10: ספר היובלים ולוח השנה

הפרק על ספר היובלים מצטרף לסדרה העוסקת בספרים החיצונים.

לכאורה, מחבר היוב' שחי בסביבות שנת 250 לפנה"ס, שִׁכְתֵב לספרו את הסיפורים המוכרים ביותר שמצויים בספר בראשית, שמוכרים לכל אחד מאתנו. אלא שבפועל, הוא שתל בסיפורי התנ"ך תכנים המשקפים את זמנו, ואת האידיאולוגיה המיוחדת שבה האמין. ספר היוב' משקף את החברה שחייתה בישראל במאה ה-3 לפנה"ס.

בפרק זה שרון ואני בחרנו להתמקד בלוח השנה המיוחד שבספר היוב'. לוח שמונה 364 ימים, שמתחלקים בצורה שלמה ב-7, שמסמל את השבת ושלפיו, כך לשיטת מחבר הספר, נקבעו זמני הפולחן שנתן אלוהים לישראל.

הסיבה שבחרנו להקדיש פרק לנושא זה, היא משום שהיוב' מספק לנו הצצה נדירה על חברה שאנחנו יודעים עליה מעט מאד. חברה שהתפלגה במאות הראשונות שקדמו לספירת הנוצרים בשאלה מהו לוח השנה שעל-פיו יש לקיים את הפולחן לאלוהים, הוא הלוח המחייב את ישראל.

את אות הפתיחה ואת השיר שחותם את הפרק הזה, כתב והלחין שרון אלכסנדר. את השיר מבצעת הזמרת והשחקנית, אורנה כץ.

תמליל הפרק

הספרים החיצונים

ספר היובלים ולוח השנה

פרק 10

            את  הפרק הזה נייחד לחיבור הנושא את השם  ספר היובלים, או היובלות, שחובר בארץ ישראל בסביבות שנת 250 לפנה"ס, שהם כ-2.250 שנים מאז ימינו.

            היוב', לצד ספר חנוך, נחשב לאחד החיבורים החשובים ביותר ששרדו בידינו.  וככל החיבורים החיצונים, גם הוא חושף בפנינו תמונה נדירה על החברה הישראלית שחייתה במאות השנים שקדמו לספירה הנוצרית.  תמונה של חברה שאנחנו כמעט לא יודעים עליה דבר, חברה שהתפלגה בשאלה מהו לוח השנה המחייב את בני ישראל.  

סיפור אובדנו ומציאת ספר היוב'

לפני שנצלול לעומקה של המחלוקת שפילגה את החברה בשאלה מהו לוח השנה שלפיו נקבעו זמני הפולחן המחייבים את בני ישראל, נעשה חנייה קצרה ונספר על אובדנו ועל מציאתו של ספר היוב'. שכן מדובר בסיפור שלא יאמן, שכדאי לספר אותו.

בפרקים הקודמים חזרנו ואמרנו שבסביבות שנת 130,  140 לספ' אסר רבי עקיבא לקרוא בספרים החיצונים. כתוצאה מאיסור זה, נעלמו בהדרגה הספרים החיצונים מישראל.

במאות הראשונות לספ' הנוצרים נעלם ספר היוב' מהארץ, אלא שגרסתו בעברית נשתמרה בידי אבות הכנסייה הנוצרית, שבשלב זה הפכה דת עצמאית  מהיהדות.

לדברי חוקר ענק בשם ג'יימס ונדרקם, בשנת 220 לספ' תורגם היוב' מעברית ליוונית. וזה הרגע להזכיר שבשנת 220 לספ', נחתמה המשנה. פחות מ-100 שנים קודם לכן נחתם התנ"ך, וכתיבת הספרים החיצונים נפסקה גם היא בערך באותו זמן. עוד חשוב לציין שהברית החדשה, שגם היא אסופה של חיבורים רבים, הועלתה על הכתב בעשרות השנים שקדמו לשנת 200 לספ'.  מה שאומר שאנחנו כל הזמן מדברים על תהליכים היסטוריים וחברתיים שהתרחשו במקביל, תהליכים שהיו תלויים זה בזה והשפיעו זה על זה.  

*          נחזור לשנת 220 לספ'.  כפי שאמרנו לפני דקה אחת, פחות או יותר בשנה שבה נחתמה המשנה, תורגם  היוב' מעברית ליוונית ע"י אבות הכנסייה הנוצרית, אלא שהתרגום הזה אבד.  יחד עם זאת אנחנו יודעים בוודאות שהיה תרגום שכזה, משום שאבות הכנסייה הזכירו אותו בחיבוריהם. 

לגבי היוב' בעברית: אנחנו יודעים שבידי רבי סעדיה גאון (רס"ג) שחי בבל במאה                  ה-8 לספ', נמצא ספר היוב' בגרסתו העברית – ולאחר מכן אבדו נוסחיו בעברית וביוונית ולא נותר מהם זכר.

אך לפני שאבד תרגום היוב' ליוונית, הוא תורגם לסורית וללטינית (ומהתרגום ללטינית שרד כרבע ספר).  אבל מה שחשוב לנו הוא תרגום אחר לחלוטין, שאיש לא ידע על קיומו, וזה שהיוב תורגם מיוונית לשפה בשם געז (ג.ע.ז).

*  געז היא אתיופית עתיקה, ווריאנט קדום של השפה האמהרית, ששרדה בכתב, אך היא לא שפה מדוברת.

            במאות הראשונות לספירה הגיעו מיסיונרים נוצריים לאתיופיה, והקימו שם מספר כנסיות.  מסתבר שהם הביאו איתם את ספר היוב' בתרגומו ליוונית, ובסביבות שנת 500 לספ', שהם כ-750 שנה לאחר זמנו של מחבר היוב', הם תרגמו אותו לגעז, דבר שכבר אמרנו שאיש לא ידע עליו– ואז הפתעה !

