שמשון : הגיבור ששנא את הפלישתים ואהב את הפלישתיות.
חלק שני
שופטים יג-טז
את הפרק הקודם הקדשנו לסקירת הרקע ההיסטורי והחברתי של תקופת השופטים, שהרי שמשון היה אחד השופטים.
דיברנו על כך שתקופת השופטים נמשכה כ-150 שנה. בערך למן סביבות שנת 1200 ועד 1050 לפנה"ס. וכן על כך שהחברה הישראלית שחייתה באותם ימים הייתה חברה שבטית, ושבראש כל שבט ושבט עמדו הזקנים שהנהיגו את אנשיהם, ושפטו אותם בעת הצורך.
לעומתם, השופטים שעליהם מספר ספר שופטים, לא שפטו אף אחד. הם היו איכרים שבעת צרה, וכאשר השבט שלהם הותקף בידי זרים, הם ארגנו צבא איכרים קטן ויצאו להגן על גדרות שטח המגורים של השבט שלהם.
כמו כן ייחסנו חשיבות רבה לעובדה שמעטים יודעים עליה, והיא שבימים שבהם יוצאי מצרים הגיעו לארץ ישראל מצד מזרח, דרך מדבר סיני, הפלישתים, שבהם נלחם שמשון, הגיעו לכאן דרך החוף של ים תיכון.
תחילה הם התיישבו בעזה, אשקלון ואשדוד שהיו ערי חוף, אך עד מהרה הם חדרו לפנים הארץ: לעקרון, גת, תמנה המקראית, אפק ועוד. שאול, שלו אנחנו מתכוונים להקדיש מספר פרקים, נהרג מידם באזור עמק יזרעאל והגלבוע. סיפורם של הפלשתים היה חשוב לנו, שהרי חזרנו ואמרנו ששמשון, שהיה אחד השופטים, שנא את הפלשתים, אך אהב את הפלשתיות.
בפרק הקודם דיברנו על התבנית הספרותית, שהיא חתימת האצבע הייחודית לספר שופטים. שפותחת בקביעה שכל בני ישראל חטאו, ועל כן אלוהים העניש אותם והקים עליהם את אויביהם. לאחר העונש, מגיע שלב הזעקה שבו בני ישראל מתחרטים על מעשיהם הרעים ומתחננים שאלוהים יושיע אותם. ואז אלוהים נעתר לבקשתם ומקים להם שופט – הוא אותו איכר שמקים צבא קטן, שהיות שאלוהים בחר בו, ברור שהוא מנצח את האויבים הרעים ומציל את בני עמו.
בהתאם לתבנית הספרותית המייחדת את ספר שופטים, נפתח גם סיפורו של שמשון. כרגיל, כל בני ישראל חטאו, ולכן אלוהים הקים עליהם את אויביהם. והפעם האויבים היו הפלשתים, שבשלב זה כבר ישבו עשרות שנים בארץ ישראל.
ציטוט קצר, שמתאר את שלב חטאי ישראל:
וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים, אַרְבָּעִים שָׁנָה (יג, א).
לאחר פתיח קבוע זה, מתקדם הסיפור אל אזור צפון שפלת יהודה, ואל ישוב בשם צורעה שבו התגורר זוג ערירי חָשׂוּךְ ילדים: מנוח ואשתו, שאותה מכנה התנ"ך על שם בעלה: "אשת מנוח".
באחד הימים הופיע מלאך אלוהים ונגלה לעיני האישה ובישר לה שהיא עתידה ללדת בן שיושיע את ישראל מידם של הפלשתים – ואני קוראת בקיצור רב:
וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן. וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא , וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא. כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה (=תער) לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן; וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.
