12: המסע של אברהם ושרה לארץ כנען

בפרק זה השחקן שרון אלכסנדר ואני מבררים מה עומד מאחורי רשימת שמות היישובים שדרכם עבר המסע של אברהם ושרה מאור (כשדים) לארץ כנען.

מרבית חוקרי התנ"ך נחושים בדעתם שהמסע הוא לא יותר מאשר מיתוס שהתקדש בתודעה היהודית והנוצרית. אלא שככל המיתוסים, גם הוא לא התרחש במציאות ולכן הוא חסר כל ערך היסטורי.

בשני הפרקים הבאים שרון ואני בוחנים מחדש עמדה נחרצת זו. האם יתכן שהחוקרים פספסו משהו? האם יתכן שמאחורי רשימת שמות היישובים שדרכם עברו ההולכים, מסתתר מסע הירואי, אמפירי, שעובר את מבחן ההיתכנות ההיסטורית?

מיתוס, או היסטוריה?

תמליל הפרק

המסע של אברהם ושרה לארץ כנען

כותבת: ד"ר ליאורה רביד

(פרק 1 מתוך 2)

פרק 12

שני הפרקים הבאים יוקדשו לשחזור המסע של אברהם, שרה ולוט מאור ההיסטורית, שמוכרת לרבים בשם אור כשדים, לארץ כנען, היא ארץ ישראל של ימינו.

מסע, שאולי הוא  בכלל מיתוס חסר כל בסיס היסטורי, ואולי שמות היישובים שדרכם עבר המסע ושנזכרים בספר בראשית, מסתירים בחובם את אחד המסעות החשובים ביותר בתולדות ישראל.

היסטוריה או מיתוס?

      לפני שנארוז את התרמילים ונצא לדרך בעקבותיהם של ההולכים,  עלי לציין שפרק זה הוא הקלטה חוזרת להקלטה שנעשתה לפני שנים אחדות.  ואחת הסיבות להקלטה החוזרת, היא שפרק זה היה אחד הראשונים שכתבתי במתכונת של פודקאסט, ושאני מקווה שבמהלך השנים למדתי לכתוב טוב יותר.

וסיבה נוספת היא שאני רוצה שבפודקאסט שלי יישמרו כל הקלטות שעשיתי בעבר.

ואחרי גילוי נאות זה נצא  בעקבותיהם של אברהם ובני משפחתו.

מחבר, או מחברי, ספר בראשית דחסו את סיפור המסע שמוכר בשם "המסע של אברהם לארץ כנען" לתוך מספר שמות יישובים שדרכם עברו ההולכים.   נצטט את הדברים מתוך ספר בראשית, פרק יא:  

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ , וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן, בֶּן בְּנוֹ; וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ , אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ , וַיֵּצְאוּ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם אִתָּם…. וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן (בראשית יא , לא-לב).

      ובמילים פשוטות, מסיבה לא ידועה אסף תרח, אביו של אברהם את בני משפחתו ועזב את אור כשדים, שמעכשיו נכנה אותה בשם 'אור' בלבד (ואח"כ נסביר מדוע), במטרה להגיע לארץ כנען. המשפחה הגיעה לעיר בשם חרן – ושם תרח הלך לעולמו.  כעבור זמן לא ידוע, נגלה אלוהים לאברהם וציווה עליו להמשיך ללכת לארץ כנען. ציטוט קצר מפרק יב :  

וַיֹּאמֶר אדוני אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ , וּמִמּוֹלַדְתְּךָ , וּמִבֵּית אָבִיךָ , אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. …. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו … וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה … וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה , מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית-אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם… וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.

לדברי הכתוב, מששמע אברהם את הצו האלוהי, הוא, שרה ולוט, עזבו את חרן והמשיכו ללכת. הם הגיעו לארץ כנען, היא ארץ ישראל של ימינו,  וחצו אותה והגיעו לנגב. ומכיוון שבימי בואם פקד רעב קשה את הארץ, המשיכו השלושה ללכת והגיעו למצרים, שהייתה אסם התבואה של המזרח הקדום.

