17: הנדר

יפתח, שספר שופטים מביא את סיפורו, גורש מביתו על ידי אחיו ועל ידי זקני הגלעד. והגירוש, הוריד אותו אל התחתית החברתית. יפתח הפך מנודה, בן בלי בית וללא מסגרת חברתית שאליה השתייך. אך משפרצה מלחמה, הזקנים שגירשו אותו, חזרו אליו והתחננו בפניו שילחם למענם ויצילם. ובתמורה, כך הבטיחו ליפתח, הוא ישוב אליהם ויעמוד בראשם. ומהתחתית הבזויה ביותר, הוא יתנשא אל רום המעלה החברתית. יפתח קיבל את הצעת הזקנים, אך לפני שיצא למלחמה הוא נדר שאם ישוב כמנצח, הוא יקריב לעולה את הראשון שייצא מפתח ביתו – והראשונה שיצאה לקראתו הייתה בתו היחידה.

בפרק זה אנחנו מראים שנדר בתנ"ך, הוא עסקה שטנית וחד-צדדית, שלה מתחייב הנודר. אנחנו מראים שלנדר יש מחיר קבוע, שלא ניתן להתמקח עליו ושאין לו התרה. אם אלוהים ייעתר לעסקה, דבר שקורה לעתים נדירות בלבד, אזי על הנודר לקיים פולחן דתי, רצחני, שבמהלכו הוא יקריב את בנו, או את בתו לאלוהים – זה המחיר. בעברית של ימינו, הדבר מכונה "רצח פולחני" – וזה היה המחיר ששילם יפתח, ושילמו מלכים נוספים.

האזנה מצמיתה ומצמררת,
ליאורה ושרון

תמליל הפרק

יפתח :   ספר שופטים, פרק יא (וחצי פרק יב)

'בעוון נדרים בנים קטנים מתים' התלמוד הבבלי, שבת לב,ב

שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לשרון ואלי לפרק נוסף בפודקאסט של התנ"ך.

הנושא שבו נתמקד בפרק זה הוא נֶדֶר.

אנחנו לא נדבר על נדר במובן של הבטחה, או שבועה, שאין לה תוקף מחייב.  משהו בנוסח : "מחר מתחילה בדיאטה, מחר אנקה את האבק שהצטבר מתחת לספרים, או אנקה את המכונית"  – ומחרתיים אשכח את השבועות הטיפשיות האלה.

             שרון ואני נלך אל הקצה.   אנחנו נדבר על נדר שהוא שבועה שטנית שאין לה התרה. אנחנו נדבר על נדר שהוא עסקה חד-צדדית שביצע הנודר, שלרוב היה מלך או שר צבא, עם האל שבו האמין. והעסקה השטנית אומרת שאם האל יעניק לנודר ניצחון במלחמה, אזי הנודר יבצע פולחן דתי, מצמית ומעורר פלצות, שבו הוא יקריב את בנו או את בתו לאל שאיתו עשה את העסקה.

במילים אחרות, אנחנו מדברים על קורבן אדם, או על מה שמכונה בשפה שלנו כ"רצח פולחני"  שמבצע האב בבנו, או בתו. 

             קורבנות אדם, ובמיוחד פולחן שבו אב רצח את בנו, היו תופעה נדירה. קודם כל משום  שהדבר נוגד בצורה הקיצונית ביותר את טבע האדם, ובמיוחד את טבע ההורה.  וכן  משום ששיעור תמותת ילדים וצעירים בעולם הקדום היה כל כך גבוה, דבר שהעמיד בסכנה את המשך קיומה של החברה עצמה. וחברה שעצם שרידותה תלוי בשרידותם של הילדים שנולדים בה, לא עוסקת בפולחנות מסוג זה, אלא כאקט אחרון, כאשר לאמונתה, זה הסיכוי האחרון להצילה.  

ובכל זאת, גם אם מדובר בתופעה נדירה שהתקיימה במקרים קיצוניים ביותר,  יש עדויות לכך שהיא התקיימה  במצרים, בפניקיה (תחום לבנון של ימינו), קרתגו (טוניס של ימינו), בדרום אמריקה אצל האינקה ובסין.

התופעה הזו מוזכרת גם במיתולוגיות הקדומות.

             למשל, המיתולוגיה היוונית מספרת על אידומיניאוס, מלך כרתים. כידוע, אנשי כרתים, היו יורדי ים מנוסים, ואל הים שלהם היה פוסידון.  באחד הימים, בעת שאידומיניאוס השיט את ספינתו, חולל פוסידון סערה איומה בים, שאיימה לנפץ את ספינתו. בצר לו, נדר אידומיניאוס לאל הזועם, שאם ישוב בשלום לביתו, אזי הוא יקריב לכבודו את הראשון שיפגוש על החוף – והראשון היה, בנו.

             הסיפור השני מספר על אגממנון, מלך מיקני, שעמד לצאת בראש צי של 1000 ספינות שהתכנסו באאוליס, במטרה לצאת ולהילחם בטרויה ולהשיב את הלנה היפה, שנחטפה על ידי פאריס, לבעלה מנלאוס, שהיה אחיו של אגממנון.  

            ואם במקרה הראשון פוסידון, אל הים חולל סערה איומה בים, הרי שהפעם אַרְטֵמִיס, אלת הצייד, עצרה את הרוחות.  וללא רוח, אלף לוחמים אמיצים לא יכלו להניף אלף מפרשים ולצאת עם אלף ספינות אל הים הגדול, כדי להשיב את הלנה היפה לחיקו של בעלה, שאליו כלל לא רצתה לשוב. 

             הסיבה לכעסה של אַרְטֵמִיס  היה, שאגממנון, בחוצפתו, הרג את הצבי המקודש לה.  גרסה אחרת אומרת שאגממנון  התרברב שהוא צייד מוכשר ממנה בהרבה. ולא משנה מהי הגרסה האמיתית שבגללה עצרה האלה הזועמת את הרוחות בים. כך או כך, הדרך היחידה של אגממנון לפייס את האלה הזועמת ולשכנעה להשיב את הרוחות אל הים ואל המפרשים,  הייתה להקריב לה את בתו איפגניה – וזה מה שאכן עשה. אם כי ישנן גרסאות שמספרות שהנערה המסכנה ניצלה ולבסוף נישאה לאכילס.

             התנ"ך מתייחס לפולחן שבמהלכו אב פוגע בבנו, לא כאל מיתוס תמים, דומה לשניים  שסיפרנו כאן. אלא כאל דבר אפל ומתועב. כאל פולחן מפלצתי שהוא אסור לחלוטין. והחומרה שבה התנ"ך מתייחס לתופעה זו, מצביעה על כך שהוא כנראה התקיים גם במרחב שלנו.  

ואלה המילים ששם מחבר ספר דברים (פרק יב) בפיו של משה, בימים שקדמו לכניסתם לארץ כנען:  

כִּי יַכְרִית (=יהרוג, ישמיד)  יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָאשָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ (כלומר, אלוהים מבטיח לבני ישראל להרוג את יושבי הארץ הוותיקים – דבר שכמובן לא קרה במציאות) לא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ (=כלומר, לא תאמץ את מנהגי הפולחן שלהם, כלפי אלוהים. ועכשיו בא הפירוט)  :  כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא,  עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם (=מנהגי הפולחן של הכנענים, הם מעשי תועבה השנואים על אלוהים. ועכשיו הכתוב מגדיר מהו הדבר השנוא): כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם, יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.  (דב' יב, כט).

