פרק 24: יציאת מצרים חלק ב׳: מה קרה באמת?

בפרק הראשון, כמו גם בפרק השני, הראיתי שסיפור יציאת מצרים איננו סיפור אחד, כי אם שני סיפורים ששזורים זה בזה. הסיפור האחד הוא סיפור גרנדיוזי, כביר, עמוס ניסים ונפלאות שעשה אלוהים ליוצאי מצרים, שנועדו להלל את כוחו האין סופי. הסיפור השני הוא סיפור היסטורי, או ליתר דיוק אסופה רחבת היקף של נתונים שעומדים בכל מבחן היסטורי, ושלרבים מהם יש עדות ארכיאולוגית עקיפה, אך משמעותית.

בפרק זה אני מעלה את השאלה: כיצד מצבור נתונים היסטוריים שהיו יכולים להתקיים אך ורק במצרים, ואך ורק בנקודת זמן אחת, הגיעו לידי כותבי התנ"ך שחיו כ-750 שנה לאחר הזמן המשוער של יציאת מצרים?

גם הפרק הזה הוא שני מסעות. האחד הוא מסע בעקבות יוצאי מצרים. והשני הוא מסע בעקבות סופרי התנ"ך שהפכו סיפור מסע שעומד בכל מבחן היסטורי, לסיפור שרבים מטילים ספק גדול בייתכנותו.

אז האם סיפור יציאת מצרים היה, או לא היה? התשובה מצויה בפרק זה.

תמליל הפרק

יציאת מצרים – הייתה או לא הייתה?
חלק שני

שלום לכל המאזינים, ותודה שאתם מצטרפים לחלקו השני והמסכם של סיפור יציאת מצרים, שמתוארך לסביבות שנת 1250 לפנה"ס.

בפרק הקודם התמקדנו בשלושה  עניינים.  

בחלק הראשון הבאנו מדבריהם של כמה מהחוקרים החשובים בישראל, ששוללים את סיפור יציאת מצרים, כאירוע שיש לו בסיס ריאלי כלשהו. לדבריהם, הסיפור הוא בדיה שאין ולא הייתה לה אחיזה כלשהי במציאות, שלא ניתן ללמוד ממנה דבר על ראשיתו של העם שלנו ועל עברו.

אלא  שבנימוקים שבהם השתמשו  כדי להוכיח את עמדתם הנחרצת והחד משמעית, נפלו לא מעט טעויות מתודיות, מעוררות תמיהה, בלשון המעטה.

וברגע שההוכחה איננה קבילה, גם המסקנה שנגזרת ממנה איננה קבילה, למרות שיתכן שהם צודקים.

ועכשיו הטענה שלנו  שסיפור יציאת מצרים יושב על תשתית היסטורית מוצקה, מחייב הוכחה – ואת זה התחלנו לעשות בפרק הקודם, ונמשיך לעשות בפרק זה.

העניין השני שבו התמקדנו, היה הגאונות הספרותית של כותבי התנ"ך, שלעולם אינם חדלים להפתיע.

הראנו שסיפור יציאת מצרים איננו סיפור אחד, כי אם שניים. הוא סיפור בתוך סיפור.

הסיפור הראשון שמוכר לכולם, הוא גרנדיוזי, עמוס ניסים ונפלאות שנועדו לפאר את עוצמתו האין סופית של אלוהים, דבר שהוא לגיטימי לחלוטין, שהרי זו מטרתו החד- משמעית והמוצהרת של התנ"ך.

לצידו מצוי סיפור שני שמספק שורה ארוכה של פרטים, שהם נכונים לגמרי מבחינה היסטורית, ושלחלקם יש תמיכה ארכיאולוגית. לדוגמה, ספר שמות קובע שעל העבדים מבני ישראל היה להכין מכסת לבנים, ומספק תיאור מדויק שלו יש תיעוד מתעשיית הלבנים שהתקיימה במצרים.

העניין השלישי היה שסיפור יציאת מצרים חוצה שלוש תחנות: התחנה המצרית שעליה דיברנו, ההליכה במדבר סיני, ולבסוף כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון. ועל שתי תחנות אלו נדבר כאן.

וכפי שנראה בהמשך, גם הן מספקות נתונים היסטוריים מרשימים. ולשאלה כיצד מצבור הנתונים שאנו אוספים כאן הגיע לידי כותבי התנ"ך, נגיע בסוף דברינו.

ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, נראה מה ניתן ללמוד מהתחנה השנייה, מחציית מדבר סיני.