אנחנו לא יודעים כמה זמן הם שהו במצרים, מה שבטוח הוא שבאחד הימים הם חזרו לארץ כנען. לוט פנה לסדום שהייתה נווה מדבר, ואילו אברהם ושרה המשיכו ללכת עד שהגיעו לאלוני ממרא, שמה הקדום של חברון, ושם הם התיישבו. ציטוט קצר מפרק יג:

וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא  אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה – ובכך הסתיים המסע.

יש להודות שרשימת שמות היישובים שלתוכם נדחס המסע, לא אומרת שום דבר לאף אחד. במקרה הטוב היא נשמעת כמו כתב חידה בנוסח "מצא את המטמון", ששולחת את הפותר האמיץ להתרוצץ על פני כל הארץ. ויתכן שעובדה זו מסבירה מדוע  מרבית חוקרי התנ"ך סבורים שמדובר במסע שמעולם לא התקיים,  שהוא מיתוס קדום ושעל כן הוא חסר כל ערך היסטורי ושלא ניתן ללמוד ממנו כלום.

      יתכן שהחוקרים שמחזיקים בדעה זו צודקים. ויתכן שהעובדה שאין שום ממצא ארכיאולוגי, ולו בדל קטן שתומך בסיפור, מחזקת את עמדתם.

      ואחרי ששילמנו את מס השפתיים הנדרש והצגנו את עמדתם הנחרצת של מרבית החוקרים,  הגיע הרגע  לסובב להם את הגב ולהתעלם מדבריהם.

אנחנו נעשה כאן מה שאף חוקר לא עשה לפנינו.  אנחנו ננסה להבין מה מסתתר מאחורי כמה שמות היישובים שקראנו כאן.

אם יתברר שהמסע עומד במבחן הייתכנות ההיסטורית, ושעל כן הוא היה יכול להתרחש במציאות,  כי אז נוכל להסיר ממנו את התג "מיתוס" שהולבש עליו – וחוקר  שיוסיף לטעון  שמדובר במיתוס, יהיה חייב להוכיח את טענתו. ואם השחזור יעלה שמדובר במיתוס, כי אז נצטרף לדעת הרוב.

      לפני שנתחיל במלאכת השחזור, עלינו לשלם מס שפתיים נוסף, ולהקדים ולומר שלסיפור המסע יש משמעות תיאולוגית עצומה.  שכן לפי המסורת שנתקבעה אצל היהודים והנוצרים, המסע של אברהם היה מסע מעולמם של עובדי אלילים לארצו של האל האחד. ולכן  שתי הדתות מתייחסות אליו כאל קו פרשת מים המפריד בין העולם הפגאני שהאמין בקיומם של אלים רבים, לבין העולם הנשלט על ידי אל אחד.

      זאת ועוד, לאנשים שבאים מתוך תפיסת עולם דתית, המסע חשוב גם בגלל שמדובר בהתגלות הראשונה של אלוהים לאברהם, וגם בגלל ההבטחה לירושת הארץ הקשורה בהתגלות זו. לנוצרים המסע הזה חשוב מסיבה נוספת. לפי המסופר בברית החדשה, ישו שהיה צאצא של אברהם, נולד ומת בארץ ישראל, דבר שמסביר מדוע הצלבנים הגיעו לארץ ישראל וכמובן גם את הצליינות הנוצרית שמוסיפה להגיע הנה.   

אנחנו לא נעסוק כאן בשאלות תיאולוגיות.

אותנו מעניינת שאלה היסטורית אחת בלבד: האם יש ביכולתנו להוכיח שסיפור מסע שנדחס לתוך כמה שמות ישובים עובר את מבחן הייתכנות ההיסטורית, ושעל כן אולי הוא התקיים במציאות?

אנחנו רוצים לדעת האם היום בעידן הפוסט מודרני והפוסט חילוני, יש ביכולתנו להסתכל כמעט 4000 שנים אחורנית ולומר ששמות היישובים שקראנו מגלים  משהו על עברנו ועל עצמנו.  

כן או לא?

ואחרי שהגדרנו את המטרה שעומדת לנגד עינינו נצא בעקבות ההולכים.

מדוע עזב תרח את ארץ מולדתו?

אנחנו רגילים לדבר על המסע של אברהם לארץ כנען.  אלא  שלפי הכתוב, תרח יזם את המסע ועמד בראשו.  אברהם היה בסך הכל רק אחד מבני המשפחה שהסתפחו אל אביו:  

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ…וַיֵּצְאוּ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם אִתָּם…. וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן (בראשית יא , לא-לד).

