הספרים החיצונים – ספר טוביה
כותבת : ד"ר ליאורה רביד
פרק 11
גם הפרק שלפנינו מוקדש לאחד מהספרים החיצונים ששרדו בימינו. הכוונה לחיבור בשם 'ספר טוביה', שנקרא על שם טוביה, שיקח אותנו לעולם האגדות והפנטזיה. וכמקובל בפודקאסט של התנ"ך, אנחנו נספר סיפור שרק בודדים יודעים שאי פעם נכתב, שיפתח אשנב קטן לדרכי האמונה שהתקיימו בעולם רחוק שהיה, נשכח ואיננו. עולם שהוא חלק מהסיפור שלנו כעם וכקולקטיב.
רקע כללי:
לפני שנתקדם נגיד כמה מילים על הספר: ספר טוביה נכתב בסביבות שנת 350 לפנה"ס, ולדברי החוקרים הוא אחד הספרים החיצונים הקדומים ביותר ששרדו בידינו. הספר שרד בשלמותו בשפה היוונית, ועל הסיבה שבגללה רבם מהספרים החיצונים תורגמו ליוונית, נדבר בפרק הבא שיחתום את הסדרה שהוקדשה לספרים החיצונים.
בשלב זה נציין שבין המגילות הגנוזות שנמצאו במערות שבקומראן, נמצאו קטעים מהספר כתובים ארמית, שלפי בחנים לשוניים קבעו החוקרים שעברית הייתה שפת המקור של החיבור.
ועכשיו נעבור לסיפור המעשה שאירע לטובי (TUVI) לחנה אשתו ולבנם טוביה, שחיו לפני 2350 שנים.
שלושת בני המשפחה הקטנה השתייכו לשבט נפתלי, שהיה אחד מעשרת השבטים שהוגלו מארץ ישראל על ידי מלכי אשור. השלושה הובאו לעיר בשם נינווה, ששכנה סמוך לנהר החידקל, שבתחום עיראק של ימינו.
אבא טובי עשה חיל בנינווה, שהייתה עיר עשירה, מפותחת ומשגשגת מאד (עד שנפלה בידי הפורעים של דאעש שהשמידו את אוצרותיה וניתצו חפצי אומנות שהם פאר היצירה האנושית, שלעולם לא ניתן יהיה לשקמם).
לשם, לנינווה היפה, שהפכה בימינו לאיי חורבות, הובאה משפחתו של טובי, שכאמור עשה חיל בעסקיו ועד מהרה הפך איש עשיר מאד.
אך יותר ממידת עושרו, הייתה מידת צדיקותו ואמונתו הגדולה והשלמה באלוהים.
טובי, כך מסופר, נהג להאכיל את הרעבים ולהלביש את העירומים מבני ישראל, שגורלם לא שפר עליהם. והמצווה הגדולה ביותר שנזקפה לזכותו, הייתה הבאה לקבורה של מתים מגולי ישראל, שלא נמצא להם קובר.
בערב חג השבועות שהתקיים בשנה שבה מתרחש סיפורנו, ערכו שלושת בני המשפחה שולחן חג גדול, שעליו הניחו עליו מזונות רבים ומשובחים. משהיה שולחן החג מוכן, שלח אבא טובי את בנו טוביה אל השוק, לחפש יהודים רעבים, להזמינם לבוא לביתו ולהסב עם בני משפחתו אל שולחן החג.
עד מהרה חזר טוביה הצעיר וסיפר לאביו שראה בשוק גופת יהודי, שאין לה קובר, מושלכת על הארץ. ועוד בטרם טעם טובי מארוחת החג, הוא מיהר לצאת לקבור את המת – ועל הסכנה הגדולה שהייתה כרוכה במעשה זה, אנחנו חייבים להרחיב את הדיבור.
נושא הקבורה בתנ"ך ובעולם הקדום, הוא נושא מרתק שמחייב שנקדיש לו תכנית בפני עצמה. לצורך העניין שלפנינו, נסתפק בכך שנאמר שהתנ"ך מייחס חשיבות עצומה להבאת מתים לקבורה, ובאופן מיוחד להבאתם לקבורה בנחלת המשפחה שממנה באו.
נסתפק בדוגמאות אחדות ונתקדם,.
למשל, על קבורתו גדעון שהיה אחד השופטים שעליהם נכתב בספר שופטים:
וַיָּמָת גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעָפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי
(שופ' ח,לב).
על קבורתו של דוד נכתב בספר מלכים (מל"א ב,י):
וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד
וכשמת שלמה נכתב (יא, מג):
וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ רְחַבְעָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו
בניגוד לכך, השארת מת מוטל בחוצות ללא קובר, היא בין הקללות הקשות שבהן יעניש אלוהים את הפושעים שהפרו את מצוותיו והלכו בדרכי הגויים.
מחבר ספר דברים אמר את הדברים הבאים:
וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וְאֵין מַחֲרִיד (מחריד = מזיז אותה ממקומה. כח, כו)
מחבר ספר מלכים שקילל את ירבעם בן נבט כתב:
הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים, וְהַמֵּת בַּשָּׁדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי יְהוָה דִּבֵּר (מל"א יד,
וירמיהו ששפך את זעמו על בני ירושלים הנצורים אמר:
מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ, לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ , לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ …. וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ (טז, ד).
לדוגמאות שנתנו מצטרפות עשרות נוספות, שמוכיחות את הטענה שהתנ"ך (והיהדות עד ימינו) מייחסים ערך עליון להבאת המת לקבורה. וכן, שקללה גדולה היא להשאירו מוטל ללא קבורה, מופקר למאכל עוף השמים וחית השדה –
ועכשיו, הכל מתהפך !
כאשר אנחנו מרחיקים אל העת העתיקה ואל אזור אירן-עיראק של ימינו, הבאת המת לקבורה נחשבה פשע חמור ביותר – וזו הזדמנות טובה לומר תודה לד"ר תמר עילם גינדין, שהיא מומחית לאירן ומגישה את הפודקאסט המעולה – אירניום מועשר.
לדברי תמר, בני העמים הקדומים שחיו בחבל ארץ זה ראו בגוף המת מקור לטומאה החמורה ביותר – ובכך הם לא נבדלו מאיתנו.
אך בניגוד לעמדת התנ"ך, קבורת המת באדמה נחשבה על-ידם פשע חמור, משום שהיא טימאה את האדמה הקדושה.
ואם הושלכה הגופה אל המים, אזי היא טימאה את המים הקדושים.
ואם הושלכה לאש, היא טימאה את האש הקדושה.
