התפיסה האפוקליפטית שבספר דניאל
בשני הפרקים הקודמים דיברנו על קורותיהם ותעלוליהם של דניאל ושלושת חבריו בחצר המלוכה של נבוכדנצר, האימפרטור הבבלי. האופי המשעשע והאבסורדי של המעשיות נעלם לחלוטין בששת הפרקים האחרונים של הספר, שעוסקים בחזיונותיו האפוקליפטיים של דניאל.
לפני שנצלול לאפלוליות העולם האפוקליפטי, יש להזכיר עניין חשוב שאותו אנחנו מזכירים לעתים מזומנות ושילווה אותנו גם כאן.
בני העמים הקדומים האמינו שלמרות שהאלים חיים בשמים, הם שומרים על קשר רצוף ומתמשך עם בני עמם. האלים התגלו לאדם אם בדרך ישירה ואם בעקיפה.
ההתגלות הישירה הייתה בשעות ערות ובמהלך החיים הרגילים.
ההתגלות השנייה התרחשה במראות סתומים שהאדם ראה בחלום. בִּשְׁנָתוֹ.
המראות הסתומים היו כמו סרט אילם, ללא קול, אך לחולם היה ברור שהם מסר מאת האלים. אלא שהוא לא הבין מה רצו לומר לו. וכאן נכנסו לִפְעֻלָּה פותרי החלומות המקצועיים, שלרוב שירתו בחצרות המלכים.
בששת הפרקים הראשונים של ספר דניאל, דניאל שחי בחצר המלך הבבלי נחשב לפותר חלומות מחונן. הוא פתר ברצינות מעושה את חלומותיו המשעשעים של נבוכדנצר, וגילה לו שאלוהים מודיע לו שבדעתו להעיף אותו (את נבוכדנצר) לכל הרוחות – דבר שכמובן לא היה. הנכון הוא שנבוכדנצר העיף אותנו לכל הרוחות ושום רע לא קרה לו.
עכשיו, כאשר אנחנו פונים אל ששת הפרקים האחרונים של הספר, מה שאמרנו מתהפך. כאן החולם הוא דניאל. ודניאל, שרואה בשנתו מראות מאיימים, פסיכודליים ומטלטלים, יודע שהם מסר אלוהי שאת פשרו הוא לא מבין. ומי שיגלו לו את משמעות המראות יהיו המלאך גבריאל או מיכאל (או דמות שמימית אחרת שלא מזוהה בשמה).
וְכָךְ, אם המראות שראה נבוכדנצר בחלומותיו היו חלק בלתי נפרד מהפרודיה הפרועה של החטיבה הראשונה, הרי שחזיונותיו של דניאל שייכים לג'אנר האפוקליפטי – מה שאומר שתחילה עלינו לאפיין סוגה ספרותית זו ורק אח"כ לראות כיצד היא מתקיימת בספר דניאל.
הדבר הראשון שעלינו לציין הוא שהתנך לא מדבר על "חזיונות אפוקליפטיים" כי אם על חזיונות "נבואיים", שבתכלס הם כמעט אותו הדבר. בתכלס, ההבדל בין "אפוקליפטיקה" לבין "נבואה", הוא סמנטי בעיקרו.
הסוגה האפוקליפטית יכולה להיות כתובה בשפה פשוטה וקלה להבנה, והיא יכולה כתובה בשפה סמלית, קשה ואיומה שלא ניתן להבינה – וזה מה שקורה בספר דניאל (מה שמסביר את הצורך בפותר חלומות).
המאפיין הֶחָשׁוּב ביותר בג'אנר האפוקליפטי הוא "הזמן האפוקליפטי": עבר, הווה, עתיד – ועתיד אסכטולוגי – ואת משמעות המושג "אסכטולוגיה" נסביר מייד.
חזון אפוקליפטי מתחיל בתיאור העבר הרחוק של ישראל והוא נמשך אל ההווה.
האפוקליפטיקן, או הנביא, מתאר עניינים שהתרחשו במציאות המשותפת והמוכרת לכל בני ישראל. מבחינתו, הדיבור על אירועי העבר וההווה, הם מסלול ההמראה אל העתיד ואל הזמן השלישי, האפוקליפטי והקטסטרופלי, שהוא לב ליבה של הסוגה האפוקליפטית שאליה הוא חותר להגיע. בעתיד תתרחש שואה קוסמית, שלאחריה תגיע הישועה שאליה הוא מייחל.