סיפור יציאת מצרים מתוארך לסביבות שנת 1250 לפנה"ס, שהיו  הימים שבהם שלט רעמסס ה-2 על מצרים, ושבהם המצרים נלחמו בפלישתים באזור הדלתא והחוף של ים תיכון,  ושעל כן נתיב  המילוט היחיד מכיוון מצרים לארץ ישראל, היה דרך מדבר סיני . וכך אומר מחבר ספר שמות:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם (הנחה, הוביל) אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים (ארץ בלשון התנ"ך הוא אזור, לא מדינה) כִּי קָרוֹב הוּא (=למרות שזו הדרך הקרובה, או הקצרה) כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם (יתחרט) הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם סוּף." (שמ' יג, יז-יח).

מנקודת מבט היסטורית הדברים האלה מדויקים. תבליט קיר שנמצא במצרים מתאר את המלחמה בין מצרים לבין פלישתים, ומהווה תמיכה היסטורית וארכיאולוגית  לציטוט שהבאנו.

לפי הסיפור הגרנדיוזי, הניסי, עמוד ענן שהלך לפני יוצאי מצרים בשעות היום, הורה להם את דרכם במדבר. בחשכה הלך לפניהם עמוד אש.

לצידו, הסיפור השני מגלה שלהולכים היה מורה דרך מדייני בשם חובב, שהיה בנו של יתרו, חותנו של משה.

            המדיינים היו שבטים שחיו במדבר והתפרנסו מהובלת שיירות מסחר שנעו מאזור אתיופיה ותימן של ימינו, דרך מצרים מדבר סיני וישראל, בדרכן לבבל שבתחום עיראק של ימינו. ולכן האפשרות שחובב, שהיה איש המדבר הורה להולכים את הדרך, היא סבירה בהחלט. וכאשר הוא רצה לפרוש ולשוב אל בני עמו, משה אמר לו כך:

וַיֹּאמֶר  [משה] אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ:  כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ  חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר (=מקומות החניה במדבר שבהם יש מים) וְהָיִיתָ לָּנוּ  לְעֵינָיִם ( שם אחר למורה דרך).  במדבר, יג, כט

המחסור במזון

תמונה נוספת שמתארת בצורה מדויקת את ההליכה במדבר סיני, היא המחסור הקשה במים ובמזון. נקרא דוגמה אחת, שחוזרת על עצמה פעמים רבות  בספר שמות ובספר במדבר:

וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין….. וְאֵין מַיִם  לִשְׁתֹּת הָעָם.  וַיָּרֶב הָעָם  עִם מֹשֶׁה  וַיֹּאמְרוּ  תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה…..וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם,  וַיָּלֶן (=התלונן) הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר : לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם,  לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי  בַּצָּמָא.  וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר : מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה, עוֹד מְעַט  וּסְקָלֻנִי. 

שמ' יז, א-ה

אמת היא שהתנ"ך מתייחס בשלילה לטרוניות של בני ישראל. אך מי שמכיר את מדבר סיני, ואת ההליכה על חולות, ועל פני משטחי אבנים מחודדות (חמדות), ומי שמכיר את היובש והשמש הקופחת, יודע שהתלונות מתארות מצוקה אמתית. ומי שינסה לשחזר היום את המסע במדבר, יתלונן כמו יוצאי מצרים.

התנ"ך מזכיר כבדרך אגב עוד כמה פרטים שעל חשיבותם המצטברת נעמוד בהמשך. למשל, שההולכים עצרו בדרכם בנאות מדבר, ששם יש מים – ואכן במדבר סיני ישנם נאות חבויים, ולכן הוא איננו ריק מאנשים ולכן תמיד עברו בו שיירות מסחר, דבר שמחזיר אותנו לשיחה שהתקיימה בין משה לבין חובב.

            הכתוב מציין שההולכים התגעגעו לסיר הבשר שאכלו במצרים, ושאלוהים שלח להם את השלו, שנחת מדי אחר צהרים הישר לתוך צלחתם.

שלו, הוא סוג של תרנגולת קטנה ונחמדה, קצת דומה לחוגלה. השלו לא מצוי בארץ ישראל, אך מצוי באזור אל עריש – וצפון סיני.

נסכם את התמונה שעולה מהתחנה השנייה שלנו, מהמדבר.

בסביבות שנת 1.250 לפנה"ס נתיב המילוט היחיד ממצרים לכיוון ישראל היה דרך מדבר סיני. למרות הצמא הכבד שממנו סבלו ההולכים, במדבר סיני יש מים, ולכן ניתן לחצות אותו – ומי שסיפק את הפרטים האלה, ידע מהי הליכה במדבר (וגם הכיר את השלו).

תו מוסיקאלי.

הגענו אל התחנה השלישית שלנו, היא כיבוש הארץ בימי  יהושע בן נון, שהיה יורשו וממשיכו של משה.

 מה שאומר שמשה הלך לעולמו (ושעלינו להקדיש לדמות כבירה זו סדרת פרקים). אבל שעכשיו יש לפתוח את ספר יהושע שמספר על השלב האחרון  של המסע, ועל המוני יוצאי מצרים שחצו את הירדן אחרי 40 שנות נדודים במדבר, ועל כניסתם לארץ כנען.