ועוד ציטוט קצר מתוך ספר ויקרא פרק כ, שאומר את הדברים הבאים, ושוב בקיצור גדול:

וַיְדַבֵּר יְהוָה  אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר….  אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ  מוֹת יוּמָת… יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. .…כִּי מִזַּרְעוֹ  נָתַן לַמֹּלֶךְלְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי  וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי…

המולך היה כנראה אחד מאלי כנען, אם כי הדבר איננו וודאי. מה שכן וודאי  הוא ששני הציטוטים שהשמענו מתארים פולחן דתי, שבמהלכו הקריב האב מזרעו למולך. והזרע של האדם, הוא כמובן בנו, או בתו. 

מכיוון שהמחוקק המקראי ראה בפולחן זה פשע בדרגה החמורה ביותר,  הוא קבע שיש לרגום באבנים את האדם שיפר את האיסור ויבצע פולחן מבעית זה.

ואחרי הקדמה זו, נלך אל הקצה, אל  סף התהום.  אנחנו נספר את סיפורו של יפתח ונראה שלמרות האיסור החמור, התופעה המחרידה של רצח פולחני, כנרה שהתקיימה גם בישראל.

וזה סיפורו של יפתח הגלעדי (פרקים יא-יב)

יפתח היה אחד השופטים שעליהם מספר ספר שופטים (פרקים יא-יב), ומכאן שאנחנו מדברים על סביבות שנת 1200- 1100 לפנה"ס.

            לדברי החוקרים יפתח היה בן שבט מנשה, שהיה הגדול  מבין שבטי ישראל ולכן הוא התפצל לשניים. חצי ממשפחותיו התגוררו במרכז הארץ, והמשפחות שהשתייכו לחציו השני התיישבו באזור הגלעד שבעבר הירדן המזרחי.   כלומר, באזור שנפרש מצד מזרח של הכנרת והירדן, שהוא משופע במים ובשטחי מרעה ולכן מתאים לגידול צאן. לפי התנ"ך, באזור הגלעד התיישבו בני שבט גד וראובן, ומשפחות מבני שבט מנשה, שכאמור התפצל לשניים. ומכיוון שיפתח נקרא "גלעדי", הרי ששמו מעיד שהיה מבני הגלעד.

יפתח, כך מסופר, נולד לאישה זונה. וגם אם אמו לא הייתה באמת זונה, ברור שהייתה אישה ממעמד נחות. 

לאחר מות אביו, החליטו אחיו של יפתח לגרשו מביתם, הן משום שהם עצמם נולדו לאישה רמת יחס, והן משום שלא רצו שהוא יירש יחד איתם את נכסיו של אביהם: וכך אמרו לו:

לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ,  כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה

הגירוש של יפתח מבית אביו לא היה עניין של מה בכך. שכן ההמשפחה בעולם הקדום הייתה חלק בלתי נפרד מחמולה, או מאשכול משפחות שהיו קשורות זו בזו בקשרי דם ובריתות נישואין – וצֶבֶר המשפחות האלה נקרא שבט.

בראש השבט עמדו הזקנים, שלא בהכרח היו אנשים זקנים, כי אם ראשי המשפחות  הגדולות והחזקות, שתפקידם העיקרי היה לדאוג לשלמות השבט ולחוסנו.

            הזקנים דאגו לביטחון הטריטוריה שעליה ישבו;  להגנה על בני משפחותיהם מפני אויבים מבחוץ; הם יישבו סכסוכים פנימיים והיו השופטים במובן המקובל בימינו. אלא  שבניגוד לימינו, הם שפטו אך ורק את בני השבט שהיו מקורביהם, דבר שאסור לחלוטין בימינו.

             במקרה שאחד מאנשיהם חטא, הזקנים היו אלה ששפטו אותו וגזרו את דינו. והמנעד של גזר הדין יכול היה לנוע בין קנס, לבין מתן היתר להוציא להורג את הפושע – ומשמעות הדברים האלה היא שלזקנים היה כוח רב מאד (בדומה למוכתרים של החברה הבדווית, המסורתית) ולכן אחיו של יפתח לא יכלו לגרש אותו על דעת עצמם וללא הסכמת הזקנים.  

             התנ"ך לא מספר מה הייתה הסיבה שבגללה תמכו הזקנים בגירוש. תהא הסיבה אשר תהא, יפתח גורש והפך איש מנודה, בן בלי בית וללא שום מסגרת חברתית שאליה השתייך. הוא הפך איש חסר הגנה, וחסר אדמה משל עצמו. שכן הנחלה של המשפחה נשארה בחזקת אחיו, או בחזקת השבט.

כתוצאה מהנידוי שנגזר עליו, חבר יפתח לאנשים שנמצאו במצב דומה לשלו, שאותם התנ"ך מכנה בתואר המפוקפק "אנשים ריקים". כלומר, אנשים שמסיבה זו או אחרת נפלטו מהחברה וחיו בשוליה.

בימים שבהם יפתח והאנשים שאליהם הסתפח עברו ממקום למקום, תקפו בני עמון (שחיו בחלק הצפוני של ממלכת ירדן של ימינו) את שבטי ישראל  שחיו באזור הגלעד.  

כנראה שהצבא שהקימו שבטי הגלעד לא היה מסוגל להתגונן מפני העמונים. ובצר להם, הזקנים שתמכו בסילוקו של יפתח, פנו אליו וביקשו שיחזור אליהם ושיעמוד בראש הצבא שיילחם בבני עמון. ציטוט:

וַיְהִי   כַּאֲשֶׁר  נִלְחֲמוּ בְנֵי  עַמּוֹן עִם  יִשְׂרָאֵל; וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד   לָקַחַת אֶת  יִפְתָּח …  וַיֹּאמְרוּ  (הזקנים)  לְיִפְתָּח  : לְכָה   וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין….. (ובהמשך): וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ,  וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ,  לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד. 

במילים אחרות, הזקנים הציעו ליפתח הצעה שלא ניתן  לסרב לה. תמורת הסכמתו לחזור עימם ולעמוד בראש הצבא שיילחם בבני עמון, הם ישלפו אותו מהתחתית החברתית הבזויה ביותר,  ויעמידו אותו כשווה מעמד להם עצמם: ראש לכל יושבי הגלעד. ויפתח שחי בשולי החברה, הסכים ואמר:  

וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל  זִקְנֵי גִלְעָד:   אִם  מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן,  וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם   לְפָנָי,   אָנֹכִי   אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ                  

ואכן, יפתח העלוב שהזקנים גירשו אותו בחרפה מביתו, חזר הביתה בראש מורם : ……  וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם  זִקְנֵי גִלְעָד, וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, לְרֹאשׁ וּלְקָצִין. (שופטים יא).

ועכשיו הגיעה השעה שבה יפתח היה חייב לפרוע את חובו:  להעמיד צבא, ולצאת להילחם בבני עמון, וכנראה שכך עשה.  

אך לפני שיצא הצבא למלחמה, נתקף יפתח במה שהתנ"ך מכנה "רוח ה'".     "רוח ה'", היא תופעה שאנחנו, בימינו, היינו מגדירים כאקסטזה. לעומת זאת, התנ"ך רואה בה סוג של השתנות פנימית. מעין מטמורפוזה, שמיוחסת בעיקר לנביאים, שבמהלכה ניתק הנביא מההוויה הארצית ומתחבר ברוחו עם אלוהים – והמהפך הנפשי הזה עבר גם על יפתח:  

וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה  …..  וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה  וַיֹּאמַר:  אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן  בְּיָדִי,  וְהָיָה הַיּוֹצֵא,  אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי  בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם  מִבְּנֵי עַמּוֹן,  וְהָיָה  לַיהוָה  וְהַעֲלִיתִיהוּ  עֹלָה (יא, כט-לא).