בעתיד רחוק ומעורפל, שאין לו תאריך ואיש לא יודע מתי יתרחש (אבל ש-1000 אחוז יתרחש) ייפתחו שערי השמים ואלוהים ייכנס לזירה וישפוט את היקום – וזה יהיה משפט "יום הדין הגדול" או "יום ה' " או "מלחמת קץ הימים".
המשפט האלוהי יהיה דרמטי, עוצמתי, מרסק וזועם. בעת המשפט ישתמש אלוהים באיתני הטבע כבנשק. הוא יחשיך את אור השמש ועלטה כבדה תכסה את היקום. אלוהים ירסק את ההרים ולבסוף ימגר וימחה מעל פני האדמה את כל אויבי ישראל. והצד המיוחל והאופטימי של האירוע הזועם הזה, הוא שלאחריו אלוהים יושיע את בני ישראל. ניתן להמחשה דוגמה קצרה מתוך ספר יואל. בפרק א נאמר:
תִּקְע֨וּ שׁוֹפָ֜ר בְּצִיּ֗וֹן וְהָרִ֨יעוּ֙ בְּהַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִרְגְּז֕וּ כֹּ֖ל יֹֽשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ כִּי־בָ֥א יוֹם־יְהוָ֖ה (=משפט יום הדין הגדול) כִּ֥י קָרֽוֹב׃ י֧וֹם חֹ֣שֶׁךְ וַֽאֲפֵלָ֗ה י֤וֹם עָנָן֙ וַֽעֲרָפֶ֔ל ….. לְפָנָיו֙ אָ֣כְלָה אֵ֔שׁ וְאַֽחֲרָ֖יו תְּלַהֵ֣ט לֶֽהָבָ֑ה כְּגַן־עֵ֨דֶן הָאָ֜רֶץ לְפָנָ֗יו וְאַֽחֲרָיו֙ מִדְבַּ֣ר שְׁמָמָ֔ה וְגַם־פְּלֵיטָ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה לּֽוֹ׃
ועוד תמונה קצרה מפרק ג׃
הַשֶּׁ֨מֶשׁ֙ יֵֽהָפֵ֣ךְ לְחֹ֔שֶׁךְ וְהַיָּרֵ֖חַ לְדָ֑ם לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְהוָ֔ה הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא׃
וכאשר יסתיים משפט יום ה', תחל תשועת ישראל, והכל יהיה טוב ויפה ונחמד, כפי שאמר זכריה הנביא (ח, ד):
כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת, בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם; וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ, מֵרֹב יָמִים וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ, יְלָדִים וִילָדוֹת, מְשַׂחֲקִים, בִּרְחֹבֹתֶיהָ.
מתיקות
התשועה האלוהית תכלול גם את ערי ישראל, את העצים והשדות שנעזבו וננטשו. והנה פסוק קצרצר מספר יחזקאל (פרק לו) שפונה אל הרי ישראל:
וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ, לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל: (ועכשיו הוא פונה אל השדות) … וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. (לבסוף הוא פונה לערי ישראל) וְנֹשְׁבוּ, הֶעָרִים, וְהֶחֳרָבוֹת, תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ; וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.
נסכם את הזמן האפוקליפטית במשפט קצר.
חזונות אפוקליפטיים נעים תמיד מהעבר הרחוק אל ההווה, ומההווה הם מפליגים אל העתיד, שאותו גילה האל, או האלים, או מרים בנימיני לנביא, או לאפוקליפטיקן.
בעתיד הרחוק והמעורפל יקום אלוהים מעל כסאו וישפוט בסופת זעם את היקום, וּלְאַחַר מכן הכל יהיה טוב, נעים ונחמד. הזקנים יישבו בנחת על כסאותיהם הילדים ישחקו בִּרְחוֹבוֹת ירושלים. אלוהים ישקם את הערים ואת השדות שננטשו . הוא ירפא את החולים וינחם את האומללים – בקיצר, יש למה לחכות.
הזמן האסכטולוגי לוקח אותנו למקום אחר. אסכטולוגיה היא מילה יוונית, שהפירוש המילולי לה הוא "תורת העניינים האחרונים". פירוש שלא אומר כלום לאף אחד.