לדברי תמר, היות שהאדמה, המים והאש נחשבו יסודות קדושים, אסור היה לטמא אותם. והדרך הנכונה לטפל בגוף המתים הייתה להניחם בראש מגדל גבוה, במקום שבו יהיו מאכל לעופות השמים, שיכלו את הרקמות הרכות. קבורת השלד, או פיזור העצמות, תעשה רק כעבור חצי שנה, כאשר השלד יתייבש לחלוטין ואז יחדל לטמא.
הנביא יחזקאל שחי במאה ה-6 לפנה"ס בבבל, מוסר עדות דומה לדברים אלה. וכך כתב הנביא ב'חזון העצמות היבשות' (לז):
הָיְתָה עָלַי יַד יְהוָה, וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה, וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד.
יתכן שהעצמות היבשות הורדו מהמגדל ופוזרו בבקעה שעליה דיבר הנביא. יתכן גם שמלכתחילה פונו המתים למקום זה. כך או כך, השלדים שאותם ראה יחזקאל בחזונו, לא היו טמונים באדמה – ואחרי שהבהרנו נקודה זו, נחזור לסיפורנו.
אבא טובי שחי בנינווה, נהג כמנהג התורה כאשר הביא לקבורה את המתים מישראל. אלא שמעשה זה נחשב פשע חמור בארץ שבה הוא חי – ועל שטובי שמר בגולה על מנהג אבותיו, הוא כבר שילם בעבר מחיר יקר. שכן מלשין הביא לידיעת המלך את נוהגו ואלמלא נמלט על נפשו, הוא כבר מזמן היה מוצא להורג.
עכשיו הדברים הולכים ומסתבכים.
אמרנו שהתנ"ך מייחס חסד עליון להבאת מת לקבורה. ובכל זאת גם הוא רואה בגוף המת מקור לטומאה החמורה שבטומאות.
פרק יט שבספר במדבר שעוסק בסוגיה זו, קובע שמי שנוגע במת, הופך בעצמו טמא למת.
הוא מטמא כל אדם וכל חפץ שבא איתו במגע . ומכאן ברור שלפי חוקי התורה, טובי שיצא בערב החג לקבור את המת, הפך טמא בעצמו. ומסיבה זו הוא לא חזר לביתו אלא נשאר בחוץ ונרדם לצד חומה כלשהי – ואז קרה לו אסון נורא : בשעה שישן, ציפורים שכושפו על ידי השד אשמדאי, שפירוש שמו הוא "שד החימה", (שספר הזוהר קובע שהוא שר השדים), הטילו את צואתן על עיניו, והוא התעוור. וכתוצאה מכך נפגעה פרנסתו וכל רכושו אבד, ומשפחתו הקטנה הפכה ענייה מרודה. ואלמלא יצאה חנה אשתו לעבוד בבתי עשירים, אפילו פת לחם לא נמצאה להם למחייה.
בימים שבהם איבדה משפחתו של טובי את כל רכושה, התרחשה טרגדיה נוספת בעיר רחוקה בשם אַחְמְתָא, שנמצאה בתחום איראן של ימינו (כידוע, לאירן ולעיראק גבול משותף).
באַחְמְתָא חייתה משפחתו של איש בשם רעואל, שאף הם השתייכו לבני שבט נפתלי שהוגלו מישראל.
לרעואל ולאשתו עדנה הייתה בת אחת ויחידה ושמה שרה. וביום שעליו אנחנו מדברים, התפללה שרה לאלוהים והתחננה בפניו שישים קץ לחייה.
על הנערה הצעירה והיפה, רבצה קללה גדולה ואיומה. השד אשמדאי (שהוא רואה ואיננו נראה),שכישף את הציפורים שהלשלשת שלהן עיוורה את טובי, התאהב בשרה וקבע את מושבו בחדרה – ורשע זה לא הניח לאף גבר להניח את ידו עליה.
ובשלב שבו עומד סיפורנו, שרה האומללה הספיקה להינשא שבע פעמים !!!
שבע פעמים היא נכנסה עם חתנה אל חדר כלולותיה, ועוד בטרם הספיקו השניים להחליף נשיקה ראשונה, התנפל אשמדאי על חתנה והרג אותו.
שרה הפכה אלמנה סדרתית והיא התחננה בפני אלוהים שימית אותה משום שידעה שהיא מקוללת. היא ידעה שקיים כוח זדוני, על טבעי, שלא ניתן לראותו, שהרג את כל חתניה עוד בטרם הספיקו לקיים עימה את מצוות ליל הנישואין.
שרה הבינה שהיא לעולם לא תינשא ולא תקים משפחה, ולעולם לא תלד בנים ובנות. ומכיוון שהייתה בת יחידה להוריה, לא יהיה המשך למשפחתה הקטנה.
שרה שכבר הייתה ללעג בפי המשרתות שעבדו בבית אביה, שהיו נחמדות אליה ואפילו הציעו לה להתאבד, התחננה בפני אלוהים שיעשה כעצתן, וישים קץ לחייה.
ועכשיו נחזור לסיפור המקביל, לטובי ולבני משפחתו שהתגוררו בנינווה.
בימים הקשים שבהם ירד טובי מכל נכסיו ומשפחתו הגיעה אל סף הרעב, נזכר טובי שעשרים שנים קודם לכן הוא הפקיד כסף רב (silver), בידי יהודי בשם גבאל (Gabael), שחי בעיר בשם רגא, שאף היא שכנה בתחום איראן של ימינו.
עתה הכסף היה נחוץ מאד לקיומה של המשפחה המרוששת, ולפיכך החליט טובי לשלוח את בנו להביא את הפיקדון. אלא שטוביה הצעיר לא הכיר את הדרך לרגא שנמצאה במרחק של ימי הליכה רבים מנינווה. ולכן ברור שתחילה היה עליו למצוא מורה דרך, שתמורת שכר טרחה נאות יסכים להוביל אותו אליה.
אך יצא טוביה לחפש מורה דרך, ומייד נקרה בדרכו יהודי בשם עזריה בן חנניה, שביקר ברגא פעמים רבות. ולא רק שעזריה הכיר את כל הדרכים המובילות אל העיר הרחוקה, הרי שבצירוף מקרים נדיר, הוא הכיר היטב גם את גבאל, האיש שבידו הפקיד טובי את כספו.
לאחר שהתברר שיהודי זה יהיה מורה דרך מצוין לטוביה, ולאחר שגם שכר טרחתו סוכם והוסדר, יצאו השניים לדרכם, אל רגא הרחוקה.
