בשני הפרקים הבאים נדבר על שמשון, הגיבור הגדול ששנא את הפלישתים, אבל אהב את הפלישתיות. נדבר על הגיבור שניחן בכוח על אנושי, שהרג אלפי פלישתים, שקרע את כל החבלים שקשרו אותו בהם כאילו היו פתיל חרוך, שלבסוף נפל בידיה של אישה ערמומית, שבתער גלבים גילחה ממנו את כוחו העצום והעל אנושי.
השאלה מי היה שמשון, ומה עושה גיבור מסוגו בספר שופטים, תיקח אותנו לעוד סיבוב בהיסטוריה הרחוקה של ישראל. ולא פחות חשוב מכך, הסיבוב הזה יפתח בפנינו צוהר נוסף לדרכי הכתיבה של התנ"ך, שהם כל כך שונים – ואם יורשה לי לומר, גם מפתיעים ומתוחכמים – מאלה שנהוגים בימינו.
כדרכנו, נתחיל מההתחלה. מהקונטקסט ההיסטורי והחברתי – וזו ההתחלה :
מכיוון שסיפורו של שמשון מובא בספר שופטים, פרקים יג-טז, הרי שאנחנו מדברים על "תקופת השופטים".
תקופת השופטים מתפרשת על פני כ- 150 שנים, אולי מעט יותר. בערך למן סביבות שנת 1200 לפנה"ס ועד סביבות שנת 1030-1050 לפנה"ס, שאז אנחנו מגיעים לזמנם של שמואל ושאול, שנמצאים בקצה האחרון של התקופה.
מבחינת סדר המאורעות שקבעו כותבי התנ"ך, ספר שופטים חותם את סיפור יציאת מצרים ואת כיבוש הארץ שעליו מסופר בספר יהושע.
וזו התמונה הכללית, הפשוטה, כפי שהיא מוכרת למרבית המאזינים.
כידוע, משה היה המנהיג שעמד בראש בני ישראל בימים שבהם עזבו את מצרים ונדדו במדבר סיני. כאשר הלך לעולמו, יהושע בן-נון, תלמידו ומשרתו הנאמן, תפס את מקומו.
יהושע היה המנהיג שעמד בראש העם בסוף ימי המסע. הוא, יחד עם המוני יוצאי מצרים, חצו את הירדן מצידו המזרחי אל צידו המערבי, ונכנסו בסערה לארץ כנען, שהשתרעה, פחות או יותר, בטריטוריה של מדינת ישראל של ימינו.
יהושע ואנשיו כבשו את הארץ מידי הכנענים, שחיו כאן מאות שנים, והתנחלו במקומם – וזו התקופה שמוכרת בשם "תקופת ההתנחלות", שעליה מספרים
12 הפרקים הראשונים שבספר יהושע, ושעליה מספרים לילדי בית הספר.
אלא שבספר יהושע יש 24 פרקים, ולא 12. ו-12 הפרקים השניים מספרים סיפור אחר לגמרי, שאותו לא מספרים לילדים, מה שאומר שאנחנו כן נספר אותו, משום שהוא כל כך חשוב להמשך דברינו.
12 הפרקים האחרונים שבספר יהושע, מעידים שלמען האמת יהושע ואנשיו לא כבשו לא עיר ולא כפר, ולא שום דבר.
ואם בכך לא די, הרי שמתוך -12 הפרקים האלה מתברר שהכנענים מוסרים ד"ש חמה לכולנו ומדווחים שאצלם הכל בסדר, ושאיש לא גירש אותם ממקומם – והם צודקים לגמרי. וזאת משום שלפי ספר שופטים, שמספר על הימים שבאו מייד לאחר זמנו של יהושע, מתברר שהכנענים הוסיפו לחיות על אדמתם, אם כי לא בשקט, ולא בשלווה ולא לאורך זמן.
לעובדה שהמחצית השנייה של ספר יהושע מפריכה לחלוטין את מחציתו הראשונה, יש חשיבות עצומה להבנת ספר שופטים, ובהמשך גם להבנת סיפורו של שמשון, ולכן כדאי להקדיש לעניין זה עוד כמה רגעים.
לפי המסופר בספר שמות ובספר במדבר, בימי הנדודים במדבר סיני, בני ישראל הלכו כדבוקה אחת. הם היו מחנה מלוכד שהלך בעקבות מנהיג אחד: משה. וכאשר משה הלך לעולמו, יהושע תפס את מקומו.
הדיבור על מחנה אנשים עצום שמלוכד תחת הנהגתו של איש אחד, מתיישב היטב עם תמונת הכיבוש הגרנדיוזי של הארץ, שפותחת את יהושע, שלמעשה חותמת את סיפור יציאת מצרים.