מכיוון שאלוהים מעולם לא נגלה בפני תרח ולא הטיל עליו כל שליחות, ברור לחלוטין שגם לפי התנ"ך תרח לא עזב את ארץ מולדתו מסיבות דתיות (** ואנחנו ממילא לא עוסקים בשאלות תיאולוגיות במסגרת זו**). ולכן השאלה הראשונה שעלינו להשיב עליה, היא מדוע אסף תרח את בני משפחתו ועזב ארץ מולדתו?   

נקודת הזמן שהחוקרים מייחסים אליה את זמנם של תרח ושל אברהם, היא סביבות שנת 1800 לפנה"ס. והמקום שעליו אנחנו מדברים היא אור, או אור כשדים, שהייתה עיר ממלכה קדומה ששכנה על גבעה קטנה, סמוך לנהר הפרת בתחום עיראק של ימינו, לא הרחק מהמפרץ הפרסי.

      התנ"ך, יש להודות, מזכיר את אור באופן כל כך סתמי , עד שנדמה שלא היה ראוי להזכירה , אלמלא ממנה יצא המסע הגדול. 

האמת , כמובן , הפוכה לחלוטין.

      חפירות ארכיאולוגיות מגלות שראשית ההתיישבות באור החלה בסביבות שנת 3500-4000 לפנה"ס , ומכאן שבימיו של אברהם חגגה אור את יום הולדתה ה-2000. 

      הממצאים הארכיאולוגיים מגלים שאור הייתה עיר ממלכה חשובה, מן המפוארות והמפותחות במזרח הקדום. היא הייתה עיר נפלאה , תוססת , עשירה ומפותחת , ולא נחטא לאמת אם נשווה אותה לניו-יורק , ללונדון ופאריס של ימינו.

      באור נמצאו מבנים עצומים שהתנשאו לגובה של 20 מטר ויותר. על הקירות ועל העמודים של הארמונות והמקדשים חרטו האומנים הקדומים תחריטי טיח יפיפיים, ולאלה הוסיפו פסלים נהדרים, וציורים המספרים על מעשי גבורתם של מלכי העיר המהוללים.  ואכן, המוזיאונים החשובים ביותר בעולם מציגים לראווה תכשיטים נהדרים, וכלי נגינה, וכלי מלחמה מקושטים בזהב שיצרו האומנים שחיו באור ובערים הסמוכות לה. והאוצרות האלה מהווים עדות מרשימה וחד-משמעית לרמה הגבוהה של האומנים ומעבדי המתכות שיצרו אותן. 

      בכלל האוצרות יש למנות עשרות אלפי לוחות חומר שעליהם כתבו המלומדים בכתב שנקרא כתב "היתדות", שהוא הכתב הקדום ביותר בעולם (** שקודם לכתב העברי ב-4000 שנים ויותר).  והודות לכך שכתב היתדות פוענח , יש ביכולתנו לקרוא יצירות ומסמכים שכתבו אנשים שחיו כ-3000 שנים לפני זמנו של אברהם.

בניגוד קיצוני לאור היפה והמשגשגת, בזמנם של תרח ושל אברהם הייתה ארץ כנען פינה נידחת , עלובה ושוממה , ששכנה בקצה האחורי של העולם. פחות או יותר בדרך לשום מקום.

בארץ כנען חיו שבעה שבטים קטנים ועניים שנקראו בשם הקיבוצי 'כנענים'. וכך בשעה שבאור חיו המלכים בארמונות מפוארים, תושבי ארץ כנען העשירים הקימו בדוחק בתי אבן זעירים , ומרבית האוכלוסייה חייתה באוהלים. ובעוד שבאור ובערים הסמוכות לה פולחן האלים התקיים בבתי מקדש עצומים, עבודת הפולחן בארץ זו נעשתה מתחת כיפת השמים, על גבי מזבח קטן שהיה ציבור אבנים שנאסף ונערם ברגע אחד וננטש מיד בתום הפולחן – אברהם ורבים מגיבורי התנ"ך בנו מזבחות כאלה.

