המסע של אברהם ושרה לארץ כנען
כותבת : ד"ר ליאורה רביד
(פרק 2 מתוך 2)
פרק 13
. בפרק זה נחתום את שחזור המסע של אברהם, שרה ולוט מאור ההיסטורית, שמוכרת לרבים בשם אור כשדים, לארץ כנען, הלוא היא ארץ ישראל של ימינו.
בפרק הקודם אמרנו שהסופר המקראי צמצם את סיפור המסע לתוך כמה שמות יישובים שלא אומרים שום דבר לאף אחד. יתכן שמסיבה זו הרוב המכריע של חוקרי התנ"ך קבע שמדובר במיתוס קדום שמעולם לא התרחש במציאות.
וזה, בקצרה כל מה שאנו יודעים על המסע:
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ , וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן, בֶּן בְּנוֹ; וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ , אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ , וַיֵּצְאוּ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם אִתָּם…. וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן (בראשית יא , לא-לב). ציטוט קצר מפרק יב :
וַיֹּאמֶר אדוני אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ , וּמִמּוֹלַדְתְּךָ , וּמִבֵּית אָבִיךָ , אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. …. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו … וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה … וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה , מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית-אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם… וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.
המסע הסתיים כאשר אברהם, שרה ולוט חזרו ממצרים. לוט התיישב בסדום, אברהם ושרה התיישבו בחברון.
כזכור, תרח הלך לעולמו בחרן, ונחור ומלכה נשארו לחיות בחרן. ולפיכך בהמשך דברינו נתייחס לאברהם, שרה ולוט, שעשו את כל הדרך מתחילתה ועד סופה, כמייצגים את משפחת ההולכים כולה.
בפרק הקודם הוצאנו את שמות היישובים מהאריזה שלתוכה נדחקו ופרסנו אותם על המפה (אטלס). חישוב המרחק בין הישובים גילה שאברהם וחבורתו הלכו כ-3500 ק"מ, ושמסלול ההליכה עבר דרך דרכים ראשיות שהיו בשימוש נרחב בעולם הקדום. חתמנו את הפרק הקודם בשאלה הגדולה שתעמוד במרכז הפרק הזה: האם ניתן לעבור 3500 ק"מ בתקופת חיים אחת?
כן, או לא?
התשובה שנקבל תקבע אם אכן מדובר במיתוס חסר כל בסיס היסטורי, או שלפנינו מסע שעובר את מבחן הייתכנות ההיסטורית. ושלכן, ששלושת ההולכים יכלו לעשותו בתקופת חיים אחת, בדיוק כפי שנטען בספר בראשית.
כדי שנוכל לענות על השאלה שהצבנו, נתחיל בכך שנחזור כ-4000 שנים אחורנית, וננחת באור, או אור כשדים, בסביבות שנת 1800 לפנה"ס. כלומר, עלינו להגיע ליום צאתם של אברהם ובני משפחתו למסע.
ואחרי שעשינו זאת, עלינו להשיב על שתי שאלות קטנות:
1. כיצד נערכה משפחה שחייתה לפני כמעט 4000 שנה לפני צאתה למסע כל כך ארוך? איזה ציוד לקחה איתה?
2. האם הם הלכו ברגל , או רכבו על גבי חמורים, גמלים, ג'יפים, טיסה מבגדד לנתב"ג ??
כל תשובה שנציע תאפשר לנו לחשב כמה זמן לוקח לעבור מרחק פעוט, משהו כמו בין הבית למכולת השכונתית, של 3500 ק"מ.
חמורים ועִזים
השאלה הראשונה שעלינו להתמודד איתה היא כיצד נערכה המשפחה לפני צאתה למסע כל כך קשה וארוך?
אמת ידועה לכול היא שהשגת מים ומזון הינה הבעיה הקשה ביותר שניצבת בפני כל מי שיוצא למסע באזורים השחונים של ארצות המזרח (** גם מסע אל הקוטב הוא מסע לאזור צחיח).
יש דרכים שלצידם יש מקורות מים, ויש מזון שניתן ללקט בדרך: כמו שעורה, פירות, שורשים וקצת ציד – אלא שזה מזון מקרי שלא תמיד נמצא, ובטוח שלא נמצא לאברהם, שרה ולוט בימים שבהם חצו את ארץ ישראל מוכת הבצורת ואת מדבר סיני.