אך לו תמונת הדברים הזו הייתה נכונה, כי אז היא הייתה חייבת לקבל ביטוי חברתי, התיישבותי וארכיאולוגי, דבר שהיה מייתר לגמרי את החצי השני של ספר יהושע, שלפיו יוצאי מצרים לא כבשו כלום.
נגיד את הדברים האלה במילים אחרות, לו בני ישראל הלכו במדבר כדבוקה מלוכדת תחת מנהיגות אחת, כי אז היה עלינו לצפות שליהושע יהיה יורש שירש את מקומו, כפי שהוא תפס את מקומו של משה.
לו הכיבוש הגרנדיוזי של הארץ היה אמת, היה עלינו לצפות שממצאים ארכיאולוגיים שמתייחסים לאותם ימים, יתנו לנו גושי התיישבות גדולים ורצופים, שמעידים שבבת אחת נכנסה לארץ, שעד כה הייתה מיושבת בדלילות, אוכלוסייה בסדר גודל עצום.
אבל זה לא מה שקורה! התמונה היישובית שעולה המחצית השנייה של ספר יהושע, ושנכנסת לתוך ספר שופטים, מספקת תמונה הפוכה לגמרי.
התמונה החברתית וההתיישבותית שעולה משני ספרים אלה, אומרת שיוצאי מצרים שנכנסו לישראל, התפזרו לכל עבר; מהגליל העליון ועד מדבר יהודה שבדרום. והממצאים הארכיאולוגים מאשרים את הפריסה התיישבותית הזו.
הם מעידים שבסביבות שנת 1200 לפנה"ס, קמו בארץ ישראל מאות יישובים זעירים, שגודלם בין 5 ל-10 דונם, שלא שמרו על קשר התיישבותי, ושלכן לא מדובר על גושי התיישבות. ישובים בסדר גודל שבין 5 ל-10 דונם, מתאימים למשפחה אחת, אולי לחמולה, אך לא להמוני אדם שנכנסו בבת אחת לארץ והתיישבו בה.
זאת ועוד, מכיוון שהכנענים, שקודם מסרו לנו ד"ש חמה, הוסיפו לשבת בעמקים הפוריים של הארץ, שבהם יש מים, ושהם מתאימים למרעה ולגידולי שדה, היה על יוצאי מצרים להתיישב בחלקים הריקים והקשים למחייה של הארץ. וזו הסיבה שהם התנחלו בהרי הגליל ובהרי מרכז הארץ, שהיו מיוערים, ושכדי להתיישב בהם היה צורך לברא את היער, לפנות אבנים וסלעים ולהקים טראסות לצורך גידולי שדה, ולחפור בורות לאיסוף מי הגשמים. בני שבט יהודה חסכו מעצמו טורח זה, ופנו למדבר יהודה הצחיח, שמלכתחילה היה דל במקורות מחייה ולכן גם דל אוכלוסין.
הפיזור היישובי שתיארנו, ושנתמך בממצאים ארכיאולוגיים, מסביר מדוע לאחר מות יהושע, ובמשך 150 השנים הבאות, לא קם בישראל מנהיג אחד שריכז תחת הנהגתו את כל האוכלוסייה הישראלית.
והוא גם הסיבה שבגללה ספר שופטים מדבר על חברה שמפולגת לחמולות ולשבטים, שבראשה עמדו זקני השבט שדאגו לאינטרסים המקומיים של משפחותיהם. זקנים שהיו מנהיגים מקומיים, ושלא הייתה להם תפיסה לאומית רחבה וכוללת, שניצנים ראשונים לה נראה בזמנם של שמואל ושאול – ושהייתה לדוד, המלך הגדול ביותר שקם לישראל מעולם, ושלדמותו היוצאת מהכלל, המדהימה, בדעתנו להקדיש פרקים ארוכים.
כללו של דבר, התמונה החברתית והארכיאולוגית שעולה מהמחצית השנייה של ספר יהושע, מספר שופטים ולמעשה גם מספר שמואל, מתארת חברה שהתפזרה לכל עבר. חברה שהתיישבה במקומות הקשים והפנויים מכנענים, שלא קיימה רצף יישובי ושלא הייתה לה כל תודעה לאומית.
והתמונה הזו מפריכה את מפת התיישבות השבטים שמחלקים לילדי בית הספר, שנראית כמו מפה מדינית, עם גבולות וחלוקה ברורה בין שטחי ההתיישבות של השבטים, תמונה שמתעלמת לחלוטין מהכנענים, ושלא התקיימה במציאות.