אך בעוד שהזמן האפוקליפטי מתייחס לאירועים דרמטיים ועוצמתיים שיתרחשו בעתיד הרחוק ושלאחריהם תבוא ישועה בתחום המציאות הריאלית והמוכרת לכולם, (כמו ילדים שמשחקים ברחובות העיר, וכמו אדמה שופעת ובתים בנויים) הזמן האסכטולוגי, מדבר על שינוי סדרי הטבע – ואת זה צריך להסביר, כי הוא ממלא תפקיד חשוב בספר דניאל.
שני הזמנים, האפוקליפטי והאסכטולוגי מבוססים על תפיסת זמן ליניארית, קווית, שלשם נוחות נדמה אותה לסרגל של 30 ס"מ.
הזמן מתחיל בסנטימטר הראשון, הוא יום בריאת העולם. וסרגל השנים מתקדם לסנטימטר השני והשלישי ומסתיים בסנטימטר ה-30, הוא היום שבו אלוהים ישפוט את היקום ויציל את ישראל. מכאן, לפי הזמן האפוקליפטי הכל יהיה טוב ויפה עד עולם, כפי שראינו קודם.
לעומת זאת, הזמן האסכטולוגי שיפציע בתום משפט יום הדין הגדול, יוצא אל מחוץ סרגל השנים שלנו. הוא restart ליקום, ומדבר על בריאה חדשה ועל שינוי חוקי הטבע. רבים מאיתנו מַכִּירִים אותו בשם "עידן אחרית הימים". דוגמה טובה לשינוי חוקי הטבע אנו מוצאים בדברי ישעיהו (פרק יא):
וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר (=אריה צעיר וחזק) וּמְרִיא (=עגל מפוטם) יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן.
כלומר, הטורף והנטרף יחיו בשלום ובאחווה, והאריות יעשו בייבי-סיטר לגדיים בני יומם.
ספר יחזקאל, פרק מז, מספק לנו דוגמה נוספת לעידן האסכטולוגי שבו חוקי הטבע ישתנו, ויהיו אחרים לחלוטין מאלה שאנחנו מַכִּירִים.
בעתיד, מתחת לבית המקדש שיעמוד בירושלים, יְפַכֶּה מעיין קטן שיזרום דרומה, לכיוון ים המלח. וּכְכָל שמי המעיין ידרימו, כך תתעצם זרימתם, וְכַאֲשֶׁר יגיעו לים המלח תגבר זרימתם והם ייהפכו מים מתוקים. ציטוט קצר ומקוצר:
כִּי-גָאוּ הַמַּיִם (מי המעיין היוצאים מהמקדש)…. וְיָרְדוּ, עַל-הָעֲרָבָה; וּבָאוּ הַיָּמָּה..(לים המלח, או ים המוות). וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם… וְהָיָה הַדָּגָה, רַבָּה מְאֹד: כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה, …כִּי מֵימָיו, מִן-הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים
במילים פשוטות: חברת המים 'מקורות' תזרים לבתינו את מי ים המלח המתוקים, ולא מים מותפלים, או מי שפכים שעברו טיהור … .
מה שחשוב להדגיש הוא שבעוד שהזמן האפוקליפטי מדבר על שיקום המציאות המוכרת, הזמן האסכטולוגי מדבר על חוקי טבע חדשים. הוא מתאר מציאות דומה לזו שהתקיימה בגן עדן – להוציא תחיית מתים – וּלְעִנְיָן חשוב זה נגיע עוד מעט.
ועכשיו, אחרי שעשינו את ההבחנה הנחוצה להמשך דברינו, נחזור לספר דניאל וּלְחֶזְיוֹנוֹתָיו.
לפני שנתקדם יש להקדים וְלוֹמַר שחזונותיו של דניאל לא מספקים תמונה ברורה וּמְסֻדֶּרֶת של סוגי הזמן שעליהם דיברנו. החזיונות בספר ארוכים, מפוזרים ומתישים. וכדי שלא נלך בהם לאיבוד, אני אמחיש את דברינו באמצעות קטעים שהוצאתי מפרק זה או אחר.
תחילה נקרא קטע קצר מתוך פרק ז' שמלמד שההתגלות האלוהית לדניאל הייתה בחלום, ולא בזמן ערות ובדיבור ישיר. קודם נקרא ואח"כ נתרגם את החזיון לעברית.