בשנת 1884 נתגלה באחת הכנסיות באתיופיה עותק שלם של הספר, כתוב בגעז. עותק זה הובא לגרמניה ושם תורגם לגרמנית. בהמשך נמצאו באתיופיה  27 עותקים נוספים של היוב', ובהם גם גרסאות שלמות של החיבור.  העותקים האלה תורגמו לשפות מערביות, בהן התרגום הפנטסטי לעברית של משה גולדמן, במהדורת כהנא לספרים החיצונים.

בשלב זה פרץ ויכוח בין החוקרים לגבי השאלה מה הייתה שפת המקור שבה נכתב  היוב'. 

על פי בחנים לשוניים, היה ברור שהנוסח בגעז תורגם מיוונית, בזה לא היה ספק. אך השאלה שבה נחלקו החוקרים, הייתה אם יוונית היא שפת המקור, או עברית או ארמית.

שאלה זו הוכרעה בשנת 1948 כאשר בין המגילות שנמצאו בקומראן, נמצאו 15 קטעים משמעותיים למדי של היוב' כתובים עברית, ואלה היוו הוכחה ניצחת שהיוב' נכתב בעברית.

עכשיו מגיעה הפתעה נוספת. אמרנו שהיוב' תורגם מעברית ליוונית, ומיוונית לגעז – ובחזרה לעברית ע"י משה גולדמן. כאשר השוו החוקרים את התרגום שעשה גולדמן לפרגמנטים שנמצאו בקומראן, התברר שכל אחד בשלשלת המתרגמים עשה תרגום מילולי מדויק לגרסה שהייתה מונחת לפניו. כתוצאה מכך, התרגום של גולדמן, שנעשה מגעז לעברית, כמעט זהה לחלוטין, כמעט  מילה במילה, לממצא מקומראן – וזה מדהים!

וזה מדהים כפליים כאשר אנחנו זוכרים שמחבר ספר היוב' חי בסביבות שנת 250 לפנה"ס, ושהכת שחייתה בקומראן, הוקמה כ-100 שנים לאחר זמנו. ולכן אנחנו יכולים להניח שהטקסט הקומראני של היוב',  משקף נאמנה את הטקסט המקורי – מה שאומר שהקטעים שנמצאו בקומראן מוסרים לנו ד"ש חמה ממחבר שחי לפני כ-2250 שנים.

מדהים !!!

עכשיו נתקדם לספר היוב' ונתאר בקצרה במה הוא עוסק.  בהמשך, כשנרד לעומקו, נכיר מחבר גאוני, ארסי וזועם.

מחבר ספר היוב' שִכְתֵב בספרו את סיפורי ספר בראשית המוכרים לכולם.  למן ששת ימי בריאת העולם, דרך סיפור המבול, וסיפורי האבות והאימהות. משם הוא התקדם לסיפור לידתו של משה המשיך  לסיפור יציאת מצרים, ועד היום שבו קרא אלוהים למשה לעלות להר סיני לקבל את התורה. בהר סיני, שנקרא גם הר האלוהים, שהה משה במשך 40 יום ו-40 לילה, כמסופר בספר שמות פרק כד  – וזה הזמן האחרון שעליו מספר ספר היוב'.

מנקודת מבט ספרותית שחשיבותה תתברר עוד רגע, ספר היוב' כתוב כסיפור מסגרת. כלומר, הוא נפתח ביום שבו קרא אלוהים למשה לעלות על ההר ומסתיים 40 יום לאחר מכן – ו-40 הימים האלה הם "זמן הסיפור" של היוב'.  

משעלה משה על ההר,  פנה אלוהים אל מלאך שנקרא "מלאך הפנים", על שום שעמד בראש היררכיית המלאכים שבשמים, ועל כן הוא ראה את פני האלוהים.  אלוהים ציווה על המלאך להכתיב למשה את סיפור הבריאה, את סיפורי האבות, ועד היום הזה, הוא היום שבו עלה משה על ההר.

ועוד אמר אלוהים למלאך, להכתיב  למשה על כל מה שיקרה לבני ישראל בעתיד

הרחוק. ו"העתיד הרחוק" הזה,  הוא הזמן שיעבור למן יום מותו של משה ועד זמנו של מחבר היוב' עצמו.   

            מששמע מלאך הפנים את הצו האלוהי, הוא עשה כמצווה עליו. ובמהלך 40 הימים שבהם שהה משה על ההר, סיפר המלאך למשה את הסיפורים העיקריים שבספר בראשית.

            אלא שגאון ארסי כמו מחבר היוב' – והוא היה גאון והיה ארסי – לא היה משקיע דקה אחת מזמנו כדי לחזור על סיפורים שכבר בזמנו היו מוכרים.

בפועל הוא הכניס לסיפורי בראשית תכנים רבים משל עצמו, ובכך הפך את ספר בראשית התמים לחיבור פוליטי עכשווי, שמשקף את המציאות שבה חי הוא עצמו.

            בחיבורו, התנגח המחבר בכוהנים הגדולים מבית צדוק שעמדו בראש בית המקדש ובראש החברה היהודית שחייתה בארץ ישראל, שלדעתו טימאו את המקדש שעל טהרתו היו מופקדים, וטימאו את כל מערכת הפולחן שקבע אלוהים לישראל.

לוחות השמים

לפני שנתקדם, עלנו לספר על דבר קיומם של "לוחות השמים", שעליהם סיפר מלאך הפנים למשה.

מסתבר שכבר במהלך ששת ימי בריאת העולם כתב אלוהים את כל חוקי התורה על גבי לוחות שמימיים, ואלה הם "לוחות השמים".

            על גבי הלוחות נכתב חוק האוסר על בני ישראל להתהלך עירומים, וחוק שקובע את המעשרות שלהם זכאים הכוהנים, וחוק האוסר להשיא את הבת הצעירה לפני אחותה הבכירה, וחוק הקובע שחובה למול כל זכר ביום השמיני להיוולדו.  על גבי לוחות השמים נכתבו מועדי החגים וזמני הפולחן שנקבעו לישראל, כמו חג הסוכות וחג השבועות ועוד חוקים רבים.