ועכשיו, כמו שאני כל כך אוהבת, הדברים מתחילים להסתבך.
ספר שופטים הוא בראש ובראשונה ספר מלחמה. הוא מספר על המלחמות שבראשן עמדו השופטים. וזה מעט מבלבל, משום שהמושג 'שופט' הוא מקבילה לדיין, שדן ומכריע בסוגיות משפטיות המובאות לפניו.
זה נכון בימינו. וזה היה נכון בתקופת התנ"ך, אבל לא נכון בספר שופטים.
השופטים שעליהם מספר ספר שופטים, היו לוחמים-מושיעים. לפי הכתוב הם נבחרו ע"י אלוהים, הקימו צבא ויצאו להילחם באויביהם, ולא עסקו בסוגיות משפטיות.
הדיינים היו הזקנים, שדנו אך ורק בעניינים הקשורים למשפחות שבראשן עמדו – ושוב, גם זה מאפיין מובהק של חברה שבטית.
עכשיו, נסבך את הדברים עוד יותר.
ספר שופטים יוצר תחושה שלפיה השופטים עמדו בראש צבא גדול, שיצא להגנת השטחים שעליהם ישבו כל שבטי ישראל – וזה מה שמלמדים בבתי הספר, אבל זה ממש, אבל ממש , לא נכון.
האמת היא שהתחושה שהשופט הקים צבא גדול ויצא להושיע את כל בני ישראל, היא תעתוע ספרותי, מיראג' מבריק של העורך של הספר.
.
בספר שופטים קיימת תבנית ספרותית שחוזרת על עצמה כמעט בכל פעם שמסופר על שופט חדש.
בשלב הראשון, כל בני ישראל, מהראשון ועד האחרון שבהם, חטאו לאלוהים. כולם, נטשו את מצוותיו והחלו עובדים אלים אחרים. ולכן אלוהים העניש את כל בני עמו החצופים, ושלח עליהם אויבים שכבשו אותם.
ציטוט קצר שמאפיין תבנית ספרותית זו:
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה…. וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהוָה …. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים … וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, וַיַּכְעִסוּ אֶת יְהוָה. וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהוָה
- לאחר החטא מגיע העונש הקולקטיבי, שבו העניש אלוהים את כל בני עמו החוטאים:
וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים (=שודדים, בוזזים) וַיָּשֹׁסּוּ (=ויבזזו, שדדו) אוֹתָם; וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב, וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם.
אחרי שלב העונש הקולקטיבי, מגיעה הזעקה לעזרה. כל בני ישראל מתחננים בפני אלוהים שיושיע אותם. ומכיוון שאלוהים רחום וחנון, הוא הקים מתוכם שופט שיושיע אותם – להלן ציטוט קצר ומקוצר:
וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה, ….. וַיָּקֶם יְהוָה שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם. … וְהָיָה יְהוָה עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט
ברור ששופט שבו בחר אלוהים ניצח במלחמה, ואז הארץ שקטה במשך 20 40 ואפילו 80 שנה, ואח"כ, כל מה שאמרנו, חוזר על עצמו בשנית ובשלישית.
החזרה על התבנית הספרותית הזו היא חתימת האצבע הייחודית של עורך ספר שופטים.
ומכיוון שתבנית זו כוללת את כל קהל ישראל, היא זו שיוצרת את התחושה של לכידות חברתית ולאומית. הנה, השופט שבחר אלוהים, הקים צבא גדול ויצא להילחם לטובת כל בני ישראל – אלא מה, ספר שופטים עצמו מפריך דברים אלה.
כאשר אנחנו בוחנים כל סיפור וסיפור בפני עצמו, מתברר שהשופט לא היה שר צבא שעמד בראש חיל גדול, כי אם איכר שגייס צבא איכרים קטן, שיצא להגן על שטח המחייה של הכפר או השבט שבו חי. במילים אחרות, המלחמות של השופטים היו מלחמות בין שבטים שבזזו זה את רכושו של זה, ולא מלחמות שבהן השתתפו צבאות גדולים.
למשל, פרק ג' שבספר שופטים, מספר שכל בני ישראל חטאו, ועל כן שלח אלוהים את עגלון מלך מואב, שחבר למלך בני עמון, להכות בהם. אל שני המלכים האלה הצטרפו העמלקים, שהיו שבטים נודדים. וקואליציה לוחמת זו, שיוצרת תחושה של כוח כובש רב עוצמה, יצאה וכבשה את ישראל. ציטוט:
וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה = השלב של החטא.
והנה מגיע שלב העונש האלוהי:
וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל, עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה. וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק; וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל = יך = הכה, או כבש. ועכשיו מגיעה הסתירה הפנימית: וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים.