עכשיו, הכתוב מגלה לקורא פרט חשוב שנשמר בסוד כמוס מפני טוביה. עזריה בן חנניה, שהתייצב בפני טוביה כאילו היה אדם רגיל, לא היה איש רגיל. האמת היא שהוא היה המלאך רפאל, שאלוהים, בכבודו ובעצמו, הטיל עליו שליחות סודית. וכדי למלא את משימתו, הוא התייצב בפני טוביה והתנדב ללוות אותו לרגא.
ואחרי שגילינו למאזינים שעזריה בן חנניה הוא לא אחר מאשר המלאך רפאל, נחזור לסיפור.
השניים יצאו לדרכם ועד מהרה הגיעו לנהר החידקל, שהוא ונהר הפרת, הם שני הנהרות הגדולים שחוצים את עיראק.
משראה טוביה את המים הצלולים, הוא חש צורך בלתי נשלט, לרחוץ במי הנהר – ואך ירד למים, תפס אותו דג גדול ואיים לבלוע אותו!! אבל אל דאגה, עזריה שלנו תפס את הדג והציל את טוביה מפני גורל דומה לזה שהיה ליונה, שבילה שלושה ימים ושלושה לילות במעי הדג הגדול שבלע אותו.
לפני ששני גיבורינו צלו את הדג והתיישבו לאכול את בשרו, הורה עזריה לטוביה להוציא את הלב, הכבד והמרה, ולשמור אותם בכליו. ציטוט:
" ויאמר לו המלאך: נתח את הדג ולקחת את הלב, ואת הכבד, ואת המררה, ושים אותם למשמרת. ויעש הנער (הוא טוביה, כמובן) כאשר אמר לו המלאך, ויצלו את הדג ויאכלוהו. … ויאמר הנער אל המלאך: אחי, מה דבר הכבד, הלב והמררה של הדג?
ויאמר לו (המלאך): הלב והכבד, כי יפגע שד, או רוח רע באדם, ויקטירום (יעלו איברים אלה באש הקטורת) לפני האיש והאישה, ולא עוד יפגעו. [ואת] המררה ימרחו על איש אשר לו תבלולים בעיניו – ונרפא".
טוביה הצייתן עשה כמצווה עליו והשניים המשיכו בדרכם. לא חלפו ימים רבים והם התקרבו אל העיר אחמתא, ששכנה בחצי הדרך לרגא הרחוקה – וכפי שכולם כבר מנחשים, עזריה החליט לעצור בבית רעואל לחניית לילה.
שעה קצה לפני שנכנסו לבית רעואל, סיפר עזריה לטוביה שרעואל הוא איש עשיר מאד. ואם לא די בפרט מעניין זה, הרי שהוא גם קרוב משפחתו של טובי. ועוד גילה עזריה שבשמים נקבע שהוא, טוביה, ולא אף אחד אחר מלבדו, נועד לשאת את שרה ולרשת את כל הונו של אביה.
ברגע שטוביה שמע איזו נדונייה דשנה מצפה לו, התהפך ליבו בקרבו והוא התאהב בשרה היפה, שאותה מעולם לא ראה. אך מה שווה נדוניה דשנה אם נגזר שגורלו יהיה כגורל שבעת החתנים הקודמים? – וכך אמר :
ויאמר הנער אל המלאך: אחי, שמעתי כי ניתנה הנערה לשבעה [חתנים] וכולם מתו בחדר החופה; ואני יחיד לאבי, ויראתי פן אבוא ואמות כראשונים. כי שד אוהב אותה …. ועתה יראתי פן אמות, והורדתי את חיי אבי ואמי ביגונם עלי קברם, ובן אחר אין להם אשר יקבור אותם.
ורק עכשיו, לעת הזו, גילה המלאך לשם מה לקחו עימם את הלב, הכבד והמרה של הדג.
וזה מה שעל טוביה לעשות: ברגע שהוא ושרה ייכנסו לחדר הכלולות, על טוביה להניח את הלב והכבד של הדג על גחלת הקטורת הדולקת בחדר. השד יריח את הניחוח המתקתק שעולה מהאיברים שכבר הספיקו להבאיש בכיסו, וינוס למצרים ולא ישוב יותר להטריד את שרה – וכך אכן היה.
השניים הגיעו לביתו של רעואל, הדלת נפתחה לרווחה והם התקבלו בשמחה, ברוחב לב ובסבר פנים יפות. כמובן שהם הוזמנו לסעוד יחד עם המארחים (את מה שעלול היה להיות הסעודה האחרונה של טוביה…). אלא שטוביה, שאהבתו לשרה כבר בערה בליבו, התעקש לשאתה תחילה כדת משה וישראל, ורק לאחר מכן להסב אל שולחן האוכל. עוד ציטוט קצר ומקוצר:
ויהי כאשר (טוביה והמלאך) טבלו ורחצו ויסבו לאכול. ויאמר טוביה לרפאל-עזריה: אמור נא לרעואל כי יתן לי את שרה [לאישה].
וישמע רעואל את הדבר ויאמר לנער: אכול ושתה וייטב ליבך … כי אין איש אחר בלתך אשר יאות לשאת את בתי …
אך אגידה לך את האמת בני: נתתי אותה לשבעה אנשים מֵאֶחָי (כלומר מבני שבט נפתלי), וכולם מתו בלילה כאשר באו אליה, ועתה בני אכול ושתה (והסר כל דאגה מליבך … ).
ויקרא רעואל לשרה בתו, ותבוא ויאחוז [ביד] ימינה ויתן לו [לטוביה] ויאמר "שא נא אותה על פי התורה והמשפט הכתובה בספר משה"… ויכתוב כתובת ספר נישואים, ובזאת נתנו אותה (את שרה) לו לאישה…. ויחלו אחרי כן לאכול ולשתות. …..
ויהי כאשר כילו לאכול ולשתות, וחפצו לישון (כלומר, לקיים את המצווה ….), וילוו את הנער ויביאו אותו אל החדר.
ויזכור טוביה את דברי רפאל, ויקח את כבד הדג ואת ליבו מהכיס אשר הם בו, וישימם על גחלת הקטורת – ויכבד ריח הדג ויברח השד (אשמדאי) עד קצה מצרים העליון, וילך רפאל ויכבלהו שם (כלומר, רפאל, שהוא מלאך, הגיע למצרים כהרף עין)
ובשעה שטוביה ושרה מימשו לראשונה את אהבתם, יצא אבא רעואל לחפור בגן ביתו קבר שמיני לחתנו החדש. ציטוט:
וישכבו שניהם בלילה. ויקום רעואל וילך ויכרה קבר, כי אמר פן ימות גם זה, ונהייה ללעג ולחרפה. ויבוא רעואל לביתו ויאמר לעדנה אשתו: שלחי נא את אחת הנערות (=המשרתות) לראות אם הוא חי. ואם לא, נקברה-נא אותו ואיש לא ידע. ותבוא הנערה ותפתח את הדלת, והנה שניהם ישנים. ותצא ותבשר אותם כי הוא חי …
בימים שבהם חגגו טוביה ושרה את ראשית ימי נישואיהם, יצא המלאך רפאל לרגא, לקחת את הכסף שהפקיד טובי בידיו של גבאל הגבאי. ומשחזר עם הכסף, נתן רעואל לחתנו הצעיר את מחצית רכושו, והשלושה (המלאך, טוביה ושרה) יצאו לדרכם, חזרה לבית טובי אשר בנינווה.