המסקנה המתבקשת מדברים אלה היא שלא ניתן להתבסס על מציאת מזון שניתן ללקט בדרך, ולכן על ההולכים היה להתבסס בעיקר על מזון שאותו נשאו עימם, כגון חיטה ותמרים שמספקים פחמימות, סוכרים, ושמן זית שגם לו ערך תזונתי גבוה. (וכן, שהיה עליה להצטייד במים כאשר חצתה את ארץ ישראל ולפני כניסתה למדבר סיני)
כבר ממבט ראשון ברור שסל מזון שכזה, שאנחנו יודעים בוודאות שהיה בנמצא בזמנו של אברהם (*** לוחות החימר שנמצאו במסופוטמיה מציינים מזונות שונים ***) לא מספק את אבות המזון ההכרחיים לקיומו של גוף האדם. חסרים בו חלבונים (=פרוטאינים) וסידנים, שמחסור ממושך בהם היה מכניס את המשפחה, ובמיוחד את שלושת ההולכים שעשו את כל הדרך מתחילתה ועד סופה, למצב של תת תזונה חמורה ומעמיד את חייהם בסכנה גדולה.
וזו הזדמנות להודות לחבר יקר שלי, ד"ר דורון ארד, שהתנדב מרצונו החופשי לחזור 4000 שנים אחורנית ולצאת למסע כרופא מלווה, שהחכים אותי בעניין זה…
הצורך לפתור את המחסור בחלבונים ובסידנים מוביל אותנו היישר אל חיה קטנה ומופלאה: העז הערבית, הקטנה והשחורה, חברתם הנאמנה של הנוודים ושל כל מי שכילה את חייו בדרכים לפני עידן חנויות הנוחות וכרטיסי האשראי. מכיוון שעדר עזים קטן היה המקור היציב היחיד שיכול היה לספק למשפחה מעט סידנים חלבונים, ביכולתנו לקבוע באופן חד משמעי מספר עזים צעדו בגאון בראש השיירה.
** למה לא פרות או כבשים שנותנות הרבה יותר חלב ובשר מכמה עזים כחושות?
התשובה היא שהפיזיולוגיה של פרות וכבשים לא מתאימה למסלול ההליכה הנוראי שתיארנו בפרק הקודם.
פרה, או כבשה, שתאלץ לטפס דרך המצוקים האדירים שבמעלה נהר הפרת שמחבר בין אור לבין חרן, תשבור את הרגליים שלה בתוך שעה אחת. ופרה, או כבשה, שתכנס בבוקר למדבר סיני, תוגש כסטייק לארוחת צהרים.
העז הערבית באמת מייצרת חלב בכמות פחותה בהרבה מזו של הכבשה או הפרה, אך היא מסוגלת לצעוד מרחקים ארוכים ולטפס על הרים ועל מצוקים.
העז היא מלכת המדבר, ואפילו בתנאי מצוקה קיצוניים שבהם היא עצמה בקושי שורדת, היא עדיין מצליחה להפיק כמה טיפות חלב כדי להחיות בהם את נפשם של אנשי המדבר.
ובשל סגולותיה, כבר אלפי שנים היא בת לווייתם הקבועה של הנוודים, ולכן ביכולתנו לקבוע בוודאות שמשפחת ההולכים שלנו לקחה עימה עדר עִזים קטן, שכאמור היה המקור היציב והיחיד שסיפק לה מעט סידן וחלבונים.
ברור שחשיבות העדר לשרידות ההולכים הפכה קריטית בימים שחצו את ארץ כנען מוכת הרעב ואת מדבר סיני הצחיח. בלעדיו סל המזון של המשפחה היה מתדלדל עוד יותר, והמצוקה הקיומית שלהם הופכת הרת אסון.
אחרי שסיכמנו שהמשפחה התבססה בעיקר על מזון שלא ניתן ללקט בדרך, כגון חיטה, שמן זית ותמרים שאותו, ועל עדר עזים קטן וכחוש – וכן שמילאה מים בנאדות, ביכולתנו להתקדם אל השאלה הבאה: האם הם הלכו ברגל או רכבו על גבי גמלים, סוסים…ג'יפ ?4×4
אם המסע שאותו אנחנו מנסים לשחזר היה יכול היה להתרחש במציאות, אזי ככל הנוודים, גם בני המשפחה שלנו הלכו ברגל וחמורים נשאו את המטען שלהם.
חמורים היו בהמות המשא בזמנו של אברהם ועוד הרבה קודם לכן. חמורים צעדו במשך אלפי שנים בראש השיירות שחצו את נתיבי הסחר של המזרח הקדום , ולפי התנ"ך הם ליוו את יוצאי מצרים בימים שחצו את מדבר סיני בדרכם לארץ כנען.
זאת ועוד, החמור נזכר בתנ"ך עשרות פעמים, דבר שמלמד על התפקיד החשוב שמילא במשקי הבית של החברה הקדומה.