ספר יהושע מספר על כיבוש הארץ מידי הכנענים, ועל ימי ההתנחלות בה – ובכך חותם  את סיפור יציאת מצרים.

ודברים חגיגיים אלה מחזירים אותנו לדרך הכתיבה המיוחדת של התנ"ך.

בפרק הקודם אמרנו שסיפור יציאת מצרים כתוב כסיפור בתוך סיפור.

הסיפור האחד, מתאר את מעשי הניסים הכבירים שעשה אלוהים לבני ישראל, ניסים שנועדו לפאר את עוצמתו האין סופית.

לצידו מצוי סיפור שני, שמספק פרטים היסטוריים רבים שהיו יכולים להתקיים אך ורק במצרים  – והנה תופעה זו חוזרת על עצמה גם בספר יהושע. אלא שכאן אין לנו סיפור בתוך סיפור, כי אם סיפור לצד סיפור.

נראה איך הדברים עובדים

בספר יהושע 24 פרקים. 12 הפרקים הראשונים מתארים כיצד יוצאי מצרים חצו את הירדן בהמוניהם, וכיצד  נלחמו בכנענים  שהיו תושבי הארץ הוותיקים, וכיצד העיפו אותם מכאן. 

מלמעלה, סייע אלוהים ליהושע ולאנשיו,  וזרק מהשמים אבנים על ראשם של הכנענים המסכנים שלא עשו רע לאף אחד ; אלוהים עצר את מהלכם של השמש והירח, והודות לו חומות העיר יריחו קרסו לקול תקיעת השופרות של הכוהנים שהלכו סביבם והקימו רעש.

ואחרי הדברים האלה התרחשו כמסופר, יוצאי מצרים התנחלו בארץ המובטחת וכולם היו שמחים ומאושרים.  ציטוט קצר ומקוצר מתוך פרק יא שבספר יהושע: 

 וַיִּקַּח (= כבש) יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת [את]  הָהָר וְאֶת כָּל הַנֶּגֶב …. וְאֶת הַשְּׁפֵלָה  וְאֶת הָעֲרָבָה,  וְאֶת הַר יִשְׂרָאֵל  וּשְׁפֵלָתֹה (= הרי המרכז והשפלה.)  ….  יָמִים רַבִּים  עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה  מִלְחָמָה (= כלומר, נלחם במלכי כנען….)  וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ , כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה.  וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם,  לְשִׁבְטֵיהֶם; וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה  מִמִּלְחָמָה. 

סוף טוב והכל טוב,  ועכשיו מגיעים  12 הפרקים השניים, שמפוררים לחלוטין את כל מה שמספרים הפרקים הראשונים.

אך לפני שנתקדם, נמקם את עצמנו בנקודת הזמן של הסיפור.

אמרנו שסיפור יציאת מצרים נקבע לסביבות שנת 1250 לפנה"ס.  זמן כיבוש הארץ בימי יהושע מתוארך לסביבות  שנת 1200 לפנה"ס. ואם בני ישראל הלכו 40 שנה במדבר – מה שכמובן לא קרה ועל כך נדבר בהמשך – הרי שלפנינו רצף זמנים מעניין.  

12 הפרקים השניים של שבספר יהושע  מעידים באופן חד-משמעי שיהושע ואנשיו לא כבשו אפילו מטר רבוע אחד.

אפילו לא ערוגה קטנה.

אפס כיבושים.

וספר שופטים שמתאר את הימים שבאו מייד לאחר מות יהושע, מאשר קביעה זו.

נסביר את דברינו.

הכנענים שהיו תושבי הארץ הוותיקים, היו אוכלוסייה קטנה ודלילה, שתפסה באופן טבעי את העמקים הפוריים, העשירים בשטחי מרעה ומקורות מים. 

כדי לגרש אותם ממקומם, דבר שיקרה בשלב מעט יותר מאוחר, לא היה צורך במסע מלחמה נרחב כמסופר בחציו הראשון של ספר יהושע, (וגם לא היה צורך לזרוק עליהם אבנים מהשמים …).

והנה,  למרות קטנותם, חציו השני של ספר יהושע, מגלה שהבאים מהמדבר היו חלשים מכדי להילחם בהם, ולכן הם התפזרו, והתיישבו בחלקים הריקים והקשים למחייה של הארץ.