סיפורים אודות אישה עקרה שהצליחה להרות הודות להתערבותם של האלים, הוא מוטיב מוכר, שחוזר עשרות פעמים במיתולוגיות הקדומות. אנחנו זוכרים כמובן את שלושת המלאכים שבישרו לאברהם ששרה עתידה ללדת בן, את יצחק. רבקה, רחל וחנה היו נשים עקרות שהצליחו להרות הודות לכך שאלוהים "פתח את רחמן". ובשינוי מסוים מוטיב זה חוזר גם בברית החדשה בסיפור הבשורה בדבר לידתו הצפויה של ישו, שנולד למרים הבתולה שהרתה מרוח הקודש – ציטוט קצר ומקוצר:
וזה דבר הולדת ישוע המשיח. מרים אמו היתה מארשה ליוסף ובטרם יבוא אליה, נמצאת הרה מרוח הקדש…. והנה מלאך יהוה נראה אליו (=ליוסף) בחלום. ויאמר (המלאך): יוסף בן-דוד אל-תירא מקחת את מרים אשתך, כי הנוצר בקרבה מרוח הקדש הוא, והיא ילדת בן וקראת את-שמו ישוע כי הוא יושיע את-עמו מחטאתיהם….
בסיפור המבשר את הולדתו של שמשון ישנה תוספת מיוחדת – והיא הנזירות. המלאך שבישר לאשת מנוח שהיא עתידה ללדת בן, אמר לה שבנה יהיה נזיר. ככתוב:
כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן
המושג נזירות מתקשר בימינו עם נזירים שחיים במנזר מבודד, שחייהם מוקדשים לתפילה ועבודת אלוהים, ושהם מתנזרים מנשים. ו/או לכמרים שמשתייכים לכנסייה הקתולית, שגם הם מתנזרים מנשים.
הנזירות בתנ"ך, היא משהו אחר לחלוטין. הנזיר הוא אדם שמתנזר מדבר מסוים אחד, שמסמל את הקשר המיוחד שבין אלוהים לבינו. ומכל בחינה, הדבר דומה לטבעת נישואין, שמסמלת שעונד הטבעת, הוא איש נשוי. או אישה נשואה.
נזירות זהה לשל שמשון, שמסמלת את הקשר עם אלוהים, אנו מוצאים בסיפור הולדתו של שמואל (שמ"א א), שמתייחס לתקופה שמאוחרת ב-70, אולי 100 שנים, לזו של שמשון.
חנה, שגם היא, כך לפי הסיפור המקראי הייתה עקרה, נדרה נדר שאם ייוולד לה בן, גם הוא יהיה נזיר, שמורה, שמשמעה תער, לא יעלה על ראשו. ציטוט קצר:
וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר : יְהוָה צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ, וּזְכַרְתַּנִי, וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו (והנה סמל הנזירות של שמואל): וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ.
סמל הנזירות של שני גיבורים אלה התבטא בכך שהם לא סיפרו את שיער ראשם – וזה הכל. ואחרי שהבהרנו נקודה חשובה זו שאליה נחזור בהמשך, אנחנו יכולים לבשר בשמחה, שהנה בשעה טובה ובמזל טוב, נולד שמשון, ודובר בית היולדות מדווח שלאם ולרך הנולד שלום.
כמובטח, רוח אלוהים הייתה עם שמשון, כפי שהייתה עם כל גיבורי ספר שופטים, וכפי שתהייה עם שמואל – ועד כה לא אמרנו שום דבר מיוחד ויוצא דופן שמייחד את סיפורו של שמשון.
ועכשיו, בנקודה זו, מקבל הסיפור מקבל תפנית, שאותה אנחנו לא מכירים בתנ"ך בכלל, ובספר שופטים בפרט.
הכלל הקובע בתנ"ך הוא, שהגיבורים שבהם בחר אלוהים להציל את בני ישראל, אכן עשו כן. הם הקימו צבא, גדול או קטן, ועמדו בראשו ויצאו להילחם באויביהם.
כך נהגו כל השופטים. כך נהגו יהושע, שאול ודוד ורבים רבים אחרים – אך לא שמשון! אמנם הכתוב אומר ששמשון, ככל השופטים, הושיע את ישראל. ציטוט:
וְהוּא, כלומר, שמשון יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.
אלא שזה לא נכון. שמשון לא נלחם בפלישתים, ובוודאי שלא הושיע את בני ישראל מידם. שמשון נקם בהם והרג אותם, מה שלא הפריע לו להתרועע איתם, ולהזמין אותם ל-DRINK, שהרי הנזירות שלו לא הייתה מיין.
