הפרשה שעליה אנחנו מדברים מוכרת בשם "עקדת יצחק", שבמרכזה עומד הניסיון שניסה אלוהים את אברהם.
לדברי הכתוב, אלוהים ביקש לבחון את אמונתו של אברהם – והוא עשה כן בדרך שמטלטלת את קוראי התנ"ך כבר אלפי שנים.
הוא ציווה על אברהם להעלות את בנו, את יצחק, לעולה. ועולה, כך למדנו, הוא פולחן דתי, שבו הקורבן מוקדש לאלוהים. וההקדשה נעשית על ידי שריפתו באש.
אברהם הצייתן שמע את הצו וללא היסוס יצא למלא אותו.
הוא לקח איתו את כל הציוד הדרוש לשריפה: את יצחק, שהיה קורבן העולה ; את העצים להבערת האש ; ואת המאכלת שהיא סכין שחיטה. נקרא את הדברים כלשונם, כפי שהם כתובים בפרק כב שבספר בראשית, ומשם נתקדם:
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו : אַבְרָהָם.
וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ , וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה (אלה העצים לשריפת העולה) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. …
ואני מקצרת
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ. וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת (=היא סכין גדולה שמיועדת לשחיטה) וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו…. וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים;
וַיַּעֲקֹד (=קשר) אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.
וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.
כפי שניתן להיווכח, הטקסט כתוב בשפה שטוחה וללא כל רגש. מידת הרגש שמיוחסת לאברהם מזכירה אדם שממלא אחר הוראות הכתובות בדף הדרכה להרכבת ארון שקנה באיקאה.
אלא שהצו האלוהי הסעיר דורות ארוכים של פרשנים, שלא ראו בו עניין פעוט, כי אם ניסיון מחריד באכזריותו. והאמת היא שכך גם אנחנו רואים את הניסיון בימינו.
בפרק הקודם הצגנו ארבעה פרשנים, שחיו בפער שנים גדול זה מזה, שהתמודדו עם סיפור העקדה, מכיוונים שונים.
הראשון, היה מחבר היוב' שחי בסביבות שנת 250 לפנה"ס, שטען שהשטן, ולא אלוהים, הגה את הרעיון לנסות את אברהם.
השני היה יוסף בן מתתיהו שחי כ- 300 שנים מאוחר יותר. יוסף היה עד לתופעה שבה קנאים דתיים בחרו להתאבד, במה שנתפס על ידם כמות קדושים – וכך הוא תיאר את יצחק. בספר קדמוניות היהודים, מתואר יצחק כקנאי דתי, שמצהיר שעונג יהיה לו לקיים את מצוות אלוהים, שפקד עליו להישרף באש.
חלפו עוד 1000 שנים, והגענו לימיו של רש"י שחי בצרפת. רש"י שהיה עד לרדיפות הדת של הכנסייה הקתולית, שהעלו על המוקד את מי שנחשד בעיניהם ללא קתולי, ביטל בפירושו לעקדה את השריפה באש. לשיטתו, אלוהים ביקש מאברהם להעלות את יצחק על אחד ההרים, ואח"כ להורידו מההר. לבסוף, הזכרנו גם את הרמב"ם, שהיה כמעט בן זמנו של רש"י, שטען שהניסיון היה בכלל ב"חלום". אברהם חלם שאלוהים ציווה עליו להעלות את יצחק לעולה. והוא גם חלם שבאמת יצא למלא את הצו.
ארבעת הפרשנים שעליהם דיברנו, מציגים גישה פרשנית קלאסית. מבחינתו של הפרשן, הסיפור תמיד נכון לזמנו, בבחינת "אין מוקדם או מאוחר לתורה". הגישה הזו התקיימה לפני 2000 שנים ומתקיימת גם בימינו אצל הרבנים האורתודוכסים. גם אצלם הטקסט המקראי נכון להיום, לרגע זה ולשנת 2018.
הגישה של ההיסטוריון הפוכה לחלוטין. לשיטתו יש מוקדם ומאוחר ואין לעשות אקטואליזציה לשום טקסט באשר הוא, וגם לא לתנ"ך.
כל עניין שבו עוסק ההיסטוריון, נבחן אך ורק על רקע הזמן ומקום התרחשותו. הוא מוסבר רק על רקע הנורמות החברתיות והמשפטיות שהתקיימו בימים שבהם הוא סופר – וזו הגישה שלנו ובה נלך.