בִּשְׁנַת אַחַת לְבֵלְאשַׁצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל (מלך בבל האחרון) דָּנִיֵּאל רָאָה חֲלוֹם, וְחֶזְיוֹנוֹת רֹאשׁוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ (עכשיו דניאל הוא החולם ולא פותר החלומות. וְכָךְ אמר:)…. רוֹאֶה הָיִיתִי בַּחֲזוֹנִי (=חלומי) עִם לַיְלָה, וְהִנֵּה אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם מְגִיחוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל. וְאַרְבַּע חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹלוֹת מִן הַיָּם, שׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ. הָרִאשׁוֹנָה כְּאַרְיֵה וּכְנָפַיִם שֶׁל נֶשֶׁר לָהּ, …..וְהִנֵּה חַיָּה אַחֶרֶת שְׁנִיָּה דּוֹמָה לְדֹב…. אַחֲרֵי זֶה רוֹאֶה הָיִיתִי וְהִנֵּה אַחֶרֶת כְּנָמֵר, וְלָהּ אַרְבַּע כְּנָפַיִם שֶׁל עוֹף עַל גַּבָּהּ, וְאַרְבָּעָה רָאשִׁים לַחַיָּה (=לנמר ארבעה ראשים) ….. וְהִנֵּה חַיָּה רְבִיעִית נוֹרָאָה וַאֲיֻמָּה וַחֲזָקָה יוֹתֵר, וְשִׁנַּיִם שֶׁל בַּרְזֶל לָהּ גְּדוֹלוֹת, אוֹכֶלֶת וּמְדִקָּה (הורסת, שוברת, מרסקת), …. וְהִיא מְשֻׁנָּה מִכָּל הַחַיּוֹת אֲשֶׁר לְפָנֶיהָ, וְעֶשֶׂר קַרְנַיִם לָהּ. . . וְהִנֵּה קֶרֶן אַחֶרֶת זְעִירָה עָלְתָה בֵינֵיהֶן, וְשָׁלֹשׁ מִן הַקַּרְנַיִם הָרִאשׁוֹנוֹת נֶעֶקְרוּ מִפָּנֶיהָ. …. וּפֶה מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת ….
עכשיו נתרגם לעברית את מה שקראנו.
האריה שלו כנפי נשר מסמל את העבר הרחוק ואת האימפרייה הבבלית (סביבות שנת 600 לפנה"ס). הדוב מסמל את האימפריה הפרסית שבאה לאחריה ושלטה על המזרח הקדום כ-200 שנה. הנמר שלו ארבעה ראשים הוא אלכסנדר מוקדון שהביס בשנת 334 לפנה"ס את האימפריה הפרסית, והקים את האימפריה היוונית. החיה הרביעית, האיומה מכולן, שלה שיניים מברזל ועשר קרניים, מייצגת את אנטיוכוס, שמוכר לכולם בשם "אנטיוכוס הרשע", שחי בסביבות שנת 165, שזה זמן ההווה של מחבר החזון.
במילים פשוטות, החיות המפלצתיות שעלו מהים מכסות תקופה של 400 שנים. וכבר אמרנו שהחיה הרביעית והנוראה מכולן, שמייצגת את אנטיוכוס היא זמן ההווה שבו נכתב ספר דניאל. (להזכיר שספר דניאל שכביכול נכתב בזמנו של נבוכדנצר, נכתב למען האמת כ-400 שנה מאוחר יותר.)
אחרי שהתקדמנו מהעבר אל ההווה, עלינו להמשיך אל השלב השלישי. הוא העתיד האפוקליפטי, שמתאר ב-100% של דיוק את המאורעות שיתרחשו אי מתי בעתיד הרחוק – אלא שכאן עלינו לעצור.
כזכור, בחלק הראשון של הספר מופיע דניאל בתפקיד פותר החלומות, אלא שעכשיו הוא החולם. עכשיו דניאל הוא מי שצריך פותר חלומות מקצועי שיספק הסבר למראות הסתומים שראה.
ופותרי החלומות הם פעם המלאך גבריאל ופעם המלאך מיכאל, או דמות שמימית אחרת. (ועוד נקודה שכדאי לשים לב אליה, היא שהנביאים לא היו זקוקים למתורגמן שיתרגם עבורם את החזיונות שראו, ואילו דניאל כן – וזהו הבדל גדול שחשוב להבחין בו.)
