שני הפרקים הבאים מוקדשים לאחד הסיפורים הדרמטיים שמטלטלים ומזעזעים את קוראי התנ"ך מזה אלפי שנים. הכוונה לפרשה המוכרת בשם "עקדת יצחק" שבה ניסה אלוהים את אמונתו של אברהם.
אלוהים ציווה על אברהם לבצע ביצחק בנו טקס פולחני, דתי, מעורר פלצות, ולהעלותו לעולה.
המשמעות המעשית של צמד המילים: להעלות לעולה, היא לקחת את הבהמה שנבחרה לשמש קורבן, ולהעלות אותה על המזבח שהיה מקום מוגבה – ואז לשרוף אותה. העולה היא הקורבן השרוף שמוקדש לאלוהים.
בפרק כב שבספר בראשית מסופר שאלוהים ציווה על אברהם לבצע בבנו טקס פולחני מעורר פלצות, ולהעלות את יצחק לעולה. ואברהם, כרובוט, שנשלט על ידי פקודה מרחוק, עמד בניסיון. הוא קם בשלווה ממקומו. אטום ונטול כל רגש, יצא למלא את המשימה המחרידה – והתנ"ך חילק לו ציון לשבח על אמונתו.
ואנחנו מחלקים לו ציון לגנאי.
מאז ימי התנ"ך ועד היום זרמו נהרות של דיו בניסיון להסביר כיצד יתכן שאלוהים, שהתנ"ך מציג אותו כמהות הצדק, המוסר והמשפט, ציווה על אברהם לבצע מעשה כל כך מחריד, שדגל שחור מתנוסס מעליו?
ואיך יתכן שאברהם נעתר לציווי?
דומה שהטוב ביותר שנתפוס פרץ של רוח פראית ונעוף בעקבות הסערה שעוררה הפרשה המכונה עקדת יצחק. פרק כב שבספר בראשית נפתח במילים אלו:
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ , וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה (אלה העצים הדרושים להבערת אש המזבח) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. …
ואני מקצרת
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ (סוג של הומור מצמרר שבו הקורבן נושא בעצמו את העצים שישרפו אותו) וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת (=האש לשרוף בה את הקורבן. ומאכלת היא סכין גדולה שמיועדת לשחיטה) וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו…. וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים;
וַיַּעֲקֹד (=יקשור) אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.
וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אַבְרָהָם … וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.
אם לא די בכך שאלוהים ציווה על אברהם לבצע בבנו טקס פולחני מעורר פלצות, הרי שצייתנותו העיוורת של אברהם, שיצא למלא את המשימה תוך ביטול עצמי וללא שיבטא שום שיקול דעת, מוסיפה חטא על פשע.
את דברי הביקורת החריפים שהשמענו עכשיו, משמיעים בימינו רבים וטובים. הבעיה היא שהם משקפים תפיסת עולם של אדם חילוני שחי במאה ה-21.
אני לא מכחישה אותם, אלא שהם לא התנ"ך. והם לא מסבירים את סיפורי התנ"ך מנקודת המבט של כותבי התנ"ך שחיו לפני אלפי שנים.
ובכל זאת זאת, אין להתכחש לדילמה המוסרית שעומדת בבסיס הניסיון, שמעסיקה את הפרשנים, את הפילוסופים ואנשי הדת היהודים והנוצרים, המוקדמים והמאוחרים כאחד.
כולם ניסו לפתור את הבעיה המוסרית שאתה הצגת: כיצד יתכן שאלוהים ציווה על אברהם לשרוף את בנו, וכיצד יתכן שאברהם יצא למלא את הצו?
בחרתי להציג כאן שלוש דוגמאות מרתקות, שמציגות את הדילמה המוסרית שעליה אנחנו מדברים. כל דוגמה היא חלון המשקיף אל פרק אחר בעבר הרחוק של ישראל.
לכל אחת מהן מטרה אחת: לנקות את אלוהים מהניסיון, ולהראות שהאמת שונה לחלוטין מזו שכתובה בתנ"ך.
הדוגמה הראשונה תהייה מתוך ספר היובלים, שנמנה על הספרים החיצונים – שהמון מאזינים ביקשו שאספר עליהם. בהמשך, נראה מה עשה יוסף בן מתתיהו, או יוספוס פלביוס, מסיפור העקדה. והדוגמה השלישית תהייה של פרשן בשם רש"י, שנחשב לאחד הפרשנים החשובים והידועים ביותר לתנ"ך.
בתום הטיול ההיסטורי נחזיר את הסיפור למקום שאליו הוא שייך: לתנ"ך. וכרגיל נבדוק אותו מתוך ההקשרים של הימים שבהם נכתב התנ"ך.
