ספר חנוך – מבוא לספרים החיצונים
כותבת: ד"ר ליאורה רביד
פרק 6
בפרק זה אני מזכירה תאריכים רבים, שהם מוסכמים על החוקרים, שכמעט אף אחד מהם איננו מדויק. הסיבה לכך היא שיש בידינו מעט מאד תאריכים מוחלטים, שהם וודאיים. למרות שאפשר להקדים, או לאחר, את התאריכים שאני מזכירה ב-20 שנה, בסה"כ הם נותנים לנו תמונת זמן נכונה.
* *
*
ועכשיו, נכניס את המושג "ספרים חיצונים" למסגרת מובנת של זמן ומקום.
הספרים החיצונים הם אסופת חיבורים רחבת היקף שנכתבה במשך כ-400 שנים. בערך למן שנת 350 לפנה"ס ועד סביבות שנת 100 לספ'. מרביתם נכתבו בשפה העברית. מיעוטם ביוונית, או ארמית. ושוב, גם את סרגל התאריכים הזה אפשר להקדים או לאחר ב-20 או 30 שנה.
בסביבות שנת 140 לספ', הכריז רבי עקיבא, שהיה אחד המנהיגים הגדולים של אותם ימים, שלמי שקורא בספרים החיצונים, אין חלק בעולם הבא.
כלומר, הוא לא יכנס בשערי גן עדן. ובעת תחיית המתים, כאשר הצדיקים יקומו מעפרם ויחיו לנצח באושר ובעושר, לקורא בספרים החיצונים לא תהייה תחיית מתים, והוא יישאר לנצח מוטל מת בקברו. האיום של רבי עקיבא ושל אלה שהחזיקו בדעתו, עשה את שלו. בהדרגה נעלמה מהארץ אסופת חיבורים רחבת היקף, והוצאה אל מחוץ ארון הספרים היהודי – ולכן רבים מאיתנו כלל לא יודעים על קיומם.
ולמרות שהחיצונים כמעט שנעלמו, השפעתם על היהדות ועל הנצרות היא עצומה. ויותר משאנו עם התנ"ך, קביעה שהיא כמובן נכונה, מבחינה תרבותית אנחנו יותר עם הספרים החיצונים. ואת הדברים האלה ואני נוכיח במעלה הדרך.
אך לפני שנתקדם, חשוב שנכניס את דברינו למסגרת זמן מובנת.
רקע היסטורי
כידוע, בשנת 586 לפנה"ס החריב נבוכדנצר מלך בבל את ירושלים ואת בית המקדש הראשון שבנה שלמה. האוכלוסייה שחייתה בירושלים וסביבתה הוגלתה לבבל שבתחום עיראק של ימינו.
(בהערת סוגריים אני מבקשת לציין שגלות בבל הייתה האחרונה במסכת הגליות חוזרות ונשנות שעבר העם שלנו עד אותה עת. אך מכיוון שדיברתי על כך בתוכניות קודמות, לא אכנס לעניין זה עכשיו).
מה שחשוב לנו הוא, שלא חלפו שנים רבות מאז שיצאנו לגלות, ועד שהאימפריה הבבלית ירדה מעל הבמה ההיסטורית, ואת מקומה תפס כורש מלך פרס, מייסד האימפרייה הפרסית.
בשנת 538/9 לפנה"ס הכריז כורש את ההכרזה הקרוייה על שמו. הכרזה שהתירה לבני העמים שהוגלו על ידי מלכי האימפריות שקדמו לו, לשוב לארצות מולדתם. ומי שמעוניין, יכול לקרוא את נוסח ההכרזה המתייחסת לבני ישראל בפרק א' שבספר עזרא.
היהודים ששבו מגלות בבל לירושלים, היו אלה שהקימו את בית המקדש השני, שנחנך בסביבות שנת 515 לפנה"ס.
זמן קצר לאחר מכן – ולצורך המשך דברינו – נקבע שהייתה זו שנת 500 לפנה"ס, יצא לדרך המפעל הגדול של העלאת התנ"ך על הכתב.
