סיפורי התנך
פרק 2
כיצד בראו האלים את העולם
מגישים: ד"ר ליאורה רביד ורועי שטיינברג.
מעצב האתר: עומר בינדר
הסיפור של היום לוקח אותנו לסיפורי בריאת העולם שסיפרו בני העמים הקדומים, ואלה יובילו אותנו לסיפור הבריאה שפותח את ספר בראשית, שאותו אני מכנה בשם "המפץ הגדול".
אלא שעכשיו מתעוררת בעיה, משום שלכל אחד מבני העמים שחיו לפני אלפי שנים היה סיפור בריאה משל עצמו. כל עם טען שהאל שבו האמין, הוא שברא את העולם, ושלכן הוא החזק מכל האלים האחרים שבעולם. אז מה ההבדל בין סיפור הבריאה שבספר בראשית לבין סיפורי הבריאה האחרים?
זה באמת כך.
מאות סיפורי הבריאה שהותירו בני העמיקם הקדומים, הם לא המפץ הגדול. והסיפור שלנו הוא כן מפץ גדול, אם כי לא במשמעות המדעית.
אז כדי שנבין מה כל כך חשוב ומיוחד בסיפור שלנו, נתחיל בכך שנביא שלושה סיפורי בריאה שסיפרו בני עמים שחיו במרחק גיאוגרפי עצום זה מזה, ואחרי שנבין את הרעיון שעומד מאחוריהם, נתקדם אל הסיפור שבספר בראשית.
הסיפור הראשון הוא זה שסיפרו המצרים הקדמונים.
מצרים, היא אחת הארצות הכי עתיקות בעולם, עם היסטוריה שנמשכת כ- 7.000 שנים, בעוד שההיסטוריה שלנו נמשכת 4.000 שנים לכל היותר.
למצרים היו מספר סיפורים שמתארים כיצד נברא העולם, ואני אספר בקצרה רק אחד מהם.
בימים רחוקים מכל מספר שניתן לספור אותו, היה היקום מוצף מים. מים שחורים שאין להם התחלה ואין להם סוף. מים שהשתרעו לכל הכיוונים ולמים האלה קראו נון. בדיוק כמו האות נון. אני רוצה להעיר שהמוטיב שלפיו בטרם הבריאה היקום היה מוצף מים, חוזר בהרבה מאד סיפורים – כולל בתנך.
במשך זמן אין סופי, היה נון סתם מים שחורים ששום דבר לא התרחש בהם, ושום דבר לא זז בהם. ואם שום דבר לא זז ושום אירוע לא מתרחש, אז מושג "זמן" לא קיים. משום שאי אפשר לדבר על מה שקרה קודם, או מה שקרה אח"כ.
ומכיוון שהשמש והירח עדיין לא נבראו, ברור שגם לא היה יום ולא היה לילה, לא אתמול ולא מחר.
בקיצור לא היה כלום. היה נון שהם מים שחורים שהציפו את כל היקום – זה מה שהיה!
ופתאום משהו השתנה. פתאום משהו זז בתוך נון, ותלולית חול פצפונת יצאה מתוך המים. המצרים לא סיפרו כיצד קרה הדבר המופלא הזה, אך על תלולית החול הזערורית נעמדה ציפור, שאותה הם ציירו כנחליאלי. והציפור השמיעה צפצוף, שהיה הקול הראשון שנשמע מעולם.
הציפור הקטנה לא הייתה ציפור רגילה. היא הייתה אל.
אל שיצא מתוך ממימי הנון.
ורק משום שעל תלולית החול היה מקום לזוג רגליים של ציפור קטנטונת, האל לבש צורה של ציפור.
אבל, משנוכח האל, או הציפור, שהוא יחיד ביקום שכולו מים עכורים ואפלים, התמלא ליבו הקטן עצב עמוק ותחושת בדידות מרה.
ולפני שקפץ חזרה למים והטביע את עצמו מרוב יגון, נזכר הציפור שהוא בעצם … אל. וכדי להפיג את בדידותו, הוא ברא מתוך הגוף שלו בן בשם שׁוּ ובת בשם תֶפְנֵת, שגם הם היו אלים.