      הפער התרבותי והכלכלי בין אור העשירה ששכנה לצדו של נהר הפרת, לבין ארץ כנען הצחיחה והעלובה, מחדד את השאלה מדוע החליט תרח לעזוב את ארצו ולצאת למקום כל כך עני ומרוחק? 

כדי לענות על שאלה זו נצטרך תחילה לזהות את מעמדה הכלכלי של משפחתו.

אדמה והיררכיה חברתית

החיים הכלכליים של בני העולם הקדום התבססו על חקלאות, ולפיכך אדמה הייתה הנכס הכלכלי החשוב ביותר של האדם. ואפשר לקבוע בוודאות שעומדת בכל מבחן היסטורי, שבעלות על אדמה הייתה מדד מובהק לקביעת עושרו של האדם.

(** בעניין זה שום דבר לא השתנה. גם בימינו בעלות על ווילה מפוארת בהרצליה פיתוח וכפר שמריהו מעידה על מעמדו הכלכלי של בעל הבית **).  

      באופן טבעי את המקום הראשון בסולם העושר תפסו המלכים. המלכים היו בעלי הנחלות הגדולות ביותר והאנשים העשירים ביותר בארצם. כך היה בעולם הקדום , וכך גם בימינו. 

      שניים בסולם העושר היו הכוהנים שחלשו על המקדשים, שגם להם היו אחוזות רחבות ידיים. האלוהות במצרים ובמסופוטמיה (** את השם מסופוטמיה העניקו היוונים לעמים שחיו בין הפרת לחידקל. כלומר, עיראק של ימינו**) לא הסתפקה בגל אבנים קטן כמו המזבחות שהקים אברהם,  אלא פיתחה תאווה שאיננה יודעת שובע למקדשים עצומי מידות ולמתנות יקרות ערך – ושוב, גם בעניין זה שום דבר לא השתנה. הוותיקן, למשל, מחזיק אחוזות בכל רחבי העולם, והבנק שלו הוא אחד העשירים בעולם. (ותעודות ההכשר שמעניקים הבד"צים למיניהם מייקרים את סל המזון בישראל,  אך מכניסים הון עתק לגופים החרדים, והפכו את משפחתו של הרב עובדיה יוסף לאחת המשפחות העשירות בארץ). 

      את המקום השלישי בסולם העושר תפסו נאמניו של המלך ואנשי הצבא הבכירים שהמלך שילם להם באחוזות רחבות ידיים. 

במקום הרביעי נמצאו אזרחים בני מעמד הביניים , שהיו בעלים של שטחי אדמה קטנים. את המקום החמישי תפסה שדרה רחבה מאד של אביונים שהיו אזרחים חופשיים, אך מכיוון שהיו עניים לא הייתה להם אדמה משל עצמם. 

את התחתית החברתית תפסו כרגיל העבדים. 

      בזמנם של תרח ואברהם התקיימה עוד קבוצה חברתית גדולה – והם הנוודים. הנוודים חיו בדרכים ועברו דרך קבע ממקום למקום , כשהם נושאים על גבי חמורים את כל מטענם, ובאופן טבעי גם הם נמצאו בתחתית סולם העושר.

      עתה כשהסולם החברתי-כלכלי של תושבי מסופוטמיה עומד לנגד עינינו,  נראה שניתן לזהות  את מעמדם החברתי והכלכלי של תרח ובני משפחתו.

 כבר מלכתחילה ניתן לקבוע שעצם העובדה שתרח  אסף את משפחתו ויצא למרחקים, מלמדת על כך שלא הייתה לו אדמה משל עצמו.

ומדוע? 

משום שהחברה הקדומה הייתה חברה חקלאית שכל קיומה בא מהאדמה, ולא בכדי בעלות על אדמה הייתה המדד היחיד לעושר.

ואדם שחי בחברה שכזו לא היה נוטש מרצונו את הנכס הכלכלי הכי חשוב שבידו ויוצא יחד למסע ארוך אל הלא נודע. אדם שחי בחברה חקלאית, היה נשאר לחיות על אדמתו ולעבד אותה ולהנחילה לבניו אחריו.  

      ואם לתרח לא הייתה אדמה משל עצמו, משמע שהוא לא השתייך לרבדים העשירים  של החברה, שהחזיקו נחלות משל עצמם.

הוא לא היה מלך, הוא לא השתייך לחוג הכוהנים, הוא לא היה אציל ולא בעל אחוזה.