אני מבקשת להדגיש את הדברים הבאים : כתיבת הספרים החיצונים וכתיבת התנ"ך כרוכים זה בזה, וקשורים זה לזה בקשר עמוק וייסודי . ולכן אנחנו כל הזמן נדבר על שני מפעלי כתיבה ענקיים, שהתקיימו במקביל לאורך מאות שנים – וזו כשלעצמה תופעה ייחודית וחד פעמית בתולדות האנושות.
תחילה נדבר על כתיבת התנ"ך ואח"כ על כתיבת הספרים החיצונים:
כתיבת התנ"ך הייתה מפעל כתיבה ענקי, ממוסד ושיטתי, שהתקיים בין כתלי בית המקדש השני, עד שבשנת 70 לספ' הרומאים ששלטו בארץ ישראל, החריבו אותו.
ומשחרב המקדש, נמשכה הכתיבה מחוץ לירושלים, ככל הנראה ביבנה, שבמישור החוף הדרומי, שהפכה למרכז הדתי של ישראל. בשנת בסביבות 130 לספ' הושלמה המלאכה והתנ"ך נחתם.
חשוב לציין שישנם חוקרים שטוענים, בצדק גמור, שכתיבת התנ"ך החלה הרבה לפני שנת 500 לפנה"ס. ולכן התנ"ך לא נכתב במשך 700 שנים, אלא הרבה יותר מכך.
זה נכון.
אך מכיוון שב-300 השנים שקדמו לשנת 500, עברנו שורה ארוכה של כיבושים, מלחמות, הרס והגליות, הרי ששנת 500 לפנה"ס היא נקודת הזמן המוקדמת ביותר שבו מפעל הכתיבה השיטתי של התנ"ך היה יכול לצאת לדרך.
* *
*
אם כתיבת התנ"ך החלה בסביבות שנת 500 לפנה"ס, והספרים החיצונים המוקדמים ביותר ששרדו בידינו הם מסביבות שנת 350 לפנה"ס, הרי שאנחנו מדברים על שני מפעלי כתיבה חופפים שהתקיימו במקביל במשך 450 שנים לכל הפחות.
אך בעוד שהתנ"ך נכתב באולמות הכתיבה שבבית המקדש השני, החיצונים נכתבו, ברחבי הארץ – ולכן הם לא נכנסו לתנ"ך ולכן הם חיצונים.
אני מבקשת להוסיף עוד הערה קצרה, שלא נרחיב בה.
בתחילת המאה ה-1 לספ', ואולי מעט קודם לכן, החלה כתיבת המשנה, שבעצמה נמשכה כ-200 שנים. את המשנה חתם רבי יהודה הנשיא בשנת 220 לספ' – ומכאן שבחלקה האחרון של התקופה שבה נכתב התנ"ך, ושבה נכתבו הספרים החיצונים, יצא בישראל לדרך מפעל כתיבה שלישי, של המשנה. ואחרי סטייה קצרה זו, נחזור לענייננו.
יש כמה עניינים חשובים שמתייחסים לעובדה שאנחנו עוסקים בשני מפעלי כתיבה שהתקיימו במקביל, שאנחנו חייבים להניח מייד על השולחן.
ראשית, חוג הסופרים והעורכים שכתב ועיצב את התנ"ך, שהביא אותו למתכונת שבידינו, פעל בצורה מסודרת ולפי תכנית – ואת זה אני אוכיח ברגע אחד.
התנ"ך נפתח בסיפור בריאת העולם, משם הוא מתקדם אל סיפורי האבות הראשונים, בהמשך הוא מספר שיעקב ובניו, נכדיו ונכדותיו ירדו למצרים, ושבמצרים הפכנו 12 שבטים גדולים, ואז חזרנו ארצה. ספר יהושע מספר כיצד כבשנו את הארץ וספר שופטים מספר על החבר השבטית, וכך הסיפורים הכלולים בתנ"ך מתקדמים לפי סדר כרונולוגי עד סביבות שנת 400 לפנה"ס. בתוך הרצף הזה שובצו ספרי הנביאים, ספר איוב, קהלת, תהילים, משלי וחיבורים רבים נוספים.