נחזור על דברי הנדר: וְהָיָה הַיּוֹצֵא,  אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי  ….  וְהָיָה  לַיהוָה  וְהַעֲלִיתִיהוּ  עֹלָה.  

            הנדר, שבו נשבע יפתח להעלות לעולה את היוצא מדלתי ליבו, נקשר ישירות לעסקה אפלה, מפלצתית וחד צדדית, שאותה כרת הנודר עם האל שבו הוא האמין. 

מדובר בעסקה של "תן וקח". שבה האל ייתן  ניצחון לנודר, ובתמורה, הנודר יעשה העברה בנקאית, שבה הוא יעלה לעולה את בנו, או את בתו לאל הנותן. והעברה בנקאית זו היא קורבן אדם. היא שריפת הילד באש, ואת זה צריך להוכיח ולהסביר.

נדר ועולה 

             נתחיל מפירוש משמעות המילים: וְהָיָה  לַיהוָה  וְהַעֲלִיתִיהוּ  עֹלָה".   עולה, בלשון התנ"ך, הוא פולחן דתי שבמהלכו  הבהמה שמוקרבת נשרפת בשלמותה. השריפה מסמלת את נתינתה השלמה לאלוהים.  כאשר מדובר בקורבן עולה, הכוהנים ובעל הבהמה עצמו, לא אכלו את בשרה, כפי שהיה מקובל בכל סוג אחר של פולחן.

            את ההמחשה המדויקת לפולחן ספציפי זה אנו מוצאים בסיפור עקדת יצחק, שבו ציווה אלוהים על אברהם להעלות לעולה את בנו, את יצחק.  

אלא שכאן, ואת זה חשוב להדגיש, לא מדובר בנדר שנדר אברהם, כי אם בניסיון שניסה אלוהים את אברהם. ובכל זאת הפעולה הפולחנית, שסימלה את הנתינה השלמה של הקורבן לאלוהים, היא אותה פעולה עצמה. ולעקדת יצחק הקדשנו שני פרקים, שהלינק אליהם מצורף למטה.  וכך נכתב בספר בראשית פרק כב:  

וַיְהִי  אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה  וְהָאֱלֹהִים  נִסָּה אֶת אַבְרָהָם …. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ ….  וְלֶךְ לְךָ  אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם  לְעֹלָה  עַל אַחַד הֶהָרִים  אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. 

עכשיו מגיעה ההמחשה המדויקת לאופן שבו מילא אברהם את הצו:

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה  (כלומר העצים אשר ישמשו לשריפה) וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ.  וַיִּקַּח [אברהם] בְּיָדוֹ  אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת (שהיא סכין השחיטה)  וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם  יַחְדָּו. וַיֹּאמֶר יִצְחָק …..  הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים  וְאַיֵּה הַשֶּׂה  לְעֹלָה  (מהשאלה ברור שיצחק ציפה שהקורבן שאותו יקריבו יהיה שה) וַיָּבֹאוּ  אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.  וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ  וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד  אֶת יִצְחָק בְּנוֹ  וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. (בר' כב, ו-י).

דומה שהקטע הזה ממחיש בצורה ברורה מה המשמעות של ל"העלות" את הקורבן ל"עולה". כידוע במקרה שלפנינו, מלאך אלוהים עצר את ידו המונפת של אברהם, וכך ניצל יצחק.

ועכשיו אחרי שהבהרנו מה הוא פולחן "עולה", נתקדם למשמעות המושג נֶדֶר

נדר הוא תמיד שבועה. הוא תמיד עסקה חד צדדית, של "תן וקח", שבין האדם לבין אלוהיו. באם  אלוהים יקיים את רצון הנודר, כי אז הנודר חייב לקיים את הדבר שעליו התחייב בפני אלוהיו.

             הנדר יכול להיות כמעט חסר משמעות, בדומה לנדר שנדר יעקב בימים שברח מפני אחיו, עשו. יעקב נשבע שאם אלוהים ישמור עליו והוא ישוב בשלום לבית אביו, כי אז הוא יקריב עשירית מכל אשר לו: ציטוט קצר ומקוצר מספר בראשית כח :

וַיִּדַּר יַעֲקֹב  נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ,  וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל  וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם  אֶל בֵּית אָבִי (זה התנאי שמתחיל במילה אם, שלאחריה מגיע התמורה המובטחת מצד הנודר) וְהָיָה יְהוָה לִי  לֵאלֹהִים…. וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי  עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. והנה לנו המקור הקדום ביותר למנהג המעשר, שיעקב כמובן לא קיים.  

אלא שהנדר שיפתח נדר, שונה בתכלית מזה של יעקב. כאן אנחנו מדברים על  קורבן עולה. אנחנו מדברים על העסקה האולטימטיבית, הנואשת והחמורה ביותר של הנודר, שכאמור לרוב הוא היה מלך או שר צבא, עם האל שבו הוא מאמין.  

             הדבר שאותו ביקש המלך, או שר הצבא, היה ניצחון במלחמה – וזה בדיוק גם מה שביקש יפתח. ובתמורה, יקריב הנודר את הדבר היקר ביותר שיש לאדם לאל שהעניק לו את הניצחון –  והדבר היקר ביותר לאדם, זה בנו, או בתו. וזה בדיוק הדבר שעומד גם בבסיס הנדר שנדר יפתח.

 חשוב להדגיש, שלמרות שהילדה לא הוזכרה בנדר שנדר יפתח,  היא מלכתחילה הייתה המחיר שאותו יפתח התחייב לשלם.   

אין שום אפשרות אחרת ואת הדברים האלה צריך להסביר.

אך לשם כך,  יהיה עלינו לסטות מעט מהנושא ולהכניס לשיחה מושג שלקוח מעולם הפילוסופיה:  דטרמניזם, או פטאליזם, שיעמוד במרכז דברינו הבאים.  

דטרמניזם / פטאליזם

ראשית נגדיר מהו דטרמניזם, או פטאליזם, בקונטקסט של התנ"ך ושל העולם הקדום.

             דטרמניזם, היא תפיסה דתית שאומרת שכבר למן בריאת העולם קבעו האלים את כל האירועים והמעשים שעתידים להתרחש, בזמן מן הזמנים.  

גישה זו אומרת שכל דבר קטן, כגדול, שקרה או יקרה, הוא חלק בלתי נפרד מאיזו תכנית אלוהית גדולה,   שנסתרת מעיני האדם, שמתמששת עכשיו, בנקודת הזמן של הסיפור. לצורך המחשת דברינו, זמן ההווה של הסיפור הוא לא יותר מאשר פס אחד, מאין ספור פסים של מסילת רכבת, שנמתחת מראשית הימים ועד קץ הימים. 

הפס שעליו דוהר עכשיו הקטר, הוא בסך הכל פס שמוביל את הקטר אל הפס הבא ואל זה שיבוא אחריו ברצף האירועים שקבעו האלים כבר למן ראשית הימים.  