      האפשרות שנשארה פתוחה, היא שלפנינו משפחה שהשתייכה לאחד הרבדים הנמוכים בחברה.

יתכן שהיו עבדים שעזבו את ארץ מולדתם משום שנמלטו מאדוניהם,  אלא שאפשרות זו  לא נראית סבירה.  עבד שניסה להימלט ונתפס, היה מוצא להורג. או שהיה סופג כוויה שסימנה שהוא עבד נמלט. ואם בכך לא די, בני משפחתו היו מופרדים זה מזה ונמכרים למשפחות זרות. מכיוון שהתנ"ך מתאר את עקירת המשפחה כמהלך שקט ומתוכנן, ולא כבריחת עבדים חפוזה כמו בסיפור יציאת מצרים, אפשר לקבוע שהם לא השתייכו לרובד העבדים שחי באוּר.

      אפשרות נוספת היא שמדובר במשפחת  נוודים שעברה ממקום למקום, ולכן לא הייתה ברשותם אדמה. אלא  שגם את זו עלינו לדחות. לנוודים דפוס נדידה מובהק: נוודים "מסורתיים" הולכים בצורה מעגלית שתלויה בעונות השנה. הם תמיד חוזרים לאותם כרי מרעה ולאותם מקורות מים, שעל חזקתם הם מוכנים להילחם בחירוף נפש. מכיוון שהליכה מעגלית היא דפוס נדידה מובהק של חברת נוודים, ניתן לקבוע בבטחה שתרח ובני משפחתו לא השתייכו אליהם.

      המשפחה שלנו הלכה קדימה, תמיד קדימה, ומעולם לא שבה על עקבותיה – ודפוס הליכה כזה הוא מאפיין מובהק של מהגרים.

      הגירה בימי שלום, ופעמים רבות גם בימי מלחמה, היא כמעט תמיד כלכלית. מהגרים שמבקשים לשפר את מצבם יורים חץ לכיוון הארץ שאליה מבקשים להגיע ולעולם אינם שבים למקומם הישן. היות שדפוס זה חוזר על עצמו אין ספור פעמים במהלך ההיסטוריה, אנחנו רשאים להניח שזה גם המקרה שלפנינו.

      כלומר, ההנחה שתרח ובני משפחתו היגרו מאוּר היפה והעשירה, משום שקיוו להגיע למקום חדש שבו יפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות שלא נמצאו להם בארץ מולדתם, עומדת בכל מבחן היסטורי.  והיא יכולה להסביר מה עומד מאחורי הפסוק שקראנו קודם:

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ…וַיֵּצְאוּ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם אִתָּם…. וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן (בראשית יא , לא-לד).

ואם הסכמנו שלפנינו משפחת מהגרים שיצאה לדרך, משמע שהגענו לשלב שבו עלינו לפתוח אטלסים ולהתחיל לחשב את המרחק שבין היישובים שדרכם עברו.  ברגע שנדע את המרחק, נוכל לחשב כמה זמן ארך המסע  ואם ניתן היה לעשותו בתקופת חיים אחת כפי שעולה מהתנ"ך, וזו הרי השאלה הגדולה שלנו.

פרק ההליכה הראשון קובע שהמשפחה יצאה מאור והגיעה לחרן, שהייתה עיר חשובה ומשגשגת, שמלומדיה נודעו במזרח הקדום כאסטרונומים מחוננים  – ושם תרח הלך לעולמו. 

      השאלה הראשונה שעלינו לברר היא היכן חרן ומה המרחק בינה לבין אור ?

אור,  כבר אמרנו, שכנה בתחום עיראק של ימינו, לא הרחק מהמפרץ הפרסי. חרן שכנה, ועדיין שוכנת, בתחום תורכיה של ימינו, לא הרחק מהגבול המדיני שלה עם סוריה.

את שתי הערים  חיבר נהר הפרת, והמרחק ביניהן הוא כ- 1300 ק"מ. 

      האטלס מראה  דבר נוסף: ארץ ישראל, שאליה התכוון תרח להגיע, נמצאת ממערב לאור על אותו קו רוחב. לעומת זאת חרן, שהיא הרבה יותר גבוהה מאור, שכנה הרחק הרחק בצפון – מה שמלמד שבמקום שהמשפחה תלך מערבה לכיוון ים תיכון, היא הלכה 1300 ק"מ צפונה והתקדמה תוך כדי טיפוס במעלה הפרת.