מכל בחינה התנ"ך הוא מגבש ספרותי רחב היקף. זהו מגבש אליטיסטי, מצוחצח וקפדני, שעבר במשך מאות שנים ליטוש והגהה חוזרים ונשנים ולכן המוצר הסופי הוא מסודר ומאורגן, וכתוב בשפה עשירה ומדהימה ביופייה.
בנוסף, גלוי לעין שאסופת החיבורים שנכללה בתנ"ך קיבלה מעטפת תיאולוגית ואידיאולוגית, שנותנת לכל החיבורים צביון אחדותי, שמשקף היטב את האג'נדה של כותביו. ולכן, קל להבחין שכל החיבורים לא רק מתקדמים בסדר כרונולוגי, אלא גם "מתכתבים" זה עם זה.
נקודה נוספת שחשוב להדגיש היא, שברגע שההיסטוריה הכתובה של התנ"ך מגיעה לסביבות שנת 400 לפנה"ס, הרי שבפועל הגענו לזמנם של כותבי התנ"ך עצמם – וכאן הכתיבה ההיסטורית נעצרת. נכון שכתיבת התנ"ך נמשכה ללא הפסק מאות שנים נוספות, אך כותביו לא סיפקו אפילו פרט אחד על מה שקרה בישראל למן שנת 400 לפנה"ס ואילך.
כאן צריך לסייג מעט את מה שאמרנו, שכן עין מנוסה מגלה לא מעט פספוסים באריזה המסודרת שתיארנו. ובכל זאת ניתן לקבוע שעורכי התנ"ך הוציאו מתחת ידיהם מאסה ספרותית מאורגנת והגיונית. ועובדה זו מעידה באופן חד-משמעי שהעורכים האחרונים שהיו אחראים למוצר הסופי של אסופה רחבת היקף זו, הכירו היטב את כל החיבורים הכלולים בספרם.
אני רוצה להתעכב על המשמעות שיש לכך ששנת 400 לפנה"ס היא הזמן האחרון שעליו מספר התנ"ך.
המשמעות של עצירה זו, היא שכותבי התנ"ך כל הזמן הסתכלו אל העבר ההולך ומתרחק של ישראל. ומבחינות רבות התנ"ך שמוסיף להיכתב במשך כ-500 שנים נוספות, נכתב בתוך קפסולה הרמטית של זמן שעמד מלכת. משום שלמן סביבות שנת 400 לפנה"ס ואילך, שום פרט מהחיים שרחשו מחוץ לבית המקדש, לא חדר לתוכו. מבחינה היסטורית אנחנו נכנסים לתקופה אפלה של מאות שנים שאין לנו שום תיעוד מסודר על מה שקרה בארץ באותם ימים, ולכן הספרים החיצונים כל כך חשובים לנו.
* *
*
מפעל הכתיבה השני
ברגע שאנחנו עוברים לדבר על החיצונים, כל מה שאמרנו עד עכשיו, בטל ומבוטל!!
ואם דיברנו על האסופה האליטיסטית שהתגבשה בצורה מסודרת בתוך בית המקדש, הרי שעתה אנחנו מדברים על חבורה של ילדי רחוב! אנחנו מדברים על תפזורת של חיבורים שנכתבו במקומות שונים בארץ, ולכן לא הייתה יד אחת שקשרה אותם יחד והשליטה בהם סדר.
כשאנחנו מסתכלים במבט כולל על התפזורת החיצונית ומשווים אותה לתנ"ך, מיד מזדקרים לנגד עינינו מספר עניינים.
הדבר הראשון הוא שמדובר בחיבורים שנכתבו על ידי יהודים שהאמינו באלוהים. אלא שקיים פער עצום בין האלוהים שבתנ"ך, לאלוהים שבספרים החיצונים. ומה שקורה בפועל, הוא שאנחנו מקבלים שתי יהדויות, או שתי דרכי אמונה שונות, שמתייחסות לאותו אל עצמו – ולתופעה מתמיהה זו נתייחס בסדרה זו בהרחבה.
