון ובבניו לשמש בכהונה, ומספר כיצד ציווה אלוהים על משה להלביש את אחיו בבגדי כהונה רקומים בחוטי כסף וזהב.
מצד שני, הדגשנו שהתנ"ך עצמו סותר בחירה מפורשת זו. שכן לפי ספר שמות וספר במדבר, משה היה המנהיג הגדול ונציגו היחיד של אלוהים על פני הארץ, הן בתחום הדת והפולחן והן בתחום החברתי.
ומכאן עולה השאלה האם סתירה זו מצביעה על מחלוקת, אולי אפילו על מאבק בין אלה שתמכו במסורת המייחסת את הכהונה למשה, לבין אלה שתמכו דווקא בשושלתו של אהרון?
על השאלה הזו יש להוסיף שייחוס פשעים חמורים בתחום הדת נועדו להצדיק את סילוקם של המלך, או של של הכהן ממשרתם – ופשעים שכאלה נרקחו, בושלו, נתפרו בחוטי כסף וזהב ולבסוף הולבשו גם על אהרון.
פרק לב שבספר שמות מספר שביום שבא לאחר מעמד הר סיני, שבו נתן אלוהים תורה לישראל, הוא קרא למשה לעלות על הר האלוהים – ומשה אכן עלה על ההר ושהה בו 40 ימים ו-40 לילות.
אהרון, שלפי סדר הדברים שקובע התנ"ך, כבר היה באותם ימים הכהן גדול,
ניצל את היעדרותו של משה ויצק את הפסל המכונה "עגל הזהב".
הפסל נועד לסמל את אלוהים בצורה חפצית, זאת למרות שהדיבר הראשון מבין עשרת הדיברות, שניתנו רק יום קודם לכן, אוסר לעשות כן. ציטוט קצר מפרק כ:
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת, וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם.
והנה, עוד בטרם יבשה הדיו מעל המילים האלה, אסף אהרון זהב ויצק ממנו פסל:
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר (הר האלוהים). וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו : קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה… לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן (=הכהן הגדול, שנבחר ע"י אלוהים):
פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם, בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם … וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ (=הכוונה שאהרון אמר) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (העגל מייצג את אלוהים שהעלה את בני ישראל ממצרים) … וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו (הכוונה שאהרון הקים מזבח לפני העגל) וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר: חַג לַיהוָה מָחָר.
כאשר ירד משה מההר וראה מה עולל אהרון, הוא שבר את לוחות הברית – שבירה המסמלת את שבירת הברית בין אלוהים לבין בני ישראל, וכך אמר לאהרון:
יֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי. אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם, כִּי בְרָע הוּא (אהרון זורק את האשמה על העם) וַיֹּאמְרוּ לִי : עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים …. וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי; וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. …..
וואי, מתוך האש קפץ לו עגל
וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.
השאלה אם יש להתייחס לסיפור יציקת העגל כאל מעשה שהתרחש במציאות, עומדת בספק, ומבחינתו היא חסרת חשיבות.
מה שכן חשוב הוא שמטרת המספר הייתה להטיל דופי באהרון, ולהציגו כמי שפשע כלפי אלוהים, ושעל כן הוא איננו ראוי לתפקידו, ולא ראוי להיות האב המייסד של שושלת כוהנים שתישא את שמו.
ועכשיו נראה שפרקים ב-ג שבספר שמואל חוזרים במידה רבה על הנרטיב של עגל הזהב. ומספקים תיאור ארוך ומפורט של הפשעים החמורים שלכאורה ביצעו בניו של עלי . ציטוט קצר ומקוצר מפרק ב':
וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל, לֹא יָדְעוּ אֶת יְהוָה (כלומר פושעים המתכחשים לאלוהים, וזה חמור. ולהלן תיאור פשעיהם) …. וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר (כלומר בזמן בישול הבשר) וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. וְהִכָּה בַכִּיּוֹר, אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר. כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ (=תיאור גזילת מנת הבשר שנועדה למשפחה) כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה.
(ועכשיו מגיע תיאור הפשע הדתי): גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב (=החלב הוא החלק השומני של הבהמה ששריפתו באש סימלה את נתינתו לאלוהים) וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ : תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן; וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי. ….וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְהוָה: כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יְהוָה.
ואם לא די בפשעים אלה, הרי שהשניים נהגו לשכב עם הנשים שהגיעו לשילה, ממש ממול למקום שבו עמד ארון הקודש (ב, כב). מעשה מחפיר שהיה בו משום ביזוי של מקום קדוש.
תו מוסיקאלי
ועכשיו, אחרי שלשניים נתפרו פשעים חמורים, מגיע השלב הבא שקובע שאלוהים מאס בהם והחליט להענישם. אותם הוא יוציא להורג ואת תפקידם יעביר לכהן אחר שבו יבחר, שהיה באופן מפתיע שמואל – מה שמחזיר אותנו לסיפור הולדתו בחסד אלוהים.
כזכור, חנה האומללה נדרה שאם אלוהים יעניק לה "זרע אנשים", אזי התינוק שייוולד לה ייחשב כמי שניתן לה בהשאלה. ואלוהים, נעתר לתחינתה, וחנה קיימה את נדרה. ולכן, לפי הגרסה שבפרק א' שמואל גדל במרכז הפולחני שעמד בשילה, ולא בבית הוריו.