      השאלה המתבקשת מנתונים אלה, היא מה ההיגיון לעשות עיקוף עצום וללכת 1300 ק"מ צפונה, רק כדי להסתובב אח"כ ולפנות דרומה?

למה לא ללכת בקו ישר ולהגיע לנקודה שנמצאת ממש ממול?

      שאלה טובה.

      והתשובה טובה עוד יותר.

ההתבוננות באטלס מספקת את התשובה:  הליכה בקו ישר לכיוון מערב הייתה מחייבת את המשפחה לחצות את המדבר הסורי שנמצא בין ישראל לבין עיראק. 

      המדבר הסורי הוא מפלצת איומה, זרוע אבני חצץ חדות (חמדות) שבהשוואה אליו מדבר סיני הוא אחו ירוק ושופע מים.  

את המדבר עוטפת מעטפת ענקית שנראית כמו קשת, שבה יש מים ולכן היא נקראת הסהר הפורה. בגלל אימת המדבר, שמי שנכנס אליו מצדו האחד, לא יצא מצידו השני, השיירות הקדומות הלכו דרך נתיב הסהר הפורה – וחצו את חרן, שהייתה אחת התחנות הצפוניות והחשובות ביותר לאורך הסהר. 

      מכל בחינה, דווקא העובדה שהתנ"ך מציין שהמשפחה הגיעה לחרן, מהווה עדות מאלפת לכך שהיא לא נכנסה למדבר הסורי שממנו לעולם לא הייתה יוצאת, אלא השתמשה באחת הדרכים החשובות ביותר במזרח הקדום.

מחרן לארץ ישראל.

אחרי 1300 ק"מ הגיעה משפחת ההולכים שלנו לחרן ושם הלך תרח לעולמו. ולאחר מותו התפצלו שני בניו.

 אברהם, שרה ולוט המשיכו בדרכם לכיוון ארץ כנען. ואילו נחור, אחיו של אברהם, ואשתו מלכה (Milkha), השתקעו בחרן.

נחור הקים משק צאן משגשג, מה שמוכיח שמבחינה כלכלית ההגירה מאור השתלמה לו היטב.  בעתיד, דרך הענף שהקימו נחור ומלכה  ייוולדו שלוש גיבורות חשובות שעליהן מספר ספר בראשית : רבקה, לאה ורחל (וכנראה שגם תמר).

      וכך, בימים שבהם התבסס נחור והפך איש עשיר, אברהם, שרה ולוט המשיכו ללכת וללכת ולהיטלטל בדרכים.

      בחרן שהייתה הנקודה הצפונית ביותר במסע לארץ, פנו השלושה לכיוון מערב והחלו לצעוד כ- 300 ק"מ לכיוון ים תיכון, עד שהגיעו לשרשרת הרי הלבנון, שארץ ישראל נמצאת מדרום להם. 

ומשהגיעו לשרשרת הרי הלבנון, היה עליהם לפנות דרומה ולחצות אותם, תענוג צרוף שעליו שילמו בעוד כ-470 ק"מ של הליכה. משירדו מההר, נכנסו השלושה לארץ כנען דרך השער הצפוני.

בנקודה זו עלינו לעצור לרגע אחד ולהזכיר שלפי התנ"ך אלוהים נגלה לראשונה בפני אברהם רק כאשר הוא הגיע לחרן יחד עם כל בני משפחתו. בחרן ציווה עליו אלוהים להמשיך ללכת "לארץ אשר יראהו", היא ארץ ישראל. ולכן רק החל מנקודה זו מקבל המסע גם משמעות של שליחות דתית. לפיכך ברור שמנקודת מבט תיאולוגית, ברגע שהשלושה ירדו מהרי הלבנון ונכנסו לארץ כנען, הסתיימה שליחותו של אברהם  –  אלא שהמסע בקושי  התקרב למחציתו…

      לרוע מזלם, השלושה הגיעו לארץ כנען בשנות רעב קשה, ולפיכך הם נאלצו להמשיך ללכת הלאה. וכך אומר הכתוב:

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּיכָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ (יב , י).