פירוש הדבר שעלינו לחזור אלפי שנים אחורנית, אל זמנם של כותבי התנ"ך, ולנסות להבין מדוע הם סיפרו על הניסיון הזה, ואיזו תכלית הוא מילא בימים שבהם הם חיו.
ואם כך, נחזור 3000 שנה אחורנית, אל תקופת התנ"ך.
הנתון הראשון שאותו אנחנו חייבים לקבל כאקסיומה, שהוא מעמודי הייסוד
של כותבי התנ"ך: קובע שאלוהים הוא מהות ומקור הצדק, המוסר והמשפט.
ומסיבה זו, לא יתכן שהם ייחסו לאלוהים מעשה לא מוסרי.
ולכן הנחת הייסוד שלנו אומרת שבעיני כותבי התנ"ך, הניסיון שניסה אלוהים את אברהם, היה מוסרי. כל הנחה אחרת, חוטאת לטקסט לכתוב.
כדי טענה זו, עלינו להסתכל על התנ"ך במבט כולל, מראשיתו ועד סופו. ואז נוכל להבין איזו תכלית ממלא הסיפור– והכי חשוב, מדוע הוא מוסרי.
כאשר אנחנו מסתכלים על התנ"ך כעל מקשה אחת, מתברר שכותבי התנ"ך כתבו את ההיסטוריה של ישראל למן בריאת העולם. משם הם המשיכו דרך סיפורי האבות הראשונים שבספר בראשית. אח"כ מגיע סיפור יציאת מצרים, כיבוש הארץ בימי יהושע. מתקדמים אל החברה השבטית שבספר שופטים, ולספר שמואל שמתאר את ראשית ימי המלוכה – ולספר מלכים שמתאר את ימי המלוכה בישראל
וכאן צריך לעצור.
ספר מלכים יהיה חשוב לנו בהמשך, משום שהוא מספר על האירועים שהובילו לגלות עשרת השבטים, שחיו מצפון לירושלים. הגליית 10 השבטים הייתה שואה בקנה מידה לאומי, משום ש-60, אולי 70 אחוזים מהעם שלנו אבד ואיננו.
בנוסף, ספר מלכים מספר על האירועים שהובילו להגליית שבט יהודה, שהוגלה לבבל – וזו גלות בבל. הוא מספר על המצור, על הרעב שרר בירושלים, על חורבן העיר ובית המקדש שבנה שלמה.
הגולים מירושלים הובלו לבבל שבתחום עיראק של ימינו. וזו גלות בבל שמתוארכת לשנת 586 לפנה"ס – והפרטים האלה, כפי שנראה, יהיו חשובים בהמשך.
לא חלפו 50 שנה, וחלק קטן מהגולים שהובלו לבבל, חזר לירושלים, והם אלה שהקימו את בית המקדש השני. לדברי החוקרים, חנוכת המקדש הייתה בשנת 515 לפנה"ס.
בבית המקדש השני, התנ"ך הועלה על הכתב באופן שיטתי ומסודר. וכתיבתו ועריכתו נמשכה בערך 700 שנים, עד שנחתם בסביבות שנת 130, 140 לספ'.
ועכשיו צריך להוסיף עוד פרט חשוב מאין כמוהו:
אמרנו שחנוכת בית המקדש השני הייתה בשנת 515 לפנה"ס. לצורך העניין שלנו, נניח שכתיבת התנ"ך החלה כמה שנים מאוחר יותר.
נניח שהיא החלה בשנת 500 לפנה"ס – ומכאן ששנת 500 לפנה"ס, היא קו פרשת המים שלנו.
מנקודת מבט ריאלית, זו השנה המוקדמת ביותר שבה החלה כתיבת התנ"ך, שכן לא יתכן שהתנ"ך נכתב בתקופות של מלחמה, הרס והגליות, שאותן תיארנו קודם.
ובכל זאת, חלק גדול מהסיפורים שנמצאים בתנ"ך כבר היו עתיקים בשנת 500 לפנה"ס. מדובר בסיפורים שעברו במסירה שבעל-פה מאב לבן במשך מאות שנים, עד שהגיעו לידי כותבי התנ"ך שהעלו אותם על הכתב. ורק אז הם הפכו ממסורת מדוברת לספרות כתובה.
אלא שכותבי התנ"ך, שבעגה האקדמית נקראים "סופרים-מעתיקים", לא העתיקו את הסיפורים שהגיעו לידיהם כלשונם. הם הלבישו על הסיפורים שירשו מאבותיהם, תכנים ששיקפו את אמונתם הדתית והאידיאולוגית, שהייתה נכונה לימים שבהם הם חיו ופעלו. כלומר, לשנת 500 לפנה"ס ואילך.