כולנו זוכרים שהכבד והלב של הדג נועדו להבריח את השד אשמדי. ועכשיו הגיע הזמן לגלות לשם מה נועדה המרה, שמאז שהוצאה מגופו של הדג נשמרה בכיסו של טוביה.
אמת ידועה לכל, היא שמרה של דג מת שטמונה עמוק בכיס המכנסיים חודש ואפילו חודשיים, הופכת תרופה בדוקה שמרפאה כל עין חולה. מדובר בתרופה שקיבלה את האישור של הרב משרד הבריאות בישראל, ושל ה-FDA (הוא מנהל המזון והתרופות בארה"ב). היא כשרה למהדרין ומומלץ לנסותה בכל בית …!
ואכן ברגע שהאב והבן נפגשו, מרח טוביה את המרקחת המבאישה על עיניו של טובי, ובן-רגע הושבה לו ראייתו. ולא חלפה דקה נוספת, וטובי צעד אל השוק ללא ליווי, כדי שכולם יראו את הנס הגדול שקרה לו.
ועכשיו, משהגיע סיפורנו אל סופו הטוב, הגיעה גם השעה לשלם לעזריה את שכר טרחתו. ומכיוון שטובי וטוביה היו יהודים טובי לב ושומרי מצוות, הם ביקשו להוסיף על השכר שנקבע מראש, גם את מחצית הכסף והזהב שהביא טוביה מהמסע.
ורק לעת הזו גילה המלאך את זהותו האמיתית ואת דבר שליחותו. הוא גילה שאלוהים שלח אותו לגרש את השד אשמדאי, לרפא את עיניו של טובי ולזווג בין טוביה ובין שרה, שדבר זיווגם נקבע בשמים – וברגע שסיים המלאך את דבריו – הוא חזר לשמים ונעלם …
וכל מה שסיפרנו כאן התרחש במציאות, הוא אמת לאמיתה, שריר וקיים !!!
ספר טוביה והתנ"ך
בכל פרק ופרק אנחנו חוזרים ואומרים שהספרים החיצונים נכתבו במקביל למאות השנים שבהן התנ"ך הועלה על הכתב, וששתי האסופות נכתבו על אותה משבצת גיאוגרפית זעירה. אך בעוד שהתנ"ך הועלה על הכתב בבית המקדש השני שעמד בירושלים, החיצונים נכתבו ברחבי ישראל – ובכל זאת, הפער ביניהם הוא כל כך גדול, עד שנדמה שהן משקפות שתי יהדויות שונות, שהאמינו באותו אל עצמו.
ואחרי שחזרנו ואמרנו כל כך הרבה פעמים את אותם דברים, הגיע הזמן לעשות את מה שאני הכי אוהבת לעשות: להפריך את כל מה שאמרתי, ולהראות שהקיר של בית המקדש שחצץ בין הסופרים שפעלו בתוכו לבין הסופרים שפעלו ברחבי הארץ, היה דק מאד וסדוק מאד !!!
הדרישה לבלעדיות
ספר טוביה הוא מעשייה עממית, תמימה ומקסימה שללא ספק נכתבה על ידי יהודי דתי. הסופר הכיר את חגי ישראל, את מצוות שלושת הרגלים (המחייבת את היהודים לעלות לירושלים שלוש פעמים בשנה). הוא הכיר את דיני הטומאה, וכן שבישראל מצווה היא להביא את המת לקבורה, ואילו בבבל מעשה זה נחשב פשע. ועוד צריך להוסיף עניין שלא הזכרנו קודם, גיבורי הסיפור מרבים להתפלל לאלוהים, ועמודים רבים בסיפור מוקדשים לתפילותיהם.
על פניו נדמה שהסיפור שסיפרנו איננו יותר ממעשייה בנאלית שלא היה ראוי להקדיש לה פרק מיוחד, אלמלא התפקיד שמילאו בה המלאך רפאל מהצד הטוב של המתרס, והשד אשמדאי מהצד הרע. אלא שדווקא העובדה שהימצאותם של שניים אלה בסיפור היא כל כך פשוטה וטבעית, מדליקה את כל הנורות האדומות.
נסביר מדוע: כותבי התנ"ך הציגו את אלוהים ככוח עליון יחיד ואין סופי שקיים ופועל במציאות. ומכיוון שאלוהים בחר בבני ישראל להיות לו לעם, אנחנו מצווים להאמין אך ורק בו. דרישה נחרצת וחד-משמעית זו, מסבירה מדוע אמונה בקיומם של אלים אחרים זולתו, נחשבת לפשע החמור ביותר בתנ"ך. פשע שגזר דינו הוא מוות, הרס והגליות.
שכן, מי שמאמין בקיומו של אל נוסף, חוטא כלפי התפיסה שלפיה אלוהים הוא האל היחיד שקיים ופועל ביקום.
לדרישה חד-משמעית זו, שחוזרת מאות פעמים בתנ"ך, יש סעיף משנה שקובע שלבני ישראל אסור באיסור מוחלט לעסוק במעשי כשפים, במכשפות ובקוסמות.
וגם כאן, הסיבה היא אותה סיבה : האמונה ביכולתם של מכשפים וקוסמים לגייס כוחות עליוניים ועל אנושיים, מעידה גם היא שאלוהים איננו הכוח העליון היחיד שקיים במציאות. בספר דברים יח נאמר (ואני מצטטת בקיצור רק את מה שחשוב לנו):
כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. (תועבות הגויים, זה העיסוק בפרקטיקה האסורה), ועכשיו בא הפירוט:
לֹא יִמָּצֵא בְךָ … קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן (מעונן הוא אדם שמפענח את צפונות העתיד ע"י הסתכלות בתנועת העננים בשמים) וּמְנַחֵשׁ(=אדם המנחש את צפונות העתיד ע"י הסתכלות בפיתולי הגוף של הנחש, שיטה שהייתה מוכרת במצרים) וּמְכַשֵּׁף … וְשֹׁאֵל אוֹב (אוב=קבר. לצד הקבר חפר בעל האוב-הקבר, פיר עמוק שהגיע אל הגופה. נשמתו של המת הייתה עולה דרך הפיר ומגלה לבעל האוב את צפונות העתיד. הדוגמה המוכרת ביותר בתנ"ך, היא בעלת האוב, שהעלתה העלתה את רוחו של שמואל, שגילה לשאול שביום המחרת הוא ובניו ימותו במלחמה בפלשתים). וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (הידעוני והדורשים אל המתים, הם שם אחר לפרקטיקה הקשורה בהעלאת רוחות המתים אל עולם החיים), ועכשיו התנ"ך מסביר מדוע פרקטיקה זו אסורה:
כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה (=המעשים האלה שהיו נהוגים בקרב עמי כנען שחיו בארץ) יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ (=מגרש) אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים (תמים = שלם) תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם, אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ – וְאַתָּה לֹא כֵן
מחבר ספר שמות כב, יז אמר : מְכַשֵּׁפָה, לֹא תְחַיֶּה.