המשמעות המעשית של דימוי האירועים העתידים להתרחש לפסי רכבת היא, שהאדם כפות לגורלו, בדיוק כשם שהפס הבודד כפות למסילת הברזל.  ובנקודת הזמן שבה האדם חי, הוא ממלא את התפקיד הקטנטן שנועד לו במערכה גדולה, שגלויה לעיני האלים, אך נסתרת מעיניו.  התפיסה הזו מוכרת לכולנו מתוך הטרגדיות היווניות, ובמיוחד מאדיפוס המלך.

             בהתאם לתפיסה שהכל נקבע כבר בשחר הימים, בנו של אידומיניאוס  מלך כרתים, היה חייב למות בידי אביו. וזעמו של פוסידון על אידומינאוס, היה בס"כ החוליה שקדמה לתוצאה שנקבעה מראש על ידי האלים.  באותו אופן, ניתן לומר שגם אלמלא הכעיס אגממון את אַרְטֵמִיס, אלת הצייד, הוא היה הורג את איפגיניה בתו,  משום שזה בדיוק מה שהיה עליו לעשות.   

התפיסה שאומרת שכל אירוע שעתיד להתרחש נקבע בעבר,  ושעל כן האדם לא יכול לשנות את גורלו, חדרה גם לתנ"ך – ועכשיו צריך לשים לדברים אלה סייג גדול, חשוב ועקרוני.   

             נכון שגם התנ"ך קובע באופן נחרץ שאלוהים ברא את העולם ושכל מה שהיה, ושכל מה שיהיה, גלוי לפניו.

וכאן מגיע ההבדל הגדול:

             לפי התנ"ך, אלוהים הוא המחוקק שקבע את כל החוקים הרבים הכתובים בו. חוקים שבני ישראל חייבים למלא.  לפיכך, כל אדם  מישראל יודע שאם יחטא ויפר את החוקים שנתן לו אלוהים, אזי אלוהים יעניש אותו בחומרה. ואם יהיה צדיק וימלא את החוקים כלשונם וכרוחם,  אזי אלוהים ירעיף עליו את כל הטוב שבעולם.

כלומר, האדם איננו פס שהולחם למסילת הרכבת, שכן הוא יכול לבחור אם להיות צדיק, או רשע.

זאת ועוד, התנ"ך קורא פעם אחר פעם לבני ישראל לחזור בתשובה.

לפי גישה זו,  גם אם גדול הפושעים יחזור בתשובה, כי אז אלוהים ימחל לו על כל מעשיו ואף ייטיב עמו (ולכן הפושעים חובשים כיפה לפני שנכנסים לאולם בית המשפט. הכיפה מסמלת שהפושע חזר בתשובה, ושהשופט טיפש על שום שהאמין לפושע…).   

             אך אנחנו לא בבית המשפט, אלא בתנ"ך.  והקו המוביל בתנ"ך אומר שהאדם יכול לבחור את הדרך שבה יילך, ויכול לבחור מה יהיו התוצאות של מעשיו. ומהרגע שבו דיברנו על בחירה, שללנו את התפיסה הדטרמניסטית שקובעת שהאדם כפות לגורלו, ללא כל קשר למידת צדיקותו או רשעותו – ואת הרעיון הזה תימצת  הנביא ישעיהו בשפתו הנשגבת. וכך אמר הנביא לשרי ירושלים החוטאים:

אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ ;

אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע (תולעת שממנה הפיקו את צבע הארגמן) – כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.   

אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם (בקול אלוהים  כמובן) – טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ ;

וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם (=מרדתם) – חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.  (יש' פרק א).

ובעברית פשוטה: פשעים  אדומים כשני, הם מעשי רצח, שהחזרה בתשובה מהם תזכה למחילה גמורה מצידו של אלוהים (ובגלל זה הפושעים חובשים כיפה בבית המשפט …).

אם הפושעים יחזרו בתשובה, אלוהים יעניק להם מכל טוב הארץ.

למרות שחופש הבחירה הוא הקו המוביל בתנ"ך, קיימת בספרנו גם התפיסה ההפוכה, הדטרמניסטית, שלפיה  האדם כפות לגורל שנקבע לו מראש. במקרה שכזה, השאלה אם האדם צדיק גמור, או פושע חסר תקנה, איננה ממלאת כל תפקיד.                

פרק ה שבספר עמוס נותן דוגמה יפה ופיוטית, שממחישה דברים אלה:

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי – וּפְגָעוֹ הַדֹּב;

וּבָא הַבַּיִת, וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-הַקִּיר –  וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ. 

כלומר, הדוב חיכה לזה שנמלט מפני הארי, והנחש המתין לאיש שסמך ידו על קיר ביתו, פשוט מפני שכך גזר אלוהים בשחר הבריאה. השאלה אם הנמלט מהארי והנשען על הקיר, היו צדיקים או רשעים, לא רלוונטית לכאן.  

פתח המילוט

לדטרמניזם הפטאלי שקובע שהאדם הוא בס"כ פס אחד מאין ספור פסי רכבת שמולחמים היטב למסילה, ושאין לו שום שליטה על גורלו, יש פתח מילוט אחד – וזה הנֶדֶר מהסוג שנדר יפתח.

             מלך, או שר צבא, שהאמין בתפיסה זו, היה אדם שארצו עמדה בפני מלחמה. מלחמה, שבה, כך ידע בוודאות מוחלטת, ינחל בה תבוסה וארצו תיהרס ולא תהייה לה תקומה.

שכן, התבוסה נגזרה לפני שנים אין ספור.

             מלך, שזו הייתה אמונתו, שבכל זאת החליט לא להיכנע לרוע הגזרה, ידע שעליו לשלם לאל  כדי שישנה את התכנית שקבע, ויסיט את הרכבת מהמסילה שמובילה בוודאות להתרסקותה.

והתשלום, לא היה חזרה בתשובה, אלא העסקה השטנית שאומרת שעליו לשלם לאל בדבר היקר ביותר שיש לאדם: בנו, או בתו!

שכן, איש לא משנה את התכנית האלוהית, מבלי לשלם עליה את המחיר הגבוה ביותר.

בנקודת הקצה, שבה על המלך היה לבחור בין חיי בנו לבין המשך קיומה של ממלכתו, היו מלכים שבחרו בממלכה.

הממלכה קודמת לכל.

            מכל בחינה אנחנו מדברים על תעריף קבוע וידוע מראש, שלפיואם האל ישנה את גורל המלחמה ויעניק ניצחון למלך, המלך, בתמורה,  יקריב לאל את בנו או את בתו הקטנה.

הקורבן לא יהיה הבן של השפחה, ולא קורבן מסוג הקורבנות הרגילים, כמו כבשה  או שור.  הקורבן יהיה הדבר המשובח ביותר.

זו העסקה האולטימטיבית, ואין כאן מקום לעמוד על המקח ולהוריד במחיר.  

הטענה שלתפיסה הדטרמניסטית יש פתח מילוט ויש מחיר, מחזירה אותנו לנדר שנדר יפתח.  

          כזכור, יפתח סולק מהמשפחה ומהשבט שבו חי. ומכיוון שנותר ללא משפחה וללא שום קבוצת השתייכות, הוא חבר לאנשים כמותו, שגם הם מסיבה זו או אחרת נפלטו מהחברה וחיו בשוליה.

והנה, הגורל הקבוע מראש, החליף עמוד והגיע לדף שעליו היה רשום שמו. וכך, ללא שום התייחסות לשאלה אם יפתח היה צדיק או רשע; ומבלי שאפילו טרח  לגשת לבודקה של מפעל הפיס ולקנות כרטיס – הכרטיס המנצח נפל לידו:  הוא נקרא על ידי זקני הגלעד לחזור הביתה, לעמוד בראש האנשים שגירשו אותו מעליהם, שגזרו עליו חיי חרפה!