במילים פשוטות: הקואליציה שמנתה שלושה חילות גדולים, שהתקבצו להכות את כל ישראל, כבשה בסך הכל את עיר התמרים, היא יריחו של ימינו, שהשתרעה על כמה דונמים בודדים. וכיבוש שכזה, אם בכלל ניתן לכנותו "כיבוש", מאפיין מלחמת חמולות על שליטה על כמה מעיינות, ובמקרה זה על מטע עצי דקל – וזה הכל.
ספר שופטים מזכיר גם את שמגר בן ענת, ואת תולע בן פואה, את יאיר הגלעדי ורבים אחרים. כל שביכולתנו לומר על דמויות אלה, הוא את שמותיהם בלבד. וגם עובדה זו תומכת בהנחה שלא מדובר במושיעים גדולים שהצילו את כל בני ישראל, אלא באיכרים שיצאו להגן על גדרות הכפר שבו חיו. ושוב צריך להזכיר שנתון זה מתיישב עם הממצאים הארכיאולוגיים שמדברים על כך שהישובים הישראלים, היו ישובים משפחתיים, חמולתיים, בסדר גודל של בין 5 ל- 10 דונם.
נסכם בקצרה את מה שאמרנו עד כה:
העריכה של ספר שופטים, שהיא המעטפת החיצונית שמאפיינת ספר זה, מתעתעת בכולנו. היא מציגה את שבטי ישראל כשבטים אחים ששמרו על רצף טריטוריאלי, בדומה למה שאנחנו מכירים ממפות מדיניות שמשרטטות גבולות ברורים בין מדינה למדינה. הצגה ספרותית זו יוצרת תחושה שבימי מלחמה כל שבטי ישראל הותקפו ונכנסו למלחמה כוללת, ושבראש צבא הלוחמים עמד השופט, שבו בחר אלוהים. והשופט נלחם נגד אויבים גדולים והציל את כל בני עמו.
אלא שפנים הסיפור מציג תמונה שונה לחלוטין : תמונה של חברה שבטית, שבה השבטים חיו במרחק גדול זה מזה. חברה שעדיין אין לה רצף טריטוריאלי ובוודאי שאין לה תודעה לאומית. וכתוצאה מכך, כל שבט חי לעצמו ונלחם את המלחמה של עצמו. והקשרים בין השבטים, היו רופפים או כלל לא קיימים.
וגם במקרים שבהם קמה קואליציה של מספר שבטים ששיתפו פעולה נגד אויב משותף, הרי שהשותפות הזו התפרקה בתום המלחמה. כך היה בימי דבורה וברק בן אבינועם, וכך היה בימי גדעון.
מבחינתנו, דווקא התמונה של שבטים קטנים שנלחמו על השליטה על מקורות המים ועל שטחי המזרע והמרעה של ישראל, היא ריאלית לחלוטין. משום שמלחמות שכאלה נמשכות כבר אלפי שנים בכל מקום שבו מקורות המחייה מצומצמים ונדירים. ומכיוון שתמונת הדברים הזו נמשכת עד היום בנגב ובאזורים הצחיחים של העולם, אנחנו רשאים לראות בה תיעוד אמיתי, שהמעטפת הספרותית המיוחדת של ספר שופטים, לא העלימה.
הפלשתים
התנ"ך מזכיר פעמים רבות שבארץ כנען ישבו שבעה עממים קטנים שנקראו בשם הקולקטיבי "כנענים", שאותם הזכרנו קודם (יבוסי, חורי, אמורים, חתים, גרגשי, חיוויים, והכנענים עצמם). הכנענים שקודם מסרו לנו דרישת שלום חמה, ודיווחו לנו שיהושע לא כבש מהם לא כפר ולא עיר, היו יושבי הארץ הוותיקים ולכך מסכימים כל החוקרים. והנה ב-150 השנים שאליהן מתייחסת תקופת השופטים, משתרבב פרט נוסף, שמקדם את הסיפור שלנו אל ימיו של שמשון: ספר שופטים מזכיר בין אויבי ישראל את ה'פלשתים' – שבהם, נלחם שמשון. ולא יעבור זמן רב, וגם שאול ילחם בהם – וימות מידם.
והשאלה שעומדת לפתחנו היא : מי הם , מהיכן צצו? ומה בכלל הם עושים בארץ כנען?
מוסיקה
בתחילת דברינו אמרנו שספר שופטים מתייחס לפרק הזמן שלמן סביבות שנת 1200 לפנה"ס. אם כך, נחזור בזמן 100 שנים אחורנית, ונגיע לסביבות שנת 1300 לפנה"ס.