לפי התנ"ך שבטי אפרים ומנשה היו שני השבטים הגדולים והחזקים בישראל.   מסיבה שאיננה חשובה כרגע ראשי שני השבטים  התלוננו באוזני יהושע על מקום מושבם. בתשובה, שלח אותם יהושע להתיישב בהרים שלימים נקראו על שמם: הרי אפרים והרי מנשה. וזו התקיימה ביניהם:   

וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף (= לפי המסורת אפרים ומנשה היו בניו של יוסף),  אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:  (ועכשיו באה שורה של טענות לא חשובות , והנה תשובתו של יהושע למתלוננים): .  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ  עַם רַב אַתָּה (= הרבה אנשים), עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה  וּבֵרֵאתָ (=לברא, לכרות עצים) לְךָ שָׁם,  כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ,  כִּי יַעַר הוּא,  וּבֵרֵאתוֹ  וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו (= יבוליו):  כִּי תוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי,  כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ,  כִּי חָזָק  הוּא.

לפי הפסוק שקראנו, יהושע מודה שהכנענים היו חזקים משני השבטים הגדולים של ישראל, ולכן הוא הציע להם להתיישב בהר.

ההתיישבות בהר, היא התיישבות במקום הגרוע ביותר למגורים ולחקלאות.

כדי להכשיר את ההר למגורים ולחקלאות, היה לעשות את מה שאמר יהושע: לברא את היער, ליישר משטחי אדמה על ידי סיקול אבנים ובניית טראסות, או מדרגות בהר. וכמובן לחפור בורות מים ללכידת המים שיורדים מטה, לעמקים.

בקיצור מדובר בעבודת פרך.

ואם שני השבטים הגדולים לא היו מסוגלים להתמודד עם הכנענים, מעניין  מה עלה בגורלם של השבטים הקטנים. 

            לפי הכתוב שבעה שבטים  כלל לא מצאו מקום לשבת בו, ולכן התפזרו לכל הכיוונים. בני שבט יהודה פנו לנגב, או למדבר יהודה, שהוא המקום הכי צחיח בארץ, ולכן גם הכי דל באוכלוסייה, ושם הם לא התקשו למצוא מקום פנוי ולהתנחל. שבט שמעון הרחיק דרומה עוד יותר , ובפועל נבלע בתוך שבט יהודה – ונעלם.

אמרנו שאת זמנו של יהושע יש לתארך לסביבות שנת 1.200 לפנה"ס, וכאן לפתע יש לנו ארכיאולוגיה שתומכת בחצי השני של הספר.

            הארכיאולוגים (ופינקלשטיין בראשם) חשפו למעלה מ-350 כפרים זעירים, ששטחם נע בין 5 ל-10 דונם.  הכפרים האלה קמו באזור הרי המרכז, הנגב והגליל למן שנת 1200 לפנה"ס, ובמשך 100 השנים הבאות.  

במילים אחרות, הארכיאולוגיה הארץ ישראלית, מאשרת שבמאה ה-12 לפנה"ס נכנסה לישראל אוכלוסייה חדשה, שהתיישבה באזורים הנזכרים בחציו השני של ספר יהושע.

חשוב להדגיש שעלייתם על הקרקע של מאות כפרים זעירים, מפריכה את סיפור הכיבוש הגדול של החצי הראשון.

משום  שלו בני ישראל נכנסו בהמוניהם לארץ ונלחמו בכנענים, כי אז  הארכיאולוגים היו מוצאים סימני שריפה שמאפיינים מלחמה גדולה, שעליהם קמו גושי התיישבות גדולים.

והשרידים  האלה, לו נמצאו, היו עדות לכך שאוכלוסייה גדולה נכנסה בבת אחת לישראל, שהתיישבה באזורים שבהם ישבו עד כה הכנענים.  

וזה לא מה שקורה.

הממצאים הארכיאולוגיים של מאות כפרים זעירים שמרוחקים אלה מאלה, אינם מתאימים  לאוכלוסייה גדולה, והאמת היא שהם גם קטנים מדי להתיישבות של שבטים גדולים.

משום שכפרים, ששטחם נע בין 5 ל-10 דונם מתאימים  למשפחות  קטנות, אולי לחמולות קטנות. והעובדה שהכפרים  היו מרוחקים אלה מאלה, נותנת מקום להנחה  שבין המשפחות שהתיישבו בהם, לא היה כל קשר,  ושזו הסיבה שבגללה הם חיו, לפחות בתחילה, במרחק גדול זו מזו.

תו מוסיקאלי.

התיאוריה

השאלה מי הייתה האוכלוסייה החדשה שנכנסה לארץ במאה ה-12 לפנה"ס העסיקה את החוקרים, שהעלו השערות שונות (אחת ההזויות שבהן היא של פינקלשטיין עצמו…).

מבין שלל ההשערות וההצעות שהושמעו, אציין כאן רק אחת, משום שלדעתי היא אפשרית ולכן  יכולה להיות נכונה.

מדובר בתיאוריה שנקראת "הכניסה הזוחלת" או "הכניסה השקטה" שהעלה במאה הקודמת חוקר גרמני בשם אלברכט אלט.