במילים אחרות, הם עשו בדיוק את מה שעשו הפרשנים שעליהם דיברנו בפרק הקודם, ושאותם הזכרנו קודם.
הם עשו את מה שהפרשנים עושים עד עצם היום הזה. הם עשו אקטואליזציה לסיפורים שהיו בזמנם בני מאות שנים, והתאימו אותם לשנת 500 לפנה"ס – זה המפתח להבנת סיפור העקדה, שמוביל אותנו לניסיון שניסה אלוהים את אברהם.
לדעת החוקרים יש לתארך את ימיהם של אברהם ושרה, לסביבות שנת 1800 לפנה"ס. ואכן בסיפורם יש הרבה מאד פרטים שמעידים על קדמותם.
אלא שהסיפור המיוחס להם עבר במסירה שבעל-פה למעלה מ-1000 שנים עד שהועלה על הכתב. ולכן השאלה שחשובה לנו היא לא מתי חיו אברהם ושרה ההיסטוריים, אלא מתי הסיפור שלהם הועלה על הכתב. או ליתר דיוק, מתי נוספו לו תכנים שמשקפים את זמנם ואת תפיסת עולמם של כותבי התנ"ך. לאיזו תקופה מתאים סיפור העקדה שבו אנחנו עוסקים.
נבדוק את השאלה הזו.
כפי שאמרנו קודם, כותבי התנ"ך חיו בימים שבאו לאחר מלחמות רבות, ולאחר האסון שהוביל לאובדן עשרה מתוך שנים עשר שבטי ישראל וחורבן ירושלים. בעברית של ימינו, כותבי התנ"ך, אלה שפעלו בבית המקדש השני, היו דור שני ושלישי לשואה – וזו הנקודה הכי חשובה כרגע.
אך מכיוון שהם לא היו היסטוריונים, אלא תיאולוגיים, הם לא יכלו לספק הסבר אובייקטיבי, לאירועים שאותם תיעדו בספרם. ההסבר שנתנו לאסונות שהתרחשו במציאות, שיקף את אמונתם הדתית.
וההסבר שנתנו, מחזיר אותנו לאקסיומה שקובעת שאלוהים הוא מהות הצדק, המוסר והמשפט. ולכן, לפי התנ"ך, המציאות של הרס וחורבן, היא עונש בידי אלוהים על פשעי ישראל – וזה ההסבר היחיד שמספק התנ"ך לכל התלאות שעברנו. נספק שלוש הוכחות לטענה זו.
1. כידוע, שלושה חודשים לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, הם הגיעו להר האלוהים שבמדבר סיני, ושם כרת איתם אלוהים ברית, ושם הוא נתן להם את עשרת הדיברות. הדיבר הראשון קובע במילים מפורשות, שלבני ישראל אסור להאמין בשום אל אחר זולת אלוהים – ציטוט (שמ' כ):
אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
ברור שכבר בדיבר הראשון יש תנאי: חסד לאוהבי ושומרי מצוות אלוהים, ומכות קשות לשונאיו!
הבעיה היא שכבר למחרת היום שבו קיבלו בני ישראל את עשרת הדיברות ונשבעו לא לעשות כל פסל ומסכה, הם בנו את עגל הזהב המפורסם, שאותו כינו "אלוהי ישראל" (שמ' לב).
לדברי הכתוב, משראה אלוהים את עגל הזהב, הוא ביקש לכלות את כל בני עמו החוטאים: ציטוט מדברי אלוהים למשה:
עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ לוֹ;
וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם (שמ' לב, ח)
במילים פשוטות, בגלל שבני ישראל הפרו את הדיבר הראשון, שקובע שאסור להם לעבוד שום אל זולת אלוהים, ביקש אלוהים להשמיד את כל בני עמו.
נקפוץ מאה שנים קדימה, וננחת בספר שופטים שמספר על הימים שבאו לאחר שיוצאי מצרים נכנסו לארץ המובטחת והתיישבו בה. לפי הכתוב, ההתיישבות בארץ החדשה הייתה קשה, וספר שופטים מתאר עד כמה סבלו בני ישראל מההצקות של שכניהם ושל שבטים בוזזים, שבאו ובזזו את כל רכושם.