והנה למרות האיסור המפורש, בספרים החיצונים, בספרות חז"ל ובמסורות היהודיות, אנו מוצאים שבשמים מתגוררים המוני מלאכים ורבבות שדים ודמונים – ואלה הם כוחות על-אנושיים, שעצם קיומם סותר את עמדת התנ"ך שלפיה אלוהים הוא הכוח העליון היחיד שקיים.
מלאכים
ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, נתחיל לסבך אותם עוד יותר.
ראשית, רפאל ואשמדאי שבסיפורנו אינם הכוחות העל אנושיים היחידים שאנחנו מכירים. שכן בתנ"ך מוזכרים מלאכים וכוחות דמוניים – ועם השאלה מה כוחות אלה עושים בתנ"ך, נתמודד עכשיו.
התנ"ך מספר על מלאכים, שהם שליחיו ועושי רצונו של אלוהים. מלאכים ירדו מהשמים והתגלו בצורת בני אדם רגילים לחלוטין, בדיוק כפי שעשה המלאך רפאל בסיפורנו.
כולנו מכירים את שלושת המלאכים שביקרו אצל אברהם ושרה, כאילו היו בני אדם רגילים לחלוטין. ורק לפני שעזבו התבררה זהותם האמיתית ודבר שליחותם: לבשר לאברהם ששרה עתידה ללדת בן במזל טוב. ובהזדמנות משמחת זו, גם להחריב את סדום ואת עמורה ולהרוג את כל תושביהן.
בספר שופטים מסופר על מלאך שישב כאחד האדם תחת עץ אלה והמתין לגדעון (שופ' ו). ובמקום אחר מסופר על המלאך שגילה לאשת מנוח שהיא עתידה ללדת את שמשון (שופ' יג). ועל הדוגמאות האלה אפשר להוסיף את מלאך ה' שנגלה למשה בסנה הבוער (שמ' ג') ועוד. ומי שרוצה לדעת כיצד עושים מלאכים את הדרך מהשמים – ארצה – ובחזרה, אנחנו יכולים לגלות : בסולם. יש סולם שרגליו נעוצות באדמה וראשו מגיע עד בית אלוהים שבשמים – ומי שלא מאמין מוזמן לקרוא את חלום יעקב שבספר בראשית (פרק כח).
עכשיו נחדד את השאלה שהצבנו קודם: מצד אחד התנ"ך מכיר באלוהים ככוח עליון יחיד שקיים ופועל במציאות. מצד שני הוא מספר בצורה הכי פשוטה על מלאכים, שגם הם כוחות על-אנושיים. ולכן השאלה מה לעזאזל, הם עושים בתנ"ך, מתבקשת מאליה !!
נחדד טענה זו שתהייה חשובה בהמשך: בתנ"ך אלוהים לוקח חלק פעיל, ישיר ובלתי אמצעי, בנעשה על פני הארץ ובחיי הגיבורים שעליהם מספר התנ"ך.
אלוהים הוא הדובר הראשי. הוא דיבר עם האבות, עם משה, השופטים והנביאים ורבים נוספים. הוא נגלה אליהם במראות ובחזונות, הוא עשה מעשי ניסים ונפלאות שהוכיחו את דבר קיומו ואת עוצמתו – ושיא השיאים: ביום מתן תורה, הכריז קול שופר חזק על בואו, ואלוהים נגלה לעיני כל יוצאי מצרים כאשר ירד מהשמים עטוף תמרות אש ועשן.
כל מה שאמרנו עכשיו, מתהפך בספרים החיצונים! בחיבורים אלה אלוהים דומם ורחוק מאד מעולמם של בני האדם. ואת הספירה המפרידה בין שמים וארץ, תופסת שדרה ארוכה של מלאכים, שמתווכת בינו לבין בני ישראל.
ניתן דוגמה שממחישה דברים אלה:
לפי המסופר בתנ"ך אלוהים דיבר עשרות פעמים עם אברהם ומשה. הוא דיבר איתם "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו".
אברהם ומשה הם הגיבורים הראשיים בספר היובלים, שעליו דיברנו בפרק הקודם. אך בניגוד לתנ"ך, בחיבור זה (ובנוספים) אלוהים לא מדבר עם שני גיבורים חשובים אלה, ואת מקומו ממלא מלאך הפנים (שנקרא כך משום שרואה את פני אלוהים).
ואם התנ"ך קובע שאלוהים עצמו שומר על הצדיקים מבני ישראל, הרי שביוב' שומרי ישראל הם מלאכי הקודש ומלאכי הפנים.
הנקודה שאני מבקשת להדגיש היא, שנוכחותם של מלאכים בתנ"ך, סותרת את העמדה שלפיה אלוהים הוא הכוח העליון היחיד שקיים ופועל במציאות.
יתרה מכך, היות שלפי התנ"ך אלוהים קיים קשר ישיר ובלתי אמצעי עם הגיבורים, אין שום צורך במלאכים שיגשרו בינו לבין יושבי הארץ. אין צורך במלאכים שישכפלו את הפעולות שאלוהים עצמו עושה.
לשם המחשת דברינו נעשה תרגיל קטן שבו נמחוק את המלאכים מהתנ"ך למשך שתי דקות, ובמקומם נציב את אלוהים ונראה מה קורה.
זהו, מחקנו. אין יותר מלאכים ועכשיו רק אלוהים פועל.
מכיוון שאלוהים דיבר פעמים רבות עם אברהם, ומכיוון שהבטיח לו פריון גדול, הדבר הטבעי ביותר היה שאלוהים יבשר לאברהם שבעוד שנה שרה עתידה ללדת לו בן. שלושת המלאכים שהביאו את דבר הבשורה, הם נטע זר בסיפור. הם לא הופיעו בו קודם, ולא אחר-כך.