ואם בכך לא די כדי לרמוז שלפנינו עומד גיבור מסוג חדש שהתנ"ך איננו מכיר, הרי
שהציר מוביל את כל עלילותיו של נזיר אלוהים זה, הייתה החיבה המיוחדת שרחש לנשים פלישתיות, שהרי הרי כבר אמרנו ששמשון אולי שנא את הפלשתים, אבל את הפלשתיות הוא ממש, אבל ממש אהב ….
תחילה הוא התאהב בנערה שחייתה בתמנה, שבשפלת יהודה. אח"כ הוא התפנה לבלות עם זונה שהתגוררה בעזה – ולבסוף התאהב בדלילה המפורסמת שחייתה באזור נחל שורק.
רק נציין שתמנה המקראית, או תל בטש, הייתה עיר פלישתית ששכנה סמוך לנחל שורק, כ-7 ק"מ ממערב לבית שמש.
תמנה, עזה ונחל שורק היו אזורי התיישבות פלישתית, כך שמנקודת מבט גיאוגרפית, שעליה יש לנו אישור ארכיאולוגי, מקום ההתרחשות של סיפורנו אכן מתרחש באזור המגורים של הפלשתים. והוא מתאים מבחינה כרונולוגית לתקופת השופטים.
חשוב להדגיש, שההתמקדות ביחסיו המיוחדים של שמשון עם העלמות הפלשתיות איננה מקרית, משום שהן הצומת שממנו מתפתחות כל עלילותיו.
למשל, באחד הימים יצא שמשון לתמנה, לבקר את הנערה שבה התאהב ושאותה ביקש לשאת. בדרכו הוא הרג בידיים חשופות כפיר אריות, כלומר, אריה צעיר, שנחשב בשל כוחו למלך החיות:
וַיָּבֹא עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה, וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ. וַתִּצְלַח עָלָיו (על שמשון) רוּחַ יְהוָה וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי, וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ… (= בידיים ריקות. יד, ה-ו).
זמן קצר לאחר הדברים האלה, חזר שמשון אל גוויית הארי, וראה שנחיל דבורים התיישב בו. הוא רדה את הדבש המתוק, ואף נתן לאביו ולאמו לאכול ממנו.
והנה הגענו לערב חתונתם של שמשון והנערה מתמנה. באופן מפתיע, המסובים שהגיעו אל משתה החתונה לא היו מבני שבט דן, הוא השבט של שמשון, כי אם פלישתים בלבד. במהלך המשתה החליט החתן המאושר לחוד חידה לידידיו.
אם יצליחו לפתור את החידה, אזי הוא ייתן להם 30 סדינים ו-30 חליפות בגדים. ואם לא יצליחו לפתור אותה, אזי הפלשתים יתנו לו את כל הכבודה הזו.
ושמשון שאל: מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק; פתרון החידה כמובן ידוע לנו. האוכל הוא הארי שהרג גיבורנו בידיים חשופות, והמאכל הוא הדבש שייצר נחיל הדבורים שהתיישב בגוויית הארי המת. (העובדה שנחיל דבורים, שהוא כל כך פגיע למחלות וזיהומים, לעולם לא יתיישב בגווייה, לא העסיקה את המחבר …).
מכיוון שהפלשתים לא ידעו ששמשון הרג אריה, הם לא יכלו לפתור את החידה. ומבחינתם, הדרך הקלה לקבל את הפרס המובטח, עברה, כמובן, דרך אשתו, שעליה איימו שאם היא לא תוציא את התשובה מבעלה, הם ישרפו אותה ואת בית אביה. לפיכך, הנערה הציקה והציקה לגיבור הגדול עד שגילה לה את פתרון החידה – שאותה היא מיהרה לגלות לידידיה.