         לפני שיפתח יצא למלחמה פקדה אותו "רוח ה'" שלאחריה הוא נדר את נדרו.  

יתכן  ש"רוח ה' גילתה" לו (במרכאות כפולות ומשולשות) שהוא  עתיד לנחול תבוסה מוחצת במלחמה, פשוט מפני שכך קבע אלוהים. ויתכן שמסיבה זו המספר המקראי התעלם לחלוטין מהשאלה אם יפתח היה צדיק או רשע, או אם שבטי הגלעד היו צדיקים או רשעים. ובניגוד לתפיסה המובילה בתנ"ך, התבוסה הצפויה לא הייתה עונש על חטאים, אלא פס אחד מאין ספור פסים שמולחמים היטב למסילת הברזל שעליה דוהרת הרכבת אל התחנה שנועדה לה בקצה ההיסטוריה.

אלא  שיפתח החליט לא להיכנע לגורל, או ל"רוח אלוהים" שפקדה אותו.  הוא החליט לכפות על אלוהים לשנות את תוצאות המלחמה – ולכן הוא השתמש בפתח המילוט האחד שעמד לרשותו ונדר את נדרו.  ונדר שבו מעורבים ילדים, הוא עסקת החליפין השטנית שעליה דיברנו!

נחזור על דבריו: 

וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה  …..  וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה  וַיֹּאמַר:  אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן  בְּיָדִי,  וְהָיָה הַיּוֹצֵא,  אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי  בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם  מִבְּנֵי עַמּוֹן,  וְהָיָה  לַיהוָה  וְהַעֲלִיתִיהוּ  עֹלָה.

ושיהיה ברור, אלמלא ידע יפתח שהוא הפסיד במלחמה עוד בטרם יצא אליה, לא היה צורך בעסקה מזעזעת זו.  ניתן כמה דוגמאות שמוכיחות את דברינו.  

מישע מלך מואב,  ספר מלכים ב', פרק ג',

ספר מלכים ב', פרק ג', מספר על מלך בשם מישע, שחי בסביבות שנת 850 לפנה"ס, שהם כ-200 שנים לאחר זמנו של יפתח.

מישע היה מלך מואב, שגם היא, בדומה לעמון, שכנה  בתחום ממלכת ירדן של ימינו.

     מסיבה שאיננה חשובה כרגע, מישע היה חייב לשלם מדי שנה מיסים כבדים בצורה של תוצרת חקלאית, למלך בשם יורם, שהיה מלך ישראל. כלומר, המלך של הממלכה שהשתרעה מדן שבצפון ועד פאתי ירושלים – לא כולל ירושלים.

        בשנה שעליה מדובר, החליט מישע לחדול לשלם את המיסים שהוטלו עליו. בתגובה, חבר יורם מלך ישראל, ליהושפט מלך יהודה (היא הממלכה הדרומית שירושלים הייתה עיר בירתה), ושני המלכים עלו עם חילותיהם להילחם במישע המרדן.

      לדברי הכתוב, השניים החריבו את כל ערי המגורים של ממלכת מואב. הם הרסו בתים, סתמו מעיינות ובורות מים, וכרתו עצים.  משראה מישע שארצו נהרסת לנגד עיניו, הוא ניסה להבקיע דרך מילוט לו ולאנשיו, אלא שנסיונו עלה בתוהו.

     כאשר הבין מישע שהגיע לקצה הדרך ושהוא הפסיד במערכה, הוא ידע שנותרה לו רק עוד דרך אחת;  רק עוד מעשה אחד אחרון, נואש ונורא, שביכולתו לעשות כדי להציל את ממלכתו מהרס מוחלט.

והמעשה האחרון הזה היה נשק יום הדין שנועד לכפות  על האל כמוש, האל הלאומי של ממלכת מואב, לשנות את גורל המלחמה.   והכתוב אומר את הדברים הבאים:

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב  כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה; וַיִּקַּח אוֹתוֹ (איתו) שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב,  לְהַבְקִיעַ (הכוונה להבקיע דרך) אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם,  וְלֹא יָכֹלוּ. 

וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו,  וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה,  וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל  עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ  מֵעָלָיו  וַיָּשֻׁבוּ  לָאָרֶץ. 

למרות שהנדר איננו מוזכר כאן, וגם לא יוזכר בדוגמאות הנוספות שניתן, ברור שהעסקה של "תן ניצחון, וקח את הילד" נמצאת ברקע הדברים. היא היחידה שמצדיקה את הרצח הפולחני של הילד.

ובהתאם לרוח דברים אלה, האל כמוש הסכים לעסקה  והתערב באופן כלשהו לטובת מישע.

 שכן שני המלכים שעלו להחריבו נסוגו אחור, וממלכת מואב ניצלה.  

העברת בנים באש

אמרנו שנדר שבו מעורבים ילדים, שמור למקרים הקיצוניים ביותר.  כאשר הנודר הוא מלך, או שר צבא, שיודע בוודאות שארצו עתידה לנחול תבוסה במלחמה המתרגשת עליה.

            אלא שהנדר הוא כמו רולטה רוסית.

רולטה רוסית היא שם של משחק מסוכן, שבו המשחק טוען כדור אחד באקדח, מסובב את התוף לרקתו – ויורה.  רק שבאקדח יש מקום ל-6 כדורים, ואילו בנדר יש מקום לאין ספור כדורים.  וזאת משום שהאל הוא לא אוטומט שמתוכנת לקבל הוראות הפעלה מהנודר, ובמרבית המקרים הוא לא נעתר לעסקה ולא משנה את גורל המלחמה – והדברים האלה מובילים אותנו לפולחן המכונה "העברת בנים באש" שמוזכר מספר פעמים בתנ"ך.

             יתכן שקיים הבדל מסוים בין שריפה מוחלטת של הקורבן המועלה לעולה, לבין העברת בנים באש, אם כי אני כלל לא בטוחה בכך. איך שלא יהיה קיימת קרבה ברורה בין בין שני סוגי הפולחן, ושניהם מוגדרים כתועבה: 

כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא,  עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם (=אמרנו שהכוונה למנהגי הפולחן של הכנענים): כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם, יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.  (דב' יב, כט).

התנ"ך מאשים שני מלכים שהעבירו את בניהם באש: את אחז ואת מנשה, שהיו סבא ונכדו, שמלכו

על ירושלים במאה ה-8 ובמאה ה-7 לפנה"ס.

             אחז ומנשה חיו בימים שבהם מלכי האימפריה האשורית, שעטו כנחשול אדיר שדהר מכיוון עירק של ימינו, לכיוון מערב. לעבר סוריה, לבנון וישראל של ימינו. בדרכם מערבה, הם  כבשו עמים והרסו והשחיתו ארצות רבות. זאת ועוד, מלכי אשור היו הראשונים במזרח הקדום שהשתמשו בהגליית עמים באופן שיטתי ומכוון, והם היו אלה שהיגלו את בני 10 השבטים שחיו מצפון לירושלים, והפיצו אותם לכל עבר.