אנחנו לא נשפוט את הניסיון לפי אמות המידה המקובלות בימינו, ולא על פי אמות המידה שקבעו פרשני התורה לדורותיהם.
אנחנו נציב אקסיומה חד משמעית, קשוחה וידועה לכל, שלא ניתנת לערעור: והיא שכותבי התנ"ך האמינו בכל ליבם שאלוהים הוא מהות הצדק והמוסר. ולאור אקסיומה זו, שקובעת שאלוהים הוא מהות הצדק והמוסר, ננסה להבין מדוע ציווה אלוהים על אברהם להעלות את בנו לעולה.
כלומר, שלפי התנך זה לגמרי מוסרי, שאלוהים שמגלם את הצדק והמוסר ציווה על אברהם לשחוט את בנו.
כלומר, הכי מוסרי שבעולם !
אנחנו לא יכולים לדבר על בד לבן, צחור מצחור, שמוכתם בכתמים שחורים. זה לא הולך ביחד.
ולפיכך, הנחת הייסוד שלנו אומרת: שהיות שלפי התנ"ך, אלוהים הוא מהות הצדק והמוסר, לא יתכן שקיים פגם מוסרי בניסיון שציווה את אברהם. לא יתכן שנדבר על לבן צחור מצחור, שהוא מוכתם בכתמים שחורים.
אז נצא לדרך, בתקווה שבתום המסע נצליח להציע כמה מפתחות להבנת התנ"ך ולהשמיע צפירת הרגעה.
ספר היובלים
הראשון מבין כל הפרשנים הקדומים שהתמודד עם הבעיה המוסרית שעולה מסיפור העקדה היה מחבר ספר היובלים.
ספר היובלים הוא אחד מתוך אסופת חיבורים רחבת היקף שנכתבה בארץ ישראל, בערך למן שנת 350 לפנה"ס ועד סביבות שנת 100 לספ'.
ומכיוון שהחיבורים האלה לא נכנסו לתנ"ך הם נקראים "חיצונים" – ולסיפורם של הספרים החיצונים, אני מתכוונת להקדיש תכנית מיוחדת.
מחבר היובלים, שזהותו איננה ידועה לנו, חי בישראל בסביבות שנת 250 לפנה"ס. כלומר, לפני כ- 2250 שנים.
בזמנו כתיבת התנ"ך שהתבצעה בבית המקדש השני שעמד בירושלים, עדיין עמדה בעיצומה. ובכ"ז סיפורי התנ"ך, ובמיוחד אלה שבספר בראשית, היו מוכרים היטב בישראל, ונמצאו ברשותם של הסופרים החיצונים, שחזרו עליהם פעמים רבות.
הנקודה המפתיעה היא, שמכיוון שבמאות הראשונות שלפנה"ס, בימים שלפני חתימת התנ"ך, שלאחריהם הוא הפך ספר קאנוני שאסור להוסיף לו אף מילה, סופרים שלא השתייכו לחוג סופרי בית המקדש, עשו בו כרצונם.
הסופרים שחיו באותם ימים, התייחסו אל סיפורי התנ"ך כאל פלסטלינה. הם לשו ועצבו אותם באופן שהם הבינו אותם. באופן ששיקף את תפיסת עולמם. הם החסירו תכנים מהסיפורים המקוריים, והוסיפו להם סיפורים ומעשים שאין להם דבר וחצי דבר עם התנ"ך –
וכמותם עשה גם מחבר ספר היובלים.
אך לפני שנגיע לאופן שבו התאים מחבר היובלים את סיפור העקדה לתפיסתו, עלינו לעשות חניה קצרה ולהאיר נקודה חשובה שבלעדיה לא ניתן להתקדם. שמכונה בעגה האקדמית: תפיסת שתי הרשויות.
התפיסה השליטה בתנ"ך היא שהעולם נשלט על ידי רשות אחת. כלומר ע"י אל אחד, שהוא אלוהי ישראל.
אלא שלאל האחד היו מתחרים רבים, ואלה הם אין ספור האלים שבהם האמינו בני העמים השכנים לישראל.
ואכן, כותבי התנ"ך האשימו מאות פעמים את בני ישראל בכך שנטשו את אלוהים ואמצו את דרכי האמונה של העמים השכנים שהאמינו באלים כוזבים. אלים שהם הבל ושאין בהם אמת וממש.
כאשר אנחנו פונים אל הספרים החיצונים, ואל ספר היובלים שהוא אחד החשובים שבהם, תמונת הדברים הזו מתהפכת.
האלים שבהם האמינו בני העמים השכנים, נעלמים כלא היו ומכיוון שהם לא קיימים, הסופרים החיצונים לא התייחסו אליהם.
במקומם אנחנו מקבלים יהדות עממית, פולקלוריסטית שרווחה מחוץ לבית המקדש. שלפיה היקום איננו נשלט ע"י אל אחד, אלא שיש לו מתחרה והוא שר המשטמה, או השטן – וזו תפיסת שתי הרשויות.