גילוי דבר החידה בדרך ערמומית זו, הכעיס את שמשון וכנקמה הוא הרג 30 פלשתים, ואח"כ עוד 1000 מהם. והוא גם לכד 300 שועלים. את השועלים הוא חילק ל-150 זוגות, שאותם קשר זנב אל זנב, ולכל צמד זנבות הצמיד לפיד בוער. ולאחר מכן הוא שלח את השועלים המסכנים להבעיר את שדות הקמה של הפלשתים. שריפת השדות הייתה נקמה על שהם, הפלשתים לא עמדו בדיבורם ושרפו את אשתו ואביה.[1]
מוסיקה
מהגברת שבתמנה מתקדמים מעלליו של האיש שאך התאלמן אל התחנה הבאה: למפגש לילי עם זונה פלישתית שחייתה בעזה.
המפגש לא הסתיים בכך ששמשון עזב את המקום בחשאי, לבל ייוודע שגיבור שאלוהים בחר בו להושיע את עמו, סיים זה עתה את ענייניו עם זונה,
אלא בכך שהבחור הנמרץ עקר את דלתות שער החומה שהקיפה את עזה. הוא עמס על כתפיו את הדלתות ואת המזוזות, שהיו שני עמודי אבן גדולים שקבעו אותן למקומן וצעד עם המטען הזה כ-50 ק"מ עד אשר הגיע אל ראש הר סמוך לחברון, ושם כנראה נרגע.
ועכשיו מתגלגל סיפורנו אל דלילה המפורסמת, ששמה הפך שם נרדף לאישה בוגדנית הזוממת להפיל את הגבר שלה.
אך לפני שנדבר על גברת מיוחדת זו, עלינו להכניס לסיפור מרכיב חדש, שעד כה לא הזכרנו אותו, והוא כוחו העל טבעי של שמשון.
מתוך הכתוב עולה שלפלישתים נמאס מעושה הצרות הסדרתי, ולכן הם החליטו שהגיעה השעה להיפטר ממנו אחת ולתמיד.
אלא שהם הבינו שקיים כוח מאגי, אולי כישוף, ששומר עליו ושלכן אין ביכולתם לפגוע בו. אך אם יגלו את סוד הכישוף, אזי באמצעות פעולה נגדית, הם יוכלו לבטלו. במילים אחרות, ריאקציה ואנטי ראקציה.
ועכשיו נכנסת לפעולה דלילה, שגם בה התאהב שמשון: וציטוט קצר מתוך פרק טז:
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה. וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים (=בשם סרנים נקראו שליטי ערי הפלשתים) וַיֹּאמְרוּ לָהּ: פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל (=כלומר, מהו סוד הכישוף שמעניק לו את כוחו העצום) וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ (=הנוסחה שמבטלת את הכישוף) וַאֲסַרְנוּהוּ לְעַנּוֹתוֹ; וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ אִישׁ (= כל אחד) אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף.
דלילה הפקחית הבינה שלפניה עסקה שרווח נאה בצידה, יצאה למלא את שליחותה. וללא היסוס היא שאלה את אהוב לימב מהו סוד הכישוף שהעניק לו את כוחו העצום, וכיצד ניתן לבטלו:
וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן: הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל, וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ.
בפעם הראשונה השיב שמשון שאם היא תקשור אותו בשבעה יתרים לחים, שהם כנראה חבלים שעשויים מגידים של חיות, כי אז הוא יאבד את כוחו ויהיה כאחד האדם. משנרדם ידידנו, קשרה אותו האישה הטובה ביתרים לחים, שאותם קרע מעליו כאילו היו פתיל חרוך.
משבכתה דלילה על שהתל בה, הציע לה שמשון לקשור אותו בחבלים חדשים, שעדיין לא נעשה בהם שימוש, ודלילה החרוצה הזדרזה לעשות כדבריו. ובלילה הבא היא וקשרה אותו בחבלים, שגם אותם הוא ניתק כאילו היו חוט דקיק.
ושוב היא בכתה ושוב הוא פייס אותה והבטיח, שאם היא תארוג את מחלפות ראשו במסכת, שהיא נול אריגה, יאבד כוחו – ודלילה ניסתה גם את זה – ולשווא.