אך מכל החוקים שנכתבו על גבי הלוחות, ישנם שני חוקים חשובים במיוחד, שהם עמוד השדרה של ספר היוב': החוק שקובע שלוח השנה מונה 364 ימים בשבת, וזה המתייחס לקדושת השבת – ועל שניהם נדבר עוד 2 דקות. 

            דבר נוסף שכתוב על גבי הלוחות, הוא שכבר במהלך ששת ימי הבריאה בחר אלוהים בבני ישראל להיות לו לעם.

והיות שאלוהים יודע את כל מה שהיה ואת כל המעשים שייעשו בני ישראל בעתיד, הרי שבנוסף לחוקים, על גבי לוחות השמים נכתבו גם המעשים שעשה בעבר, ויעשה בעתיד, כל אדם ואדם מבני ישראל.

            אם האדם מישראל יהיה צדיק גמור כאברהם, ויקיים כמותו את כל חוקי התורה, אזי הוא ייקרא "אוהב אלוהים" ושמו ייכתב בספר החיים השמימי.  אך אם יהיה חוטא, כמו הכוהנים מבית צדוק, אזי שמו ייכתב בספר "האובדים והנכחדים מהארץ".

עכשיו מגיע עוד עניין חשוב ביותר שעליו סיפר המלאך למשה: והוא שכבר למן השבת הראשונה לבריאת העולם, השבת שאותה קידש אלוהים, היא נשמרה בשמים על ידי אלוהים והמלאכים.

ומכיוון שמלאך הפנים גילה לאבות הראשונים את כל החוקים הכתובים על גבי לוחות השמים, השבת וכל חוקי התורה נשמרו בקפידה למן ימי האדם הראשון, ועד היום הזה – הוא היום שבו עלה משה להר האלוהים.

והיות שכל חוקי התורה נשמרו על ידי האבות הראשונים, החשיבות של מתן תורה במעמד הר סיני, היא בכך שמעתה הם הפכו נחלת כל בני ישראל.

*          וכאן צריך לציין עוד דבר חשוב ומרתק כאחד:  הביטוי "תורת משה" מופיע בתנ"ך, במשמעות של חוק. בלשון התנ"ך תורה = חוק.

כותבי התלמוד הבבלי (בבא בתרא יד)  הלכו צעד נוסף וקבעו שמשה כתב את כל חמשת החומשים, למעט 8 הפסוקים האחרונים שבספר דברים, המתארים את שעת מותו.

ואכן, המסורת שמקובלת על היהודים האורתודוכסים אומרת, שאלוהים הכתיב למשה את 5 החומשים – ואלה שמאמינים באמיתותה של מסורת זו לא יודעים שהיא מושתתת על ספר היוב', שהוא המקור הקדום ביותר שמצוי בידינו, שבו כתוב במפורש שמשה כתב מפי אלוהים, שבספרנו הוא מלאך הפנים, את כל הכתוב בחמשת החומשים !!!

            ומכיוון שאנחנו יודעים בוודאות שהיוב' הגיע לבבל, אין זה מן הנמנע שלמרות האיסור לקרוא בו, כותבי התלמוד התבססו עליו כאשר קבעו שמשה כתב את חמשת החומשים. והרבנים האורתודוכסים שמקבלים תפיסה זו כאמת מוחלטת, לא יודעים שהיא לקוחה מחיבור שנחשב טמא בעיניהם.

ואחרי שזרקנו עוד פצצה היסטורית קטנה למרחבי הרשת, נחזור לעניינו.

לפני דקה אמרנו שזמן הסיפור שלנו הם 40 הימים שבהם שהה משה בהר האלוהים, שבהם סיפר מלאך הפנים למשה את כל קורות העבר של ישראל, ואת כל מה שיקרה להם בעתיד. כלומר בימים שיבואו לאחר מותו של משה, ועד זמנו של המחבר שחי כ-1000 שנים יותר לאחריו.   

"בעתיד" כך סיפר המלאך, בני ישראל יינטשו את כל החוקים שנתן אלוהים לבני ישראל במעמד הר סיני (שזה זמן הסיפור שלנו), ואז אלוהים יעניש את בני עמו הסוררים במלוא חומרת הדין:

המחלוקת על לוח השנה.

השאלה איזה מצוות, ואיזה מועדי ברית ושבתות בני ישראל עתידים לשכוח בעתיד, מוליכה אותנו הישר ללוח השנה המיוחד שבספר היוב', ואל המחלוקת הגדולה שנתגלעה בישראל בימי בית המקדש השני.

            כפי שאמרנו קודם, אחד החוקים החשובים ביותר שכתב אלוהים על גבי לוחות השמים, מתייחס ללוח השנה המחייב את בני ישראל, שעליו נקבעו כל המועדים וזמני הפולחן שעליהם לקיים.

לוח זה מבוסס על 364 ימים בשנה, שמחולקים בצורה שלמה ב-52 שבתות, או לארבע עונות, שבכל עונה בשנה יש 91 יום.  ציטוט:

 (** להתחיל לקרוא מ: ויעלום על לוחות השמים … ועד מועדה).

לוח שמבוסס על מכפלה של 52 שבתות ב-7 כמספר ימי השבוע, שמונה 364 ימים בשנה, הוא לוח שמשקף תפיסת עולם דתית, שסובבת סביב השבת ומסיבה זו נכון לכנותו "לוח שנה שבתי".  חשוב לציין שאף פרוצדורה מדעית, תצפיתית או אחרת, לא תאשר שלוח שכזה נוהג במציאות.

לפי הלוח הזה קבע מחבר היוב' את זמן התרחשותם של מאות אירועים גדולים ורבי חשיבות, ושל אירועים פעוטים וחסרי כל ערך.