החמור הקטן והאפרפר הוא ברייה חזקה ובעלת כושר שרידות גבוה ויכול להתכלכל ממעט מים ועשב יבש. ומכיוון שהחמור היה בהמת המסע היחידה בימיו של אברהם אנו רשאים לקבוע בבטחה שהמשפחה שלנו הטעינה את מטענה על גבם של כמה חמורים מסכנים ועלובי נפש. אין גם ספק שלפני הכניסה למדבר סיני הם העמיסו עליהם גם נאדות מים, שאותם מילאו מחדש במי בורות ובמי גבים.
לפני שנמשיך נסכם בקצרה את מה שאמרנו.
אמרנו שלפני צאתם לדרך, תרח ובני משפחתו הצטיידו בעדר עזים קטן, שהיה המקור היציב שסיפק להם מעט בשר וחלב = חלבונים וסידנים. וכן, שהם לקחו עימם כמה חמורים, שנשאו על גבם מעט ציוד ומזון שלא ניתן לאסוף בדרך, כמו חיטה ותמרים = פחמימות וסוכרים. ללא אבות המזון האלה, שהיו בנמצא בזמנם, החבורה הייתה נכנסת למצב של תת-תזונה קיצוני, עד סכנת חיים ממשית.
המסקנה המתבקשת מסיכום זה היא שהמשפחה הלכה ברגל.
והנימוק?
א. משום שעזים אוכלות תוך כדי הליכה. ב. רכיבה על גבי חמורים הייתה באה על חשבון הציוד והמזון שהיו נחוצים לעצם קיומם.
אלא שהקביעה שהמשפחה הלכה ברגל, מובילה אותנו להתנגשות חזיתית עם הטקסט המקראי.
ספר בראשית מספר שבימים שבאו בתום המסע ושבהם אברהם חי בישראל, הוא שלח את העבד שלו בראש שיירה של 10 גמלים לבני משפחתו של נחור אחיו, שנשאר לחיות בחרן, להביא ממנה כלה לבנו, ליצחק.
הכוונה לרבקה כמובן.
10 הגמלים ששלח אברהם לחרן, מעלים את האפשרות שהמשפחה רכבה על גמלים, ושהמסע שאנחנו מנסים לשחזר כאן, לא היה על סף השרידות, אלא מסע קצר ומהיר, שלא דרש הכנות מיוחדות. (** ואכן, ישנם ציירים שציירו אותם רוכבים על גמלים).
אלא שכאן מתעוררת בעיה קטנה: בזמנם של תרח ואברהם הגמל עדיין לא היה מבוית, ולכן הם לא יכלו להשתמש בו. ואם אנחנו רוצים להישאר נאמנים למציאות שהתקיימה בסביבות שנת 1800 לפנה"ס, אזי עלינו לשכוח מגמלים, פרות וכבשים – וגם מטיסה מבגדד לנתב"ג.
לדברי החוקרים , שרידי עצמות של גמלי פרא מלמדים שגמלים חיו במזרח הקדום כבר לפני יותר מ-40.000 שנים. אך עדויות ראשונות לכך שהאדם הצליח לרתום את הגמל לשירותו הן מסביבות שנת 1300 לפנה"ס לכל המוקדם, שהן כ-500 שנים לאחר זמנם של תרח ואברהם .
ואל השאלה מדוע התנ"ך מציין שאברהם שלח 10 גמלים לחרן, למרות שהגמל לא היה מבוית בזמנו – נחזור עוד מעט.
ימים של חנייה
ההחלטה להישאר צמודים למציאות שהתקיימה לפני כ-4000 שנים, מחייבת אותנו להסכים שהמשפחה הלכה ברגל, ולא רכבה על גבי חמורים או גמלים, דבר שהיה מפחית במידה ניכרת את סבלם בדרכים. ולאחר שהגענו להסכמה זו, עלינו לברר כמה זמן לוקח ללכת ברגל מרחק פעוט של 3.500 ק"מ? ואחרי שנברר פרט זה נוכל לחשב כמה שנים ארך המסע, ולדעת אם ניתן היה לעבור אותו בתקופת חיים אחת. או לא.
התשובה לשאלה שהצגנו מתחלקת לימים שבהם המשפחה התקדמה ממקום למקום ולימים שבהם עצרה ולא זזה ממקומה. שהרי גם ימי החניה נכללים בסך כל ימי המסע.