שׁוּ הפך להיות אל האוויר – וכך נוצר האוויר שאותו אנחנו נושמים. תֶפְנֵת, הייתה אלת המים, אבל לא אלת המים השחורים של נון. אלא אלת המים המתוקים והטובים לשתייה.
הדבר הראשון שעשו שו ותפנת היה להוליד בן ובת שגם הם היו אלים. הבן שלהם נקרא גֵבּ, שהיה אל האדמה. והבת, נוּת, הייתה אלת השמים. (ויש ציורים שבהם נות מתוארת כפרה, שמחזיקה על גבה את השמים, כדי שלא יפלו למטה ויטבעו במי הנון – ואל הדברים האלה אנחנו נחזור כאשר נספר על סיפור המבול.)
כצפוי, גם לגֵבּ ולנוּת נולדו ילדים, שגם הם היו אלים שמילאו תפקיד חשוב בבריאת העולם. הראשון היה אוסיריס.
אוסיריס היה אחד האלים החשובים של המצרים. הוא יצר סדר בעולם החדש שהגיח מימי הנון. וכאשר נוצרו בני האדם, הוא נתן להם חוקים ולימד אותם את סודות עבודת האדמה. וכן, כיצד להבחין בין צמחים טובים למאכל, לבין צמחים רעילים.
איסיס הייתה הבת השנייה של גב ונות. וגם היא הייתה אלה חשובה, שלימדה את בני האדם כיצד לנהל את חיי המשפחה שלהם, וכן את סודות הרפואה וכיצד לרפא חולים.
הבן השלישי היה סת. סת היה אל פרוע, שבדרך כלל חי במדבר ואליו התחברו חיות המדבר. מה שחשוב כרגע לומר על סת, הוא שסת קינא באחיו אוסיריס – ורצח אותו. ובפרק שבו נספר על קין שרצח את הבל אחיו, נזכיר את סת פעם נוספת.
אפשר להמשיך ולהוסיף פרטים רבים נוספים לסיפור הבריאה של המצרים, אך כדי להתקדם, עלינו לעצור כאן. ולפני שנעבור לסיפור השני, אגלה לכם כיצד נוצרו בני האדם הראשונים: בני האדם הראשונים נוצרו מדמעות שנשרו מעיניו של אל חשוב שנקרא אתום.
על ראשית החיים והמוות (סיביר ולפלנד):
סיפור בריאת העולם השני הגיע מהאזורים הצפוניים של העולם, מלפלנד, שגובלת בשבדיה וברוסיה.
הלאפים, אלה האנשים שחיים בלפלנד, סיפרו שאולגן (Ulgan) שהיה אל השמים ורוח הצפון, הוא שברא את העולם. וכפי שסיפרו המצרים, גם הלאפים סיפרו שלפני שנברא העולם הוא היה מוצף מים. וכשם שבסיפור הבריאה שפותח את התנך רוח אלוהים ריחפה על פני המים, בסיפור שלנו אולגן, רוח הצפון, הוא שריחף מעל פני המים.
בזמן רחוק, שגם אותו לא ניתן לספור מרוב שנים, מצא אולגן טיפת בוץ קטנה שצפה על פני המים. הוא לקח את טיפת הבוץ ויצר ממנה את ארליק, שהיה היצור הראשון שנברא.
אולגן שלח את ארליק לקרקעית הים להביא בוץ נוסף, שממנו התכוון לברוא את כל העולם ואת כל בעלי החיים שיחיו עליו.
אלא שלארליק היו תוכניות משל עצמו. הוא רצה שכולם יגידו שהוא ברא את העולם, ולא אולגן. והוא באמת צלל אל קרקעית הים והביא משם בוץ. אך בשובו, הוא לא מסר לאולגן את כל הבוץ שהביא. חתיכת בוץ קטנה הוא הסתיר בפיו, שאותה הוא לעס ולעס.