כדי להמחיש את דברינו נצטט בקיצור גדול מספר פסוקים מפרק י, ונקבל בכבוד הראוי את שר המלאכים, הלוא הוא המלאך מיכאל, שהוא אחד מפותרי החלומות בספרנו:
וּבְי֛וֹם עֶשְׂרִ֥ים וְאַרְבָּעָ֖ה לַחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֑וֹן (=חודש ניסן) וַֽאֲנִ֗י הָיִ֛יתִי עַ֣ל יַ֧ד הַנָּהָ֛ר הַגָּד֖וֹל ה֥וּא חִדָּֽקֶל׃ וָֽאֶשָּׂ֤א אֶת־עֵינַי֙ וָאֵ֔רֶא וְהִנֵּ֥ה אִישׁ־אֶחָ֖ד לָב֣וּשׁ בַּדִּ֑ים וּמָתְנָ֥יו חֲגֻרִ֖ים בְּכֶ֥תֶם אוּפָֽז ('כתם' הוא זהב משובח. 'אופז' ארץ כלשהי. 'כתם אופז' = זהב שהובא מאופז) … וּפָנָ֞יו כְּמַרְאֵ֤ה בָרָק֙ וְעֵינָיו֙ כְּלַפִּ֣ידֵי אֵ֔שׁ וּזְרֹֽעֹתָיו֙ וּמַרְגְּלֹתָ֔יו כְּעֵ֖ין נְחֹ֣שֶׁת קָלָ֑ל (=נחושת מלוטשת) …. וְרָאִיתִי֩ אֲנִ֨י דָֽנִיֵּ֤אל לְבַדִּי֙ אֶת־הַמַּרְאָ֔ה וְהָֽאֲנָשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר הָי֣וּ עִמִּ֔י לֹ֥א רָא֖וּ אֶת־הַמַּרְאָ֑ה אֲבָ֗ל חֲרָדָ֤ה גְדֹלָה֙ נָֽפְלָ֣ה עֲלֵיהֶ֔ם וַֽיִּבְרְח֖וּ בְּהֵֽחָבֵֽא׃ ….וַֽאֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י וָֽאֶרְאֶ֗ה אֶת־הַמַּרְאָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְלֹ֥א נִשְׁאַר־בִּ֖י כֹּ֑חַ ….. וַֽאֲנִ֗י הָיִ֛יתִי נִרְדָּ֥ם עַל־פָּנַ֖י וּפָנַ֥י אָֽרְצָה׃ וְהִנֵּה־יָ֖ד נָ֣גְעָה בִּ֑י וַתְּנִיעֵ֥נִי עַל־בִּרְכַּ֖י וְכַפּ֥וֹת יָדָֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֡י דָּֽנִיֵּ֣אל אִישׁ־חֲ֠מֻדוֹת הָבֵ֨ן בַּדְּבָרִ֜ים (=הבן את הדברים) אֲשֶׁר֩ אָֽנֹכִ֨י דֹבֵ֤ר אֵלֶ֨יךָ֙ … כִּ֥י עַתָּ֖ה שֻׁלַּ֣חְתִּי אֵלֶ֑יךָ (ע"י אלוהים כמובן) … וּבָ֨אתִי֙ לַהֲבִ֣ינְךָ֔ (=להסביר לך, או לגלות לך) אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַֽחֲרִ֣ית הַיָּמִ֑ים כִּי־ע֥וֹד חָז֖וֹן לַיָּמִֽים.