אמונה בשטן אסורה לחלוטין בתנ"ך. משום שהיא מאשרת שבעולם פועל כוח עליון שני לאלוהים – ואת זה התנ"ך לעולם לא ירשה.
נכון שהשטן מוזכר מספר פעמים בתנ"ך. אך הוא לא כוח עליון, ובוודאי שלא יריב שמתחרה באלוהים על השליטה ביקום ועל בני האדם.
השטן בתנ"ך הוא מכשול, בבחינת "אהיה לך לשטן" . כלומר, אכשיל אותך במשימתך, אהיה לך לרועץ. בספר איוב, השטן הוא אחד מבני האלוהים. ותפקידו שמסתכם בשלוש מילים : לקטרג על איוב.
לעומת זאת, בספרים שנכתבו מחוץ לבית המקדש, השטן הוא משהו אחר לחלוטין. הוא האויב של אלוהים.
השטן הוא כוח עליון, תמיר ובעל עוצמה ממארת ואין סופית, שרוצה להדיח את אלוהים ולשלוט על העולם.
והתפיסה המדברת על שתי רשויות, מכירה באלוהים שמזוהה עם האור ועם מלאכי הקודש שמשרתים אותו. בנוסף, היא מכירה גם בקיומו של השטן, שמייצג את כוחות השחור, שלמרותו סרים הדמונים ורוחות המשחית.
והתפיסה הזו היא עמוד השדרה של ספר היוב'.
על מה דן ספר היוב'? מחבר היוב' שהיה יהודי דתי, חזר ושִׁכְתֵב את הסיפורים שבספר בראשית, והתאים אותם לתפיסת עולמו הדתית. וכאשר השתמשנו קודם בדימוי פלסטלינה, התכוונו אליו.
לפי היוב' כבר למן שחר הימים שולטים בעולם שני כוחות יריבים ועוינים זה לזה. אלוהים ומלאכי הקודש שמייצגים את כוחות האור. והשטן, שלמרותו סרים השדים והדמונים, שמייצגים את כוחות השחור.
ומכיוון שבני ישראל נמצאים תחת חסותו של אלוהים, השטן מנסה להטות אותם לצידו.
ומכאן שהמאבק בין אלוהים לבין השטן, הוא על השליטה על אמונתם של בני ישראל, ובמיוחד על אמונתו של אברהם, שהוא הגיבור הגדול של מחבר היוב'.
מחבר היוב' ששכתב את סיפור עקדת יצחק, לא היה מסוגל לשאת את המחשבה שאלוהים העמיד את אברהם בניסיון כל כך מזעזע.
ומכיוון שמלכתחילה הוא האמין שמאז הבריאה השטן מתחרה באלוהים על אמונתם של בני ישראל, הוא ייחס לו את הרעיון להעמיד בניסיון את אמונתו של אברהם.
אם יצליח השטן להכשיל את אברהם, שהוא מופת לאמונה באלוהים, אזי הוא יצליח לשבור את החוליה החזקה ביותר בשלשלת האמונה הדתית באלוהים.
ולכן, באחד הימים התייצב שר המשטמה, הוא השטן, בפני אלוהים.
הוא טען בפניו שאהבתו של אברהם ליצחק, גדולה מאהבתו לאלוהים. והמבחן האולטימטיבי שיוכיח שההפך הוא הנכון, יהיה להעמיד את המאמין האולטימטיבי במבחן האהבה.
אם אלוהים יצווה על אברהם לשחוט את בנו, אזי אברהם יצטרך לבחור את מי הוא אוהב יותר, והאמת תצא אל האור.
ואני מצטטת בקצרה מתוך פרק יז-יח שבספר היוב':
ויבוא השר משטמה, ויאמר לפני אלוהים: הנה אברהם אהב את יצחק בנו, ויבכּרהו על הכל.
אמור לו: העלהו עולה על המזבח, ואתה תראה אם יעשה את הדבר הזה, ותדע אם נאמן הוא בכל אשר תנסהו. ואלוהים ידע כי נאמן אברהם בכל צרה (=ניסיון) אשר יאמר אליו ….
אלוהים שידע את האמת, נעתר לאתגר הזדוני מסיבה אחת בלבד : להביך את השטן ולהוכיח לו שבמבחן האהבה, הוא המנצח, ושאברהם ימלא כל צו שיצווה אותו.
ואכן, אלוהים ציווה על אברהם להעלות את יצחק לעולה, ואברהם המאמין הגדול, יצא מייד למלא את המשימה.