שני המלכים ראו את הצונאמי האשורי מתקרב לירושלים. הם ראו בחורבנה של ממלכת ארם, ששכנה בתחום סוריה של ימינו. הם היו עדים לכיבוש השטחים שנמצאו בתחום לבנון של ימינו. וכמובן שהיו  עדים  לכך שמלכי אשור היגלו חלק גדול מהאוכלוסייה הצפונית של ישראל, שאותה אנחנו מזכירים כמעט בכל תכנית.  

             אחז ומנשה  כבר לא היו מלכים עצמאיים, כי אם מלכים וואסלים. כלומר, מלכים משועבדים לריבון האשורי שצר על שערי ירושלים ואיים לטרוף אותה –  וכל אחד משניהם קיים את הפולחן המחריד של  העברת בניהם באש  (מל"ב טז, ג; כא, ו).  

ציטוט קצר ומקוצר שמתייחס לאחז:

בִּשְׁנַת … זו וזו … מָלַךְ אָחָז בֶּן יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה…..וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהָיו…. ובהמשך נאמר:  וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ …..אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם  לַמִּלְחָמָה; וַיָּצֻרוּ עַל אָחָז וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם (מל"ב טז א, ה).

וציטוט מקוצר שמתייחס למנשה:      

בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם…..  וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה  כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם…. … דילוג גדול …. וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ…..[ו]הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה,  לְהַכְעִיס.  (מל"ב כא, א-ו)

נכון שגם כאן הכתוב איננו מציין  שאחז ומנשה, השתמשו בנדר, כמעשה האחרון שנותר בידם לשכנע את אלוהים שיציל את ירושלים מחורבנה.

זה לא כתוב.

 יחד עם זאת, אנחנו מדברים על  משוואה פשוטה שאומרת שאם הפולחן מתקיים, אז גם הנדר ישנו.

זאת ועוד, מנקודת מבט היסטורית, אחז ומנשה באמת עמדו על סף התהום והחורבן. ולכן הנדר שהוא העסקה האולטימטיבית והאחרונה שיכלו להציע לאלוהים תמורת הצלת ממלכתם,  הוא ההסבר היחיד למעשיהם.

שאם לא כן, מדוע ביצעו את הפולחן הנורא של העברת בניהם באש?

מנקודת מבט דטרמניסטית, פולחן העברת הבנים באש, צלח בידם. שני המלכים שצרו על אחז מלך ירושלים לא יכלו להילחם בו: וַיָּצֻרוּ עַל אָחָז וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם

ומנשה נכדו, שאף הוא מואשם בכך שהעביר את בנו באש, מלך 55 שנים, יותר מכל מלכי יהודה וישראל.

             ממלכת יהודה שירושלים הייתה עיר בירתה, הצליחה איכשהו לשרוד עוד כמאה שנים, למרות המכות הקשות שספגה.  בחלוף השנים האלה, ירדה אשור מעל הבמה ההיסטורית ופינתה את מקומה לבבל ולנבוכדנצר שעמד בראשה, שהפך לאימפרטור של המזרח הקדום.

             נבוכדנצר ירש את השטחים העצומים שכבשו מלכי אשור – ובהם את ירושלים וסביבותיה, שלא הייתה אלא שריד עלוב, מדממם ומפרפר, אבל עדיין איכשהו חי ונושם.  

כידוע, נבוכדנצר שם מצור סביב חומות ירושלים והרעיב את יושביה למוות – והדברים האלה מובילים אותנו לזמנם של שני מלכי יהודה האחרונים: יהויכין וצדקיהו, ולזמנו של הנביא ירמיהו, שהיה כלוא בעיר הנצורה.

      ירמיהו, ככל נביאי ישראל האמין בכל ליבו בתפיסת הגמול שחוצה את התנ"ך לאורכו ולרוחבו, שאותה הזכרנו קודם. לפי תפיסה זו אלוהים שופט את בני ישראל 24 שעות ביממה, והוא גומל מייד, ברגע זה, גם לצדיקים וגם לרשעים.

אלוהים מרעיף, עכשיו ומייד כל טוב על הצדיקים,  והתופעה השכיחה יותר היא, שהוא מעניש את הרשעים (ולכן אין בתנ"ך שכר ועונש בעולם "הבא". מה שקורה ברגע זה זה או עונש, או פרס, על התנהגותם של בני ישראל). 

             כצפוי, ירמיהו פירש את העובדה שאנשי ירושלים הנצורים גוועים ברעב ומתים במגפות, כהוכחה חותכת לכך שהם רשעים גמורים, ושעל כן אלוהים מעניש אותם על חטאם. ולכן הוא כל הזמן זעק והתחנן שיחזרו בתשובה, כתנאי לכך שהמצור יוסר ואז הכל יהיה טוב ונפלא, שהרי אמרנו קודם, שהחזרה בתשובה משפיעה על אלוהים.  

             כדי להצדיק את האמונה שהמצור הבבלי הוא עונש אלוהי על חטאי ישראל,  מנה הנביא רשימה ארוכה של פשעים מחרידים שלכאורה ביצעו הנצורים האומללים, שמתו ברעב ובמגפות,  שמסבירה  מדוע שלח אלוהים את נבוכדנצר להחריב אותם ואת עירם.   

ובין הפשעים החמורים שמנה ירימיהו, היה גם הפולחן המחריד שבו אבות העבירו באש את בניהם.   ציטוט קצר מתוך פרק ז שבספר יר':

וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת = הבמה שעליה התבצע הפולחן אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם (המקום שבו בוצע הפולחן)  לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם  בָּאֵשׁ,  אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי  וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

ועוד ציטוט קצר מפרק יט :

וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל  לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ  … אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי  וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי. 

ירמיהו לא ציין מי היו האבות אשר ביצעו את הפולחן המחריד. אך ממעשיהם של מישע מלך מואב, ושל אחז ומנשה מלכי יהודה, קרוב לוודאי שהוא התכוון לאחד, או יותר, ממלכי יהודה האחרונים, שכמותו היו כלואים בין חומות ירושלים.

             אך את מה שנתפס בעיני הנביא כמעשה תועבה ופשע, אנחנו יכולים לפרש כניסיון האחרון והנואש של המלך הנצור להציל את עירו.  והעובדה שהמלכים שהעבירו את בניהם באש לא המתינו כדי להיווכח אם אלוהים אכן יציל את ממלכתם, מעידה על לחץ השעה שבה נמצאו, ועל שלא היה להם זמן להמתין עד שיחליט אם לשנות את הגורל שגזר לעיר ולאנשיה.  

ועכשיו, אחרי אחרי שאמרנו את שאמרנו, ביכולתנו לחזור ליפתח, ולנדר שנדר. 

             אמרנו שהתפיסה הדטרמניסטית אומרת שכל הדברים שעתידים להתרחש, כמו גם גורלו של האדם, נקבעו בשחר הבריאה. ועוד אמרנו שתפיסה זו עומדת בניגוד מוחלט לתפיסה התולה את גורלו של האדם במידת צדיקותו או רשעותו.

התפיסה הדטרמניסטית אומרת שהצד המנצח יינצח גם אם ישב בחיבוק ידיים, והצד המפסיד, יפסיד גם אם גייס חיילות רבים. 

במקרה של יפתח קיימת סטייה פסיכולוגית מרתקת. אין ספק שיפתח היה דטרמניסט  שהאמין שינחל תבוסה במלחמה נגד בני עמון. מנקודת מבטו, הנדר היה המוצא היחיד שנותר בידו כדי לשכנע את אלוהים לשנות את גורל המלחמה.