והסיבה להצקות אלה מוכיחה את דברינו: בני ישראל הפרו את הדיבר הראשון והחלו עובדים אלים אחרים. הם פשעו כלפי אלוהים, ולכן אלוהים הוא שהקים עליהם את אויביהם (שופ' ב). ציטוט קצר ומקוצר:
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים. וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם …. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם; וַיַּכְעִסוּ אֶת יְהוָה. … וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל … וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם. … וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד.
נעשה עוד קפיצה אחת בזמן, ונגיע לספר מלכים שמספר מדוע הוגלו עשרת השבטים מעל אדמתם, ומדוע בעוד רגע גם שבט יהודה יגלה. ושוב נמצא את אותה אשמה: בני ישראל עזבו את אלוהים, ולכן אלוהים העניש אותם.
עוד ציטוט קצר ומקוצר מתוך ספר מלכים ב' פרק יז
וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם … וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. …. וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת יְהוָה. ….. וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם …. וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו: לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ. גַּם יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ. וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו. …
כלומר, אלוהים השליך את בני ישראל מעל אדמתם. הציטוטים שהבאנו לכאן חוזרים על עצמם מאות פעמים. זו הרטוריקה המקראית. כולם, מהראשון ועד האחרון, הם כתב אשמה רצוף ומתמשך, שקובע שבני ישראל פשעו כלפי אלוהים. ולכן הם האשמים בכל האסונות שפקדו אותם.
נחזור לשנת 500 לפנה"ס ולכותבי התנ"ך כותבי התנ"ך שהחלו לפעול בשנת 500 לפנה"ס ואילך, חיו לאחר האסונות שעליהם סיפרו. הם לא היו היסטוריונים, אלא תיאולוגים. הם היו אנשים דתיים שהאמינו בכל ליבם בעוצמתו ובצדקתו האין סופית של אלוהים.
אמונה זו חייבה אותם להסביר את ההיסטוריה של ישראל, במושגים תיאולוגיים של חטא ועונש. וכמובן, של שכר טוב על אמונה דתית.
תיאור המציאות בכלים תיאולוגיים, של שכר ועונש, היא ההפך המוחלט מתיאור המציאות בכלים אובייקטיביים, שלוקחת בחשבון שהמלכים שכבשו אותנו שלטו על אימפריות עצומות, ושהם היו הרבה יותר חזקים מאיתנו.
ושמלכים אלה כבשו את ארץ ישראל משום ששכנה לחוף ים תיכון, שבו התנהל סחר ימי אינטנסיבי. ומשום שנמצאה על אם הדרך שחיברה את שתי המעצמות העשירות והמפותחות של אותם ימים: מצרים ועיראק של ימנו.
העובדה שארץ ישראל הייתה נכס גיאוגרפי, מסחרי ואסטרטגי לא עניינה אנשים שהתייחסו למציאות בכלים של גמול אלוהי על מעשים טובים, ועונש אלוהי על מעשים רעים.
הצורך בדמות מופת
העובדה שכותבי התנ"ך הסבירו את המציאות בכלים תיאולוגיים של שכר ועונש, חייבה אותם למצוא דמות מופת מהעבר הרחוק של ישראל.
דמות של מאמין שעבר בחייו סבל גדול, שאלוהים העמיד אותו בניסיונות קשים – ובכל זאת הוא מעולם לא החטא באמונתו. ולכן, בסופו של מסלול מייסר מאד, גמל לו אלוהים בשכר טוב על אמונתו – וזה בדיוק מה שעשו!
הם בחרו באברהם כדי שישמש דגל וסמל לאמונה צרופה באלוהים – ולא בכדי נחשב אברהם ל"אבי המאמינים", למאמין האולטימטיבי באלוהים.
והדברים האלה מחזירים אותנו למה שאמרנו קודם:
כותבי התנ"ך עשו את מה שעושים הפרשנים תמיד, הם התאימו לזמנם את הדמות שעליה סיפרו לזמנם.
וליתר דיוק, הם התאימו את דמותו של אברהם, שחי בשנת 1800 לפנה"ס, לשנת 500 לפנה"ס (או מאות שנים לאחר מכן, משום שהמציאות רק הלכה והחמירה, אך זה לא נושא לכאן).