ורק כאשר הרים את ידו להרוג את בנו, שהיה כבר קשור על המזבח, עצר אותו מלאך אלוהים — והמטרה הושגה: השטן נוכח שבמבחן האהבה, אהבתו של אברהם לאלוהים עומדת לפני האהבה לבנו. והמעשה הסתיים בכך שהשטן עמד מבויש לנוכח מפלתו המביכה.
סיכום : אין ספק שהבעיה המוסרית שעולה מהסיפור המקורי, הציקה למחבר היוב'. מבחינתו, לא יתכן שאלוהים הגה את הרעיון להעמיד את אמונתו של אברהם בניסיון כל כך זדוני ומרושע.
ומכיוון שמלכתחילה הוא האמין שהעולם נשלט ע"י שני כוחות תמירים ועוצמתיים, הוא ייחס את הניסיון לשטן. ובכך נפתרה הבעיה המוסרית שעולה מהסיפור המקורי.
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ספר ראשון
מאז זמנו של מחבר היובלים חלפו כמעט 300 שנים, והדילמה המוסרית שבסיפור העקדה, ובעיקר סוגיית אטימותו של אברהם, התגלגלה לפתחו של יוסף בן מתתיהו, שמוכר גם בשמו הרומי: יוספוס פלביוס.
יוסף בן-מתתיהו חי במאה ה-1 לספ'. הוא חי בימים שבהם ארץ ישראל הייתה נתונה תחת השלטון הרומי. הוא היה מפקד הגליל בימים שבהם פרץ המרד הגדול נגד הרומאים. מרד שהחל בשנת 67 לספ' והסתיים בשנת 70 לספ' בתבוסה נוראית ובחורבן בית המקדש השני שעמד בירושלים.
יוסף גלה לרומא ושם, בחסות המלך ישב וכתב ספרים שעוסקים בהיסטוריה של ישראל.
בספרו "קדמוניות היהודים" חזר בן מתתיהו על סיפורי התנ"ך, ובהם על סיפור עקדת יצחק.
בן מתתיהו, כמו רבים שבאו לאחריו, שם לב לכך שאברהם שבספר בראשית מתואר כאב אטום וחסר כל רגש, שברגע שבו שמע את הצו האלוהי, הוא קם וללא היסוס יצא לשחוט את הילד, שלו המתין כל ימיו.
הוא שם לב לדבר נוסף: התנ"ך לא מספר בן כמה היה יצחק ביום שהלך עם אביו להישחט.
בן מתתיהו, ניצל את החללים שהותיר התנ"ך והוסיף להם תכנים משלו, ובכך הפך את סיפור העקדה לתמונת ראי שמשקפת את זמנו שלו.
ראשית, יוסף הפך את דמותו האטומה של אברהם מספר בראשית, לדמות של אב מסור שאהב בכל ליבו את בנו. אך מכיוון שאלוהים דרש ממנו להקריב את יצחק, התמלאה נפשו רוח גבורה והוא יצא לדרך עם יצחק.
ועכשיו הגענו לחלוק החשוב.
יצחק שבספר בראשית מתואר כילד שלא מבין להיכן הוא הולך ומה מצפה לו – ואברהם גם לא מגלה לו. הוא אומר ליצחק ולשני הנערים שהלכו איתם, שהוא ויצחק מתכוונים ללכת למקום כלשהו כדי לקיים פולחן דתי כלשהו, ולאחר מכן הם ישובו.
וכאשר יצחק שואל בתמיהה : הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה ְלעֹלָה (כב, ז), אברהם מתחמק ועונה משהו בנוסח "אל תדאג, יהיה בסדר".
בגרסה של יוסף בן מתתיהו, הדברים האלה עוברים שינוי מהפכני.
יצחק הוא לא ילד, כי אם בחור גדול שמלאו לו 25 שנים, שבקלות יכול להתנגד לאביו ולסרב לעלות על המוקד.
אלא שיצחק הוא בחור כליל המעלות בכל תכונותיו. הוא מכבד את הוריו ומכבד כל אדם. אך יותר מכל דבר אחר, אמונתו באלוהים שווה לזו של אביו.
ולכן לא רק שהוא לא התנגד לעלות על המוקד, אלא אף סייע לאביו לבנות את המזבח, שעליו בעוד רגע יעלה ויישרף למוות.
וכך, בשעה שהשניים עשו את הדרך למקום העקדה, סיפר אברהם ליצחק על הימים שקדמו ללידתו. ובין היתר אמר – ושוב ציטוט מקוצר מתוך קדמוניות (א, 234-228):
בני באלפי תפילות שאלתיך מאת אלוהים שתיוולד לי.
וכשבאת לעולם לא היה דבר שלא הקדשתיו כדי לגדלך, או שחשבתיו לאושר גדול לי מאשר לראותך גבר … אולם אלוהים הוא שעשאני אב לך וגזירה היא מלפניו שאשכלך … שא בגבורה את קורבנך, שכן הנני מעבירך לרשותו של אלוהים שדורש [זאת] ממני … לאחר שנוצרת שלא כדרך העולם, תמות שלא כדרך כל בני האדם…
דילוג גדול:
ויצחק קיבל בעונג את הדברים, כי יאה לבן של אב כזה להיות בעל רוח אמיצה.
