סיפור המבול שבספר בראשית (פרקים ו-ט)
פרק 5
בפרק הקודם סיפרנו את סיפור המבול שאותו סיפרו הבבלים שהיו מבני העמים הקדומים שחיו בתחום עיראק של ימינו, אז על מה נדבר היום?
היום נתקדם עם סיפור המבול שבפרקים ו-ט שבספר בראשית, אך לפני שנתקדם אנחנו חייבים להזכיר פרטים אחדים מסיפור המבול המקורי, שבו מועצת האלים של בבל, שבראשה עמד אנליל מלך האלים, החליטה לברוא בני אדם יהיו להם לעבדים ושיעשו את כל העבודות הקשות שעד כה עשו האלים הנחותים.
בהתאם להחלטה זו יצרה נינתו, אלת הרחם, שבעה זוגות של בני אדם, שהיו עבדים של האלים ודאגו לכל צורכיהם. אלא שנינתו לא התקינה את המוות בגוף האדם וכתוצאה מכך בני האדם התרבו והתרבו ללא מעצור, והפריעו את שנתו של אנליל.
כדי לעצור את הרעש שהקימו בני האדם, החליט אנליל להשמיד אותם. ובתום כמה ניסיונות לא מוצלחים, הוא הורה לאלי הסערה להביא מבול על הארץ ולהטביע את כל בני האדם – וכך אכן היה.
אלא שאנכי, אחד האלים החשובים של בבל, החליט להציל מהמבול את אַתְרַחַסִיס, שהיה איש צדיק. אנכי הורה לאַתְרַחַסִיס לבנות ספינה ולהכניס לתוכה זוג מכל החיות בעולם וכן מזון לכולם. ובעת הינתן האות, אַתְרַחַסִיס ובני משפחתו נכנסו לספינה, והשיטפון הנורא הגיע וכל האנושות נכחדה, זולת האנשים והחיות שהיו ספונים איתו בספינה ששטה על פני המים. כאשר כילו אלי הסערה את מלאכת ההרס, נחתה הספינה על הר אררט, ואַתְרַחַסִיס שלח יונה, סנונית ולבסוף עורב כדי לראות אם יבשה הארץ וניתן לצאת מהספינה. ואנליל, מלך האלים, נשבע לא להביא מבול נוסף על הארץ.
שסיפור המבול הבבלי שקדם ב-2000 שנים לסיפור המבול שעליו גדלנו, עבר גיור כהלכה ונכנס לתנך. ומכיוון ששמירה על "זכויות יוצרים" שהיא כל כך חשובה בימינו לא התקיימה בעולם הקדום, אין זה מפתיע שסיפורים שרווחו במקום אחד, התגלגלו למקום אחר.
נספר בקיצור רב את סיפור המבול שבספר בראשית, ואחר כך נשאל שאלה קטנה אחת? למה הסיפור המוזר הזה נכנס לתנך? איזו תכלית הוא משרת?
פרק ו נפתח במילים הבאות, שחשיבותן הגדולה תתברר בעוד כמה רגעים:
וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב (=להתרבות) עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה….. ובהמשך נאמר:
וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם (=התחרט) יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.
במילים פשוטות, גם בסיפור שלנו הדורות שנולדו לאחר הבריאה התרבו ומלאו את הארץ. אך מכיוון שהם ביקשו להרע ועשו מעשים רעים, אלוהים התחרט על שברא אותם והוא החליט להביא על הארץ מבול אדיר שיטביע את בני האדם ואת כל החיות יחד איתם.
וכפי שבסיפור המבול המקורי, האל אנכי הורה לאַתְרַחַסִיס הצדיק לבנות ספינה שתמלט אותו מהמבול ואף נתן לו הוראות כיצד לבנותה, כך עשה אלוהים בסיפור שלנו. היות שנוח היה איש צדיק, החליט אלוהים להציל אותו ואת בני משפחתו מהמבול, וגם הוא נתן לנוח הוראות מדויקות כיצד לבנות את התיבה המפורסמת.
משהייתה התיבה מוכנה, נוח צייד אותה במזון והכניס לתוכה את בני משפחתו ונציגים מבין החיות שהסתובבו על פני הארץ.
וביום שבו כולם היו ספונים בתוכה, פתח אלוהים את הברזים שבשמים ואת המים הכלואים בבטן האדמה והציף את העולם. ועוד ציטוט קצר ומקוצר:
[ו]נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה (=אלה המים הכלואים באדמה) וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. …. וַיְהִי הַמַּבּוּל… עַל הָאָרֶץ. וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם … וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם…. וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, בָּעוֹף, וּבַבְּהֵמָה, וּבַחַיָּה, וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם… וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ. וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.