נראה איך השיטה הזו עובדת
כידוע, אברהם נולד באור שבתחום עיראק של ימינו, שמוכרת לרבים בשם אור כשדים. ומשם, מאור, או אור כשדים, החל המסע לארץ כנען. ועכשיו שים לב מי יזם ועמד בראש המסע. ציטוט קצר ומקוצר :
וַיִּקַּח תֶּרַח (אביו של אברהם) אֶת אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת לוֹט … וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם… וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.
לא אברהם עמד בראש המסע שיצא לארץ כנען, אלא אביו, תרח!!!
העובדה שלפי התנ"ך אלוהים מעולם לא נגלה לתרח ולא ציווה עליו שום דבר, מבטלת את האפשרות שהסיבה לעזיבתו את ארצו הייתה בשל שליחות דתית. ולכן יתכן שתרח עזב את ארצו מסיבות כלכליות, או שהמשפחה הייתה חלק מהעמים שנדדו באותם ימים מאזור עיראק שבמזרח לכיוון מערב. שתי האפשרויות עומדות בכל מבחן היסטורי.
ועכשיו קורה דבר מדהים: כותבי התנ"ך, שהצטרכו דמות מופת, העלימו את תרח והזניקו את אברהם! הם עשו RESTART לסיפור המסע. הם הפכו סיפור הגירה פשוט, שמתאים לשנת 1800 לפנה"ס, לשליחות דתית. שליחות, שבה יעבור אברהם ניסיונות רבים וקשים, שיבחנו את אמונתו הדתית. ואם יעמוד בהצלחה בניסיונות שמחכים לו, אזי בסוף המסלול מחכה פרס גדול. שהרי תפיסת הגמול של התנ"ך, שהיא מעמודי הייסוד של הספר, קובעת שאלוהים מעניש את הרשעים ועֹשֶׂה חֶסֶד לְאֹהֲבַיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו!
ציטוט המוכיח זאת:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם : לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה, (בר' יב).
ועכשיו המסע מתחיל בשנית. אך הפעם לא רק החלפנו את השחקן, החלפנו גם את הקטגוריה. קפצנו מהקטגוריה הארצית שלפיה תרח, אביו של אברהם יצא לארץ כנען בגלל סיבות כלכליות ואחרות, ונחתנו בקטגוריה של מסע שהוא שליחות דתית, שמיוצגת ע"י אברהם.
לעניין הזה מצטרף פרט קריטי נוסף: כידוע, עוד קודם צאתו לדרך, נשא אברהם את שרה, שהדבר היחיד שנאמר עליה, הוא שהיא עקרה.
[ו]שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם, שָׂרָי …. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה, אֵין לָהּ וָלָד.
בתכניות קודמות, וגם בספר שלי, חזרתי ואמרתי שהתנ"ך לא מכיר בעקרות במובן הפיזיולוגי, כלקות כלשהי במערכת הרבייה. עקרות, ללא יוצא מהכלל היא עונש אלוהי – ושרה הייתה עקרה.
אך האם שרה נענשה על שום שחטאה?
התשובה היא: לא! העקרות של שרה היא המרכיב החשוב ביותר בשליחות הדתית של אברהם.
ולמה זה חשוב ?
משום שאנחנו כל הזמן נמצאים במסגרת תיאולוגית שמתייחסת למציאות במושגים של שכר ועונש. ושכר טוב ניתן רק לאלה שאמונתם באלוהים הוכחה מעבר לכל ספק – וזה התפקיד שייעדו כותבי התנ"ך לאברהם.
לפי הכתוב אלוהים לא סתם ציווה על אברהם לצאת לדרך. הוא הבטיח לו פרס. בסוף הדרך יעשה אלוהים את אברהם לגוי גדול, שמשמעו עם רב. והדרך היחידה שאברהם יוכל להיות גוי גדול, היא שאלוהים יבטל את עקרותה של שרה.
כלומר, אם אברהם יעבור בהצלחה את כל הניסיונות שמחכים לו במעלה השנים. שכוללים עזיבה של הארץ בה נולד, ואת בית אביו. שכוללים מסע מפרך, שנות רעב, ברית מילה בגיל 99 ועוד, אמונתו באלוהים תוכח. ורק אז, בסוף המסלול אלוהים ימלא את חלקו, ואברהם יתוגמל: הוא יזכה לראות בנים רבים. נקרא את הפסוק בשנית:
לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ…
במילים אחרות, קודם תוכיח שאתה נאמן לאלוהים, ואח"כ תקבל פרס …. לאחר שאברהם שמע שפרס ההורות מחכה לו בסוף המסלול, הוא ושרה יצאו לארץ הרחוקה.