דלילה שהבינה ששמשון משטה בה, נעלבה עד עמקי נשמתה ואמרה:
אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי; זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל.
ומכיוון שהאישה הנחושה לא התכוונה לוותר על הכסף הרב שהובטח לה, היא המשיכה בהצקותיה, עד אשר קצרה נפשו של שמשון למות ובלבד שתניח לנפשו, ואז הוא גילה לה את האמת: ציטוט
וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים, וַתְּאַלְצֵהוּ (=הכריחה אותו) וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת. וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ.
וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי; אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי, וְחָלִיתִי (=נחלשתי) וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם. וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ
במילים פשוטות, שמשון גילה מהו סוד הכישוף שהקנה לו כוח על טבעי, ומהי הפעולה הנדרשת כדי לבטל את הכישוף.
דלילה המתינה ללילה הבא, ושוב היא הרדימה את בעלה, ואז לקחה את התער וגילחה את מחלפותיו. ציטוט מקוצר:
וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ …. וַתְּגַלַּח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ; וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו.
ידידה ושולחיה הפלשתים שהמתינו בהיחבא לתום הגילוח, התנפלו על שמשון. הם אסרו אותו וניקרו את עיניו, ואח"כ הובילו אותו לבית המקדש שלהם שעמד בעזה. שם הם הציגו אותו לראווה וחגגו את ניצחונם הגדול על הגיבור המובס.
בדקות האחרונות לחייו, כאשר המקדש המה פלישתים, ביקש שמשון מהנער שהוביל אותו להישען על אחד מעמודי התווך של המקדש, ואז הוא קרא לאלוהים ואמר – ושוב בקיצור רב:
וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי יְהוִה, זָכְרֵנִי נָא, וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים.
וַיִּלְפֹּת (=אחז) שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם ….
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן — והנה מגיע הפתגם המפורסם: תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ , וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ; וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו.
וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ, וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ, וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו; וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה.
שמשון הפלישתי
חוקרים רבים עמדו על כך שדמותו של שמשון לא מתאימה לתבנית של גיבורי התנ"ך בכלל, ושל ספר שופטים בפרט.
יהושע, שאול, דוד, גדעון, ורבים אחרים שגם בהם בחר אלוהים, הקימו צבא ויצאו להדוף את אויביהם. בניגוד להם, שמשון לא הקים צבא, ואפילו לא נלחם בפלישתים.
הוא התרועע איתם ונקם בהם.
הוא היתל בהם וחד להם חידות מגוחכות כדי לזכות בסדינים ובבגדים. ואהובותיו הפלישתיות, היתלו בו בחזרה.
מעשי ההרג הרבים המיוחסים לו, היו נקמה שקשורה בנשים שאהב, ולא כדי להציל את ישראל.
וכך קרה ששמשון הרג פלישתים, ודלילה שגילחה את כוחו העצום בתער גלבים, הביאה למותו מידם.
מוסיקה
התנ"ך לא מכיר גיבורים מגודלי שיער שאהבו נשים מבנות אויביהם, שהן הציר המרכזי של הסיפור. התנ"ך גם לא מכיר גיבורים שאהבו להיקשר בחבלים, שעקרו דלתות, שתפסו שועלים שאותם קשרו זנב אל זנב והצמידו לפיד בוער בין הזנבות.
זה לא תנ"ך. אבל זו המיתולוגיה היוונית שמכירה היטב דמויות מהסוג הזה.
למיתולוגיות שסיפרו היוונים יש מספר מאפיינים קבועים, שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם.
הדבר הראשון שמזדקר לעין הוא כוחם העצום והעל-טבעי של הגיבורים שעליהם היא מספרת. בדומה לשמשון, גם הרקולס, זיאוס, תזאוס ואודיסאוס, הטיטנים ומאות גיבורים אחרים ניחנו בכוח על אנושי. וכמו שמשון, אף אחד מהם לא יצא להילחם כדי להגן על גבולותיה של יוון, או כדי להדוף אויבים אמתיים.