            תיארוך האירועים מתנהל לפי יחידות הזמן הבאות: יום, שנה שמונה 364 ימים ; "שבוע שנים" שהם 7 שנים ; ויובלים – ולכן ספרנו נקרא "ספר היובלים", או "ספר היובלות". אלא שכאן כל יובל מונה 49 שנים. לפי כפולה של 7×7    שנים שהם השנה ה- 49 ובשום אופן לא ה-50.  נראה איך השיטה עובדת ואחר כך נסביר למה היא חשובה. 

כידוע, לאחר שאדם וחוה גורשו מגן עדן, הם הביאו לעולם את קין ואת הבל. התנ"ך, כמובן, לא מציין את התאריך שבו נולדו שני האחים,  את זה עשה מחבר היוב' שכתב:  

ויהי בשבוע השלישי, ביובל השני, ותלד [חוה] את קין.

מכיוון שלפי היוב' שבוע הוא שבע שנים, הרי שהשבוע השלישי שבו נולד קין חל בשנה ה-21  ליובל השני שמונה 49 שנים.

*          בקיצור, קין נולד בשנה ה-70 לבריאת העולם (49+21=70).  הבל אחיו נולד בשבוע הרביעי של היובל השני, ומכאן שהיה צעיר בשבע שנים מקין, והוא נולד בשנה ה-77 לבריאת  העולם.

            בשבוע החמישי של היובל ה-26 לבריאת העולם לבריאת העולם, החליט אלוהים להמטיר מבול על הארץ ולכן הוא ציווה על נוח לבנות את התיבה המפורסמת :

            26  יובלות נותנים 1274 שנים. על זה צריך להוסיף חמישה שבועות שנים, שהם  35 שנים, ועוד חמש שנים. חישוב מהיר שהמבול התרחש בערך 1314 (אלף שלוש מאות וארבע עשרה) שנים לבריאת העולם.

אברהם נולד בשנה השביעית של היובל ה-39. 39 יובלים נותנים 1911 שנים, שעליהם יש להוסיף עוד שבע שנים.  ומכאן שאברהם נולד בשנה ה-1918 לבריאת העולם.  

לפי השיטה שפרטנו כאן, קבע מחבר היוב' כמה שנים חלפו למן בריאת העולם ועד השנה שבה נשא אברהם את שרה, ואת השנה שבה הרתה שרה, והשנה שבה נולד יצחק, וכמובן גם את השנה שבה נגמל מיניקה. וכך תוארכו עוד מאות עניינים שונים ומשונים. (ומי שרוצה לבחון את השיטה, יכול לקרוא את התמליל של הפרק ב"פודקאסט של התנ"ך).

            השאלה הגדולה  שעומדת לפנינו היא, למה מחבר היוב' טרח לשים בפי מלאך הפנים כל כך הרבה תאריכים, שמרביתם עוסקים בעניינים שוליים וחסרי כל ערך?  לשם מה היה נחוץ שיבוץ הזמנים המתיש הזה?

*          התשובה מובילה כמובן ללוח השנה שאותו הצגנו קודם, שבו הערך 7 שמסמל את השבת הראשונה, הוא הציר המרכזי.

ועל חשיבותה של השבת הראשונה, שבה שבתו אלוהים והמלאכים בשמים, ושעליה מצווים כל בני ישראל, כתב מחבר היוב':

חשיבותה העצומה של השבת הראשונה לבריאה, היא בכך שעל בסיסה נקבעו כל זמני הפולחן של ישראל. ומאות התאריכים שציין מחבר היוב' בספרו, נועדו להוכיח שהאבות הראשונים, שהיו אוהביו של אלוהים, התנהלו לפי לוח השנה השבתי – ועובדה זו מוליכה אותנו לשאלה גדולה נוספת:

            למה לוח שנה פרימיטיבי, כמו זה המפורט בספר היוב', שלא מקיים שום קשר עם המציאות הנוהגת בטבע, היה עילה שבגללה פרצה מחלוקת אדירה בחברה הישראלית שחייתה בימי בית המקדש השני, שלדעת החוקרים פילגה את העם?

שבירת הערך 7 המקודש

בתנ"ך מצויים מאות תאריכים שמבוססים על הערך 7, שלו יש משמעות שמסמלת קדושה, שנגזרת מקודשת השבת הראשונה לבריאת העולם, שאותה קידש אלוהים:

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי  מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי  מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי  וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ  אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

עד כאן הכל פשוט וכמעט בטוח שמרבית המאזינים שלנו מכירים בעל-פה את הפסוק שקראנו ויודעים שלערך 7 יש משמעות של קדושה.   

הבעיה היא שכותבי התנ"ך  שברו בעצמים את קדושתו, וזו הסיבה לזעמו של מחבר היוב' והסיבה לפילוג שחל בישראל !!!

לפי התנ"ך, הפולחן לאלוהים מתקיים בחגים ומועדים קבועים, ולכן הזמן שבו הם מתקיימים נחשב קדוש.  אלא שכל המועדים קבועים לפי יומם בחודש. וחודש מבוסס על מספר הימים שבהם מקיף הירח את כדור הארץ. והקפת הירח נמשכת פעם  29 יום ופעם 30 יום – שאינם מתחלקים בצורה שלמה בערך 7 המקודש.  

למשל, חג הפסח נקבע ליום ה-14 של החודש הראשון. נכון שב-14 יש שתי כפולות של 7, אבל החודש הראשון מונה פעם 29 ימים ופעם 30 יום.

ויום הכפורים, היום שבו טיהר הכהן הגדול את בית המקדש, נקבע ל-10 לחודש השביעי, וסוכות מתקיים ב-15 לחודש השביעי.

(ואני מבקשת להעיר, לאלה שיודעים שיש הבדל בין חודש סידרי לבין חודש סינודי, שאנחנו לא נכנסים לסוגיה זו כאן….)