אלברכט  אלט לא התעמת עם הכתוב בספר יהושע, ולא ניסה להוכיח שהכתוב בספר הוא אמת או דמיון.

אבל הוא כן טען שתהליך ההתנחלות בארץ כנען היה ממושך, שקט וללא מלחמות.

לדבריו, קבוצות קטנות שבאו מהמדבר, תפסו את החלקים ההרריים של הארץ.  והטענה של כניסה זוחלת, או של טפטוף של קבוצות קטנות שחדרו לארץ במשך  כ-100 שנים, מתיישבת בצורה מושלמת עם מאות הישובים הקטנים שקמו באזורים הריקים של הארץ.

            חשוב להדגיש שאלט לא טען שהאנשים שנכנסו ארצה היו  יוצאי מצרים.

זהותם של הבאים  לא העסיקה אותו.

            אבל הוא אמר משהו אחר, שמסיבה כלשהי עבר מתחת לרדאר של החוקרים.

לדבריו, לאחר  הסתלקותם של המצרים מארץ ישראל, שעליה שלטו במשך 300 שנים (ועל כך דיברנו בפרק הקודם),  נוצרה בארץ תקופה של "חולשה יישובית", שנכון יותר לכנותה 'חלל שלטוני'.  והוואקום השלטוני הזה אפשר לנוודים שבאו מהמדבר, לחצות את הירדן מצידו המזרחי לצידו המערבי, ולהתיישב באזורים הריקים של הארץ (וזה מה שמספר יהושע).

ואם בפרק הקודם דיברנו על כך שהיחלשות השלטון במצרים יצרה הזדמנות לעבדים לברוח ממנה, הרי שאותה חולשה עצמה פעלה בשני כיוונים. המצרים שנסוגו מהארץ בגלל המלחמה בפלישתים,  יצרו כאן חלון הזדמנויות לאוכלוסיות שבאו מהמדבר להיכנס לפנים הארץ.

במילים אחרות, מה שמתרחש בקצה האחד של המקל , משפיע על מה שקורה בקצהו השני.

תו מוסיקאלי

40 שנות ההליכה במדבר סיני

השאלה שעומדת לפיננו היא : האם יתכן שהנוודים שנכנסו לארץ ישראל במאה ה-12 לפנה"ס,  היו יוצאי מצרים שעליהם מספר התנ"ך?

לדעתי כן. לא כולם כמובן. אבל חלקם, בוודאי  – וזה הזמן להזכיר את 40 שנות הנדודים המפורסמות במדבר סיני, שמהם התעלמתי, ושעכשיו הגיע הזמן להתייחס אליהן.   

פרקים יג-יד שבספר במדבר מספרים על 12 המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען, כדי לראות מה טיבה.

בשובם, כולם, זולת יהושע בן-נון וכלב בן יפונה, הוציאו את דיבת הארץ וכינו אותה "ארץ אוכלת יושביה" (מה שכמובן לא נכון, ובלתי אפשרי לחלוטין …). 

            דברי הדיבה האלה הכעיסו את אלוהים (שכן ארץ ישראל נחשבת לארצו, וקדושתו מאצילה על האדמה ולכן היא נחשבת אדמת הקודש).

כעונש על דברי הלעז, גזר אלוהים שכל דור ההולכים ינדוד במדבר 40 שנה, עד שכולם ימותו (שוב, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה). ציטוט קצר מספר במדבר, פרק יד:

וּפִגְרֵיכֶם, אַתֶּם  יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה.   וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם  עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר

40 שנות הנדודים במדבר נחרטו עמוק עמוק בזיכרון ההיסטורי של כולנו והפכו חלק מרכזי מהנרטיב של סיפור יציאת מצרים ושל חג הפסח. אלא שמנקודת מבט ריאלית, הדבר בלתי אפשרי לחלוטין.

40 יום כן, 40 שנה – לא ולא.

מבט חטוף באטלס מגלה שמדבר סיני הוא חצי אי שנראה כמשולש הפוך.  הקדקוד החד פונה  מטה והבסיס הרחב פונה כלפי מעלה – והבסיס הרחב הוא שמחבר את מצרים וישראל, וכל אורכו הוא כ-400 ק"מ לכל היותר.  מה שאומר שגם בהליכה איטית ניתן לגמוע את המרחק הזה בתוך חודשיים-שלושה, גג.