ואמר שנוח היה לו לא להיברא כלל, אילו היה דוחה את גזר דינם של אלוהים ושל אביו , ולא היה נכנע ברצונו הטוב לרצון שניהם … [והוא] הלך וקרב אל המזבח להישחט. ובוודאי היה אברהם עושה את המעשה, אלמלא עיכב בידו אלוהים….
הפרשה הסתיימה בכך שאלוהים אמר שהניסיון היה של אברהם ויצחק כאחד.
ושהניסיון נועד לשמש מופת לאמונה בו, מופת שיזכה את שניהם בעושר ובאושר גדול. האב ובנו התחבקו בשמחה על שעמדו בגבורה בניסיון, ושניהם חזרו בשלום לשרה.
הקטע שציטטתי, הפך את אברהם האטום שבספר בראשית, לדמות של אב אוהב שנאלץ להיפרד מעל בנו. שכן הבן שלא נולד בדרך הטבע, אלא בסיוע של אלוהים, ניתן לו כסוג של פיקדון שיש להחזיר – ואלוהים אכן דרש להשיב לו את יצחק, שהרי זו המהות של קורבן עולה. העולה שעולה על המזבח נשרפת בשלמותה, והשריפה מסמלת את נתינתה לאלוהים.
ומשום שאלוהים ציווה על אברהם להשיב לו את יצחק – ציטוט: אברהם היה סבור שלא יהיה בזה מן הצדק בשום פנים, אם יסרב לציית לאלוהים.
ועכשיו מגיע הדבר החשוב ביותר, והוא האופן האמיץ ומלא הנכונות שבו קיבל יצחק בן ה-25 את הפקודה האלוהית, ששש לעלות על המוקד, משום שכך ציוו עליו אלוהים ואביו.
לנו הדברים שאמר, כביכול, יצחק, נשמעים מופרכים ומוגזמים. מבחינתנו, אין בהם שמץ אמת שראוי להקשיב לה – אלא שהם אמת לאמיתה!
הם תמונת ראי מדויקת שמשקפת את הימים שבהם חי יוסף בן מתתיהו, שבימי המרד ברומאים היה בערך כבן גילו של יצחק, שעליו כתב.
רקע על יוסף בן מתתיהו
כדי להבין מדוע תיאר יוסף את יצחק כמאמין גדול שרץ בשמחה לעלות באש המזבח, שהיא אחת מצורות המוות המבעיתות והאכזריות ביותר שיש, יש לחזור אל ימיו של יוסף בן מתתיהו.
יוסף נולד בירושלים במאה ה-1 לספ', והיה בן למשפחת כוהנים מיוחסת ואמידה. אין ספק שהוא היה גאון, ואין ספק שהוא זכה לחינוך משובח.
אלא שיוסף חי חיים שהיו מפוצלים לפיצולים רבים.
הודות לחינוך המשובח שזכה לו, הוא הכיר היטב את התרבות היוונית והעריץ את הרומאים, שאימצו את התרבות הזו. הוא ביקר ברומא מספר פעמים והיו לו קשרים עם אנשים בכירים בשלטון הרומי, והוא כמובן דיבר יוונית שהייתה השפה השלטת באותם ימים.
אך באותה מידה שבה העריץ הרומאים, כך הוא שנא אותם.
בשנת 67 לספ' פרץ המרד ברומאים, שהסתיים בשנת 70 לספ' בתבוסה נוראית. הרומאים החריבו את בית המקדש השני, הרסו את ערי ישראל, וטבחו עשרות אלפי יהודים והגלו המונים לרומא – ויוסף היה לכך.
המרד ברומאים, שמכונה בשם המרד הגדול, פרץ בגלל שבמאה ה-1 לספ' חיו בישראל קבוצות של קנאים דתיים, שלא היו מסוגלים לשאת את הכניעה לרומאים. שהיו מוכנים להקריב את חייהם ולבצע פעולות התאבדות מטורפות בכדי לסלק את הרומאים מהארץ.
יוסף שנא את הקנאים האלה והתנגד להם בתוקף. ובה בעת בימי המרד ברומאים, מרד שלו התנגד, הוא היה מפקד הגליל – והפיצול שאפיין את חייו, ליווה אותו גם לכאן. ומכיוון שלכל מטבע יש שלושה צדדים, ומכיוון שיוסף העריץ ושנא את הרומאים ; ומכיוון שהתנגד למרד שבו השתתף, העובדה שהיה מפקד הגליל, לא הפריעה ליהודים לשנוא אותו ולראות בו משתף פעולה עם הרומאים ולבקש להתנקש בחייו.