ברור לחלוטין שברגע שבו כותבי התנ"ך קבעו את מועדי ישראל לפי יומם בחודש, הערך 7 שמציין את קדושת השבת בטל ומבוטל.

וכדי להוסיף חטא על פשע, וכל תקלה אפשרית, קביעת המועדים בתנ"ך מבוססת על לוח שנה ירחי, שמונה 354 ימים בשנה, שגם הוא לא מתחלק ב- 7 בצורה שלמה.

ועכשיו, כפי שאנחנו תמיד אוהבים לעשות, נסבך את הדברים עוד יותר.

בני העולם הקדום היו אסטרונומים ומתמטיקאים מחוננים ביותר. על סמך תצפיות וחישובים שערכו, הם ידעו היטב שמחזור החיים בטבע מבוסס על השנה השמשית, שמונה 365.25 ימים בשנה, ולא על 12 הקפות של הירח את כדור הארץ, שנותנים לנו 354 ימים בשנה.

למשל, המצרים שהיו האומה הכי מפותחת ומתקדמת באזורנו,  נהגו לפי לוח השנה השמשי. מכיוון שזהו לוח מסובך שקשה מאד לעקוב אחריו, הוא לא התאים לצורכי החיים הכלכליים והמסחריים של המצרים, ולכן הם התאימו אותו לצורכיהם. הם חילקו באופן שרירותי את השנה ל-12 קבוצות בנות 30 יום כל אחת, ומכאן שהשנה מנתה 360 ימים.

חוקר חשוב בשם אוטו נויגבאואר, שחקר את לוחות השנה ששימשו את הקדמונים, אמר שכדי לא להתרחק מהשנה השמשית, הוסיפו המצרים בכל שנה עוד 5 ימים ל-360 הימים, ועוד 6 ימים מדי 4 שנים (*  שהם ה-29 לפברואר בלוח השנה האזרחי *) – אלא שהימים האלה לא נוספו ללוח השנה הכלכלי וגם לא נספרו בו.  

נסביר את הדברים, כי זה בדיוק מה שקרה וקורה אצלנו.  

נניח שהשנה שמונה 360 ימים הסתיימה ביום ראשון.  את חמשת הימים הבאים המצרים לא ספרו. הם דילגו קדימה חמישה ימים, והחלו את הספירה של השנה החדשה ביום שישי, ואחת לארבע שנים, ביום שבת. בדרך זו, הלוח  ששימש לצרכיהם הכלכליים, הסתכרן תמיד עם השמש. יחד עם זאת, כך לדברי אוטו נויגבאואר, לוח השנה השמשי המדויק, שימש לצורכי פולחן האלים של מצרים (אך לא בחיי הכלכלה והמסחר).

בניגוד למצרים, העמים הקדומים שחיו במסופוטמיה (אזור עיראק של ימינו),  התנהלו לפי לוח שנה ירחי, שמונה 354 ימים בשנה, שמבוסס על הקפת הירח את כדור הארץ – כלומר, על חודשים.  

            נכון שהקדמונים לא ידעו דבר על הקפת הירח את כדור הארץ, מה שלא משנה את העובדה  שהם היו אסטרונומים מעולים, שעקבו בקפידה אחר ההשתנות הקבועה של צורת הירח, מסהר דקיק לירח מלא וחזרה לסהר דקיק. מחזוריות קבועה זו אפשרה להם לחשב בקלות את משך הימים בשנה ירחית, וגם היא התאימה לקיום חיי המסחר והכלכלה.  

יחד עם זאת, המלומדים שחיו במסופוטמיה ידעו היטב שהמציאות בטבע  נוהגת לפי השנה השמשית, ושעל כן הלוח הכלכלי שלהם קצר ב-11.25 ימים מהשנה השמשית.   וכדי שהפער בין שני הלוחות לא יצטבר, הם הוסיפו אחת לשלוש שנים 30 יום לחודש אדרו  – וזו השנה שאותה אנחנו מכנים בשם "שנה מעוברת", או אדר ב'.  

30 הימים הנוספים לא נכללו בספירת ימי השנה, שכן לוח שנה ירחי-שמשי לא  מונה 384 ימים. וכך כפי שהמצרים הוסיפו חמישה או שישה ימים ללוח השנה הכלכלי, בבבל הוסיפו כל כמה שנים 30 יום (7 פעמים ב-19 שנים).  

            העיקרון שתמיד נשמר הוא שיש צורך להסתכרן לפי השמש.

נחזור לישראל

כידוע, בשנת 586 לפנה"ס החריב נבוכדנצר מלך בבל את ירושלים ואת בית המקדש הראשון שבנה שלמה. את יושבי ירושלים וסביבותיה הוא הגלה לבבל, ששם נהג לוח השנה הירחי-שמשי שתיארנו כאן.  וכאשר בני ישראל חזרו ארצה מגלות בבל, הם הביאו איתם את הלוח הבבלי, שמבוסס על הקפות הירח סביב כדור הארץ – ולוח כזה לא מתחשב בערך המקודש 7, שמייצג את השבת.  

בארץ ישראל עבר הלוח הבבלי עבר גיור כהלכה. וכך  חודש ניסנו הפך חודש ניסן.  ודמוזו הפך לתמוז; ואבו הפך לאב; ואלולו לאלול; ואדרו לאדר – ומכיוון שבחודש אדרו עיברו הבבלים את השנה, גם השבים מבבל עיברו את השנה בחודש אדר, וכך קיבלנו את אדר ב', שמסכרן את השנה הירחית עם השמשית.

נחזור לבית המקדש השני ולכתיבת התנ"ך.