כזכור, ספר שמות מספר שהמוני עבדים נמלטו ממצרים בלילה אחד, ונקרא בקיצור גדול את הכתוב בפרק יב:

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס  סֻכֹּתָה  (רעמסס וסוכות, שמות של שתי ערים) כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים  לְבַד מִטָּף (הכוונה לנשים, ילדים וזקנים).  וְגַם עֵרֶב רַב  עָלָה אִתָּם,  וְצֹאן וּבָקָר,  מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. … וַיְהִי  בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה  יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה  מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה  לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

חוקרים שניסו לחשב את מספר היוצאים, הגיעו למסקנה שאם מוסיפים ל-600.000 הגברים גם נשים וילדים ונספחים שמכונים 'ערב רב', הרי שמדובר במחנה שמנה 2.5 מיליון איש לכל הפחות, שלו צריך להוסיף כמספר הזה של ראשי צאן ובקר (שהפיזיולוגיה שלהם לא מתאימה להליכה במדבר). ומכאן, שמדובר על מחנה שמנה לפחות 5.000.000 בני אדם וחיות, שנמלטו בלילה אחד ממצרים, ואח"כ הסתובבו 40 שנה במדבר.

            ברור שהמספר הדמיוני הזה, שהוא בלתי אפשרי לחלוטין, שייך למעטפת הניסית והגרנדיוזית של יציאת מצרים – ובפרק הקודם הדגשנו, וחזרנו והדגשנו, שאל גדול צריך עם גדול שיאמין בו. וכדי שהעם הגדול יאמין בו, האל צריך להוכיח להם את עוצמתו האין סופית.

אלא שמנקודת מבט ריאלית, שאיננה מערבת ניסים ונפלאות, גם בימינו מחנה שמונה 5.000.000 בני אדם וחיות לא יכול לעזוב את מקום מגוריו בלילה אחד.

זה בלתי אפשרי.

            יתרה מכך, המדבר בשום אופן איננו מסוגל לכלכל מחנה אדיר של הולכים , שהלך כגוש אחד.

גם זה בלתי אפשרי. (וכדי לפתור את המחסור באוכל, סיפר המחבר שאלוהים שלח מזון פלאי להולכים, את המן).

בפועל, המדבר יכול לכלכל בדוחק רב קבוצות קטנטנות של אנשים – וטענה זו עולה בקנה אחד עם דבריו של אלבכרט אלט ועם הארכיאולוגיה, שקובעת שבמאה ה-12 לפנה"ס קמו בישראל מאות כפרים זעירים, ששטחם מתאים לקבוצות קטנות, אבל לא להמוני בני אדם.

ודברים אלה מחזירים אותנו בפעם האחרונה לטענות הנחרצות שהשמיעו פרופ' זאב הרצוג ופרופ' ישראל פינקלשטיין, שאותן השמענו בפרק הקודם, ששללו בצורה חד משמעית את כל סיפור יציאת מצרים.

ונזכיר בקצרה את עיקרי הדברים.

אחרי מלחמת 6 הימים יצאו למדבר סיני משלחות ארכיאולוגיות, שחיפשו שרידים שיכולים לאשר את סיפור המסע במדבר, חיפושים שהסתיימו במפח נפש נוראי.

ועל בסיס אפס ממצאים, גזרו שני הארכיאולוגים (ורבים נוספים) שכל סיפור יציאת מצרים, לא היה ולא נברא.

            פרופ' פינקלשטיין קבע בצורה נחרצת שלו שמחנה עצום שעליו מספר ספר שמות, באמת חצה את המדבר, כי אז הוא היה מותיר אחריו שרידים כלשהם,  שאותם הארכיאולוגים היו מוצאים.

אנחנו התעמתנו עם טענה זו.  ואמרנו שבמדבר, שבו הקרקע חולית ולא יציבה, שבו סופות הרוח מעיפות לשמים  ענני חול, משנות את הטופוגרפיה. ושלכן לא ניתן במדבר שכזה שרידים בני אלפי שנים, דבר שכל ארכיאולוג ישראלי אמור לדעת.

ארכיאולוג ישראלי אמור לדעת דבר נוסף : שהמדבר לא מסוגל לכלכל מיליוני בני אדם ומקנה. ולכן העובדה שפינקלשטיין והרצוג ציפו למצוא במדבר שרידים שהותירו המוני בני אדם, היא חסרת כל היגיון.

היא מעידה שהם חיפשו ממצאים ארכיאולוגיים לחלק הניסי של הסיפור, ולא לחלקו הריאלי.

וחוסר ההיגיון הזה הופך אבסורדי עוד יותר, כאשר מדובר בארכיאולוגים שחשפו את מאות הישובים הזעירים שנמצאו בהרי ישראל, שהיו אלה שתארכו אותם למאה ה-12 לפנה"ס.

אז אם לארץ ישראל הגיעה אוכלוסייה חדשה מהיכן היא הגיעה?

היא נפלה מהירח?

תו מוסיקאלי

אז מה כן יכול  אמיתי???

ראשית, ולפני כל דבר אחר, לא ניתן ללמוד תנ"ך ולהבין מה כתוב בו מבלי להתייחס לצד המגמתי של הספר, ולדרך הכתיבה המיוחדת של סופריו.