באותו אופן אנחנו יכולים לומר שאלוהים, ולא מלאך נגלה לגדעון, והוא זה שגילה לאשת מנוח שהיא עתידה ללדת את שמשון ועוד. (אך מכיוון שאלוהים לא נוהג לעלות ולרדת בסולם, נצטרך לוותר על הסולם שבחלום יעקב …)
כמובן שהמצב בספרים החיצונים שונה לחלוטין. שם אלוהים נסוג אחורנית ולכן נוכחותם של מלאכים שיורדים על פני הארץ, כפי שעשה בסיפורנו המלאך רפאל, נדרשת ונחוצה.
עכשיו נסבך את הדברים עוד יותר.
המלאכים בתנ"ך מוצגים כשליחיו ועושי רצונו של אלוהים, ולכן הם שייכים למחנה "הטובים". אלא שישנו גם מחנה של "הרעים". שכן התנ"ך מכיר גם בכוחות דמוניים וסוגים שונים של משחיתים, שגם הם ניחנו בכוחות על אנושיים.
זאת ועוד, למרות שהתנ"ך קובע שמכשפות וקוסמות הם מעשי תועבה, הוא מכיר בקיומם של מכשפים וקוסמים, שיודעים כיצד ניתן להפעיל את הכוחות העליונים במטרה שיזרו הרס, מגפות ומוות בקרב בני האדם – בדיוק כפי שעשה אשמדאי שר השדים.
אך לפני שנתקדם, נסביר את הקשר שבין המכשפים והקוסמים ובין הכוחות הדמוניים.
את ההגדרה הטובה ביותר לכישוף, סיפק פרופ' יובל נוח הררי, שמוכר כמעט לכל אחד בזכות ספרו 'קיצור תולדות האנושות', שהפך לרב מכר עולמי. הררי כתב את הדוקטורט שלו על הכישוף היהודי הקדום , שאותו הפך לספר(הוצ' מוסד ביאליק, 2000), ואני מצטטת בקיצור רב כמה משפטים נבחרים מתוך דברי המבוא :
"כישוף, כתב הררי, הוא עניין משעמם למדי…. בגרסתו הפשוטה נאמרות כמה מילים, חלקן חסרות מובן (כלומר, המכשף ממלמל כמה מילים סתומות). … הכישוף כולל טקסים של היזק, שהם הביטוי המובהק של התופעה המאגית, שתכליתן לפגוע בזולת.
בהמשך כתב הררי את הדברים הבאים: "המאגיה כוללת מערכת מורכבת של טקסים, אמונות בכוחם של חפצים, קללות, חפצי היזק, וגם תכשיטים שבכוחם לרפא….
דילוג לעמ' 69:
"כישוף הוא בראש ובראשונה פרקטיקה, דרך של פעולה. עשיית מעשה. ככזאת היא מערכת של פעולות בתחום העל טבעי, הקשורות באופן הדוק בדמונולוגיה, ובאמונה בכוח השלטון האנושי בשדים." סוף ציטוט.
ברור לחלוטין שאדם שמקיים טקס של היזק, שבמהלכו הוא משתמש בחפצים שונים שמסייעים לו להפעיל כוחות משחית על אנושיים, הוא מכשף (magician), ומכאן באה המילה "מאגיה magic) ).
באמצעות פרוצדורה מיוחדת שידועה למכשף, הוא מגייס כוחות משחית, במטרה שימיתו, יגרמו למגפות או לתבוסה במלחמה ועוד, בדומה למה שעשה השד אשמדאי בסיפורנו. את פעולות ההיזק של המכשף נהוג לכנות בשם "מאגיה שחורה".
המאגיה הלבנה שייכת לתחום הקוסמות. הקוסם, הוא אדם שיודע כיצד לבטל את הכישוף, וכן לבצע פעולות המיטיבות עם האדם. מכל בחינה, טוביה, שבעצת המלאך רפאל, השתמש בכבד, במרה ובלב של הדג כדי לבטל את פגיעתו של אשמדאי, עסק במאגיה לבנה.
ובכל זאת, למרות שהקוסם יודע כיצד לבטל את הכישוף, גם הוא פועל בטריטוריה של כוחות השחור – ובסה"כ מדובר במונחים שונים שמתארים את אותו הדבר עצמו.
ואחרי שהבהרנו מהי מאגיה שחורה ולבנה ומה עושים מכשפים וקוסמים, יש לבדוק אם הם מצויים בתנ"ך.
האמונה בקיומם של כוחות משחית על אנושיים, והאמונה שיש ביכולתו של המכשף לגייס אותם ולכפות עליהם למלא את רצונו, הייתה נפוצה מאד במצרים, בעיראק, פרס והודו של ימינו.
במצרים המכשפים היו החרטומים. החרטומים היו כוהני דת. הם היו מלומדים גדולים שבין היתר ידעו לפתור חלומות, וכמובן שידעו כיצד להפעיל את הכוחות העליונים. והחפץ המובהק שאותו כינה הררי בשם "חפץ היזק", שאפיין אך ורק אותם, היה מטה (שבגלגול המודרני הפך שרביט) – והנה אחד הסמלים הכי מצריים נמצא בידם של לא אחרים מאשר משה ואהרון!
כאשר החליט אלוהים שהגיע הזמן לשחרר את בני ישראל מעבדותם לפרעה, הוא נגלה למשה ושלח אותו לדבר עם המלך המצרי ועם בני ישראל כאחד. אלא שמשה חשש שאיש לא יאמין אם יספר שאלוהים נגלה אליו, ועל חששו השיב לו אלוהים:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מַה זֶּה בְיָדֶךָ, וַיֹּאמֶר [משה] מַטֶּה. וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ, וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. (שמ' ד).
הפגישה בין אלוהים למשה כללה מעשי להטים נוספים בעזרת המטה, והסתיימה במילים הבאות : וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה אמר אלוהים למשה, תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת.
לתדפיס ולא להקראה
בדרכו לבית פרעה פגש משה באהרון, והשניים המשיכו יחד. וכך אמר להם אלוהים:
כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת, וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה [ו]יְהִי לְתַנִּין. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה … וַיְהִי לְתַנִּין.