אמרנו קודם שהשגת מזון היא הבעיה הגדולה ביותר של הנוודים שלוקחים איתם לדרך את כל חייהם – ומי שעוקב בטלוויזיה אחרי מראות הפליטים שבורחים מארצות ערב ואפריקה לאירופה (העשירה והכלכלית), נוכח לדעת בעצמו שהציוד שלהם מסתכם בתרמיל שכל אחד מהם מסוגל לשאת. והמציאות הזו משקפת גם את משפחת ההולכים שלנו, אם כי לרשותה עמדו חמורים. אך היות שהמטען שלקחו היה מוגבל והתבסס על ציוד מתכלה, מובן שהיה עליהם לחדש אותו.
ועל השאלה כיצד מחדשים אספקה שלא ניתן ללקט בדרך, כמו חיטה, שמן זית ועוד כמה חפצים הכרחיים, יש תשובה אחת:
בסחר חליפין!
נבחן את הדברים.
הכלכלה הקדומה התבססה אך ורק על עבודת כפיים. העבודה בשדות ובמשקי הבית, חפירת תעלות להשקיית השדות (שלחין), סלילת דרכים ובניית ארמונות ומקדשים – כל אלה היו עבודות כפיים.
כלכלה שכזו זקוקה באופן טבעי לעובדים רבים. ואכן חוזי קנייה ומכירה של עבדים, וחוזים של חכירת עובדים ארעיים ותנאי העסקתם, הם מהנושאים המרכזיים שבהם דנים לוחות החרס שנמצאו במסופוטמיה. החוזים דנים גם בתנאי שכירות ובמשך זמן העסקת עובדים ארעיים (שלרוב היו אביונים). חלק מהחוזים הם למשך עונה חקלאית אחת (חמישה חודשים), ואחרים למשך שנתיים ואפילו שלוש שנים. (** למעשה מדובר באריסות, שהתקיימה באירופה של המאה ה-16 וה-17, שהנציג הכי מוכר לה הוא רובין הוד ששדד את העשירים וחילק לעניים את השלל***).
התשלום לעובד נקבע לפי זמן השכירות שסוכם עליו, והוא כלל שקי מזון יבש כמו חיטה ותמרים. במקרה שהעובד ובני משפחתו נשארו לעבוד מספר שנים רצופות, משכורתם כללה חליפת בגדים, נעליים, ראשי צאן אחדים ולעתים גם מטיל מתכת.
הצורך של השלושה למלא מחדש את שקי האוכל שלהם ולחדש ציוד שהתכלה הוא ברור ואיננו דורש הנמקה. מכיוון שהם לא יכלו לקחת איתם מזומנים, או לגהץ כרטיסי אשראי, הרי שאמצעי התשלום היחיד שעמד לרשותם היה כוח עבודתם.
ומכיוון שלא הייתה להם דרך אחרת לרכוש את מבוקשם, אנחנו חייבים להניח שהשלושה התקדמו דרך המשקים החקלאיים שהיו פזורים לאורך נתיב הסהר הפורה ושם הם השכירו את עצמם לעבודה, בין אם למשך עונה חקלאית אחת – ובין אם למשך שנה או שנתיים.
והיות והתשלום לעניים שעושים את המלאכות הקשות תמיד היה זעום, אנחנו רשאים להניח שימי החניה שבהם השלושה עצרו והשכירו עצמם לעבודה, היו רבים ומפרכים מהימים שבהם צעדו.
יש לקחת בחשבון גורמים נוספים שעצרו אותם במקומם, כמו תנאי מזג אוויר קיצוניים, סופות שלג בחרמון, או סופות חול במדבר סיני.
ימי הליכה
עכשיו, אחרי שהבהרנו שהצורך לרכוש מזון חייב את ההולכים לעצור במקומם למשך עונה חקלאית אחת, ואפילו למספר עונות רצופות, עלינו לברר מה היה המרחק שאותו עברו בכל יום של הליכה.
אמרנו שהעזים היו המקור היציב והיחיד שסיפק למשפחה חלבונים וסידנים , שמחסור ממושך בהם היה מכניס את ההולכים לתת תזונה חמורה עד כדי סכנת מוות.
ולפיכך, בימי ההליכה שבהם המשפחה התקדמה מנקודה א' לנקודה ב', עדר העזים הכתיב את קצב ההתקדמות- וזה המפתח שלפיו נחשב את דברינו הבאים.
עז מסוגלת לחצות הרים ומדבריות, אבל הליכתה אִיטית ומוגבלת לכארבע שעות ביום עם הפסקות רבות. בנוסף, העז נוטה להתפזר לכל הכיוונים בחיפוש אחר מזון, והצורך המתמיד לשמור שלא תלך לאיבוד, מאט גם הוא את קצב ההתקדמות.
בימים אידיאלים שבהם יש שפע של אוכל לאורך הדרך, נניח בהולנד, הכלכלה של העז מבוססת על מה שהספיקה לאכול במהלך היום שהייתה במרעה. בתנאים אידיאליים, העדר ילך לכל היותר 5 ק"מ ביום וילחך עשב תוך כדי הליכה.