ישנה עוד נקודה שחשוב לציין: בעוד שהתנ"ך הוא סיפור של אומה, שהרצף ההיסטורי שלה מתחיל בסיפור בריאת העולם ונמשך עד הימים שבהם בני ישראל חזרו מגלות בבל והקימו את בית המקדש השני, החיצונים מספרים סיפורים נקודתיים. בדידים.
פעם עוסקים בעניין זה. פעם באחר.
הם לא מתקדמים מתקופה מוקדמת למאוחרת, והתפיסה הלאומית שכל כך בולטת בתנ"ך, לא מתקיימת אצלם.
נכון שבין החיצונים ישנם מספר חיבורים שניתן למצוא קשר ביניהם – אחרי הכל אנחנו מדברים על חיבורים שנכתבו על אותה משבצת גיאוגרפית זערורית. אבל הקשר, אם בכלל קיים, איננו מובהק וחד-משמעי. ולכן ישנו ספק גדול אם הסופרים החיצונים שפעלו ברחבי הארץ, הכירו זה את חיבורו של זה. או אם סופרים שפעלו בתקופה מאוחרת, הכירו את מה שכתבו קודמיהם.
אולי כן.
אולי לא.
היתרון הגדול:
מבחינתנו לעובדה שהחיצונים לא עברו עריכה משותפת יש יתרון עצום ויקר ערך. בעוד שהתנ"ך נעצר בסביבות שנת 400 לפנה"ס ולא מספק כל הצצה על החברה הישראלית שחייתה מחוץ למקדש, דווקא העובדה שהחיצונים הם תפזורת של חיבורים, מספקת תמונה כלשהי על החברה הישראלית.
כבר אמרנו שהחיצונים מתארים דרכי אמונה שונים מאלה שאנו מוצאים בתנ"ך – וזו אמירה שלה משמעות עצומה. בנוסף, הם מתארים חברה שסיפרה מעשיות עממיות, שהאמינה בשדים וברוחות ובמעשי כשפים – אלא שגם כאן צריך לדייק.
למרות שהגדרנו את החיצונים "ילדי רחוב" על שום שלא עברו שום הגהה וצחצוח, הסופרים שכתבו אותם היו מלומדים שחיו בערים והשתייכו לעילית החברתית של ישראל. וטענה הזו נסמכת על העובדה שמרבית החברה בישראל – ובכל העולם הקדום – הייתה חברה של עובדי אדמה שחיו בכפרים. ואוכלוסייה זו לא ראתה מימיה אות כתובה אחת. ולכן ברור שהספרים החיצונים נכתבו על ידי משכילים שחיו בערים ולא בכפרים. ולכן הם לא מתארים את החיים של האוכלוסייה הכפרית שהייתה מרבית העם – ובכל זאת,
ממרחק של למעלה מ-2300 שנים מאז שנכתבו, אנחנו אומרים תודה על כל פירור של מידע שהם מספקים על עברנו, ועל מי שהיינו. וכפי שנראה כאן, הם מספקים הרבה יותר מאשר פירורי מידע בודדים.
סקירה כללית
אני חושב שהבהרנו את הרקע הכללי לכתיבת התנ"ך והספרים החיצונים. לדעתי כדאי שנעצור כאן וניתן סקירה קצרה במה עוסקת האסופה החיצונית. בין היתר, נעמוד על הפער שבינם לבין התנ"ך, שכאמור נכתב באותם ימים עצמם.
רבים מהספרים החיצונים נקראים ע"י החוקרים בשם פסודואפיגרפיים.
חיבור פסודואפיגרפי, הוא חיבור שמיוחס לאדם שלא כתב אותו. במקרה שלנו, הכוונה לסופרים החיצונים, שיחסו את החיבורים שלהם לגיבורי התנ"ך, שחיו מאות שנים, ואפילו 1000 שנים לפני זמנם.
בנוסף לחיבורים הפסאודואפיגפים, ישנם חיבורים שהם אגדות עממיות. כמו למשל, ספר יהודית שמספר על יהודית הגיבורה שהצילה את ישראל מכיבוש הבבלים, דבר שכמובן לא היה ולא נברא.