בסביבות שנת 1300 לפנה"ס עבר המזה"ק טלטלה עצומה ששינתה את פניו לעד.
הטלטלה שעבר המזרח, זהה למה שקורה היום באירופה: מיליוני מוסלמים שחדרו לאירופה, שינו לעד את המבנה הדמוגרפי והתרבותי שהתפתח ביבשת זו לאורך אלפי שנים. וגם ברגע זה היא הופכת את שבדיה ואת נורבגיה כחולות העיניים וצהובות השיער, למדינות מוסלמיות.
אותו הדבר קרה כאן לפני למעלה מ-3000 שנה. עמים שחיו באזור יוון והים האיגאי, החלו נודדים במספרים עצומים לכיוון מזרח – ואלה היו הפלישתים.
הפלישתים עשו את דרכם בדרך היבשה, ובדרך הים – ודרך הים היא שחשובה לנו.
ככל אנשי יוון, גם הם היו יורדי ים מנוסים. והם חצו בספינותיהם את ים תיכון, במטרה להגיע למצרים, שהייתה הממלכה העשירה והמפותחת באותם ימים.
אלא שהמצרים לא נתנו להם לחדור לפנים הארץ, ותעודות ותבליטים שנמצאו במצרים, מעידים שהמצרים נלחמו בהם באזור הדלתא (הכוונה לאזור השפך של הנילוס לים תיכון), מלחמה שנמשכה במשך עשרות שנים.
הנקודה שהכי חשוב לתת עליה כרגע את הדעת, היא שמלחמה ממושכת זו החלישה מאד את השלטון המצרי.
והיחלשות השלטון היא תמיד חלון הזדמנויות לעבדים לברוח אל חירותם, ולפי התנ"ך בני ישראל אכן היו עבדים שנמלטו אל חירותם – וזמן יציאת מצרים שמתוארך לסביבות שנת 1250 לפנה"ס, מתאים מבחינה כרונולוגית לימים שבהם התחוללה המלחמה בין המצרים לבין הפלשתים באזור הדלתא.
המלחמה הממושכת באזור החוף של ים תיכון, שמצטרפת לעובדה שלמצרים היו אינטרסים כלכליים וצבאיים לאורך החוף, ושלכן הם בנו שם מצודות והחזיקו בהן חיל מצב, מסבירה מדוע משה ואנשיו נאלצו לעשות תנועת איגוף עצומה וללכת דרך מדבר סיני, ולא דרך רצועת החוף של ים תיכון, שמחברת את ישראל ומצרים – והתנ"ך אומר זאת במילים מפורשות:
ציטוט קצר מתוך ספר שמות, פרק יג:
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם (=הנחה הוביל) אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם (=יתחרט) הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם סוּף .
לדברי החוקרים, המלחמה הסתיימה בכך שהמצרים הדפו את הפלשתים לכיוון רצועת החוף של ישראל. וכך אנחנו מקבלים יישובים פלשתיים בעזה, אשקלון ואשדוד.
ועכשיו קורה מרתק מבחינה היסטורית שהתנ"ך לא מציין: והוא, שבימים שבהם בני ישראל עשו תנועת איגוף עצומה והגיעו לארץ ישראל מכיוון מזרח ודרך המדבר, הפלשתים הגיעו הנה מכיוון מערב. מכיוון קו החוף שמחבר את מצרים וישראל – ואנחנו מדברים על אותם ימים ועל אותן שנים!
וכאשר אנחנו שואלים: איך קורה שבתקופת השופטים הפלשתים נמצאו בארץ – זו התשובה !
ואם אמרנו שבני ישראל התיישבו תחילה באזור ההררי של הארץ, הרי שהפלישתים התיישבו בערי החוף: אשקלון, אשדוד ועזה. אלא שלא חלפו ימים רבים והם חדרו לפנים הארץ. הם התיישבו בעקרון, גת, אפק, באזור נחל שורק ובתמנה המקראית שבצפון שפלת יהודה, בדיוק באזור שבו פעל שמשון – מה שאומר שסוף סוף הגענו לשמשון.
והערה אחרונה בעניין זה מתייחסת לדברי החוקרים, שטוענים שמי שבאמת הביא לקיצם של הכנענים, לא היה יהושע ואנשיו, כי אם הפלשתים.
זהו, אחרי הקדמה היסטורית וספרותית זו, הגענו לזמנו של שמשון. והשאלה מי הוא היה, ומה מחפש בתנ"ך שופט שניחן בכוח על אנושי, ששנא פלישתים ואהב פלישתיות, תעסיק אותנו בפרק הבא שיוקדש לדמותו.