אלא שהעדר שליווה את המשפחה שלנו לא זכה לצעוד בהולנד…
על העזים שלנו היה לטפס על המצוקים הענקיים שמתנשאים משני עברי נהר הפרת. היה עליהן לחצות את שרשרת הרי הלבנון, את ארץ כנען בשנות בצורת, ופעמיים את מדבר סיני. העובדה שאנחנו לא מדברים על תנאי הליכה אידיאליים אלא על תנאי הליכה מהגיהינום, והעובדה שהשרידות של ההולכים הייתה מותנית בבריאות העדר, מחייבת אותנו להפחית את קצב ההתקדמות מ-5 ק"מ ליום ל-2 ק"מ .בממוצע.
נכון שניתן להאיץ בעדר שיכפיל ואף ישלש את קצב התקדמותו – אך אם העזים יגמאו 10 ק"מ ביום במשך מספר ימים רצופים, הן לא תספקנה ללחך את כמות המזון הנחוצה לקיומן ואז הן ימותו ברעב, ולאחריהן יגיע תורם של בני האדם.
ניתן דוגמה שמוכיחה את דברינו.
התנ"ך מספר סיפור שמעטים זוכרים אותו, שלפיו יעקב ואחיו עשו נפגשו לאחר שנים ארוכות שבהן לא התראו. בתום הפגישה הציע עשו ליעקב שימשיכו ללכת יחד כברת דרך. יעקב סירב בנימוק שאם יאיץ בעדר שהוביל, העדר ימות עוד באותו יום :
"וַיֹּאמֶר [עשו] נִסְעָה וְנֵלֵכָה, וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו [יעקב] : אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת (עלות = עולות ימים. כלומר, גדיים ), וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. (בראשית לג , יג-יד).
מי שכתב את הפסוק הזה ידע שילדים קטנים וגדיים הם החוליה האיטית שמכתיבה את קצב ההליכה – וגדיים בוודאי ליוו את המסע שלנו.
חישוב משך המסע
כל צורת החישוב שעשיתי (ובעיקרון הלכתי על הקו המחמיר) הובילה אותי למסקנה שעל כל יום הליכה שבו התקדמה המשפחה כ-2 קילומטרים בממוצע, היא חנתה בממוצע 3 ימים, שבהם השכירה עצמה לעבודה במטרה לרכוש את המוצרים ההכרחיים להמשך דרכה. או שעצרה בגלל פגעי מזג אוויר, עונת המלטות וכד'. ומכאן שבכל שנות המסע התקדמו שלושת ההולכים בממוצע כ-4 קילומטרים בשבוע.
** חשוב להדגיש שאנחנו כל הזמן מדברים על ממוצעים, ושבוודאי היו שבועות ארוכים שבהם ההולכים התקדמו מדי יום, וחודשים ארוכים שבהם חנו במקום אחד. ובוודאי היו ימים שבהם ההולכים התקדמו יותר מ-2 ק"מ ליום. אך היות שרק נקיטת הקו המחמיר יקבע אם המסע עובר את מבחן הייתכנות, עלינו להניח שלא רק שימי החניה היו רבים מימי ההליכה , הם גם היו מפרכים בהרבה.
חשבון פשוט אומר שאם נחלק 3500 ק"מ שהם מרחק ההליכה, ב-2 ק"מ ליום (=קצב ההתקדמות מנקודה א' לנקודה ב') – נקבל 1750 ימי הליכה רצופה וללא אף חניה, שהם כמעט 5 שנים.
את 5 השנים האלה נכפיל ב-4, שהם חיבור של 3 ימי חניה ויום הליכה. התוצאה שנקבל היא שהמסע מאור לארץ כנען ארך כ-20 שנים!
20 שנות מסע הם פרק זמן עצום, אך ניתן לעשותו בתקופת חיים אחת – ומכאן שקיבלנו תשובה לשאלה הגדולה שלנו: השחזור שעשינו והפרטים שהצגנו כאן ובפרק הקודם, נותנים לנו תשובה חיובית. ניתן לעבור 3500 ק"מ בתקופת חיים אחת!
יחד עם זאת, חשוב להדגיש שהעובדה שניתן היה לעשות את המסע בתקופת חיים אחת איננה הוכחה שהוא התרחש במציאות, אלא שוללת את הטענה שהמסע הוא מיתוס, משום שמיתוס הוא סיפור מעשה שלא יכול להתקיים במציאות.
אלא שבכך דברינו לא מסתיימים. ישנן מספר נקודות שהבטחנו לדבר עליהן, וזה הזמן לעשות כן.