כמעט בכל תכנית אנו חוזרים ואומרים שכתיבת התנ"ך באופן שיטתי ומסודר התבצעה בבית המקדש השני, שנבנה על ידי הגולים שחזרו מגלות בבל לישראל. לדברי החוקרים המקדש נחנך בשנת 515 לפנה"ס, ואנו תמיד מניחים שהמפעל הגדול להעלאת התנ"ך על הכתב, יצא לדרך מספר שנים מאוחר יותר, מתישהו בסביבות שנת 500 לפנה"ס – והנה אחת ההוכחות המחזקות טענה זו.

כותבי התנ"ך לא גילו שהביאו עימם מהגלות את לוח השנה שהיה נהוג בבבל. ושעל כן כל המועדים בתנ"ך קבועים לפי יומם בחודש, ולא לפי הערך המקודש 7, שעליו נלחם מחבר היוב'.

            לדעתי, כותבי התנ"ך אימצו את לוח השנה הבבלי משתי סיבות עיקריות, חשובות מאין כמותן.

הראשונה היא שרק מיעוט מבין הגולים חזרו ארצה בימי שיבת ציון. הרוב העדיפו להישאר בבבל היפה, שבה הם שגשגו וחיו חיים טובים ומאושרים – והכי חשוב, הם נשארו יהודים וקיימו קשר הדוק ורצוף עם יושבי הארץ. 

דבר נוסף שאותו לא הזכרנו עד כה, הוא שגם במצרים חייתה קהילה יהודית גדולה, ששמרה על זהותה היהודית ושמרה על קשר הדוק עם הארץ.

כדי שזמני הפולחן של החגים והמועדים יחולו בשלושת המרכזים באותו יום, הם היו חייבים להתקיים לפי מצב הירח, שצורתו אחידה בישראל, מצרים ובבל.

            סיבה שנייה שמסבירה מדוע כותבי התנ"ך העלימו מספרם את הלוח הבבלי, הייתה הרצון להראות שהלוח הזה היה נהוג בישראל מאז ומעולם. כלומר, שמדובר בלוח עתיק, שנהג בישראל מאז שיצאו בני ישראל ממצרים ב-14 לחודש הראשון כמפורט בספר שמות, ולא בלוח שעלה לישראל בימי שיבת ציון.  

            התנ"ך, כמובן,  גם לא מזכיר את עיבור השנה שנהג בבבל. אך מכיוון שחג הפסח מתקיים באביב, ובו מתחיל קציר השעורים, וחג השבועות מתקיים בראשית הקיץ ובו מתחיל קציר החיטין (=חיטה), ובחג הסוכות, שמתקיים בסתיו אוספים את התוצרת החקלאית שגדלה בקיץ, ברור לחלוטין שגם כותבי התנ"ך שפעלו בבית המקדש השני, הכירו בעיבור השנה, בדיוק לפי השיטה הבבלית.  שאם לא כן, החגים שתלויים בעונת השנה החקלאית, היו זזים בכל שנה 11.25 ימים אחורנית. וסופו של דבר הפסח היה מתקיים  פעם בקיץ, פעם באביב ופעם בחורף.

אמרנו שכותבי התנ"ך העלימו את השיטה שלפיה נקבע מתי מתחיל ראש החודש, שהרי כל המועדים בתנ"ך קבועים לפי יומם בחודש (שלא מתחשב בערך 7, אלא על הקפת הירח את כדור הארץ).

            יחד עם זאת, עדות לקידוש ראש החודש מצויה במסכת ראש השנה שבמשנה. שם נאמר שבבית המקדש השני התקיים בית דין מיוחד, שאליו הגיעו עדים שהעידו שראו את מולד הירח, שצורתו סהר דקיק. אנשי בית הדין היו חוקרים את העדים ובוחנים אם עדותם מהימנה. ואם פסקו שאכן מדובר בראש החודש החדש, אזי הם "קידשו את ראש חודש", וכמעט מיותר לציין שהם היו אלה שפסקו מתי יש לעבר את השנה.

אלא שביוב' מצויה עדות, מדויקת ונדירה, שקודמת למשנה ב-300, אולי 400 שנים, שמתארת את האופן שבו התקיים קידוש ראש החודש בבית המקדש. ציטוט:  

            ומכיוון שבית המקדש נמצא בזמנו של מחבר היוב' תחת שליטתם של הכוהנים מבית צדוק, הרי שברור לגמרי שדבריו החריפים של מלאך הפנים שגילה למשה כלפי אלה שבעתיד יביטו אל הירח "ויבלבלו את כל ימי הקודש בימי טומאה, ושיהפכו ימי טומאה לימי חג", הופנו אליהם. 

המצב ההיסטורי

השאלה מדוע  לוח השנה הירחי-שמשי שהונהג בבית המקדש כל כך הרגיז את מחבר היוב', מתבקשת מאליה ומחייבת הסבר. 

בנקודה זו עלינו לחזור ולהזכיר שהמחבר  חי בסביבות שנת 250 לפנה"ס, ומכאן שאנחנו מדברים על התקופה שבה שלטה האימפריה היוונית בארץ ישראל.

*          וכיבוש יוון בא לאחר ימי הכיבוש הפרסי, שבא לאחר שנבוכדנצר הבבלי כבש את הארץ מידי מלכי אשור שקדמו לו.  למרות שאין לנו מדדי זמן מדויקים, אפשר לומר שבזמנו של מחבר היוב',  ארץ ישראל שהייתה בעברה הרחוק חופשית מכל שיעבוד, נמצאה בשלב זה לכל הפחות 500 שנים תחת כיבוש האימפריות הגדולות ששלטו במזרח הקדום, זו לאחר זו.

והמשך השיעבוד בידי כובש זר, נתפס ע"י מחבר היוב' ואנשי חוגו, הוכחה חד-משמעית לכך שאלוהים כועס עלינו!

התנ"ך, ואת זה אמרנו פעמים רבות, ונוסיף לומר גם בעתיד, הוא חיבור תיאולוגי.  ככזה, הוא לא מכיר בתופעות שאנחנו מכנים "אובייקטיביות". 