בתגובה, הזמין פרעה את החרטומים, אלה המכשפים, שביצעו באמצעות המטה שביד את אותה פעולה עצמה:
וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם, חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם. (שמ' פרק ז)
אח"כ הגיעו עשר המכות המפורסמות, שגם בהן השתמשו משה ואהרון במטה שלהם כדי להכות במצרים. בתחילה הכה משה במטהו את מי היאור (=נילוס) שהפכו דם – ציטוט מקוצר:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה … קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם … וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. וַיַּעֲשׂוּ כֵן … וַיָּרֶם [מֹשֶׁה] בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו, וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם. …. לתדפיס
בתגובה, ביצעו החרטומים של פרעה את אותה פעולה: וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם
ואח"כ הכה משה הכה בשנית על היאור והעלה מתוכו המוני צפרדעים:
וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם; וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
ומשה הכה במטהו גם על הארץ ופעולה זו הביאה את הכינים, הארבה, הדבר, החושך והברד. ובימי ההליכה במדבר סיני, הכה משה על הסלע והוציא ממנו כמויות מים אדירות, שבהם השקה את המוני בני ישראל ואת הצאן שלהם.
חשוב להדגיש שלפי התנ"ך כל הפעולות שביצעו משה ואהרון, נעשו במצוות אלוהים שהעניק להם מכוחו, ולכן הן לא נופלות תחת ההגדרה של כישוף. יחד עם זאת הפעולות האלה, בשילוב עם המטה, הן מאפיין מובהק של המאגיה המצרית. ואלמלא ידענו במי מדובר, היינו אומרים שמאחורי ההוקוס-פוקס שביצעו השניים, עומדים זוג מכשפים מצריים.
בתנ"ך פזורות עשרות דוגמאות מאותה משפחה, אך נסתפק בעוד אחת:
לפי המסופר בספר מלכים, בימים שבהם ברח אליהו מפני אחאב, מלך ישראל, הוא הסתתר באחד הנחלים המתפצלים מהירדן – והנה עוד קסם: עורבים, שלפי התנ"ך הם עוף טמא, הביאו לו לחם ובשר בבוקר ובערב (מל"א יז). משיבשו מי הירדן, נמלט אליהו לצידון שבתחום לבנון, ושם ראה אלמנה מקוששת עצים. אליהו ביקש ממנה מעט מים, ולאחר שזו השקתה אותו, הוא ביקש שתיתן לו לאכול את פת הלחם שבידה, ועל כך השיבה לו:
וַתֹּאמֶר חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אִם יֶשׁ לִי מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת; וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ.
כלומר, כף הקמח וטיפת השמן שנותרו לאלמנה ולבנה, היו האוכל האחרון שנמצא להם לפני מותם ברעב.
מכיוון שהאלמנה הייתה צדיקה ונתנה לאליהו לאכול את פת הלחם האחרונה שנותרה בידה (מעשי ניסים שמתרחשים לעניים נדיבים ומכניסי אורחים, הם מוטיב מוכר במיתולוגיות הקדומות), הוא בירך את כד הקמח ואת צפחת השמן, שהתמלאו והתמלאו והתרבו מעצמם במשך שנים רבות:
וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא וּבֵיתָהּ יָמִים (ימים=שנים). כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר, כִּדְבַר יְהוָה ונעמי שמר אֲשֶׁר דִּבֶּרו בְּיַד אֵלִיָּהוּ.
בשלב מאוחר יותר ביצע אלישע, תלמידו וממשיכו של אליהו, פעולה זהה. במקרה שלו מדובר באלמנה ענייה ומסכנה שנקלעה לחובות כבדים, שאותם לא יכלה לשלם לנושה שממנו לוותה.
הנושה איים לקחת את שני בניה ולהפוך אותם לעבדים – ועבודתם תשלם את חובה של אימם. מששמע אלישע את זעקתה, הוא שאל איזה כלי יש בביתה והיא ענתה לו "אסוך שמן" = כד קטן של שמן – ציטוט:
לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ, כֵּלִים רֵקִים, אַל תַּמְעִיטִי. וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה….. וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מֹיצָקֶת (מוֹצָקֶת). וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן.
משה, אהרון ואליהו, שאליהם אנחנו יכולים לצרף גם את אלישע ואת שמואל וגיבורים נוספים, ביצעו פעולות שנראות ככישוף, או כמאגיה שחורה וכמאגיה לבנה. אלא שהתנ"ך, וגם החוקרים, מכנים פעולות אלה בשם המצוחצח "נפלאות ה'.
אז נכון שהמונח "נפלאות ה'" מבטל את הטענה שמדובר בפעולות כישוף, אלא שמדובר בהבחנה סמנטית בלבד. זאת משום שהדוגמאות שנתנו נראות כמו ברווזים, הולכות כמו ברווזים, ועושות קולות גע גע של ברווזים – ולכן אנחנו מדברים על ברווזים. והעובדה שהן מכונות "נפלאות ה'" לא מטשטשת את הדימיון המובהק שבינם לבין עולמם של הקוסמים והמכשפים.
נתחיל לסגור את הפרק
אמונתם של בני העמים הקדומים הייתה מבוססת על ההכרה שהאלים, שבהם האמינו ניחנו בעוצמה אין סופית – וההוכחה האולטימטיבית לעוצמתם, הייתה הטענה שהאל של כל עם ועם, הוא זה שברא את העולם – ואין עוצמה חזקה מכך.
מבחינות רבות האמונה באלוהי ישראל דומה מאד לזו שאנו מוצאים אצל העמים השכנים. התנ"ך מייחס לאלוהים את בריאת העולם, וזו, כבר אמרנו ההוכחה שאין למעלה ממנה לכוחו ולעוצמתו.
אבל לפי התנ"ך אלוהים דורש דבר נוסף, שלא מצוי אצל העמים הפגאניים – וזו בלעדיות!
הדרישה שבני ישראל יאמינו אך ורק בו, מסבירה מדוע גזר דינם של קוסמים ומכשפים הוא מוות. שכן האמונה ביכולתם של אלה להפעיל כוחות עליונים ועל אנושיים, סותרת את התפיסה שלפיה אלוהים הוא הכוח העל-אנושי היחיד שקיים.
עכשיו צריך לשים לב לדברים הבאים : הדרישה לבלעדיות עמדה בראש האג'נדה של כותבי התנ"ך שפעלו בתוך בית המקדש, אבל היא לא הייתה האג'נדה של הסופרים החיצונים שפעלו מחוץ למקדש!!
לסופרים החיצונים לא הייתה כל אג'נדה דתית (למעט מחבר היובלים שצידד בלוח שנה מיוחד, שעליו דיברנו בפרק הקודם) ולכן הם לא מצאו שקיימת סתירה בין האמונה בקיומו של אל עליון אחד, לבין האמונה בקיומם של כוחות עליונים נוספים, כמו מלאכים, שדים ורוחות משחית – ואת זה ראינו בספר טוביה (וזה מאד בולט גם ביוב' ובחיבורים נוספים).