הזכרנו קודם שהגמל בוית רק כ- 500 שנים לאחר ימיו של אברהם, ושהתנ"ך מספר שלאברהם היו לפחות 10 גמלים, שאותם שלח עם העבד שלו להביא כלה מחרן – את רבקה, כמובן (בר' כד).
איך מיישבים את הסתירה בין הטענה שאין גמלים, לבין הטענה שיש גמלים?
התשובה לשאלה מובילה אותנו לאחת הבעיות הסבוכות והמרתקות שבחקר המקרא והיא – מתי התנ"ך הועלה על הכתב.
ומכיוון ששאלה זו תמיד מרתקת, ומכיוון שהיא רלוונטית לנושא שלנו (וממילא אנחנו כמעט בכל תכנית מתייחסים אליה) נתעכב בקצרה על כמה פרטים חשובים.
החוקרים מסכימים שהתנ"ך איננו יצירה הומוגנית שכתב סופר אחד, אלא יצירה שסוקרת תקופה המתפרשת על פני כ-1350 שנים, שנכתבה על ידי מאות סופרים.
עוד טוענים החוקרים, שהתנ"ך הוא אסופה של המון סיפורים. לפעמים הסיפורים הם לא יותר ממספר מילים בודדות, שעברו במסירה שבעל-פה בין 700 ל-1000 שנים עד שהועלו לראשונה על כתב. וגם לאחר שהועלו על הכתב, הם הועתקו בכתב יד במשך מאות שנים נוספות, שכן זו הייתה הדרך היחידה לשמר כתבים עתיקים שנכתבו על קלף, והשיטה הזו נהגה עד המצאת מכונת הדפוס באמצע המאה ה-14 (יוהאן גוטנבברג) ועוד הרבה לאחר מכן.
לדבריהם, ספרות שעוברת במסירה שבעל-פה לאורך כל כך הרבה שנים נוטה להשתנות. יש להניח שכל מספר בשלשלת המסירה שינה פרט או שניים מהסיפור ששמע מקודמו. יתכן שפרטים אחדים פרחו מזיכרונו, יתכן שהוסיף פרטים מדמיונו ששיקפו את עמדתו הפרטית – והטלטלות האלה שבוודאי שינו את הסיפור המקורי, משליכות גם על הסיפור שלנו.
יש לשער שסיפור המסע, שהוא אחד הקדומים בתנ"ך, שעבר בעל-פה דורות רבים אינו זהה לסיפור שהועלה על הכתב מאות שנים מאוחר יותר. יתכן שהסיפור המקורי היה ארוך בהרבה, אלא שפרטים רבים ממנו נשכחו בחלוף השנים, וכל מה שנותר ממנו הוא שמות היישובים שמוזכרים בספר בראשית.
לעולם לא נדע.
החוקרים מודעים לכך שהגלגולים הרבים שעבר הטקסט המקראי מבטיחים שהנוסח המקורי של סיפורי התנ"ך (urtext) אינם מצויים בידנו. ולכן, הם עושים כל מאמץ לזהות אלו שכבות בטקסט שאותו הם בוחנים קדומות יותר, ואיזה חלקים הולבשו עליו בשלב מאוחר.
כדי לזהות את השכבה הראשונה והקדומה ביותר של סיפור מסוים, ואת השכבות שהולבשו עליה במרוצת השנים, פותחו כמה קריטריונים מהימנים למדי – והנה שתי דוגמאות שקשורות קשר הדוק לסיפור המסע.
אנחנו כל הזמן חוזרים ומכנים את אור כשדים בשם "אוּר" – ויש לכך סיבה טובה.
בפרק הקודם סיפרנו שאוּר ההיסטורית נוסדה בסביבות שנת 3500-4000 לפנה"ס.
במשך כ-3000 שנים שמרה אור על שמה המקורי, עד שבסביבות שנת 900 לפנה"ס, שהם בערך 900 שנים לאחר זמנו של אברהם, היא נכבשה על ידי קבוצה אתנית שנקראה "כשדים", ולמן אותו זמן היא הפכה ל"אוּר של הכשדים", כלומר "אוּר כשדים".
לו סיפורו של אברהם היה נכתב בסביבות שנת 1800 לפנה"ס, היא הייתה נקראת בשמה המקורי: אור, שכן הכשדים עדיין לא נכנסו לאופק ההיסטורי – וגם המילה גמל לא הייתה מוזכרת.
העובדה שבספר בראשית אוּר נקראת "אוּר כשדים", מעידה שהנוסח המצוי בידינו הועלה על הכתב לאחר זמנו של אברהם, ולאחר שנת 900 לפנה"ס שבה אור נכבשה בידי הכשדים. ובתקופה זו הגמל כבר היה בהמה מבויתת – ויקרה להחריד.