אחרי שכל בני האדם והחיות טבעו בשיטפון הגדול, נזכר אלוהים בנוח ובניצולים המסכנים שהיו כלואים בתיבה. לפיכך הוא עצר את השיטפון וייבש את האדמה. ובדיוק כמו בסיפור המבול הבבלי, גם בסיפור שלנו נחתה התיבה על הר אררט, וגם בסיפור שלנו שלח נוח עורב ויונה לראות אם יבשה הארץ, וגם בסיפור שלנו נשבע אלוהים לא להביא יותר מבול על הארץ. וכך אמר אלוהים לנוח (ציטוט קצרצר פרק ט):
וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. … אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ ….וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.
עד כאן סיפור המבול שבספר בראשית, שאותו סיפרנו בקיצור רב.
השאלה הגדולה, הענקית, שאנחנו רוצים לשאול כאן, היא למה כותבי התנך העתיקו לספרם את סיפור המבול הבבלי, שגם לפי המיתולוגיה הבבלית וגם לפי התנך, מחזיר את היקום לימים שבטרם הבריאה, שבהם היה מוצף מים? ציטוט מהפסוק שפותח את התנך:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.
התנך משיב על סיבת המבול בטענה שבני האדם חטאו ושיצר" מַחְשְׁבֹת האדם רַק רַע כָּל הַיּוֹם" – אלא שגם לפי התיאולוגיה של התנך, התשובה שמתבססת על "מחשבות לב האדם", איננה מספקת ובוודאי שאיננה הסיבה שבגללה החליט אלוהים להחזיר בשיטפון את המצב שהיה לפני הבריאה. ולכן שאלת המבול מחייבת אותנו לחזור
לסיפור המבול הבבלי.
בפרקים הקודמים דיברנו על כך שהמיתוסים שהותירו בני העמים הקדומים מעידים שהקדמונים הרבו לעסוק בשאלה מדוע האלים הניצחיים שבראו יקום ניצחי (שמש, ירח וכוכבים), בראו בני אדם שהם בני תמותה – וכמספר השאלות, כך מספר התשובות.
בסיפור המבול הבבלי, שהוא החשוב לנו, נינתו, אלת הרחם, לא התקינה את המוות במהדורה הראשונה של בני האדם הראשונים שיצרה, ולכן הם התרבו והתרבו ללא מעצור. ורק לאחר המבול היא יצרה בני אדם חדשים, שבהם הותקן המוות – והדברים האלה הם המפתח שמסביר מדוע כותבי התנך העתיקו לספרם את סיפור המבול הבבלי.
כידוע, ששת ימי בריאת העולם הסתיימו בכך שאלוהים ברא את בני הזוג הראשון, ו"בברכה" שנתן להם:
וַיְבָרֶךְ אֹתָם (את בני הזוג הראשון) אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים : פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.
התחושה האינטואיטיבית שלנו אומרת שהברכה: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, מעידה שמההתחלה קבע אלוהים את מנגנון המוות בגוף של בני הזוג הראשון. וכדי שבני האדם יתרבו, הדורות הנולדים מולידים את הדורות הבאים, בחזקת "דור בא ודור הולך".
אלא שמה שבעניננו כל כך טבעי ומובן מאליו, עומד בניגוד קיצוני לתיאולוגיה של התנך!!! ומסיבה זו בכלל לא מעניין מה אנחנו חושבים, אלא מה הייתה הבעיה שאיתה התמודדו כותבי התנך.
בני העמים הקדומים האמינו שברגע שהאדם מת הגוף שלו הופך טמא. ולא סתם טמא, אלא טמא בדרגת הטומאה החמורה והקשה ביותר מבין כל דרגות הטומאה הקיימות.
והטומאה, ואת זה חייבים להדגיש, היא דבר מזוהם ומטונף בצורה אין סופית. והדבר החמור ביותר בה זה שהיא כמו מחלה ממארת, שעוברת דרך נשאים, אך לא פוגעת בנשאים. והנשאים הם בני האדם – ובמיוחד גוף האדם המת – ומי שנפגע מהזוהמה הם בתי המקדש שבהם שכנו האלים – ועד כאן כל מה שאמרנו משותף לדרכי האמונה של כל בני העולם הקדום, כולל בתנך (ומי שמעוניין מוזמן לעיין בפרק יט שבספר במדבר).
ובדיוק בנקודה זו התפיסה שמציג התנך נפרדת מזו שאנחנו מוצאים אצל בני העמים האחרים.
היות שבני העמים הקדומים האמינו באלים רבים, מהם טובים ומהם רעים ורצחניים, ומהם לא טובים ולא רעים, לא הייתה להם שום בעיה לספר שאחד האלים התקין את המוות בגוף האדם, בדיוק כפי שעשתה נינתו בסיפור המבול.