והחיים האלה, של דבר והיפוכו, ליוו אותו גם אל השלבים הבאים של חייו.
בימי המרד התבצרו יוסף ולוחמיו ביודפת שבגליל התחתון (דרומית למושב יודפת של ימינו), שהייתה מרכז יהודי חשוב באותה עת.
הרומאים שמו מצור כבד על הנצורים, שנמשך כ-6 שבועות.
משנפלה יודפת, יוסף ו-40 מלוחמיו נמלטו. ובדקות שנותרו עד שהרומאים יתפסו אותם, עודד אותם יוסף להרוג איש את רעהו, לבל יפלו חיים בידי הרומאים – וכך אכן היה.
השניים האחרונים שנותרו בחיים, היו יוסף ועוד לוחם אחד. יוסף שעודד את לוחמיו להתאבד, בחר בחיים. הוא עצמו בחר ליפול בשבי ולא למות.
זמן קצר לאחר מכן, בשנת 73 לספ' נפלה מצדה, שגם בה התבצרו לוחמים עם בני משפחותיהם, ושגם עליה שמו הרומאים מצור כבד. אלעזר בן יאיר, שהיה מפקד הנצורים במצדה, קרא להם להרוג את ילדיהם ואת נשותיהם ואח"כ להתאבד – וכך אכן היה. וקורות נפילת מצדה מתוארים בספרו של יוסף עצמו.
כפי שאמרנו, יוסף שבחר בחיים הובא לרומא, שאותה הכיר מביקוריו בה, והפך אזרח רומאי. הוא התחתן והוליד ילדים. ברומא הוא כתב את ספריו.
חשוב להגדיש שספריו לא נועדו ליהודים, שבאותם ימים נראה היה שבא עליהם הקץ, כי אם לרומאים.
עוד חשוב להדגיש שיוסף נחשב בוגד בעיני היהודים, אך הוא ראה את עצמו סניגור גדול לבני עמו. הוא רצה שהרומאים יבינו מדוע היו יהודים קנאים לדתם, שבחרו להתאבד ולא ליפול בידם.
הוא רצה שהרומאים שהאמינו באלים רבים, ושעל כן לא היו נאמנים לאל אחד,
יבינו את האמונה העזה עד מוות, שפעמה בלב היהודים שהאמינו באל אחד, שלמענו היו מוכנים להקריב את חייהם.
יוסף ידע שהרומאים לא מבינים את הריצה המטורפת של הקנאים היהודים אל המוות, שנתפס על-ידם כ"מות קדושים", שאנחנו מכנים בשם "מרטיריות". המרטיר הוא אדם שהולך עם אמונתו הדתית עד הקצה הקיצוני ביותר. וכדי להפגין את אמונתו הוא בוחר למות בצורה האכזרית ביותר, לעיתים קרובות ע"י עלייה על המוקד, שהוא אחת מצורות המוות האכזריות ביותר שיש. אך גם הביטוי האולטימטיבי לאמונה דתית יוקדת.
ומוות שאין בו כאב, הוא מוות שפחדנים, כמו יוסף, בוחרים בו. זהו לא מוות שבוחרים בו גיבורים המבקשים להיזכר לעד בזכות אמונתם היוקדת –
– והדברים האלה מחזירים אותנו לסיפור העקדה ולאופן שבו תיאר את יצחק הגיבור, השש לעלות על המזבח ולהישרף למוות.
סיכום קצר: כאשר אנחנו מבינים את אישיותו המפוצלת של יוסף, אנחנו מבינים שהנאומים ששם בפיהם של אברהם ויצחק, משקפים את דמותם של הקנאים הדתיים שחיו בזמנו. שאותם יוסף העריץ ושנא באותה מידה עצמה.
עוד חשוב להדגיש שספריו לא נועדו ליהודים, שבקושי שרדו את ימי המרד. מבחינתו, הוא כתב את האמת שאותה ביקש להנחיל לרומאים – וסיפור העקדה שימש תכלית זו.
הניסיון שבו ניסה אלוהים את אמונתם של אברהם ויצחק, נועד להסביר לרומאים הפגאנים את הקנאות הדתית לאל אחד, ואת הנכונות להתאבד, או למות מות קדושים. נכונות שהרומאים ששלטו בארץ ישראל, היו עדים לה.
רש"י = רבי שלמה בן יצחק. המאה ה-11 לספ'
הדמות האחרונה שעל פרשנותה נדבר כאן, הוא רבי שלמה בן יצחק, שמוכר בכינוי רש"י.
רשי נולד במאה ה-11 לספ', בעיר שנקראת טרואה שבצפון צרפת, ובעיני רבים הוא נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד.