ובכל זאת, הגיבורים האלה נלחמו ונלחמו בלי סוף – אך המלחמות שלהם היו כדי לקחת נקם, בגלל סכסוכים הקשורים בנשים.
בדיוק כמו שמשון.
הדוגמה המפורסמת ביותר שממחישה דברים אלה, היא כמובן האפוס של הומרוס, שמספר על מלחמת טרויה.
מלחמה שהחלה בגלל עלבונה של אלה בשם אריס.
אריס הייתה אלת המדון, שבדיוק בגלל תכונה נחמדה זו, היא לא הוזמנה להשתתף בחתונה כלשהי.
כנקמה, היא השליכה תפוח זהב לאולם המשתה, שעליו כתבה "ליפה שמכולן".
כל אחת מהאלות שכן הוזמנו לחתונה, הייתה בטוחה שהיא היפה מכולן, ושלה מגיע תפוח הזהב. אל שלב הגמר בתחרות היופי הגיעו שלוש אלות, ומי שהיה צריך להכריע למי מהן מגיע תפוח הזהב, היה נסיך צעיר ויפה שהגיע מטרויה, ושמו פאריס.
מסיבה לא ברורה פאריס לא היה די נבון כדי לדעת שלעולם אין להתערב בסכסוכים שבין נשים בכלל ובין אלות בפרט, הכריע לטובתה של אפרודיטי, ובכך הצית את אש זעמן שתי האלות המפסידות.
בהמשך ,הוא חטף את הלנה היפה מידי בעלה מנלאוס, והביא אותה לטרויה – ומלחמת טרויה שנמשכה שנים רבות וגבתה אין ספור חללים, פרצה בגלל סיבה אחת: להשיב את האישה היפה לבעל, שאליו היא כלל לא רצתה לחזור.
המלחמה הסתבכה והסתבכה, שכן שתי האלות המקופחות, שלא זכו בתפוח הזהב, מילאו בה תפקיד נכבד של סכסכניות ומסיתות.
ורק כדי לקשור את העניין הנכבד הזה לסיפורו של שמשון, נזכיר שגם בסיפורנו הנשים, הן הניצוץ שמצית את האש בעלילות הקשורות בגיבור מיוחד זה.
אבל דוגמה זו היא לא היחידה שקושרת את שמשון למיתולוגיה היוונית. כזכור, כדי להפגין לראווה את כוחו העצום, נהג שמשון להציע לדלילה לקשור אותו בחבלים שהוכנו במיוחד לשם כך. ושוב, גם מוטיב זה מוכר במיתולוגיה היוונית.
זיאוס, שהיה ראש האלים של יוון שכן בפנתיאון שבשמים.
כדי להוכיח לאחיו האלים מי הוא האל החזק בסביבה, הציע שהם יקשרו אותו בחבל מזהב. וכאשר יהיה קשור, ימשכו האלים בכל כוחם בחבל, וינסו להורידו ארצה. האלים וויתרו על הניסיון שכן ידעו שאין חבל שניתן לקשור בו את זיאוס.
ואפשר כמובן לספר שבדומה לשמשון, גם הרקולס, החזק בגיבורי יוון, הרג אריה בידיים חשופות.
נחזור בפעם האחרונה לשיער ראשו של שמשון.
כזכור, כל עוד לא גולח השיער, איש לא היה יכול לפגוע בו – ושוב, גם המוטיב שלפיו גם לחזק באנשים יש נקודת תורפה אחת שתפיל אותו, מוכר מהמיתולוגיה היוונית.
אכילס, אחד הגיבורים הגדולים במלחמת טרויה, היה בנה של נימפת ים טתיס. כשנולד, ביקשה אמו להגן עליו מכל פציעה, ולכן היא טבלה אותו במימי נהר מכושף בשם סטיכס.
בשעת הטבילה היא אחזה בעקב רגלו, ולכן המים המכושפים לא נגעו בעקב, שהפך לנקודת החולשה היחידה של אכילס – ומכאן בא הביטוי, עקב אכילס.
פאריס שעליו דיברנו קודם, ירה חץ שפגע בעקבו של אכילס והמית אותו.