הנקודה שחשובה לנו היא, שהאמונה בקיומם של כוחות אלה לא הייתה יכולה לצמוח מתוך התנ"ך, אלא לחדור לישראל מבחוץ, מתוך האמונות שרווחו בקרב העמים הקדומים שסבבו אותנו.
ומכיוון שלסופרים החיצונים לא היה כל עניין להסוות את ההשפעות האלה, הם בישלו בסיר אחד את אלוהים ואת השטן, את המלאכים והשדים, את אשמדאי שהרג את שבעת חתניה של שרה, ואת המרה והכבד שהבריחו אותו – הכל היה כשר ומותר בעיניהם.
עכשיו עלינו לענות על השאלה הגדולה: מדוע מלאכים, שהם כוחות על אנושיים, ומדוע פעולות שנראות ככישוף מצויים בתנ"ך?
למה חיבור שדוגל בקיומו של אל אחד בלבד, שפעל בקרב בני האדם ודיבר אליהם, מספר על מלאכים שבתכלס שיכפלו את מעשיו של אלוהים. וכן, מדוע מתחת להגדרה "נפלאות ה'" מתוארים מעשים שנראים כמו מאגיה שחורה ומאגיה לבנה ?
התשובה שאנחנו מציעים לשאלה זו מחזירה אותנו למנטרה שאותה אנחנו משננים בכל אחד מהפרקים המוקדשים לספרים החיצונים, והיא שהתנ"ך והחיצונים נכתבו במקביל במשך מאות שנים על אותה משבצת גיאוגרפית זערורית. והדבר היחיד שהפריד בין שתי קבוצות הסופרים היה הקיר של בית המקדש שעמד בירושלים.
ולדברים אלה אני מבקשת להוסיף עוד טענה שמוסכמת על כל חוקרי התנ"ך. לדבריהם, חלק גדול מהסיפורים הכלולים בתנ"ך, ובעיקר אלה שבספר בראשית, עברו כמסורות שבעל-פה מאב לבן במשך מאות שנים.
המשמעות המעשית של טענה זו, היא שמחברי שתי האסופות שחיו באותו זמן ובאותו מקום, צמחו על אותן מסורות עצמן. אותו חומר גלם שימש את אלה וגם את אלה.
השאלה הגדולה היא : מי משתי הקבוצות שימרה את המסורות האוטנטיות?
אני מאמינה שהסופרים החיצונים.
הסיבה לכך היא זו שאמרנו קודם: לסופרים אלה לא הייתה שום אג'נדה דתית שאותה רצו לקדם ולהשליט על ישראל. ומכיוון שהם לא ביקשו להוכיח שאלוהים הוא הכוח העליון היחיד שפועל במציאות, לא הייתה להם שום בעיה לספר מעשיות דוגמת זו שבספר טוביה,
שמשקפת את האמונה שמלאכים ושדים מסתובבים ברחובות העיר ונכנסים לבתי המגורים של בני האדם.
ומכיוון שממילא שהסופרים החיצונים פעלו באופן עצמאי, הם לא עיבדו את הסיפורים שהגיעו אליהם בירושה מאבותיהם, שגם הם כלולים באסופה החיצונית.
מי שליטש וחזר וליטש את הסיפורים שעברו מדור לדור, והתאים אותם לתפיסת עולמו הדתית, היו כותבי התנ"ך, ועל כך עמדנו בהרחבה בפרק המבוא לספרים החיצונים.
אני אחזור על אותו משפט פעם שנייה : הטענה שלפיה סיפורי התנ"ך עברו כמסורות שבעל-פה, ושלאחר שהועלו על הכתב הם לוטשו ולוטשו והותאמו לאג'נדה שאותה קידמו כותבי התנ"ך, מאפשרת לנו לראות את הדברים באור חדש לגמרי.
אין זה מן הנמנע שבניגוד למה שאמרנו קודם, ובניגוד למה שמקובל במחקר, כותבי החיצונים כלל לא הרחיקו את אלוהים מקרב בני האדם, ולא קבעו שדרה של מלאכים שתחצוץ בינו לבין בני האדם.
אין זה מן הנמנע שאלוהים תמיד היה רחוק, ושתמיד נמצאו מלאכים ושדים ורוחות משחית שמילאו את הספירה שבין השמים לבין הארץ.
אין זה מן הנמנע שהשינוי מצוי דווקא בתנ"ך.
יתכן שהדרישה החד-משמעית שבני ישראל יאמינו אך ורק באל אחד, חייבה את כותבי התנ"ך להוכיח שקיים קשר יומיומי ובלתי אמצעי בינו לבינם.
יתכן שהרצון להוכיח שבמציאות קיים כוח עליון אחד בלבד, חייבה את כותבי התנ"ך
לדלל את המלאכים מהסיפורים המקוריים. וזה אולי מה שמסביר שבספרים החיצונים מצויים המוני מלאכים, ואילו בתנ"ך מספרם מועט ביותר.
אלא שהמלאכים לא דוללו עד הסוף!
יתכן שהסיבה לכך היא שהאמונה בקיומם של מלאכים הייתה חלק בלתי נפרד מה-DNA ושלכן קומץ מהם נשאר בתנ"ך. יתכן שהסיבה לכך היא שהסיפורים שבהם מופיעים מלאכים, היו כל כך אהובים על כותבי התנ"ך (כשם שהם אהובים עלינו), ולכן הם לא דוללו עד הסוף.
אין זה מן הנמנע שהסיפורים שקשורים במעשיהם של משה ואהרון, אליהו ואלישע (ואחרים) שמדיפים ריח חריף של כישוף, היו אהובים באותה מידה. ברגע שכשפים אלה קיבלו את החותמת "נפלאות ה'", הם הפכו כשרים למהדרין.
(מה שנקרא להכשיר את השרץ…).
סיכום
החשיבות הגדולה של הספרים החיצונים בכלל ושל ספר טוביה שנכתב בסביבות שנת 350 לפנה"ס, היא בכך שהם חושפים משהו מדרכי האמונה של החברה הישראלית, העממית, שחייתה בישראל במאות השנים שבהן התנ"ך הועלה על הכתב.
חברה שאנחנו כמעט לא יודעים עליה דבר, ושהשפעתה נמשכת עד ימינו.
האמונה בקיומם של מלאכים ושדים עברה מהספרים החיצונים – ולא מהתנ"ך – אל אל המשנה והתלמוד, ואל ספרות הקבלה – ואלינו. מהספרים החיצונים היא חדרה לברית החדשה ולנצרות.
וגם בימינו רבים מאמינים בקיומם של שדים ורוחות, ואין שום קושי למצוא בגוגל עשרות מגרשי שדים שמציעים את שירותיהם. וכל מי ששואל מהיכן צצו אמונות אלה, צריך להסתכל 2350 שנים אחורנית.