בדיוק כמו מחבר ספר היובלים ויוסף בן מתתיהו, גם רש"י התייחס לסיפור עקדת יצחק, באופן שמתאר את הימים שבהם הוא עצמו חי.
כאשר אנחנו מדברים על אירופה במאה ה-11, ועל המאות הבאות – אנחנו מדברים על תקופה שבה אירופה עדיין הייתה פגאנית.
וכדי להשליט את הנצרות באירופה, יזמה האפיפיורות רדיפות דת מחרידות כנגד הפגאנים, וגם כנגד היהודים. מכל בחינה, דעא"ש של ימינו היא מקבילה מדויקת, ולא יותר אלימה לדעא"ש של האפיפיורות, שטבחה ללא רחם בכל מי שנחשד שאיננו נוצרי פנאטי, שלא עמד בסטנדרטים של הכנסייה הקתולית.
בנוסף, האפיפיורות הייתה זו שיזמה ומימנה את מסעות הצלב שיצאו מאירופה לישראל, במטרה להציל הארץ, ובמיוחד את ירושלים, מידיהם של המוסלמים ולהפוך אותה לארץ נוצרית.
ואנחנו עדיין לא הגענו לתקופת האינקוויזיציה, שבה מיסדה האפיפיורות את רדיפות הדת, ושכללה את השיטות האכזריות שבה הוציאה להורג את מתנגדיה.
רש"י שחי בצרפת בימים סוערים אלה, היה פרשן אורתודוכסי לתנ"ך, אבל גם סניגור לתנ"ך.
וכשם שמחבר היוב' ויוסף בן מתתיהו שכתבו (=לכתוב מחדש) את סיפור העקדה באופן שמתאר את ימיהם, כך עשה רש"י.
בימים שבהם יהודים, ולא יהודים, נרדפו והועלו על המוקד, סיפור עקדת יצחק כפי שהוא מובא בספר בראשית, נשמע רע מאד, מאד.
ובאמת, מה ההבדל בין אלוהים שציווה על אברהם לשרוף את יצחק, לבין האפיפיורים, שעשו את אותו הדבר למי שנחשד בעיניהם ללא קתולי?
לדעתי, העובדה שזו הייתה המציאות שבה חי רש"י, מסבירה מדוע בפרשנותו לסיפור העקדה, הוא מחק את העקדה.
אלוהים ציווה על אברהם להעלות לעולה את יצחק??
איזו מן שטות זו !!
כזכור סיפור העקדה שבספר בראשית נפתח במילים האלה: וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. רש"י עשה דבר פשוט. הוא מחק את המילה נִיסָּה, וקבע שאלוהים ציווה על אברהם להעלות את יצחק על אחד ההרים. כלומר לעשותו עולֶה על אחד ההרים, ואח"כ להורידו מההר.
ציטוט:
[אלוהים] לא אמר לו (=לאברהם) שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא, שיעלהו להר לעשותו עולֶה, ומשהעלהו אמר לו הורידהו.
כלומר, אלוהים אמר עולֶה בסגול, אבל אברהם טעה וחשב שמדובר בעֹולָה בקמץ.
אברהם, שהופתע מכך שלא הבין נכון את הצו שקיבל, ענה לאלוהים: "אם כך באתי הנה (להר המוריה) לחינם. אעשה בו, ביצחק, חבלה קטנה ואוציא ממנו מעט דם". ועל כך השיב לו אלוהים: אל תעש בו מאומה. כלומר, אל תעשו ביצחק כל מום, גם לא חבלה קטנה אחת. (רש"י, כ"ב, ב).
ראוי להוסיף לכאן, שהרמב"ם שהיה כמעט בן זמנו של רש"י, ביטל גם הוא את כל הפרשה. לשיטתו, אלוהים כלל לא ניסה את אברהם.
בספרו, מורה נבוכים (חלק ג, פרק כד) טען הרמב"ם שאברהם נרדם. ובעת שנתו הוא עבר חוויה נבואית. בחלומו – ובשום אופן לא במציאות – ציווה עליו אלוהים לשחוט את בנו. ובחלום, הוא קם אברהם וביצע מעשה שהטבע סולד ממנו.
ומכאן שכל סיפור העקדה היה "בכאילו" ולא באמת.
נסכם את הדברים שאמרנו כאן
המילים שלפי התנ"ך השמיע אלוהים באזני אברהם:
וַיֹּאמֶר (אלוהים לאברהם ) קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה זעזעו דורות ארוכים של פרשנים. הניסיון המחריד שבו ניסה אלוהים את אברהם, נתפס כלא מוסרי בעליל.
הצו הזה, גם אם היה ניסיון, הכתים את דמותו של אלוהים, שכן אף אחד לא יכול לראות בו ציווי מוסרי.