שאם לא כן, ואת זה כבר אמרנו קודם, אין שום דרך להסביר את העסקה המחרידה שעומדת בבסיס הנדר.

         אלא שיפתח לא היה מלך ולא הייתה לו ממלכה להציל. הוא לא היה שר צבא שביקש להציל את ארצו. הוא אפילו לא היה כאחד השופטים שבספר שופטים, שביקש להציל את בני השבט שאליו השתייך !

            יפתח, שנולד לאישה ממעמד נחות, שגורש על ידי אחיו ועל ידי זקני הכפר שבו חי, היה איש מנודה. הוא היה איש לא קיים שחי בשולי החברה לצד אנשים שנפלטו ממנה כמותו.  בעברית של ימינו הוא היה "שקוף".

 יפתח לא ביקש להציל אף אחד, זולת את עצמו !

יפתח ביקש להציל את עצמו!

הבחירה האמיתית שעשה, הייתה בין המשך הנדוי החברתי, לבין השימוש בכדור החי האחד באקדח שבו אין ספור כדורי סרק,  שהיה הסיכוי היחיד שיאפשר לו לחזור הביתה ולטפס אל רום הצמרת החברתית – ונזכיר בקיצור רב את מה שאמר  לזקנים שביקשו שיציל אותם:  

וַיֹּאמֶר יִפְתָּח  לְזִקְנֵי גִלְעָד:  הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי,  וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי; וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי  עַתָּה  כַּאֲשֶׁר  צַר לָכֶם. 

ותשובת הזקנים:

וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח: … עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ,  וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ , וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן; וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ  לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד. 

כדי לחזור בראש מורם אל הבית ואל בני השבט שנידו ושנאו אותו, יפתח היה מוכן לשלם את המחיר היקר ביותר שיש לאדם, מחיר שעומד בניגוד  לטבע האנושי.

הפרשנות המסורתית שהתמודדה עם פרשה זו, גינתה את יפתח באומרה שהנדר שנדר יכול היה להיות כלב, או חתול, שיצא ראשון מפתח ביתו.   

          הפרשנות הזו היא לא יותר מאשר התחכמות ששומטת את הבסיס של הנדר, שעומדת בסתירה לדוגמאות שנתנו, ושכמובן אין לה כל הוכחה.

שכן לא יתכן שיפתח האמין שאלוהים ישנה את גורל המלחמה, אם התמורה היתה יכולה להיות קורבן של כלב, או אפילו הילד של השפחה.  הפרשנות הזו היא חסרת כל היגיון, והעובדה היא שסיפורו של יפתח מתקדם לפי המחיר הנקוב, ולא עם חתול שברח מפני הכלב.  

אז אם יפתח היה מוכן לשלם את המחיר הגבוה ביותר שיאפשר לו לשוב הביתה, איך ניתן להסביר את הזעקה המרה שהשמיע כאשר ראה את בתו היחידה יוצאת לקראתו?    

וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה (מצפה היה יישוב צפונית לירושלים) , אֶל בֵּיתוֹ,  וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ  בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת,   וְרַק הִיא יְחִידָה,  אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת. 

וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו  וַיֹּאמֶר :  אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי  וְאַתְּ  הָיִית בְּעֹכְרָי, וְאָנֹכִי  פָּצִיתִי פִי אֶל יְהוָה  וְלֹא אוּכַל  לָשׁוּב. 

מדוע זעק?

             את התשובה נתנו כבר קודם :  הנדר הוא כמו משחק מסוכן ברולטה רוסית.

 אלא שכבר אמרנו שבאקדח יש מקום ל-6 כדורים. המשחק מטעין בו חמישה כדורי סרק, וכדור חי אחד. לעומת זאת,  בנדר יש מקום לכדור חי אחד, ולאין ספור כדורי סרק. שכן גם הגישה הדטרמניסטית שהצגנו, מכירה בכך שאלוהים איננו אוטומט שאם מתקתקים את הקוד הנכון הוא פולט את התוצאה המבוקשת. ברוב המוחלט של המקרים, העסקה של "תן ניצחון וקח את הילד" לא יוצאת אל הפועל.

מנקודת מבטו של יפתח, אם הוא היה מפסיד במלחמה, זה היה סימן שאלוהים דחה את העסקה.    

במקרה שכזה בתו הייתה נשארת בחיים, ויפתח היה נשאר מנודה, ולו רק משום שלא היה לו לאן לחזור לו אנשי הגלעד נחלו מפלה.

             הזעזוע של יפתח נבע מכך שברגע אחד הוא הבין שאלוהים כן נעתר לעסקה, ושבפועל הוא ירה את הכדור החי היחיד באקדח שבו טעונים אין ספור כדורי סרק. עכשיו לא הייתה לו ברירה אלא לקיים את שבועתו.  וגם בתו החכמה הבינה שאביה חזר כמנצח בעסקה שבה היא המפסידה הגדולה, ושגורלה נחרץ ברגע שפצה את פיו ונדר את נדרו. ציטוט קצר מדבריה:

וַתֹּאמֶר אֵלָיו  אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל יְהוָה  עֲשֵׂה לִי  כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת  מֵאֹיְבֶיךָ  מִבְּנֵי עַמּוֹן. 

ואז היא ביקשה ממנו דבר אחד:

וַתֹּאמֶר  אֶל אָבִיהָ  …:  הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים,  וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים,  וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי,  אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי.  וַיֹּאמֶר לֵכִי  וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ  וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים. 

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים  וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ  וַיַּעַשׂ לָהּ  אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ

(שופ' יא, לז-מ).

יפתח קיים את חלקו בעסקה וחזר לחברה שנידתה אותו ועמד בראשה, אך לשושלתו לא היה המשך.

נסכם את הדברים שאמרנו כאן:

הנדר בתנ"ך הוא עסקה חד צדדית, שאותה יוזם הנודר. זו עסקה שנעשית בשבועה ושאין לה התרה, ושבעיקרון התנ"ך מתנגד לה, אם כי לא אוסר אותה באופן גורף וקטגורי. ציטוט קצר מספר דברים ממחיש זאת היטב, פרק כג:

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ (לא תאחר לשלמו, שהרי מדובר בעסקה שבה הנודר התחייב לשלם לה' את חלקו) כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ  מֵעִמָּךְ  וְהָיָה בְךָ  חֵטְא. 

……  מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ  תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ …. אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ  בְּפִיךָ. 

מחבר ספר קהלת חזר על אותן מילים (פרק ה):

כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים, אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ  … אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר  שַׁלֵּם.  טוֹב  אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר, מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם.  …..

כנראה משום שלנדר אין התרה בתנ"ך, ומשום האמונה שאם הנודר לא יקיים את חלקו בעסקה אלוהים יעניש אותו בחומרה, מאות שנים לאחר שכתיבת התנ"ך הושלמה, קמו החכמים ותיקנו עניין זה.

הם  קבעו שנדר ניתן להתרה בראש השנה וביום כיפור: "הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל"  (בבלי, נדרים כג, ב). אלא שהתלמוד נכתב בין בין 200 ל- 500 שנים לאחר חתימת התנ"ך.