(** כלומר השימוש בשם אור כשדים והטענה שלאברהם היו גמלים משמשת כהוכחה שהטקסט הועלה לפחות 900 שנים לאחר זמנו של אברהם).
והדברים האלה מובילים אותנו היישר אל הקריטריון השני, שתומך בראשון.
הקריטריון השני אומר שאם אנחנו מוצאים בסיפור קטע שהוא בבירור מגמתי, או שהוא סותר את שאר חלקיו, אזי ביכולתנו לטעון שגם הוא תוספת שהושתלה בשלב מאוחר – והסיפור על 10 הגמלים ששלח אברהם לחרן, הוא דוגמה מצוינת לכך.
10 הגמלים שכביכול היו לאברהם, הפכו אותו באבחה אחת לאחד האנשים העשירים ביותר במזרח הקדום, שכן הגמל היה כל כך יקר עד שרק מלכים יכלו להרשות לעצמם להחזיקו.
מכל בחינה אנחנו רשאים להתייחס לבעלות על 10 גמלים, כאל הצהרת הון של אדם שברשותו צי של עשר מכוניות פאר, עשרה מטוסים פרטיים ועשר אחוזות המפוזרות ברחבי העולם – ואדם שכזה הוא איש עשיר מאד.
אין ספק שהמספר שסיפר שלאברהם היו גמלים, התכוון לתאר אותו כעשיר מופלג, אלא שאברהם ואביו לפניו היו אנשים עניים.
אם לתרח היו גמלים, כי אז הוא היה בעל אחוזה רחבת ידיים משל עצמו, ולא היה עליו לאסוף את בני משפחתו ולעזוב את אדמותיו ואת אור היפה והמשגשגת.
ואם אברהם היה איש עשיר הוא לא היה בורח למצרים מפני הרעב, ולא היה מתגורר עד סוף ימיו באוהל ומכתת את רגליו באזור באר שבע הצחיח, ונלחם בשכניו על כל טיפת מים. ומכיוון שהסיפור אודות 10 הגמלים סותר פרטים רבים בסיפורו, ומכיוון שהוא סותר גם את העובדה שבסביבות שנת 1800 לפנה"ס הגמל עדיין לא היה בהמה מבוייתת, אנחנו יכולים להתייחס לפרט זה כאל תוספת מאוחרת של אחד המעתיקים של הסיפור, שביקש לתאר את אברהם כאיש עשיר.
סיכום
דומה שהגיעה השעה להתעמת עם החוקרים שטוענים שסיפור המסע שנדחס לתוך כמה שמות יישובים הוא מיתוס חסר כל בסיס היסטורי. מיתוס שלא ניתן ללמוד ממנו דבר על עברנו.
נתחיל בכך שמראש אמרנו שאם נוכיח שהמסע עובר את מבחן הייתכנות, ושניתן היה לעשותו בתקופת חיים אחת, הרי שהוכחנו שהוא לא מיתוס. ועוד הקדמנו ואמרנו שההוכחה שהוא לא מיתוס מהווה הוכחה לייתכנות, אך לא לכך שהוא התקיים במציאות.
ועכשיו נחזור לדברי החוקרים.
הזכרנו קודם שהחוקרים טוענים שסיפורי התנ"ך עברו במסורת שבעל פה במשך מאות שנים, חלקם אפילו -1000 שנים, עד שהועלו לראשונה על הכתב.
החוקרים טוענים שהזיכרון ההיסטורי של האדם איננו מסוגל לשמר בזיכרונו כל כך הרבה שנים סאגות ארוכות ומפותלות.
טענה זו נכונה וצודקת , ואני בוודאי מסכימה לה. יחד עם זאת, קבוצה סגורה יכולה לשמר במשך 1000 שנים סיפור קצר מאד, שמכיל פרטים בודדים – כמו מספר שמות יישובים.
מבחינתי, דווקא כיווץ המסע למספר שמות יישובים, יכולה להצדיק את ההנחה באמתותו. משום שאם הסיפור הומצא בשלב מאוחר, הוא היה ארוך בהרבה, בדומה לסיפור על 10 הגמלים שאברהם שלח לחרן. ומכיוון שמדובר בתוספת מגמתית, הוא הסיפור הארוך ביותר אודות אברהם, שמכיל המון פרטים קטנים, שיחות ומחשבות – ואלה לא מצויים בסיפורנו.
בפרק הקודם ציינו שאחת "ההוכחות" של אלה שטוענים שסיפור המסע הוא מיתוס, היא שכמה מהישובים שדרכם עבר המסע, כלל לא התקיימו בזמנו של אברהם – הם צודקים כמובן, אלא שזו טענה מגוחכת.