ובאמת, הדוגמאות שהבאנו לכאן מעידות על תופעה רחבה מאד: הפרשנים שהתמודדו עם סיפור העקדה, הרחיקו את אלוהים מהניסיון. הם מצאו לבעיית הניסיון פתרון אלגנטי שמתייחס לזמנם, לימים שהם חיו – וזו תופעה פרשנית מובהקת, שמתקיימת עד היום. שהרי התנ"ך, כבר אמרנו, הוא בסה"כ פלסטלינה שאפשר לעצב אותה כפי שרוצים.
מחבר ספר היובלים שחי בסביבות 250 לפנה"ס, האמין שהשטן הוא כוח תמיר שפועל בעולם, שמתנגד ומתחרה באלוהים. הוא פתר את הבעיה המוסרית בכך שהשליך על השטן את הרעיון לנסות את אמונתו הדתית של אברהם. לשיטתו, השטן הפסיד ואלוהים ניצח – ובכך הוא הוכיח שבמאבק הנצחי שבין כוחות האור לבין כוחות השחור, גברו כוחות האור הטובים.
מאז זמנו של מחבר היוב' ועד זמנו של יוסף בן מתתיהו חלפו 300 שנים, והגענו אל הימים שבהם התחולל בישראל המרד ברומאים, שהסתיים בתבוסה ובהרס הארץ ובית המקדש.
אחד הדברים שאפיינו את ימי המרד, ואת כל התקופה שקדמה לו, הייתה קנאות דתית של קבוצות קיצוניות, משיחיות, שהיו מוכנות למות מות קדושים ובכך להוכיח את אמונתם הדתית.
הנאומים הנלהבים ששם יוסף בפיהם של אברהם ויצחק, והטענה שיצחק קיבל בעונג את הידיעה שאמונתו הדתית שתתגלה לרבים בכך שיעלה על המוקד, משקפת את הימים שבהם חי יוסף עצמו. היא משקפת את המראות שראה, ואת המראות שראו הרומאים.
אלף שנים מאוחר יותר, הנצרות שהחלה בישראל, התפשטה באירופה. ורומא הפכה מעוז כוחם של האפיפיורים, שעשו בדיוק את מה שעושים צבאות דעא"ש בימינו. הם העמידו צבאות שיצאו להשליט באלימות ובאכזריות את הנצרות על אירופה הפגאנית. ושריפה על המוקד הייתה אמצעי שכנוע יעיל לאותם אלה שהיססו לקבל על עצמם את הדת הנכונה.
ומכיוון שאלה היו הימים שבהם חי רש"י ולכן אין להתפלא שהוא מחק את המילה ניסון. ובמקום קורבן עֹולָה בקמץ, הוא כתב עולֶה בסגול, ובכך קיבלנו סיפור אחר לחלוטין.
האמת היא שאלוהים ציווה על אברהם להעלות את יצחק על אחד ההרים, ואח"כ להורידו מההר. ואברהם, שלא הבין נכון את הצו האלוהי, פירש אותו באופן שגוי לחלוטין. ואצל הרמב"ם, שהיה צעיר מרש"י בשנים אחדות, הניסיון שניסה אלוהים את אברהם, התרחש בחלום ולא במציאות.
הדוגמאות שהבאנו לכאן מציגות תופעה רחבה, שמאפיינת את הפרשנות לתנ"ך לדורותיה.
הפרשנים התייחסו, ומתייחסים, לסיפורי התנ"ך שבהם הם עוסקים, כאילו הם נכונים לזמנם – כאילו באמת אין מאוחר ומוקדם בתורה. וזו הסיבה שמסבירה מדוע מחבר היוב', פלביוס ורש"י – והרמב"ם עיצבו את סיפור העקדה באופן שמתאים לימים שבהם חיו. וגישה פרשנית זו נמשכת עד היום הזה.
ההיסטוריון פועל בדרך הפוכה! ההיסטוריון בוחן את הסיפור לאור המציאות ודרכי האמונה שנהגו במקום ובזמן שהתרחש האירוע עליו מספר – וזה מה שנעשה בפרק הבא..
נקודת המוצא שלנו תהייה זו: לפי התנ"ך אלוהים הוא מהות הצדק והמוסר. זו אקסיומה. זו אמת מוחלטת שלא ניתן לשנותה.
ואם אלוהים מוסרי, וזו עמדה חד משמעית של התנ"ך, לא יתכן שהניסיון שניסה את אברהם, איננו מוסרי – ואת זה נצטרך להוכיח.
בפרק הבא נחזיר את סיפור העקדה לתנ"ך ולימים שבהם חיו כותבי התנ"ך. אנחנו נשאל מדוע כותבי התנ"ך שיבצו בספרם סיפור כל כך בעייתי.
באיזה אופן הסיפור הזה התכתב עם התקופה שבה הם חיו?