מוטיב דומה, לקוח מאפוס גרמני עתיק, שנקרא שירת הניבלונגים.
שירת הניבלונגים היא אפוס ארוך שמספר על מלחמת עולם שפרצה, כצפוי, בגלל שתי נשים יריבות: קרימהילדה וברונהילדה.
קרימהילדה היפה הייתה נשואה לזיגפריד הגיבור הגדול, שאותו אהבה מכל. וכמותה, גם ברונהילדה היפה, שבכלל הייתה נשואה לגונטר, אהבה את זיגפריד. אהבתה לזיגפריד לא מנעה בעדה גם לשנוא אותו ולזמום להרוג אותו.
כדי ששום גרזן, חרב, חנית או פגיון לא יוכל לפצוע אותו, טבל זיגפריד הגיבור הגדול את גופו בדם של דרקון. אך בשעה שטבל בדם המכושף, דבק עלה בגבו – והדם לא כיסה נקודה זו, שכצפוי הייתה נקודת התורפה שלו.
קרמהילדה, היא אשתו האוהבת, גילתה בתמימותה לגיבור בשם האגן, שבגלוי היה מנאמניו של בעלה, ובתר נאמן לברונהילדה המרשעת, את סוד חולשתו האחת של זיגפריד. וכך אמרה:
כאשר מגוף הדרקון קלח-ניגר דמו הרותח,
בתוך שלולית דמו טבל גיבורי הנועז את גופו.
ועלה אחד …. נפל ונדבק על גבו בין שכמותיו,
זה המקום שבו ניתן לפצוע אותו (עמ' 164).
האגן, שהיה נאמן לאדונו כפי שדלילה הייתה נאמנה לשמשון, נעץ את חניתו בנקודת התורפה שבגבו של זיגפריד והרג אותו.
הקשר בין שמשון, אכילס וזיגפריד גלוי לעין. שלושתם ניחנו בכוח על אנושי, ועל שלושתם הגן כישוף שלא אפשר לפגוע בהם: השיער של שמשון, המים של ים תטיס שבהם רחצה אמו של אכילס את בנה הפעוט, והדם של הדרקון שבו טבל זיגפריד. אלא שלשלושתם הייתה נקודת תורפה אחת, שמלכתחילה ברור שהיא שתפיל אותם.
סיכום
נסכם את הדברים שאמרנו כאן, ובסופם נגיע למסקנה המתבקשת.
למיתולוגיות הקדומות יש מאפיינים מובהקים, וגם אם הן נבדלות זו מזו, קל לזהות מי היו בני העם שסיפרו אותם – והדברים האלה נכונים גם כאשר אנחנו מדברים על סיפורי התנ"ך, שמחריגים את סיפורו של שמשון.
המאפיין הבולט של גיבורי התנ"ך הוא שכולם נבחרו ע"י אלוהים להגן על בני ישראל. וכולם, זולת שמשון, גם עשו זאת. מאפיין נוסף הוא שכולם, ושוב למעט שמשון, היו בני אדם רגילים לחלוטין, ולא בריונים שהיה להם הרבה כוח בידיים, ומעט ממנו בראש.
אך כאשר אנחנו מדברים על מאפיינים ספרותיים של המיתולוגיה היוונית, הדברים האלה מתהפכים.
שם אנחנו מוצאים מגוון עצום של סיפורים על אודות גיבורים שניחנו בכוח פיזי על אנושי, אבל לא בעודף שכל, דוגמת פאריס שהתערב בסכסוך בין אלות יפות, שלאחר מכן חטף את הלנה מידי בעלה, דבר שהוביל למלחמת טרויה. ודוגמת שמשון, שגילה את סוד כוחו-וחולשתו לאישה שלא הסתירה ממנו רצונה להפילו. וכמו שבמיתולוגיות היווניות הגיבורים יצאו למלחמות בגלל סכסוכי נשים, כך מלחמותיו של שמשון, היו מעשי נקם הקשורים באהובותיו הפלישתיות.
מכל בחינה דמותו של שמשון מעוצבת כדמות של גיבור יווני, ועל כך כבר עמדו חוקרים רבים.