מה שחשוב הוא מסלול ההליכה, התוואי של הדרך. מכיוון שהדרך תמיד קודמת ליישובים שקמים לצידה, ומכיוון שמסלול ההליכה שדרכו עברו ההולכים היה בשימוש מאות שנים לפני ואחרי זמנו של אברהם, ומכיוון שהסיפור נכתב בדיעבד, ברור שהמספר השתמש בשמות היישובים שבינתיים קמו לצידי הדרך ושהיו מוכרים בזמנו.
נקודה נוספת, שאף היא חשובה מאד, מתייחסת למיתולוגיות של בני העמים הקדומים, ועל כך העירה חוקרת גדולה בשם פרופ' שרה יפת.
יפת טענה בצדק שהמיתולוגיות הקדומות מתארות את אבות האומה כמי שנולדו בארץ מולדתם. האבות המייסדים תמיד מתוארים כגיבורים שניחנו בכוחות על טבעיים, מעין חצי אלים. הם היו מלכים או מנכבדי הארץ, או אנשים עשירים מאד כמו גלגמש הבבלי, אודיסס היווני ורבים רבים אחרים.
אברהם ושרה הם אנטי המיתוסים הקדומים !
יפת שאלה : איזה עם סיפר שאבותיו המייסדים היו אנשים עניים שנולדו בארץ זרה ורחוקה, שלא הייתה להם כל זיקה לארץ שאליה הלכו?
ואני מוסיפה לשאלתה: למה כותבי התנ"ך שהעלו על הכתב ספר כל כך מגמתי שימרו רסיסי זיכרונות מעיראק, אם הם לא היו אמתיים? למה לתאר דמות חשובה כאברהם, כנווד עני וחסר בית שחיפש מקום לשבת בו, אלא אם זו הייתה האמת שעברה במסורת במשך מאות שנים? ולמה לתאר את שרה, כעקרה מסכנה ומושפלת, ולא כאחת מאלות הפריון הנועזות שמאיישות את פנתיאון האלים?
ולבסוף, למה כותבי התנ"ך תיארו את שרה ואברהם באופן כל כך ארצי ופשוט, אם הם היו גיבורים מיתולוגיים.
אני מודה שמעולם לא הבנתי את החוקרים – והם רבים וצעקנים – שטוענים בתוקף שהתנ"ך הוא יצירה גאונית, אך שכל הכתוב בו הוא בדיה שלא הייתה ולא נבראה – איזו מן איוולת זו?
איך אפשר לדבר על יצירה גאונית, ובאותה נשימה לטעון שכותביה לא ידעו להבחין בין אמת לבדיה?
למה לא להניח שסופרי התנ"ך, בדיוק כמונו, רצו להנחיל לבניהם את זיכרון עברם, ולשמר את הירושה שקיבלו מאבותיהם? האם העובדה שהם הוסיפו לזיכרון הריאלי גם אלמנטים מגמתיים, מפריכה את השכבה הריאלית שעליה התבססו??
זהו, הגיעה השעה לסכם את המהלך שעשינו בשני הפרקים האחרונים.
סיפור המסע מאור, או אור כשדים, לארץ כנען, נקבע בזיכרון ההיסטורי כקו פרשת מים שמפריד את העולם הפגאני מהעולם המונותאיסטי, שמאמין בקיומו של אל אחד בלבד. האמת כפי שהראנו כאן, מורכבת בהרבה – ואיתה אנחנו מתמודדים בכל תכנית ותכנית בפודקאסט של התנ"ך.
השאלה הגדולה שהוציאה אותנו לדרך הייתה: מה מסתתר מאחורי שמות היישובים שדרכם הלכו תרח, אברהם ושאר בני משפחתם.
כדי לענות על השאלה שהצבנו לעצמנו, היה עלינו לפרוס את שמות היישובים האלה על פני מפה היסטורית רחבה, ולקחת בחשבון עשרות פרטים שהתנ"ך לא מזכיר (כמו כמה ק"מ הולכת עז ביום …).
החשיבות הגדולה של השחזור שעשינו כאן, הוא לא בכך שחיזקנו את הפן התיאולוגי שמוכר לכולם ; אלא בכך שהראנו שסיפור המסע מונח על תשתית ריאלית והגיונית, ושלכן אנחנו יכולים להניח שהוא משמר משהו על עברם של אבותינו הקדומים ושעל כן הוא מספר משהו מ-DNA של כל אחד מאיתנו.
מכל בחינה זהו סיפור שראוי להכרה ולהערכה – והגיע הזמן שיזכה לה.