ועכשיו קרה דבר מוזר. ככל שארליק הוסיף ללעוס את הבוץ, כך הבוץ שבפיו הלך וגדל, עד שלא נותרה לו ברירה, אלא לירוק אותו החוצה – והבוץ שירק הפך אדמה ביצתית, ואחר כך לאדמה שעליה אנחנו חיים.
בינתיים, הכין אולגן מהבוץ שארליק כן מסר לו, בובות בצורה של בני אדם, שאותן התכוון למלא אוויר שהרי הוא עצמו היה רוח. אולגן האמין שברגע שהגוף של בובות הבוץ יתמלא אוויר, החיים יכנסו לתוכם והם יוכלו לנשום כפי שנושם כל אדם חי.
הבעיה נוצרה כאשר הבוץ שממנו הכין אולגן את הבובות, הסתיים. ומכיוון שהוא לא בטח יותר בארליק הבוגדן, נאלץ אולגן לצלול למעמקי הים ולהביא בעצמו את הבוץ הנחוץ להמשך הבריאה.
לפני שאולגן יצא לדרכו, הוא הפקיד את הבובות שלו בידי כלב ענק שישמור עליהן (ואל תשאלו אותי כיצד היה כלב לפני הבריאה, היה כלב וזהו!).
משנודע לארליק שהבובות נעזבו מאחור, הוא ניסה לשחד את הכלב שייתן לו אותן. אלא שהכלב הנאמן סירב לקבל את השוחד. וארליק שהתפוצץ מרוב זעם על כך שהכלב סירב לבקשתו, ירק על הבובות – והרוק שלו לא היה רוק רגיל. הרוק שלו היה המוות.
משחזר אולגן ממעמקי האוקיינוס אל הבובות, הוא הפך אותן מהחוץ אל הפנים, בדיוק כפי שהופכים גרביים. ובכך, מבלי שידע, הוא הכניס לתוכן את הרוק של ארליק שהיה מוות. לאחר מכן, הוא מילא את הבובות רוח חיים, והן הפכו לבני האדם הראשונים ביקום. אך מכיוון שהרוק הארסי נכנס לתוך הגוף שלהן, בסוף הדרך בני האדם וכל החיות, מתים.
נביא עוד סיפור בריאה אחד ואחרון. סיפור שאותו סיפרו הסינים, שגם הם חגגו 7.000 ימי הולדת.
לסינים היו מספר סיפורים שמספרים כיצד נברא העולם. אחד מהם מספר שהאל הראשון, נקרא בַּאן-גוּ. וגם לסיפור על באן גו יש מספר גרסאות.
בַּאן-גוּ יצר ביצה ענקית, שגדלה וגדלה במשך 18.000 שנים. אלא שמהביצה שצפה על פני המים, לא בקע אפרוח, כי אם אוויר ואדמה.
האוויר שעלה למעלה הפך לשמים, ואדמה שירדה למטה והפכה – אדמה.
בַּאן-גוּ פחד שהאוויר והאדמה שהיו מעורבבים זה בזה במשך 18,000 שנים, לא יוכלו להיפרד האחד מהשנייה והם יחזרו לביצה שממנה יצאו – וכדי לשמור שהשמים יישארו למעלה והאדמה תישאר למטה, הוא נעמד כמו עמוד ושמר אותם במקומם במשך 18,000 שנים נוספות (מזכיר את נות, אלת השמים, שהמצרים ציירו אותה כמו פרה שמחזיקה את השמים שלא יפלו מטה, כאן באן-גו מחזיק אותם).
בכל אופן, אחרי כל כך הרבה שנים, השמים והאדמה התרגלו לחיות בנפרד ולא היה חשש שמא הם ישאפו לשוב ולהתאחד מחדש.
אבל בַּאן-גוּ שבכל השנים האלה עמד כמו עמוד, ותמך בגופו את השמים ואת הארץ במקומם, חש עייפות רבה. הוא נשכב לנוח על האדמה – ומת. ומהגוף שלו נוצר העולם.