ובכל זאת, קל להיווכח שהעורך של ספר שופטים, הכניס לסיפורו את המאפיינים הספרותיים, שהם טביעת האצבע המיוחדת של ספר שופטים, שעליהם הרחבנו את הדיבור בפרק הקודם.
הפתיח שקובע שכל בני ישראל חטאו ולכן אלוהים נתן אותם ביד אויביהם, קיים גם כאן. וככל השופטים, גם שמשון מכונה 'שופט' במובן של מנהיג צבאי. זאת למרות שכבר אמרנו שהוא לא היה מנהיג צבאי, ובוודאי שלא הציל את ישראל מיד הפלשתים.
נזירות קיימת בתנ"ך. אך היא לא נזירות כשל שמשון, שנראית ככישוף שניתן להסירו בתער גלבים.
ההנחה שסיפורו של שמשון הוא במקורו סיפור יווני, מעלה את השאלה : כיצד הוא חדר לתנ"ך?
התשובה ברורה מאליה: דרך הפלישתים שמוצאם מיוון, שבפרק הקודם סיפרנו שכמה עשרות שנים קודם לתקופה שעליה אנחנו מדברים, הם ביקשו לחדור לפנים מצרים. ושבתום המלחמה בין מצרים לביניהם, המצרים הדפו אותם צפונה, לכיוון החוף של ארץ ישראל. ומשם, הם נכנסו לפנים הארץ והקימו ישובים משלהם.
אין זה מן הנמנע שמיתוס אודות גיבור יווני שרווח בקרב האוכלוסייה הפלשתית שחייתה בישראל, הגיע לידי העורך של ספר שופטים. העורך לקח את הסיפור ועטף אותו באריזה הספרותית המאפיינת את ספר שופטים, שגם עליה הרחבנו את הדיבור בפרק הקודם.
העורך הכתיר את שמשון בתואר שופט – וכך מיתוס שרווח בקרב הפלשתים עבר גיור כהלכה ונכנס לתנ"ך. ומכיוון שהעורך לא הסיר מהסיפור את המרכיבים הספרותיים שמאפיינים את המיתולוגיות היווניות, אנו מוצאים בתנ"ך סיפור שהוא מצד אחד זר לחלוטין לרוח התנ"ך, ומהצד השני הוא מתאים לתקופת השופטים, ולימים שבהם חדרו הפלשתים לארץ ישראל, והקימו ערים שהממצאים הארכיאולוגיים מאשרים שאכן היו ערים פלשתיות.
זהו, עד כאן סיפור עלילותיו של שמשון הפלשתי, שקיבל תעודת זהות כחולה ונכנס לתנ"ך.
קרדיט
את אות הפתיחה היפיפה של התכנית, כמו גם את המוטיב המוסיקאלי, כתבה והלחינה השחקנית אורנה כץ.
מילים: אורי אבנרי
לחן: מרדכי זעירא
כתיבה: 1.8.1948
הלחנה: 1.8.1948
ביצוע: שושנה דמארי
[1] . שועלי שמשון הייתה יחידה ממוכנת על גבי ג'יפים של צה"ל בתקופת מלחמת העצמאות.
מילים: אורי אבנרי
לחן: מרדכי זעירא
כתיבה: 1.8.1948
הלחנה: 1.8.1948
ביצוע: שושנה דמארי
ארבעה, ארבעה על הג'יפ הדוהר
ובוקע השיר מן הלב,
והשביל מתחתם מרקד ומזמר,
זה השביל המוביל אל אויב.
שועליו של שמשון
שוב פשטו במרחב
ונושאים השלהבת בליל,
מעזה ועד גת
שוב נטוש זה הקרב,
לחירות ישראל.
האזינו "מצרים" לשירו של שמשון,
הוא בישר את הקץ לפלשתים,
האזינו היטב למיקלע, לרימון,
שיר המות לחיל הפולשים.
שועליו של שמשון…
ארבעה, ארבעה אל הקרב הגועש,
מזמזמת בלאט המכונה.
כן, חדש המיקלע היורק את האש,
אך האש ישנה נושנה.
שועליו של שמשון…