וכמו ספר טוביה שמספר כיצד הביס טוביה את השד אשמדאי, שהתיישב בחדר כלולותיה של שרה היפה, והרג בזה אחר זה את שבעת חתניה.
בידינו ארבעה חיבורים שמיוחסים לגיבור בשם חנוך, שערך סיורים בשמים – ועל חשיבותם והשפעתם העצומה של ספרי חנוך נדבר מייד.
חיבור אחר, שנקרא ספר היובלים, שאותו הזכרתי בתכניות קודמות, נכתב בסביבות שנת 250 לפנה"ס. מחבר היוב' מתאר חברה שסועה שמפולגת לבני אור ולבני חושך. בני האור, שאליהם השתייך מחבר היוב', נשלטו על ידי אלוהים ומלאכי הקודש. ואילו אויביו של המחבר, וראשונים לכולם היו הכוהנים ששירתו בבית המקדש שבו נכתב התנ"ך, נשלטו על ידי שר המשטמה, הוא השטן.
בין החיצונים ישנם ספרי חזונות, שכתובים כשירה, ישנן תפילות ועוד ועוד נושאים.
בסה"כ גם החיצונים הם מגבש ספרותי גדול מאד שנוצר במהלך מאות שנים, שקרוב לוודאי שחלק ניכר ממנו אבד ואיננו.
מכיוון שלא ניתן לסקור כאן את כל מה ששרד והגיע לידינו, נתמקד עכשיו בהבדל בין תפיסת האלוהים שבתנ"ך, לבין זושמצטיירת מתוך הספרים החיצונים, כאשר אנחנו כל הזמן זוכרים שאנחנו מדברים על חיבורים שנכתבו על אותה משבצת גיאוגרפית זערורית, פחות או יותר במקביל.
הבנת אלוהים
לפי התנ"ך אלוהים שוכן במרומים ובני האדם שוכנים למטה, על פני האדמה. והחלוקה הקובעת מי מתגורר בקומה העליונה ומי בתחתונה, היא ברורה וחד משמעית.
מהשמים, פיקח אלוהים על מה שמתרחש על פני הארץ. ומשם הוא גם דיבר עם האבות, עם משה, עם הנביאים ועוד גיבורים רבים, שכולם חיו על פני האדמה.
בנוסף לאלוהים שמתגורר דרך קבע בקומה העליונה, התנ"ך מזכיר מלאכים שהם סוג של דו-חיים. הם נמצאים למעלה, אך לעתים הם מסתובבים על פני הארץ, ואז הם נראים כאחד האדם. ורק כאשר הם נותנים אות, מעין הוקוס פוקוס, ניתן לזהות שהם שונים, שהם ניחנו בכוחות על אנושיים.
כולם מכירים את שלושת המלאכים שבישרו לאברהם ששרה עתידה ללדת בן ; משה ראה מלאך שאוחז חרב בידו ; יעקב ראה בחלומו סולם מוצב ארצה, שראשו מגיע עד בית האלוהים שבשמים, ומלאכים עולים ויורדים בסולם – וישנן דוגמאות נוספות שמוכיחות שכותבי התנ"ך ידעו בבירור שמאחורי כיפת השמים מסתתר עולם שבו מתקיימים חיים סמויים מעיני האדם.
ולמרות שידעו זאת, הם לא העלו בפייסבוק תמונות של אלוהים ושל הנופים השמימיים. והמלאכים, גם אם נזכרים בתנ"ך, הם תופסים בו מקום מזערי בלבד.
ככלל, וזו הצהרה מוחלטת, התנ"ך עוסק בחיים המתרחשים על פני האדמה. והקשר בין אלוהים לבין ישראל, שהוא עמוד השדרה של התנ"ך, מתקיים אך ורק על פני הארץ.
ועל השאלה מדוע התנ"ך, שמדגיש את הקשר הישיר והבלתי אמצעי בין אלוהים לבין בני ישראל, מזכיר גם מלאכים, נדבר בפרקים הבאים.
נעבור לספרים החיצונים ונשכח את כל מה שאמרנו !