מהאוויר שעזב את פיו, נוצרו הרוחות והעננים. מהקול שלו נוצרו הרעמים. השמש נוצרה מעינו הימנית, והירח מעינו השמאלית – ושיער ראשו ושפמו, הפכו כוכבים. ושאר חלקי גופו הפכו הרים ונהרות, דרכים, צמחים, אבני חן ומתכות שונות. הזיעה שלו הפכה גשם. ואפילו שבַּאן-גוּ כבר היה לגמרי מת, כאשר הוא עצם את עיניו, הגיע החורף, וכאשר הוא פקח אותן הגיע הקיץ.
סיפרנו בקיצור רב, שלושה מבין מאות סיפורים מקסימים שסיפרו בני העמים הקדומים על האופן שבו נברא העולם.
ולמה הסיפורים האלה חשובים,
הם חשובים מכמה סיבות. ראשית, הם מלמדים שבדיוק כמו האסטרו-פיסיקאים שחיים בימינו, גם הקדמונים ידעו שהיה שלב רחוק שבו העולם שבו אנחנו חיים לא היה קיים.
כיצד ידעו זאת, אינני יודעת.
אך אני כן יודעת שהסיפורים שסיפרו, באו לתת תשובה לשאלה שאיתה מתמודדים טובי המדענים שחיים בימינו.
ומה כל כך חשוב בסיפור על אולגן וארליק?
ברשותנו מספר עצום של סיפורים שמעידים באופן חד-משמעי שהקדמונים האמינו שבריאת האדם ובריאת בעלי החיים, מהווה המשך ישיר לבריאת העולם.
כלומר, לא קיימת הפרדה בין בריאת השמש, הירח והכוכבים, לבין בריאת התולעים והאנשים.
והסיפור אודות אולגן וארליק, שהוא מקסים בפני עצמו, מעורר מספר שאלות גדולות שמצויות בתנך, ושילוו אותנו בפרקים הבאים.
השאלה הראשונה מתייחסת לתופעה שנקראת 'מוות'. הקדמונים האמינו שהאלים שלהם נצחיים, בדיוק כשם שכותבי התנך האמינו בנצחיותו של האל שעליו סיפורו.
ואם כך, מדוע האלים שחיים לנצח, שבראו יקום נצחי (שמש, ירח, אדמה, ים וכד') בראו בני אדם וחיות שחייבים למות בסוף הדרך?
זאת באמת השאלה הגדולה, שגם היא מצויה בסיפור הבריאה שלנו, ושגם אליה נגיע באחד הפרקים הבאים.
בשלושת הסיפורים שסיפרנו מצויים הרבה פרטים שמצויים בתנך: לפני הבריאה היה היקום מוצף מים. המצרים כינו את המים
אלה בשם "נון", והתנך מכנה אותם בשם "תוהו ובוהו", שזה אותו הדבר.
אולגן יצר את ארליק מבוץ ואלוהים ברא את האדם הראשון מעפר ולכן הוא נקרא "אדם" על שם החומר ממנו נוצר – ואם הסיפור שלנו חוזר על מה שסיפרו בני העמים האחרים, ולמה הוא "המפץ הגדול" ולא הם?
סיפור הבריאה שלנו באמת חוזר במילים אחרות על פרטים רבים שאנחנו מוצאים במיתוסים של העמים האחרים. אך רק הוא יכול להיחשב למפץ גדול, משום שרק הוא מספר שאלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים ונח ביום השביעי – ואת זה אף עם לא סיפר. ועל ההשפעה העצומה שהייתה לסיפור זה, נדבר בפרק הבא.
רשימת ספרים נבחרת שבהם ניתן למצוא המון סיפורים על בריאת העולם:
1. המיתולוגיה של עמי העולם, הד ארצי הוצאה לאור, 1999.
2. ש. שפרה וי. קליין, בימים הרחוקים ההם, עם עובד 1996.
3. K. McLeish, Myth and Legends of the World, Belitz, 1996
4. ע. המילטון, מיתולוגיה, הוצאת מסדה, 1967
5. The Archeology of the World Religion, Princeton University Press 1952