בספר שלי הראיתי שמדידת המרחקים שבין היישובים שדרכם עברו השניים, מלמדת שהם הלכו לפחות כ-3500 ק"מ, ושהמסע כולו ארך כ-20 שנה.
בחינת תוואי ההליכה באטלס, מעידה שהם עברו מסלול הליכה נוראי, ולקינוח חצו פעמיים את מדבר סיני הזוועתי. פעם אחת בדרך למצרים, ופעם אחת בדרך משם.
20 השנים האלה ההבטחה האלוהית לא קוימה. שרה נותרה בעקרותה ולאברהם לא נולד אפילו ילד קטן אחד. וגם כשהמסע הסתיים, אלוהים לא קיים את הבטחתו ושרה לא הרתה. שום פרס לא המתין לאברהם בתום הדרך הארוכה והמפרכת שעבר.
ובינתיים חלפו שנים רבות ושרה ואברהם הפכו אנשים זקנים.
אברהם שכבר לא ציפה להיות גוי גדול, חשש שמא לא ייוולד לו אפילו בן אחד. ובקול עצוב ומיואש הוא הזכיר לאל הגדול את ההבטחה שנתן לו לפני שנים רבות, שעדיין היה צעיר ואופטימי:
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יְהוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי … הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע, וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. .
וכאילו לא חלפו שנים רבות, אלוהים חזר בשנית, בשלישית וברביעית, על אותה הבטחה:
וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר: לֹא יִירָשְׁךָ זֶה (=העבד שבביתו) כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ.
…. וַיֹּאמֶר : הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ : כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ …
וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה.
(בר' טו).
ולמרות הכל, אברהם האמין לאלוהים. והאמונה האין סופית הזו, היא המופת שאליו התכוונו כותבי התנ"ך, שיוכיח מעבר לכל ספק שאברהם ראוי לגמול שמחכה לו בסוף הדרך – ושאלוהים גומל למאמיניו.
צריך לשים לב לעוד נקודה אחת. לפי התנ"ך אלוהים כרת שתי בריתות עם אברהם. וברית היא שבועה ולכן אסור להפר אותה . ועכשיו מתברר שאחד הסעיפים של הברית, מתייחס ליצחק, לבן שתלד שרה:
אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, [ו]לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. (בר' יז, יט).
הברית האלוהית ניתנה ביצחק ומכאן עולה השאלה: האם אלוהים יכול להפר את הברית שכרת עם אברהם ולצוות על עליו לשרוף את יצחק ???
התשובה: לא. הוא בשום אופן לא יכול!
ועכשיו נוכיח זאת.
הכתוב מספר שכאשר מלאו לשרה 90 שנה, אלוהים "פקד" את שרה, וסוף סוף והסיר מעליה את עקרותה.
רק עכשיו, לאחר המסע הארוך, ולאחר עשרות שנות המתנה קיבל אברהם בן ה-100 את הגמול שהובטח לו ביום שאלוהים נגלה אליו לראשונה. רק עכשיו קיים אלוהים את הברית, את השבועה שנשבע בשמו של יצחק. ציטוט קצר מפרק כא:
וַיהוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ, אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה, יִצְחָק.
יצחק נולד!
והנה, כאשר נראה היה שתמו הניסיונות שבהם נוסה אברהם, ושהגמול על אמונתו ניתן, ניסה אלוהים את אמונתו של אברהם בפעם האחרונה, ואמר לו (כב):
קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
אז הנה, לפי התנ"ך אלוהים כן היה יכול להפר את הברית שניתנה ביצחק!! עובדה שהוא ציווה על אברהם להעלות את בנו לעולה !!
השאלה שעומדת לפתחנו היא לאיזו תקופה מתאים סיפור העקדה. האם לזמנו של אברהם ההיסטורי שחי בסביבות שנת 1800 לפנה"ס, או לזמנם של כותבי התנ"ך שחיו בסביבות שנת 500 לפנה"ס. כותבים שהפכו סיפור הגירה פשוט לשליחות דתית, שסיפרו שכל חייו אברהם היו ניסיון אחד מתמשך.
התשובה היא חד-משמעית רק בשנת 500 לפנה"ס היה צורך בדמות מופת מהעבר הרחוק של ישראל !!!