בספרים החיצונים מתקיימת אמת הפוכה לחלוטין שהנחתה את כותבי התנ"ך. בחיצונים אלוהים נסוג לאחור וחדל, או כמעט חדל, לדבר עם בני האדם. את מקומו תופסת שדרה ארוכה של מלאכים, שמתווכים בין האל הדומם, לבין הגיבורים שלפי התנ"ך אלוהים ניהל איתם שיחות ארוכות.
זאת ועוד, הקביעה הנחרצת שלפי התנ"ך מקומם של בני האדם הוא על פני האדמה, מטשטשת גם היא – ולדוגמה נעבור לספר חנוך, שהוא אחד החיבורים החשובים שהשפיעו על התרבות היהודית והנוצרית – ובעצם על מי שאנחנו היום.
ספר חנוך – סיורים בשמים
ספר חנוך הוא אסופה של ארבעה חיבורים שלדברי החוקרים המוקדם שבהם נכתב בסביבות שנת 270 לפנה"ס. מדובר באסופה שנכתבה בזמנים שונים ועל ידי מחברים שונים, שמוקדשת לדמות בשם חנוך, שספר בראשית מזכיר אותה – ציטוט:
וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָׁלַח… דילוג קטן וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.
ציטוט קצר זה ממצה את כל דמותו של חנוך שבספר בראשית, דבר שמעיד שחנוך הוא אחרון שחקני הספסל שנזכרים בתנ"ך. אלא שגיבור שולי זה הצית את דמיונם של הסופרים ששאלו להיכן לקח אותו אלוהים?
שאלו והשיבו: אלוהים שלח מלאכים שלקחו אותו למסע אל העולם הנחבא מאחורי כיפת השמים.
כשאנחנו מסתכלים על אסופת חנוך, מתגלה תופעה חדשה שאנחנו לא מכירים מהתנ"ך – והיא הכמיהה לדעת מה קורה למעלה, בקומה העליונה שנסתרת מעיני האדם.
ואם אמרנו שהתנ"ך עוסק אך ורק בחיים שעל פני האדמה, הרי שהעולם הארצי לא עניין את מחברי ספר חנוך. אותם עניין העולם השמימי וגורל הנשמות של המתים, ולכן הם סיפרו שמלאכים לקחו את חנוך שלנו לשמים –
ועכשיו מתחילה החגיגה האמתית, משום שדברים שרואים משם, לא רואים מכאן.
חנוך, האסטרונאוט העברי הראשון, עלה לשמים במטרה אחת: לגלות ליושבי הארץ מה מסתתר שם למעלה. הוא גילה שהשמים נחלקים לשבעה רקיעים, שיושבים זה על גבי זה כמו עוגת שכבות. ושכל רקיע מוקדש לעניין אחר.
למשל, ברקיע הראשון הוא ראה 200 מלאכים שמפקחים על משטר הכוכבים בשמים (חנ"ב ג ואילך).
כפי שכולנו למדנו בבתי הספר ובאוניברסיטאות, הארץ היא מגש שטוח ונייח, ומי שמגיע לקצות הארץ, נופל לתהום.
ומכיוון שהארץ נייחת, גרמי השמים הם אלה שזזים!
אנחנו רואים את השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, הירח משנה משנה מדי לילה את צורתו ואת מקומו, וכך גם הכוכבים – ואילו הארץ לעולם עומדת.
חנוך שעלה למעלה ראה כיצד המלאכים מתפעלים את כל המערכת הזו.
למשל, ברקיע הראשון הוא שהכוכבים זזים ממקומם בהתאם לסידור העבודה שקובעים להם 200 המלאכים המתגוררים ברקיע הראשון. הוא ראה שלרוחות יש בית שממנו הן יוצאות לנשוב. ובקומות הגבוהות של השמים הוא ראה את הבתים שמהם יוצאים השמש והירח להאיר את הארץ.
ברקיע השני ראה חנוך בית סוהר מבהיל, שבו האסירים, שהם אנשים ומלאכים שלא קיימו את מצוות אלוהים, קשורים בשלשלאות.