ועוד נאמר –

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם , בָּאָרֶץ , עַד מְקוֹם שְׁכֶם , עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; …. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה , מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל וַיִּסַּע אַבְרָם , הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.

המשפט "ויהי רעב כבד בארץ" מובן לכולם. מי שמכיר את משטר המים בישראל , יודע שרעב קשה פוקד את הארץ לאחר רצף של כמה שנים שחונות שבהן לא ירד גשם , ושכתוצאה מכך בורות המים והשדות התייבשו. (*** ואכן, שנות בצורת רצופות היו הגורם הראשון לרעב בחלק זה של העולם.(**

      ואחרי שהבהרנו נקודה זו, סיפור המסע באמת הופך חסר כל היגיון. היות שהגיאוגרפיה של ארץ ישראל לא השתנתה, ברור לגמרי שאם השלושה נכנסו לישראל מכיוון צפון, אזי הם הגיעו לאזור שהוא עשיר במים בהשוואה לשאר חלקי הארץ – ולכן היה עליהם להישאר במקומם ולהמתין עד ששנות הבצורת יחלפו. אלא שהשלושה המשיכו ללכת דרומה אל האזורים השחונים של הארץ – ואל הנגב , שהוא הראשון להיפגע בשנות בצורת:

….וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ (בראשית יב , א-י).

לשאלה מדוע השלושה לא נשארו בצפון הארץ יש לדעתי תשובה אחת והיא, שהם פעלו מחוסר ברירה, ולא מחוסר היגיון. 

      כבר אמרנו קודם שבימיו של אברהם חיו בישראל שבע קבוצות אתניות עניות שהתנ"ך מכנה אותן בשם הכולל כנענים.

הכנענים חיו באזורים העשירים במים של הארץ, שגם בשנות שפע הם דלים בהשוואה לאירופה. בימי בצורת הצטופפו התושבים ליד מקווי המים שעדיין נותרו בידם והשתדלו לצמצם את השימוש בהם למינימום הנדרש כדי להישאר בחיים.
אוכלוסייה שסופרת את טיפות המים האחרונות שנותרו בבארות ובנחלים איננה מקבלת בברכה אורחים זרים שמתדפקים על שעריה, אפילו אם אלוהים שְׁלחם.

ההיגיון נותן שתושבי הארץ הוותיקים לא הסכימו לחלוק את מעט המים שלהם עם אברהם ומשפחתו, ולכן הם דחקו אותם דרומה, אל האזורים השחונים של הנגב  – ומבט חטוף  במפת ישראל מגלה שההליכה לכיוון הנגב הוסיפה למסע עוד כ-270 ק"מ.

      משהגיעו השלושה אל הנגב, הם סבלו חרפת רעב כל-כך קשה, עד שלא נותרה להם ברירה אלא להימלט למצרים שהייתה אסם התבואה של המזרח הקדום. אך כדי להגיע מהנגב למצרים , היה עליהם לחצות את מדבר סיני – ועל כך הם שילמו בעוד 400 ק"מ . ומכיוון שהם חזרו ממצרים לנגב, הרי שאנחנו מדברים על מסע תענוגות שנמתח על פני                                  כ- 800 ק"מ הליכה במדבר, שהסתיים כאשר הגיעו לאזור סדום. בסדום  פרש לוט לדרכו והשותפות רבת הימים שהתקיימה בין השלושה הגיעה לקִצה.

ולקינוח : מסדום המשיכו אברהם ושרה ללכת עוד כ-100 קילומטר, עד שהגיעו לחברון ושם  סוף-סוף  עמדו מלכת (יג , יח).

סיכום  המרחק בין היישובים שהזכרנו מלמד שאברהם וחבורתו הלכו כ-3240 ק"מ. אך החישוב הזה מבוסס על מרחק שנמדד בקו אווירי – ואילו השלושה הלכו ברגל. ולכן אנחנו חייבים להוסיף לחשבון המרחק גם את עיקולי הדרך, את הטיפוס על ההרים ואת הירידה מהם. יש לקחת בחשבון טעויות בניווט, הליכות קצרות לבאר מים או כדי לאסוף את עדר העזים שהתפזר.  וכל הפרטים האלה, שאותם נצדיק מייד, הוסיפו למרחק ההליכה עוד                         כ-260 קילומטר. ולכן נראה שההערכה שהשלושה הלכו כ- 3500 קילומטר קרובה לאמת.