אלא שהרטוריקה המקראית : של בחירה, פשע והדחה של מלך או כהן, מעלה אפשרות נוספת לסיפור הקדשתו של שמואל לאלוהים עוד בטרם הרתה אמו.
היא מעלה את האפשרות שהסיפור נתפר כדי לספק את הבחירה האלוהית הדרושה למורד, שהדיח את השושלת המכהנת, וביקש לייסד שושלת חדשה שתישא את שמו. זאת ועוד, סיפור הקדשתו של שמואל מייתר את הצורך להשתייך לשושלת כוהנים עתיקה. ומייתר את הצורך "בזכות אבות".
נתקדם עם האפשרות הזו.
לפני דקות אחדות אמרנו שפרק ב' מספר סיפור מוזר על אודות איש אלוהים (=שליח אלוהים) אנונימי שהגיע לביתו של עלי; ושמדבריו למדנו על קיומה של מסורת אלטרנטיבית שמייחסת את הכהונה הגדולה לאביו הקדום של עלי, ולא לאהרון.
מה שלא אמרנו, הוא שמטרת בואו של אותו איש אלוהים, הייתה לבשר לעלי שאלוהים החליט להעניש את שני בניו, חופני ופנחס בשל פשעיהם. וכן שהחליט להעביר את משרתם לכהן אחר:
וכך, בקיצור אמר האיש לעלי:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ, וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ …. וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים (כלומר, בבית עלי ימותו אנשים צעירים ולכן לא יהיו בו אנשים זקנים) ….. וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ, אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס, בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם.
ואחרי שלב העונש מגיעה הבחירה החדשה של אלוהים:
וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן, כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה; וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן (בית = שושלת), וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים (=בחירה במייסד ובשושלתו עד עולם).
ובאופן מפתיע שאיש לא ציפה לו, הכהן הנאמן היה שמואל. וההוכחה לבחירה מצוינת זו מנומקת בתיאור ארוך ומפורט של מעלותיו הטובות של שמואל, שיכולה להיות מקבילה ספרותית למעלותיו של משה, שרק איתו, מכל גיבורי התנ"ך, דיבר אלוהים פנים אל פנים:
וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל; וַיהוָה הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע: כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוָה. ויֹּסֶף יְהוָה לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה: כִּי נִגְלָה יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר יְהוָה.
מנגינה
סיכום קצר
נסכם את דברינו בקיצור רב. את הפרק הקודם חתמנו באמירה ששמואל הקטן שננטש על ידי שני הוריו, הפך בבגרותו איש מר נפש וזועם . ואם ניתוח פסיכולוגי (בגרוש) זה נכון, אזי הוא נכון לפרק א' בלבד.
פרקים ב-ג שמפליגים בתיאור פשעיהם של בני עלי, מזכירים במידה רבה את חטא העגל המיוחס לאהרון. ומבחינה ספרותית הם עונים לטרמינולוגיה שמצדיקה הדחה של שושלת מכהנת שנבחרה ע"י אלוהים, ואין זה משנה אם זו שושלת מלכים או שושלת של כוהנים.
ואם סיפור עלייתו של שמואל לרום המעלה החברתית בימיו, אכן מכסה על הפיכה שהסתיימה בהדחתם של בני עלי ממשרתם, כי אז עולה השאלה : מדוע הוא מתואר בפרקים הבאים כאיש זועף, מר נפש ונקמן ?
האם הסיבה לכך לא, לא, הייתה לא משום שהוריו נטשו אותו בינקותו, אלא משום משום שמה שעשה שמואל לבית עלי, עשו זקני ישראל לו?
זקני ישראל מנעו משמואל להקים שושלת כוהנים שתישא את שמו. הם מנעו ממנו להנחיל את תפקידו לשני בניו, ליואל ולאביה – ועל כך נדבר בפרק הבא.
קרדיטים
את אות הפתיחה היפיפה של התכנית, כמו גם את המוטיב המוסיקאלי, כתבה והלחינה השחקנית אורנה כץ, שהיא חברה טובה של שרון.
ושוב צריך להזכיר את ההשקעה העצומה של שרון ושלי, כדי לייצר תכנית שבה הערך המוסף שאנו נותנים להכרת התנ"ך והתקופה שבה נכתב, הוא כל כך גדול.
בכל פרק שעולה לאוויר, אני משקיעה 80, אפילו 90 שעות עבודה, שרון, מהכיוון שלו, תורם יום עבודה שלם כדי לבוא, לעשות חזרה משותפת, להבהיר ולחדד נושאים שדורשים עיון מחודש – ולבסוף להקליט . ההשקעה הזו היא כמובן הסיבה שמסבירה את המרווחים הגדולים יחסית שבין פרק לפרק. וכמובן את העובדה ששרון לא תמיד יכול לפנות זמן ולהצטרף אלי.
ומכיוון שפודקאסט הוא תכנית חינמית שגדלה בצורה אורגנית מפה לאוזן, – וטוב מאד שכך, הדבר היחיד שאנחנו מבקשים מהמאזינים, הוא שתשתפו את התכניות שלנו ובכך תעזרו לפודקאסט של התנ"ך להגיע לעוד ועוד מאזינים בארץ ובעולם.
ועד כאן שלום שלום ותודה שאתם איתנו, נשתמע בפרק הבא
[1] . למעוניינים, פרופ' מנחם הרן, בספרו : תקופות ומוסדות במקרא, עסק בשאלה זו בהרחבה.