תכלית דבריו של המלאך הייתה לגלות לדניאל את צפונות העתיד לבוא בעידן האסכטולוגי שבו חוקי הטבע ישתנו. ועכשיו נקפוץ מהר לפרק יב :
וּבָעֵ֤ת הַהִיא֙ יִמָּלֵ֣ט עַמְּךָ֔ (היא העת שתגיע לאחר משפט יום הדין הגדול, שבו ינצלו בני ישראל) וְרַבִּ֕ים מִיְּשֵׁנֵ֥י אַדְמַת־עָפָ֖ר יָקִ֑יצוּ אֵ֚לֶּה לְחַיֵּ֣י עוֹלָ֔ם וְאֵ֥לֶּה לַֽחֲרָפ֖וֹת לְדִרְא֥וֹן עוֹלָֽם׃ וְהַ֨מַּשְׂכִּלִ֔ים (אלה שיקומו לחיים בעת תחיית המתים) יַזְהִ֖רוּ כְּזֹ֣הַר הָֽרָקִ֑יעַ וּמַצְדִּיקֵי֙ הָֽרַבִּ֔ים כַּכּֽוֹכָבִ֖ים לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד… וְאַתָּ֣ה דָֽנִיֵּ֗אל סְתֹ֧ם הַדְּבָרִ֛ים וַֽחֲתֹ֥ם הַסֵּ֖פֶר עַד־עֵ֣ת קֵ֑ץ ….. וַיָּ֨רֶם (המלאך) יְמִינ֤וֹ וּשְׂמֹאלוֹ֙ אֶל־הַשָּׁמַ֔יִם …..וַיֹּ֖אמֶר לֵ֣ךְ דָּֽנִיֵּ֑אל כִּֽי־סְתֻמִ֧ים וַֽחֲתֻמִ֛ים הַדְּבָרִ֖ים (הם סוד כמוס) עַד־עֵ֥ת קֵֽץ …. וְאַתָּ֖ה לֵ֣ךְ לַקֵּ֑ץ וְתָנ֛וּחַ וְתַֽעֲמֹ֥ד לְגֹרָֽלְךָ֖ לְקֵ֥ץ הַיָּמִֽין׃
בקטע שקראנו מגלה המלאך לדניאל שבעתיד תתרחש חיית המתים – והתפיסה הזו היא שינוי מפליג של חוקי הטבע! ומבחינת היסטורית, היא דרמה גדולה, ענקית!!!
תחיית מתים איננה מוכרת בתנך, וגם חזון העצמות היבשות שבספר יחזקאל, איננו מדבר על כך שמתים יתעוררו לחיים. כי אם על כך שהגולים שחיים בגלות משולים למתים, וכאשר ישובו לישראל, הם יהיו משולים לאנשים שקמו לתחייה. מטאפורי לחלוטין.
תחיית המתים שבספר דניאל, היא אמיתית. היא לא מטאפורית. והיא עומדת בניגוד לתפיסה הבסיסית של התנך, שלפיה המוות הוא קץ החיים ושאין הישארות לנפש לאחר המוות. ולכן, השכר האלוהי על צדיקותו של האדם, כמו גם העונש על מעשיו, ניתנים בעולם הזה וּבְמַהֲלַךְ החיים של האדם.
לעומת זאת, תחיית נשמות המתים הצדיקים שיקומו מעולם המתים לחיי נצח שבהם הם יזהרו כזוהר הרקיע, היא מאפיין מובהק של הספרים החיצונים, שבהם המוות הוא רק לְבֵינְתַיִים, לזמן קצוב. באותה המידה, גם התיאורים המבהילים כיצד נשמות הרשעים ייצלו באש הגיהינום, היא שייכת לספרות החיצונית.
התפיסות האלה הן בשום אופן לא תנך, כי אם הוכחה נוספת לכך שספר דניאל הוא אחד הספרים החיצונים, שבדרך כלשהי השתרבב לתוך התנך (ואת ההסבר לכך נתנו בפרק הקודם).
המלאך שליווה את דניאל סיים את דבריו במילים: וְאַתָּ֖ה לֵ֣ךְ לַקֵּ֑ץ וְתָנ֛וּחַ וְתַֽעֲמֹ֥ד לְגֹרָֽלְךָ֖ לְקֵ֥ץ הַיָּמִֽין׃ היות שדניאל היה צדיק גמור, ברור שיהיה בין הצדיקים שישובו לחיים בעידן אחרית הימים ובעת תחיית המתים.
סיכום
נתחיל לסכם את מה שאמרנו בפרק זה.
ראשית חשוב לחזור ולהזכיר שההבדל בין חזיון נבואי לבין חזיון אפוקליפטי, הוא סמנטי מעיקרו.
ההבחנה הסמנטית שלנו הייתה חשובה, היא בין חזיון אפוקליפטי לאסכטולוגי – ההבדל בין שתי התפיסות הוא לא מאד גדול, אבל הוא קיים וחשוב.
בתכלס, שני סוגי החזיונות נאחזים בעתיד רחוק ומעורפל שיתקיים מתישהו. אך בעוד שחזיון אפוקליפטי לא יוצא מגבולות הראלייה, החזיונות אסכטולוגיים מדברים על בריאה חדשה ועל שינוי חוקי הטבע.