אמרנו שסיפור יציאת מצרים, איננו סיפור אחד, כי אם שניים.

הסיפור הגרנדיוזי, שכולל אין ספור מעשי ניסים ונפלאות כבירים, נועד לפאר את אלוהים.

ומכיוון שהסיפור על המוני בני אדם שיצאו בלילה אחד וכאיש אחד את מצרים שייך לרובד  הגרנדיוזי, ברור שחיפוש אחר ממצאים שהותירו אחריהם, שקול לחיפוש אחר ממצאים ממסעם האפי והנועז של ההוביט, בילבו בגינס, ו-13 הגמדים שיצאו להר שבו רבץ סמואג הדרקון הרשע.

אות מוסיקאלי

מה שכן יכול להיות אמתי, שיתכן שהתרחש במציאות, הוא הסיפור שבתוך הסיפור.

המסע שלנו בעקבות עבר שלוש תחנות: מצרים, מדבר סיני, ולבסוף הכניסה לארץ כנען.

            כל אחת משלוש התחנות האלה סיפקה  אסופה מרשימה של נתונים היסטוריים, שהם כמו מכמונות של משטרה, שרק מי שנוכח  בזירת הפשע יכול היה לדעת על קיומם.

ובמקרה שלנו, אותו מישהו, או מי-שהם, הם המקור שסיפק את הפרטים ההיסטוריים, המוכמנים, בידי כותבי התנ"ך – והדברים האלה מחזירים למה שאמרנו בתכניות הקודמות שלנו : כתיבת התנ"ך, באופן שיטתי ומסודר החלה בבית המקדש השני, בסביבות שנת 500 לפנה"ס ועל ידי סופרים ששבו מגלות בבל שבעיראק ונמשכה מאות שנים.

בשנת 500 לפנה"ס ממצרים הגדולה והחזקה, לא נותר זכר.

ואם כך, כיצד הגיעו לידי סופרים שלא חיו במצרים, שהחלו את פעילותם  הספרותית כ-750 שנה לאחר ימי יציאת מצרים, פרטים שהיו נכונים למצרים של שנת 1.250 לפנה"ס?

            כיצד ידעו סופרים שחיו בירושלים לספר על מלחמה שהתחוללה באותם ימים בין המצרים לבין הפלשתים, מלחמה שבגללה יוצאי מצרים נמלטו דרך המדבר, ולא דרך החוף שמחבר בין מצרים לישראל?

כיצד הם ידעו לתאר את החיים שרחשו לצידי גדות הנילוס, חיים שבשום אופן לא יכלו להתקיים בישראל?

מהיכן הם יכלו לדעת על תעשיית הגומא שממנו קלעו המצרים מוצרים שונים, וביניהם גם תיבות, ששטו על פני הנילוס, שאותן  אטמו בזפת?

והרי זפת  הוא חומר גלם שמצוי במצרים ולא בישראל. 

זאת ועוד, כיצד סופרים שחיו בירושלים, יכלו לציין פרטים מדויקים  מחיי העבדים שעבדו בתעשיית הלבנים. כמו הצורך להוסיף קש ותבן לסחף הבוצי שהוציאו מהנילוס. וכמו החובה למלא מכסת לבנים שנקבעה להם, וששוטרים מבני העבדים פיקחו עליהם? לכל הפרטים האלה יש גיבוי של הארכיאולוגיה המצרית.

התשובה שלנו היא שרק אנשים שחיו במצרים והגיעו לישראל דרך מדבר סיני,

יכלו לדעת את הפרטים האלה. רק אנשים שחצו את מדבר סיני הכירו את  קשיי ההליכה, את המחסור הקשה במים ובמזון, ולדעת שבמדבר יש נאות מדבר – ולספר על ציפור בשם שלו, שמצויה  בצפון סיני ובאזור על עריש.  

ולבסוף,  רק אנשים שידעו שראשית ההתיישבות של האוכלוסייה החדשה שנכנסה

לישראל במאה ה-12 לפנה"ס הייתה בהרי אפרים ומנשה,  בנגב ובגליל,  יכלו לשמר

 את כל הפרטים האלה ולהיות המקור שסיפק אותם לכותבי התנ"ך.

לדעתי סופרי התנ"ך, היו אלה שהחליטו להפוך את אסופת הפרטים   שהשתמרה בידי משפחות שהגיעו ממצרים לסיפור המכונן של העם שלנו, ולכן הם הלבישו עליהם את הסיפור הגרנדיוזי. שבשיאו התרחש מעמד הר סיני שבו נגלה אלוהים לעיני מחנה ההולכים העצום בתימרות אש ועשן, בענן ובקולות ברקים, ונתן להם את תורתו.