            כותבי התנ"ך לא הכירו באפשרות שמלכי האימפריות שכבשו אותנו עשן כן משום שהיה להם את הכוח לעשות זאת. הם לא הכירו באפשרות שארץ ישראל הייתה יעד לכיבושים חוזרים ונשנים, משום ששכנה על חוף ים תיכון שבו התנהל סחר ימי אינטנסיבי ; ומשום שנמצאה על אם הדרך של הסחר היבשתי שהתקיים בין מצרים והאוצרות שנמצאו באפריקה, ובין העמים הקדומים ששכנו בתחום לבנון, סוריה ועיראק של ימינו.

מכיוון שכותבי התנ"ך לא הכירו בתהליכים אובייקטיביים, הם קבעו באופן חד משמעי את האקסיומה הבאה: אם בני ישראל יאמינו באלוהים ויקיימו את כל המצוות והחוקים שנתן להם, אזי אלוהים ישמור עליהם ויגן עליהם מפני כל רע. אנחנו נחייה חיי שפע ורווחה, ואף אחד מאויבינו לא יעז לתקוף אותנו, "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ" שומר עלינו.  

אך אם בני ישראל יפרו בזדון ליבם את החוקים שנתן להם אלוהים, אזי הוא יקים את מלכי האימפריות הגדולות וישלח אותם להכות בנו – והדברים האלה חוזרים בתנ"ך עשרות פעמים.

            התפיסה שלפיה המציאות משקפת את מידת שביעות רצונו של אלוהים מהתנהגותם הדתית של בני ישראל, מסבירה מדוע התנ"ך, ובמיוחד שלושת הנביאים הגדולים (ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל) האשימו את בני ישראל בכל האסונות שפקדו אותנו. לשיטתם כל רעה שפקדה אותנו, הייתה תולדה של פשעים שביצעו יושבי הארץ, ושעל כן אלוהים שלח את המלכים הכובשים לכבוש אותנו. ולבסוף,  אלוהים היה זה שהגלה אותנו מארצו – והדברים האלה כתובים במילים ברורות ומפורשות בספר מלכים, ירמיהו ויחזקאל.

הקביעה שבני ישראל פשעו ולכן אלוהים העניש אותם, חוצה את התנ"ך לאורכו ולרוחבו.

והנה, לצד נבואות הזעם ודברי הנאצות שהשמיעו הנביאים, אנו מוצאים תופעה הפוכה לחלוטין. כמו על פי סימן קבוע, אותם נביאים שחירפו וגידפו את בני ישראל, התהפכו ותיארו בלשון רכה ומפייסת את אהבתו הגדולה של אלוהים לבני עמו.

והספרות הנבואית מלאה נבואות נחמה מתוקות וזוהרות, שמתארות שבעתיד מעורפל כלשהו אלוהים יגאל את בני עמו וישיב אותם ארצה מארצות גלותם. אלוהים יישא אותם  בחיקו, כפי שאם  נושאת  בחיקה תינוק ורועה נושא גדי קטן.  

אלוהים יישר את הדרך המובילה לישראל מארצות גלותם.  הוא יבנה מחדש את הערים שהרסו במצוותו הכובשים, הוא ירפא את החולים ויחבוש את פצעיהם. החיים יחזרו לרחובות ירושלים השוממים, והזקנים יישבו בנחת על מפתן דלתם ויתבוננו בילדים המשחקים לנגד עיניהם (זכריה).

ובקונטקסט הימים של ימי ההרס והכיבוש שבאו לאחר גלות 10 השבטים לאשור ולאחר הרס ירושלים בימי נבוכדנצר, קרה נס גדול: בשנת 560 לפנה"ס הפך כורש, המלך הפרסי, לאימפרטור הגדול של המזרח הקדום. כחלק מהמדיניות שבה נקט,  הוא היתיר ליהודים לשוב לארצם ולבנות את בית המקדש השני, בדיוק במקום שבו עמד בית המקדש הראשון, ועל כך מסופר בשני הפרקים הראשונים של ספר עזרא.

            ואכן, השיבה מגלות בבל ובניית בית המקדש השני, נתפסה על ידי השבים כראשית הגאולה שעליה דיברו הנביאים בשם אלוהים.  במשך 3-2 דקות של אופוריה,  נראה היה שישועתו הגדולה של אלוהים מתממשת: הנה שבנו מהגלות והנה נבנה  בית המקדש השני, ועוד דקה יתגשם גם העתיד הזוהר שהבטיחו הנביאים בשם אלוהים.   

אלא שדקת האופוריה חלפה עד מהרה. משום שלמרות שגולים חזרו ארצה והקימו את בית המקדש, הגאולה לא חזרה עימם.

במציאות, בני 10 השבטים נעלמו ואינם, ומגלות בבל חזרו לישראל רק קומץ אנשים חדורי אמונה משיחית, שהאמינו בהבטחות של הנביאים. מרבית הגולים העדיפו להישאר בבבל, בארץ שאליה הובלו בכוח, שבה הם שגשגו וחיו בשקט ובבטחה.  

ואלה שכן חזרו, מצאו שארצו של האל הגדול, החזק והצודק שכל כך אוהב את בני ישראל, נותרה חרבה והרוסה.  אלוהים לא קיים את הבטחתו לנביאים. הוא לא בנה את ההריסות, ולא כונן מחדש את הערים החרבות. השבים מצאו שארצו של אלוהים, שממנה הוגלו בגלל חטאותיהם, הוסיפה להיות כבושה בידי מלכים שכלל לא הכירו בקיומו ולא קיימו את מצוותיו.

איזו מן גאולה היא זו?

את השאלה הזו שאל גם מחבר היוב', שהאמין בכל ליבו בעמדה שלפיה המציאות משקפת את שביעות רצונו של אלוהים מהתנהגותם של בני ישראל.

נחזור לספר היוב' ולסביבות שנת 250 לפנה"ס.