עכשיו אני מבקשת להתייחס לכמה נקודות נוספות הקשורות לנושאים שעליהם דיברנו כָּאן.
חוקרים רבים עסקו בהרחבה בתפיסות האפוקליפטיות והאסכטולוגיות שבתנך, ובהן של ספר דניאל.
בדרך כלל קיימת ביניהם הסכמה כוללת שהתפיסות שנאחזות בעתיד וורוד ומאושר צומחות על רקע של ייאוש ומצוקה קשה. פרופ' בנימין אופנהיימר דיבר על כך שתקווה לשינוי מופלא בסדרי הטבע, מושתתת עמוק בנפשו של האדם שמייחל לעתיד טוב יותר, וזה מפתח המסביר את ההתנתקות מההוויה הארצית וההפלגה לעולם עתידי טוב יותר.
לדברי החוקרים, הציפייה לעתיד שבו יעניש אלוהים את אויבי ישראל מהווה הוכחה לכך שהאפוקליפטיקן, או הנביא, ידע היטב שאין ביכולתם של בני ישראל לשנות בכוחות עצמם את מצבם. המציאות תשתנה לטובה רק אם כוח אלוהי, שעוצמתו היא אין סופית, ימגר את אויבי ישראל ויושיע אותנו ממאות שנות השעבוד לאשור, בבל, פרס, יוון ולבסוף רומי (שלא נזכרת בתנך). ומכיוון שהאימפריות הללו הותירו בארץ הרס וחורבן, אך טבעי שהנבואות והחזיונות האפוקליפטיים מתארים כיצד ישקם אלוהים את ערי ישראל ואת שדותיה.
העמדה של החוקרים שלפיה רק אדם נואש נוטה לשקוע בחזיונות מרהיבים על מציאות שונה לחלוטין מזו שבה חי, מקובלת עלי לחלוטין.
עד כאן הסכמנו.
אלא שאני מבקשת להוסיף לדבריהם נדבך נוסף. לדעתי החוקרים לא הלכו עד הסוף. ויתכן שהסיבה לכך היא שמרביתם הם אנשים בעלי תפיסה דתית עמוקה (יהודים או נוצרים).
אני מאמינה שהשקיעה בתוך חזיונות המתארים עתיד מופלא ומאושר, צמחו על רקע של אכזבה מיכולתו של אלוהים להושיע את עמו.
כעובדה, המציאות שאותה התנך עצמו מתאר מוכיחה שאלוהים מעולם לא הציל את בני עמו – והחלקים המתייחסים לישועת ישראל הגרנדיוזית משעבודם במצרים, מוכחים ע"י שינוי חוקי הטבע. "הוכחות" מהסוג הזה קבילות במחקר התיאולוגי, אך לא במחקר ההיסטורי.
כעובדה, בימים שבהם הנביאים הפליגו לעולם החזיונות המזהירים הצפויים לישראל בעתיד, חלקים גדולים מהעם שלנו נעלמו ואבדו בגלויות. רבים מהגולים נשארו מרצונם לחיות בגלות. ושם, בארצות גלותם הם נהנו מחיים שקטים ומשגשוג כלכלי.
לדעתי, העובדה שהחזיונות האפוקליפטיים והאסכטולוגיים מפליגים לעתיד רחוק ומעורפל שיגיע מתישהו וללא שום מועד ידוע, נועדו במידה רבה לשמר את האמונה בכוחו של אלוהים. משום שדת שלא נותנת למאמין שום תקווה לעתיד טוב יותר, שמבטיחה שהאל מתישהו ייטיב עם מאמיניו, לא יכולה להחזיק מעמד.
ועוד מרכיב שחשוב לשים לב אליו:
החזיונות האפוקליפטיים שבתנך מבוססים על תפיסה משולשת שלא ניתן להפריד בין צלעותיה: של אל גדול אחד, עם אחד ואדמה קדושה אחת.
משום שאל שאין לו עם, הוא אל שאין לו מאמינים. ואל שאין לו אדמה, הוא אל גולה.
ולכן הישועה שעליה מדברים הנביאים, היא תמיד של גאולה לאומית, של כל בני ישראל, בדומה לזו שכביכול הייתה בימי יציאת מצרים. בדומה למעמד הר סיני שבו האל הגדול והמושיע התגלה בתימרות אש ועשן בפני המוני ישראל, שכולם ברגע אחד החלו להאמין בו. הגאולה העתידית כוללת כמובן גם את גאולת האדמה, שהרי אלוהים מקרין מקדושתו על אדמת ישראל ולכן היא "ארץ הקודש".