והם עשו כן משום שסיפור קטן על קבוצות עבדים מסכנות שברחו ממצרים, לא הופך אותו לסיפור גדול. הוא לא משרת את הצורך להפוך את אלוהים לאל גדול וכל יכול. לעומת זאת, סיפור כביר ורב רושם, עושה את העבודה, ויכול להיחשב לסיפור מכונן של עם. 

והנה הגענו לתחנה האחרונה של המסע שלנו, ולשאלת הנושא שעמדה בשני  הפרקים האחרונים: האם יציאת מצרים הייתה, או לא הייתה?

האם בערב חג הפסח אנחנו מתכנסים כדי לחגוג מיתוס כביר, הוקוס פוקוס חסר כל בסיס היסטורי, או סיפור שיושב על תשתית היסטורית מוצקה?  

לדעתי שתי האפשרויות נכונות. הן לא סותרות זו את זו, כי אם משלימות זו את זו.

אני מבקשת לחתום את המסע שלנו בכמה מילים אישיות, שחותמות גם את המסע  שלי בעקבות יוצאי מצרים.

            סיפור יציאת מצרים צובע בצבעים חזקים את תפיסת העולם של כל אחד מאיתנו. הן של אנשים בעלי תפיסה דתית עמוקה, שבשבילם מעשי ניסים ונפלאות הן עובדה קיימת שלא צריך לתמוך אותה בראיות היסטוריות כלשהן.

והוא צובע גם את  תפיסת העולם  של אלה שמגדירים עצמם חילונים גמורים, שמוכנים לקבל כעובדות, רק נתונים שאותם ניתן להוכיח במציאות.

            לדעתי כולנו יכולים להסב אל שולחן החג, ובלב שקט לספר את סיפור יציאת מצרים בשני קולות, ניסי והיסטורי כאחד.

ושני הקולות האלה הם הסיפור הגדול והמכונן של העם הקטן והמיוחד שלנו.

חג שמח לכל בית ישראל.

חג שמח למאזינים שלנו בארץ ובתפוצות.

קרדיטים

את אות הפתיחה היפיפה של התכנית שלנו, כמו גם את התו המוסיקאלי, כתבה והלחינה השחקנים אורנה כץ, שהיא חברה טובה של שרון אלכסנדר המופלא, שמלווה אותי שמלווה אותי ברבות מהתכניות .

וזו גם הזדמנות להודות לשרון, על השותפות, על החברות, ועל התרומה העצומה שלו, לכל אחד מהפרקים שבהם הוא משתתף.

ולסיום  אני מבקשת להזכיר ולהמליץ בחום רב על הפודקאסט המצוין דברי הימים, שאותו משדר ד"ר אילן אבקסיס.

ביביליוגרפיה נבחרת.

1.  זאב הרצוג, "התנ"ך: אין ממצאים בשטח", הארץ , 29.10.1999

2.  ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל – ארכיאולוגיה מקרא וזיכרון היסטורי, הוצ' אונ' ת"א, 2003.

3.  נדב נאמן:  "פסח, הסיפור האמיתי", מגזין מאקו (21.3.2013)

4.  ישראל קנוהל:  השם, המספרים הסודיים של התנ"ך ותעלומת יציאת מצרים, הוצ' דביר 2012.

5.  שמעון שמיר, http://www.the7eye.org.il/27274 

6. פנינה גלפז-פלר,  יציאת מצרים – מציאות או דמיון, הוצ' שוקן 2002.  

תוכחותיו של איפוור

תרגום: ג'ון א. וילסון

תרגם מאנגלית: סייברדין

[שומרי] השער אומרים: הבה נלך ונבוז בז.

אכן-כן, חיוורים [הפנים]. איש הקשת מוכן. שוד בכל מקום. איש האתמול איננו.

אכן-כן, יבשו הנשים, ואף אחת אינה יכולה להרות. אכן-כן, אנשים עניים נהיו בעלי אוצרות. הוא שלא יכול היה להכין לעצמו זוג סנדלים, הוא עכשיו בעל עושר…

אכן-כן, המדבר (התפשט) בכל רחבי הארץ. המושבות הושמדו. ברברים מבחוץ באו למצרים… באמת אין עוד אזרחים בשום מקום…

אכן-כן, נעלם הצחוק, ואינו נעשה [עוד]. היללה היא המתפשטת בארץ, מעורבת בקינה…

ראה עתה, הגיע המצב לנקודה שהארץ נגזלת ממלכותה בידי מעטים חסרי-אחריות.

הסודות של המלכים של מצרים העליונה והתחתונה מונחים חשופים…

ראה, בקר (נותר ל)שוטט חופשי, (כי) אין מי שידאג להם. כל אדם לוקח לעצמו ומטביע (בהם) את שמו…

ראה, הוא שלא הייתה לו תבואה הוא (כעת) בעליהם של אסמים. הוא שנזקק להלוואה למען עצמו (כעת) נותן אותה..

כך בוכה מצרים התחתונה.

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.