אלא שהתנך מכיר בקיומו של אל אחד בלבד, שהוא מהות הטוהר והקדושה – ואל כל כך קדוש וטהור לא יכול לברוא משהו טמא ובוודאי שלא להתקין בגוף האדם את המוות, שהוא הטומאה החמורה והמזהמת ביותר – זה בלתי אפשרי. במילים אחרות, אם בעת הבריאה היה אלוהים מוסיף את המוות לגוף האדם, אזי מעשה שכזה היה סותר את האמונה שאלוהים הוא מהות הטוהרה ושאין בו ולו אטום אחד של טומאה. שהרי לא ניתן לטעון שהלבן הצחור ביותר יכול לצבוע, או לברוא, משהו בצבע שחור…
וברגע שאנחנו מבינים שהאמונה בטוהרתו המוחלטת של אלוהים לא מאפשרת שהוא יתקין את המוות בגוף האדם, השאלה מדוע בסוף הדרך האדם כן מת והופך סופר-טמא, מחייבת תשובה – והתשובה מחזירה אותנו לפסוק הראשון שבו נפתח סיפור המבול (פרק ו):
וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב (=להתרבות) עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה… .
לפי הסיפור הבבלי, הרעש שהקימו בני האדם שהתרבו ללא מעצור היה ה"פשע" שהעיר את אנליל משנתו, שבגללו הוא החליט להשמיד אותם במבול הגדול.
ה"פשע" שבגללו החליט אלוהים להביא מבול על הארץ היה בגלל שבני האדם חטאו באופן כללי, כי התחשק להם : וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם
ומכאן שהמוות לא היה built in בגוף האדם, אלא נוצר בגופו כעונש על חטאיו.
חשוב להדגיש שהתנך לא אומר – ולא יגיד – שלאחר המבול יצר אלוהים דגם משופר של אנשים, שבהם מותקן המוות. שהרי כבר אמרנו שאמירה שכזו עומדת בסתירה למהותו הטהורה של אלוהים. אך מעצם העובדה שהדורות שנולדו לאחר המבול היו בני תמותה, ברור שגם ללא שהדברים יאמרו בצורה גלויה, אלוהים התקין בהם את המוות.
נחזור בפעם האחרונה לתחושה האינטואיטיבית שאומרת שהברכה: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, מעידה שמההתחלה, מפרק א' שבתנך, קבע אלוהים את מנגנון המוות בגוף של בני הזוג הראשון – אלא שזה לגמרי לא כך וכדי להסביר את הדברים אנחנו צריכים לשים לב שאחרי סיפור הבריאה שבפרק א, מגיעים פרקים ב' וג' שמספרים לנו סיפור בריאה שני, שבמרכזו עומד סיפור הגירוש מגן עדן. אלא
שבתנך ישנם שני סיפורי בריאה נפרדים, שלא קשורים זה לזה . ולכן, מבחינה עניינית שעוקבת אחר צורת העריכה של התנך, סיפור המבול שמתחיל בפרק ו היה צריך לחתום את סיפור הבריאה שבפרק א'. והעובדה שאין זה כך, קשורה לשיקולי העריכה של כותבי התנך.
נסכם במהירות את מה שאמרנו ונעבור לעניין האחרון שחותם את שני סיפורי המבול.
השאלה שאיתה יצאנו לדרך הייתה מדוע כותבי התנך העתיקו לספרם את סיפור המבול הבבלי? למה דווקא הוא היה חשוב להם?
לדעתי, הבעיה העיקרית שעמדה לפניהם היא העובדה שהם לא יכלו לייחס לאל, שהוא מהות הטוהר והקדושה, שכחלק מבריאת העולם ברא גם את המוות, שהוא הדבר הטמא והמזוהם ביותר שקיים לאמונתם. ולפיכך ההנחה שהמוות היה חלק בריאת העולם ובריאת האדם, עומדת בסתירה חמורה לאמונתם.
וכפי שאנחנו אומרים תמיד, במקום שבו ישנה בעיה נמצא גם הפתרון – וכותבי התנך מצאו את הפתרון בסיפור המבול הבבלי, שבו המוות היה עונשם של בני האדם שהתרבו והתרבו והפריעו את שנתו של אנליל.
ולבסוף, העובדה שכותבי התנך בחרו לומר שאלוהים הביא מבול על הארץ, ולא מגיפה אחרת שתקטול את כל בני האדם, פתרה בעיה נוספת שעמדה לפתחם – מבול זה מים. ומים מטהרים וממלאים תפקיד חשוב בטקסי הטהרה – ובסיפורנו המבול טיהר את האדמה שכביכול הזדהמה מהפשעים שכביכול ביצעו עליה בני האדם.
ומה שאנחנו למדים מהפודקאסט של התנך (הגיע הזמן לתת לעצמי קצת פרסום) ומכל פרק שנשדר כאן, הוא שסיפורי/ התנך הם רשת ענפה של סיפורים שקשורים זה לזה, ומי שלומד סיפור בודד אחד ללא ההקשרים שלו, מקבל סיפור שהוא כמו אי בודד בלב הים שלא מחובר לשום יבשה.