המחבר שחי בימי הכיבוש היווני את הארץ,  היה יהודי דתי שכתב ספר בעל אופי דתי. הוא האמין בכל ליבו שהגאולה נעצרה ושהכיבוש נמשך  משום שחטאי העבר שהובילו לחורבן ולגלות,  נמשכים גם עתה. גם לאחר שחזרנו מהגלות ובנינו את בית המקדש השני.

לדברי מלאך הפנים שמייצג בספרנו את אלוהים, לוח השנה הירחי-שמשי שהבאנו מבבל ושהונהג בבית המקדש, הוא שורש הרעה. הוא משבש את כל מערכת הפולחן של ישראל, משום שהכוהנים נטשו את לוח השנה שמבוסס על הערך המקודש 7 שמייצג את השבת ושחוזר מאות פעמים בתנ"ך.   ולכן, "ימי הקודש" שבהם הפולחן לאלוהים היה צריך להתקיים, הפכו ע"י הכוהנים שהתבוננו בירח ל"ימי טומאה ובוז". ואילו ימי הטומאה, הפכו  לימי קודש. העובדה שזמני הפולחן לאלוהים לא התקיימו לפי לוח השנה השבתי, עוררה את זעמו של מחבר  היוב' שהאמין  שהמציאות הקשה שבה חיו בני ישראל תחת הכיבוש של היוונים, היא עונש של אלוהים לבני עמו החוטאים. 

ומלאך הפנים שסיפר למשה שכך יהיה בעתיד אמר את הדברים הבאים

 (** להתחיל לקרוא : וכל הדורות אשר ….

ובהמשך(למן :הלבינו:

ועכשיו, בדיוק כפי שאנו מוצאים בספרות הנבואית, לאחר דברי הזעם תמיד מגיעים דברי הנחמה והעידוד – וכך גם בספרנו!

מלאך הפנים גילה שבעתיד הרחוק, הצעירים מבני ישראל ישובו לדרך הצדק, היא הדרך שבה נהגו האבות הראשונים, שקיימו את זמני הפולחן שנקבעו לפי לוח השנה השבתי, שנות חייהם יתארכו ויגיעו עד 1000 שנים של אושר ושמחה:  

ומלאך הפנים סיכם את הדברים ואמר:

סיכום

אין ספק שמחבר היוב' האמין שהוא חי בימים של לחץ וצרה וחולי גדול משום שזמני  הפולחן של ישראל איחרו בכל שנה בעשרה ימים. לאמונתו, דבר זה עורר את זעמו של אלוהים, שעצר את המשך גאולת ישראל, שהחלה עם שיבת ציון ובניית בית המקדש השני.

ועכשיו קרה התרחש עוד טוויסט היסטורי מטורף לגמרי.

בשנת 167 לפנה"ס, שהם פחות ממאה שנים לאחר זמנו של מחבר היוב', הטיל אנטיוכוס אפיפנס את הגזירות הקרויות על שמו: "גזירות אנטיוכוס". בעקבות זאת פרץ בישראל מרד המקבים שהוביל לסילוקם של הכוהנים מבית צדוק מבית המקדש שבירושלים, שבו שלטו במשך מאות שנים. מעתה, הכוהנים הגדולים היו בני משפחת חשמונאי, וגם הם הנהיגו את הלוח הירחי שמשי (עד שגם הם הושלכו מהמקדש).

מרבית משפחות הכוהנים מבית צדוק קיבלו את רוע הגזירה ונטמעו בערי ישראל. אך כמה עשרות גברים מביניהם נמלטו למצוק ההעתקים שמתנשא ממול לים המלח, בסמוך לעין גדי, ושם הם הקימו את הכת שנודעה בשמות "כת האיסיים", כת קומראן, או כת המגילות – כל השמות מתכוונים לאותה כת – ואת סיפורה של הכת סיפרתי בתכנית שהקלטתי עם רן לוי לפני כשלוש שנים – והלינק מצורף לכאן.

            הנקודה החשובה לנו, היא שאנשי הכת שכתבו את "המגילות הגנוזות", העתיקו לפחות 15 פעמים את ספר היוב', מה שמעיד שהם ייחסו לו חשיבות עצומה.   

            הדבר המדהים הוא, שאת אנשי הכת הנהיגו אנשים שהשתייכו למשפחת צדוק, שבעברה הנהיגה בבית המקדש השני את לוח השנה הירחי-שמשי. אך משנסו לקומראן מאימת משפחת חשמונאי, הם הנהיגו את לוח השנה השבתי, שמונה 364 ימים, שמחולקים ל-52 שבתות.   הם אמנם עשו ללוח שלהם מספר התאמות, אך השבת, שהיא המועד החשוב ביותר בספר היובלים, הייתה גם ציר החיים המרכזי של אנשי הכת.

            לדעתי הם אימצו את הלוח של היוב' משום שהצליחו לפענח את שיטת החישוב של שנות היובלים, שתוביל ליום שבו תפרוץ מלחמת קץ הימים שבסופה הם ישובו לירושלים ולבית המקדש, דבר שכמובן לא קרה.

המאבק בשאלה לפי איזה לוח נקבעו זמני הפולחן המחייבים את ישראל, הוכרע, כידוע, לטובת לוח השנה הירחי-שמשי הנוהג עד ימינו.

אלא שהמאבק בסוגיה זו נמשך ונמשך. שנים רבות לאחר זמנו של מחבר היוב' פרצה בארץ  סערה נוספת בשאלה כיצד יש לפרש את הביטוי "ממחרת השבת", שלאחריה מתחילה  ספירת שבע השבתות שבסופן מתקיים חג השבועות, אך על כך נדון בפעם אחרת.

המאמר המפריך את התיאוריה בדבר לוח השנה "השמשי" שבספר היובלים:https://www.jstor.org/stable/4193291?seq=1#fndtn-page_scan_tab_contents

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.