          רבי עמרם גאון, שנולד בסביבות שנת 810 לספ' ושעמד בראש ישיבת סורא, שהייתה אחת הישיבות הגדולות והחשובות בבבל כתב – ולהלן תמצית קצרה ומקוצרת מדבריו :

כל נדרים ואיסורים ושבועות …  שנדרנו …  ושנשבענו … על נפשנו בשבועה, מיום הכפורים שעבר, עד יום הכפורים הזה הבא עלינו, בכולם חזרנו….(=חוזרים מהנדר ומבטלים אותו. ולהלן הפירוט) אם נדר נדרנו  – אין כאן נדר. ואם שבועה נשבענו  – אין כאן שבועה.  …  בטל הנדר מעיקרו, בטלה השבועה מעיקרה, בטל הקיום מעיקרו.  אין כאן לא נדר …  ולא שבועה ולא קיום.

ומדוע טרחו החכמים לקבוע התרה לנדר?

התשובה מצויה בדברים שחכמי התלמוד אמרו בעצמם: 'בעוון נדרים בנים קטנים מתים' (בבלי, שבת לב,ב) – וזה הזמן להודות למאזין בשם רפי שביט, ששלח אלי את הציטוט הזה.

היות שהנדר הוא תמיד עסקה של "תן וקח", אם כי רק לעתים נדירות הוא מתייחס לטקס פולחני שבמהלכו הנודר שורף את קורבן העולה, שזה תמיד יהיה קורבן אדם (כי קורבן עולה "רגיל" איננו קשור בנדר. הוא לא עסקה), הנדר איננו אסור בתנ"ך.

ובכל זאת, ההסתייגות של כותבי התנ"ך מנדרים, היא ברורה וגלויה לעין. לדעתי הסיבה לכך היא שהנדר הוא תמיד  עסקה שבה האדם מבקש לכפות את רצונו על אלוהים. הוא תמיד עסקה שבה הנודר מתחייב לשלם לאלוהים את הדבר היקר ביותר שביכולתו של האדם לשלם.

            בפרק זה הלכנו אל הקצה. אל התפיסה הפטאליסטית שבייסודה עומדת האמונה שאי שם בשחר הבריאה הניח האל את המסילה ואת הפסים שעליהם דוהר הקטר ההיסטורי למן ראשית הימים ועד לקץ הימים. ושהנדר הוא האמצעי היחיד שביכולו של האדם לגרום לאלוהים להסיט את הקטר ממסילתו. 

      בפרק זה הדגשנו מספר נקודות חשובות. הראשונה היא התפיסה המובילה בתנ"ך, שאומרת שבניגוד למה שאנחנו מוצאים בטרגדיות היווניות, האדם מישראל כן יכול להשפיע על גורלו. באם הוא ימלא את כל המצוות שנתן לו אלוהים, אזי אלוהים ירעיף עליו מכל טוב הארץ. אך אם בזדון ליבו הוא יבחר להפר את החוקים,  אזי אלוהים יעניש אותו ללא רחם. ולבסוף, גם האופצייה של חזרה בתשובה, יכולה להשפיע על אלוהים להטות לטובה את כף החובה.  

         הנקודה השנייה שבה התמקדנו כאן, סותרת את הראשונה.  הגישה הדטרמניסטית שאומרת שהאדם כפות לגורלו ושאין ביכולתו לשנות את גורלו, כפי שאנחנו מכירים מהטרגדיות היווניות, חלחלה גם היא לתנ"ך. הגישה הזו מתעלמת לחלוטין ממידת צדיקותו, או רשעותו של האדם, שעליה מבוססת כל תפיסת הגמול בתנ"ך.

לפי גישה זו גורלו של האדם נקבע אי שם בראשית הימים, ובהגיע היום שבו הגורל צריך להתממש – הוא יתממש. והנדר, העסקה האולטימטיבית, היא האמצעי היחיד, והנואש, שבאמצעותו יכול האדם  לעצור את הקטר הזה מלהגיע ולדרוס.

           כותבי התנ"ך הביעו הסתייגות ברורה מכריתת נדרים ומכל ניסיון לשנות את החלטתו של אלוהים. יחד עם זאת הם לא אסרו באופן גורף עסקה זו.

הם אסרו אותה באופן מוחלט כאשר הנדר התייחס לקורבן עולה. כלומר, לרצח פולחני שבו העולה הוא הבן, או הבת של הנודר.

          רצח פולחני נחשב תועבה והוא אסור לחלוטין, ובכל זאת הדוגמאות שנתנו רומזות לכך שבמצבי קיצון החמורים ביותר, גם פולחן מבעית זה התקיים.

הדוגמאות שבידינו רומזות לכך שהיו מלכים שקיימו פולחן זה בימי מלחמה,  כאשר ידעו בוודאות שממלכתם עומדת בפני תבוסה והרס.

ובמקרים שבהם האמין המלך שיש לו עוד מוצא אחד ואחרון להציל את ממלכתו, הוא בחר להציל את ממלכתו בתמורה לחיי בנו, או בתו. בנקודת הקצה שעל פי התהום, היו מלכים שהיו מוכנים

לשלם את המחיר האולטימטיבי שעומד בניגוד לטבע האנושי, ובניגוד לרחשי ליבו של כל אדם כלפי ילדיו.

        מבחינתנו הנדר של יפתח מרתק דווקא בגלל הפן הפסיכולוגי שלו. יפתח לא היה מלך שביקש להציל את ממלכתו. הוא גם לא ביקש להציל את זקני הגלעד או את אחיו ששנאו וגירשו אותו מעליהם. יפתח, היה אדם מנודה, שחי בשולי החברה שמבחינתה הוא היה שקוף וחשוב כמת. יפתח  ביקש להציל את עצמו, ולשם כך הוא היה מוכן לשלם את המחיר האולטימטיבי ובלבד שיוכל לחזור כמנצח אל החברה ואלה המשפחה שהשליכה אותו אל התחתית.

לפני סיום

לפני שנסגור את המיקרופונים, עלינו להזכיר במילה אחת שהתנ"ך מתייחס גם לנדרי נשים, דוגמת הנדר שנדרה חנה, אמו של שמואל, שלה נקדיש פרק מיוחד.

וכל שנגיד כרגע בעניינה, הוא שחנה נדרה את נדרה משום שמבחינתה, מנקודת המבט שלה, היא ידעה בוודאות שהיא אישה עקרה ושלעולם לא תוכל להרות וללדת ילדים – ובימים שבהם חייתה, אישה עקרה הייתה חשובה כמת. היא הייתה חרפה לעצמה ונטל על בעלה ועל משפחתה. אישה עקרה חייתה על סף התהום, וחנה חייתה על סף התהום, והנדר שנדרה, בדיוק כמו זה שנדר יפתח, נועד להציל אותה. אותה בלבד.

ועד כאן לפרק זה, שלום שלום …

קרדיטים

את אות הפתיחה היפיפה של התכנית, כמו גם את המוטיב המוסיקאלי, כתבה והלחינה השחקנית אורנה כץ (לבדוק עם שרון עניין זה).

אנחנו שוב חוזרים ומבקשים שתעזרו לנו לבסס את התכנית שלנו ושתשתפו אותה. היום, הפודקאסט שלנו, והפודקאסט דברי הימים שמגיש ד"ר אילן אבקסיס, הם שתי התכניות היחידות בארץ שנותנים תשובה היחידה לכל המדברים בשם התנ"ך, שרובם המכריע הם אנשים בעלי תפיסות משיחיות, שמאמינים שאלוהים דובר מגרונם.  כדי שאילן ואני נוכל להשמיע את הקול התנכי, ההיסטורי, אנחנו צריכים שהמאזינים שלנו ישתפו את התכניות שלנו. זה חשוב מאד ובבקשה, לחצו על המקש הנכון.

ועד כאן שלום שלום.

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.