בשנת 500 לפנה"ס היינו אחרי כל האסונות שדיברנו עליהם. ואז נוצר הצורך בדמות מופת שתוכיח שאמונה טוטאלית, צרופה ומזוקקת, באלוהים משתלמת. ולכן הניסיון לא מתאים לאברהם ההיסטורי, אלא מתאים לדמות המופת שהייתה נחוצה בשנת 500 לפנה"ס.
אברהם ומשה
כדי להוכיח את הדברים האלה, נשווה את אמונתו של אברהם לעוד דמות כבירה שעליה מספר התנ"ך : משה!
משה המנהיג הגדול, שאלוהים נגלה אליו פעמים רבות. המנהיג שנקרא לעלות להר האלוהים, כדי לקבל את לוחות הברית.
אפילו משה כשל בניסיון האמונה ולכן נענש: נגזר עליו למות במדבר ולא להיכנס אל הארץ המובטחת!
לפי התנ"ך, משה עמד במשך 40 שנה בראש יוצאי מצרים.
כידוע, בימי ההליכה במדבר סיני, סבלו בני ישראל מצמא כל כך קשה, עד שהדבר הוביל למרידות בלתי פוסקות בהנהגתו.
בשיא המתח שאליו הוביל המחסור המתמשך במים, אמר אלוהים למשה לדבר אל הסלע – והסלע יוציא מים לבני ישראל.
שרון : אבל משה לא דיבר אל הסלע. הוא הכה בו פעמיים :
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר : קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה ,אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ. וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע .. וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה …. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים (במדבר כ).
ואכן מים רבים ניגרו מהסלע. אך על כך שמשה הטיל ספק בכוחו הגדול של אלוהים, הוא נענש ונגזר עליו לא להיכנס אל הארץ המובטחת.
הפרס הגדול שהמתין לו בתום המסע, נשלל ממנו.
בדקה האחרונה לחייו עלה משה על הר נבו, שאיש לא יודע היכן הוא, ומרום ההר הסתכל על הארץ שאליה לא הורשה להיכנס.
אבל לא רק משה נענש על שום שכשל, והטיל ספק בכוחו של אלוהים. כל יוצאי מצרים נכשלו בניסיון האמונה, ולכן הם מתו במדבר יחד איתו. זולת יהושע בן-נון וכלב בין יפונה שנמצאו ראויים להיכנס אל הארץ.
ולמה נענשו?
משום שמנקודת מבט תיאולוגית ההליכה במדבר נחשבה ניסיון, שבמהלכו תוכח אמונתם הדתית, שלאחריו הם יהיו ראויים להיכנס לארץ המובטחת.
ואני מצטטת מתוך ספר דברים, שמסכם את סיפור המסע. פרק ח:
…… וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא.
וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: …..
אני מקצרת ועוברת לסוף הדברים שמתייחסים לניסון (פרק ח):
הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ, שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם
…. לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ , לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ.
כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת, הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
כלומר, הפרס יגיע בסוף, לאחר שתוכח האמונה הדתית: לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ , לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ.
כידוע, בני ישראל נכשלו בניסיון. ולפי הציטוטים שהבאנו קודם, כמותם כשלו כל הדורות הבאים. ובניגוד מוחלט להם, האדם היחיד שמעולם לא כשל והיה ראוי לקבל את הפרס שהובטח לו בסוף היה אברהם.
נסתכל על הניסיון שניסה אלוהים את אברהם משתי נקודות מבט שונות: ארצית ותיאולוגית.
מנקודת מבט ארצית, סיפור הנדידה של משפחה שבסביבות שנת 1800 לפנה"ס עזבה את אזור הפרת והחידקל, שבתחום עיראק, והלכה מערבה, לכיוון ארץ ישראל של ימינו, עומד בכל מבחן היסטורי.
אלא שמנקודת מבט ארצית סיפור הניסיון לא מתאים לשנת 1800 לפנה"ס.
בשלב היסטורי כל כך מוקדם אנחנו עדיין לא חברה שיכולה להתייחס לדמות מופת מעברה. אין לנו שום עומק היסטורי. וכל האסונות שיפקדו אותנו במעלה השנים, עדיין לא התרחשו.
אבל בעוד 1300 שנים, דמות מהעבר הרחוק תהייה נחוצה לצרכים אקטואליים.
רק כאשר כותבי התנ"ך יתכנסו בבית המקדש ויכתבו את ההיסטוריה של ישראל, ויסבירו שכל האסונות שפקדו את ישראל היו עונש על שום שבני ישראל לא האמינו באלוהים, ייווצר צורך בדמות מופת.
ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, ברור שמנקודת מבט ארצית, הניסיון שבו אלוהים ניסה את אברהם, לא מתאים לשנת 1800 לפנה"ס ולכן הוא מעולם לא התרחש.
עכשיו נעבור מהרובד הארצי, אל הרובד התיאולוגי, ונראה שגם ברובד התיאולוגי הניסיון שניסה אלוהים את אברהם מעולם לא התקיים.
לא היה ניסיון, לא הייתה שריפה, לא הייתה אש ומאכלת ומזבח!
אמרנו וחזרנו ואמרנו שהתנ"ך הוא בראש ובראשונה יצירה תיאולוגית, שמספרת על היחסים שבין אלוהים, לבין בני ישראל. התנ"ך הוא חיבור שמבוסס על האמונה בשכר טוב על אמונה באלוהים, ועונשים כבדים על נטישת אלוהים – והדוגמאות שנתנו, מוכיחות זאת.
הקביעה, שהאסונות שפקדו את ישראל הם עונש בידי שמים על חטאים שחטאו בני ישראל בתחום האמונה הדתית, מחייבת שתהייה דמות מופת.
רק כאן, בנקודה הזו נוצר צורך בדמות מופת מהעבר. דמות שכל חייה היו ניסיון בלתי פוסק. ובכל זאת, שום רבב לא נפל באמונתה ואהבתה לאלוהים.
עכשיו אנחנו מגיעים לשיא: מנקודת מבט דתית, אברהם שנבחר לשמש דמות מופת לכך שהאמונה באלוהים משתלמת, ושאלוהים גומל למאמיניו, ידע ששום רע לא יקרה ליצחק! משום שאם הוא היה חושש שמא באמת אלוהים מנסה אותו, כי אז היה נופל פגם באמונתו.
ואז כשם שמשה כשל, גם אברהם היה כושל.
אברהם לא היכה פעמיים על הסלע. ואפילו לא פעם אחת.
ומכיוון שידע שכל רע לא יאונה ליצחק, הוא לקח את האש ואת העצים – וכמובן את יצחק שנועד לשמש כקורבן.
ואם אמרת קודם שאברהם התנהג בצורה מכנית, כאילו קרא חוברת הדרכה להרכבת ארון שקנה באיקאה – זו האמת שאותה ביקשו להציג כותבי התנ"ך.
משום שאם היה חושש שמא הניסיון הוא "על באמת", כי אז הוא היה כושל, בדיוק כמו משה.
אז אם אנחנו מדברים על "משחק מכור", לשם מה הסיפור הבעייתי הזה היה נחוץ?
התשובה: משום שבשנת 500 לפנה"ס הייתה נחוצה דמות מופת לאמונה צרופה ומזוקקת באלוהים. ברגע שנוצר הצורך בדמות שמוכנה ללכת אל הקצה הקיצוני ביותר של אמונה, כותבי התנ"ך יצרו דמות שכזו. הם עשו מה שעושים כל הפרשנים: הם שלפו דמות מהעבר הרחוק של ישראל, והתאימו אותה לצרכים של זמנם. הם דאגו להציג דמות שידעה ששום רע לא יכול לקרות ליצחק – זו מהות האמונה הצרופה, ולכן אברהם הוא דמות המופת בתנך!
נסכם את הדברים שאמרנו בפרק זה
נחזור בפעם האחרונה לאקסיומה, שקובעת שלפי התנ"ך אלוהים הוא מהות הצדק והמוסר.
ברגע שזו הנחת הייסוד, ברור שסיפור הניסיון שכביכול ניסה אלוהים את אברהם, הוא פיקציה. הוא לא יכול היה להתרחש, לא ברובד הארצי, ולא ברובד התיאולוגי, האמוני.
משום שאם באמת ניסה אלוהים את אברהם, הרי שעצם הניסיון היה מוכיח שאלוהים עצמו לא קיים את הברית שכרת עם אברהם. ושלאחר שיצחק, שהיה הגמול על האמונה הצרופה כבר ניתן, הוא הורה לאברהם לשחוט אותו – את ההיפוך הזה בעלילה, התנ"ך לעולם לא ירשה.
ולכן, כאשר אנחנו שואלים לשם מה סיפור הניסיון היה נחוץ, אנחנו מבינים שבשנת 500 לפנה"ס, הוא היה נחוץ כדי לסמן את הרף הגבוה ביותר לאמונה טוטאלית ומזוקקת, שרק אדם אחד בישראל עמד בה : אברהם !