אלא שהתפיסה המשולשת שהיא אבן ייסוד בתנך, עברה תמורות ושינויים גדולים.
בספרים החיצונים שנכתבו במקביל לכתיבת התנך, ובמגילות קומראן שהועלו על הכתב בשלהי הימים שבהם נכתב התנך, התפיסה הזו כבר לא קיימת – ולכך יש סיבה טובה מאד.
הסופרים שכתבו את הספרים החיצונים, ואלה שכתבו את מגילות כת קומראן, השתייכו לקבוצות שלא קיבלו את האידיאולוגיה של כותבי התנך במקרה הטוב, שהתנגדו לה במקרה הפחות טוב . ולכן בחיבורים שמייצגים קבוצות פורשות או של חוגים שהתנגדו לאנשי חוג המקדש וּלְכוֹתְבֵי התנך, נמצא שהישועה העתידית היא אינדיבידואלית ולא לאומית.
"הצדיקים" שיקומו מעולם המתים לחיים חדשים, הם אך ורק האנשים שהשתייכו לאחת מאותן קבוצות, ושהיו שותפים לאידיאולוגיה שלה. רק אצלם המוות יבקר לעת קצרה בלבד. והדברים האלה הם כמובן עמוד השדרה של המגילות שכתבו אנשי כת קוּמְרָאן, שייחלו ליום שבו תפרוץ מלחמת "מלחמת בני אור (= אנשי הכת) בבני החושך"(= אנשי בית המקדש בירושלים). כמובן, שבסופה רק אנשי הכת ייוושעו.
וכדי למנוע כל טעות, נשמות בני ישראל שדחו את האידיאולוגיה של אותם חוגים, הולכות להיצלות על גחלי המנגל הרוחשים בגיהינום. להם לא תהייה תקומה ולא תחייה!
לסיום נחזור לחזיונות האפוקליפטיים שבספר דניאל
בימים שבהם חובר הספר (בערך שנת 165 לפנה"ס) מרבית היהודים כלל לא חיו בארץ ישראל. בבבל שבתחום עיראק של ימינו ובאלכסנדריה שבמצרים חיו קהילות גדולות של יהודים. וכך גם בסוריה, תורכיה, יוון ומקומות נוספים.
היהודים שחיו בתפוצות שגשגו מבחינה כלכלית ורוחנית – ודניאל וּשְׁלֹשֶׁת חבריו הם בבואה שמייצגת היטב את יהדות התפוצות.
דניאל ושלושת חבריו מוצגים כיהודים דתיים שלא הייתה להם שום בעיה למלא תפקידים בכירים בממשל הבבלי. לאף אחד מהם לא הייתה שום זיקה לארץ ישראל ולא געגועים אליה. אך מכיוון שהם שמרו על אמונתם הדתית אין זה מפתיע שכל מעשיות הישועה הגדולה שעשה להם אלוהים, נעשו בבבל. מבחינת כותבי האסופה הדניאלית, אלוהים יכול להושיע את מאמיניו גם יחיו על הירח, דבר שעומד בניגוד גמור לתפיסת הגאולה שבתנך (אל אחד, אדמה אחת ועם אחד).
הברית החדשה שמבוססת על התנך, ושנכתבה למעלה מ-300 שנים לאחר ספר דניאל, עשתה קפיצה נוספת. לפי הברית החדשה, ששאבה רבות מהתפיסות שמצויות בחיצונים, רק המאמינים שישו הוא המשיח בן האלוהים, יקומו לחיים חדשים ומאושרים בעת תחיית המתים. כל היתר, וראשונים לכולם הם היהודים, מוזמנים להצטרף למנגל שבגיהינום … .
אני מבקשת לחתום את הפרק הזה במשפט הבא: החזיונות שבספר דניאל הם פלח אחד מתופעה ספרותית רחבת היקף, שהתפתחה ולבשה צורות שונות במהלך מאות שנים. ולכן כאשר אנחנו בוחנים תופעה מסוימת, חשוב להשוות אותה גם לחיבורים אחרים – ובמקרה שלנו, להשוות את החזיונות של דניאל לאלה שבספרות הנבואה ובספרים החיצונים, והמקום שבו נכתבו.
עד כאן.