** יתכן שניתן להפחית קצת את חישוב המרחקים שעשינו. אך כדי שלא ייווצר חשש שעשינו לעצמנו הנחות, הלכנו בכוונה על המרחק המקסימאלי.

סיכום

נסכם את מה שעשינו עד כה.

פתחנו את הפרק הזה בשאלה: מה מסתתר מאחורי מספר שמות היישובים שלדברי התנ"ך דרכם עבר המסע מאור, או מאור כשדים, לארץ כנען?

וכמובן שאנחנו חייבים לברר אם כדברי הכתוב ניתן היה לעשות אותו בתקופת חיים אחת.  

      כדי לענות על שאלתנו, היה עלינו להשיב על השאלה מדוע המשפחה עזבה את ארץ מולדתה ויצאה לדרך?

מכיוון שאלוהים מעולם לא נגלה בפני תרח ולא ציווה עליו שום דבר, ברור שתשובה שמתבססת על נימוקים דתיים, לא באה בחשבון.  זאת ועוד, מכיוון שהמטרה שלנו היא לבחון אם המסע עומד במבחן הייתכנות ההיסטורית,  היה עלינו לתת תשובה שהיא נכונה מבחינה היסטורית.  

התשובה שהצענו, התבססה על מדד העושר שקובע שבעלות על אדמה, היא מדד מהימן שמלמד על מעמדו הכלכלי והחברתי של האדם, במיוחד כאשר אנחנו מדברים על חברה חקלאית שכל קיומה בא מהאדמה.  

      לדברינו, העובדה שתרח ובני משפחתו היגרו מארצם, מעידה שלא הייתה להם אדמה משל עצמם ולכן הם השתייכו לרובד האביונים שחי באור. והעובדה שהמשפחה עזבה את מולדתה במטרה לארץ חדשה, שלא הייתה לה כל זיקה קודמת אליה, חיזקה את ההנחה שלפנינו משפחת מהגרים ענייה.  והנחה זו עומדת בכל מבחן היסטורי ולכן לא ניתן להפריך אותה.

עוד אמרנו שמחבר ספר בראשית צמצם את סיפור המסע למספר שמות יישובים שדרכם עברו ההולכים, שמות שלא אומרים שום דבר לאף אחד.

אך ברגע שהצבנו את היישובים האלה על פני האטלס, ראינו שאברהם, שרה ולוט, שעשו את כל המסלול מתחילתו ועד סופו, השתמשו בדרכים ראשיות שהיו בשימוש נרחב בעולם הקדום (כולל ההליכה במדבר סיני) – ומכאן שהסופר המקראי לא בדה ממוחו מסלול דמיוני שלא מוביל לשום מקום.

      ואחרי שהבהרנו את הפרטים האלה, ואחרי שחישבנו שהשלושה הלכו כ-3500, ביכולתנו לקבוע ששמות הישובים שדרכם עבר המסע, מספקת לנו לא מעט אינפורמציה, שכל אחד יכול לבדוק את נכונותה.

עכשיו אנחנו מתייצבים אל מול השאלה הגדולה: האם ניתן לעבור בתקופת חיים אחת 3.500 ק"מ???

אפשר להניח שרבים מהמאזינים ששירתו בצבא יגידו שאם השלושה (שעשו את כל המסע) הלכו כ-30 ק"מ ביום, הרי שהם סיימו אותו בתוך ארבעה, אולי חמישה חודשים  –  אלא שאין טעות גדולה מזו !!!

      כפי שנראה בפרק הבא, המשפחה התקדמה בממוצע של 4 ק"מ בשבוע.

ומכיוון שאף מסוק לא הוריד לה מים ומזון, ומשאיות עם אספקה לא המתינו להם בנקודות החניה, הרי שאנחנו מדברים על מסע, שאם אכן התקיים במציאות, הוא היה מסע הרואי שעל סף המוות.

ועל השאלה אם ניתן היה לעשותו בתקופת חיים אחת, כפי שטוען התנ"ך, או שאכן מדובר במיתוס חסר כל בסיסי היסטורי, נדבר בפרק הבא.

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.