הרקיע השלישי, הוא כמובן המעניין מכולם, משום שבו נמצא גן עדן.
ובגן עדן בוקעים שני מעיינות. באחד מהם זורמים דבש חלב. בשני שמן ויין. וכמובן שבגן צומחים עצים רבים ומופלאים, שפריים בשל כל השנה והפרחים שלהם מדיפים ריח בושם נהדר.
ועוד שני עצים חשובים צומחים בגן. הראשון הוא עץ הדעת טוב ורע, שממנו אכלו בני הזוג הראשון. והשני הוא עץ החיים, שמפריו יאכלו המתים הצדיקים שיזכו לקום מעפרם ולחזור לחיים.
ציטוט קצר ומקוצר המתאר את גן עדן:
וגן עדן "אשר שם הוכנה מנוחה לצדיקים …. מלאכי להט שרים בלי הרף שירי נצח שמחים לבוא הצדיקים …והם באים בשמחה (הכוונה לנשמות הצדיקים) ומחכים … לעונג טוב, ועושר בלי מידה, ולששון וגיל בתוך אורה וחיי נצח" (חנ"ב יג לד-לה).
למי שלא יודע, ברקיע השלישי נמצא גם הגיהינום, שהוא מקום מחריד ואיום ונורא, שנועד לנשמות הרשעים שחטאו בעת שהיו בחיים. ואם בגן עדן שוצף נהר של חלב ודבש, הרי שבגיהינום זורם נהר של אש. ויש בו קרח צורב וקרח מקרר. ויש בו בתי כלא שבהם מלאכים נושאים נשק קשה ומענים את החוטאים.
ושם בשמים ראה חנוך – ציטוט:
את נושאי המפתחות, ואת שומרי השאול עומדים כנחשים גדולים ופניהם כנרות כבויים, ועיניהם אש. ושיניהם גלויות עד חזיהם (=השיניים הארוכות מגיעות עד החזה) (חנ"ב יג, ל).
וחנוך שסייר בין שבעת הרקיעים, ראה הרים וגבעות, מדבריות ומעיינות. הוא ראה בשמים הרי זהב והרים של נחושת ושל ברזל. והחשוב מכל, הוא נפגש עם אלוהים שישב על כסא גדול ומואר. ואלוהים גילה לחנוך כיצד ברא את העולם. ואכן סיפור הבריאה שבספר חנוך, הוא ארוך ומפורט בהרבה מהתקציר העלוב והחיוור שפותח את ספר בראשית.
התפיסה שלפיה הארץ יציבה ושטוחה כמו מגש הייתה מקובלת על כל בני העולם הקדום. והם גם עסקו בשאלה מה חבוי מתחת לאדמה ומדוע היא לא נופלת למטה. התנ"ך לא מספק הסברים לתופעות הטבע, אך מסתבר שהשאלות האלו כן העסיקו את החברה שחייתה בישראל במאות השנים שקדמו לספירת הנוצרים.
מחבר הספר גילה לנו שמתחת לאדמה פעור התהום עמוק ואין סופי – ולכן אנחנו יודעים שזו הייתה האמונה שרווחה בישראל בזמנו.
במסע שערך חנוך בשמים הוא ראה עמודים ענקיים שראשם בשמים ורגליהן נעוצות בתחתית התהום. והעמודים האלה מחזיקים את השמים ואת האדמה במקומם.
ולבסוף, הגיע חנוך אל הרקיע השביעי, שם המתין לו ידידו הטוב – אלוהים שישב על כסא גדול – ואני מצטט בקיצור רב:
ואבוא (הכוונה לחנוך) אל הבית ההוא, ויהי חם כאש וקר כקרח …ופחד כיסני ורעד אחזני … והנה בית שני והוא בנוי להבות אש. [והבית הזה] נעלה היה בכל רוב הדר וכבוד וגודל … ואביט, ואראה שם כיסא רם, מראהו כבדולח … ומתחת לכיסא יצאו נהרות אש לוהטת … והכבוד הגדול = אלוהים, ישב עליו. ומעילו הזהיר משמש והלבין מכל שלג … ויקראני אדוני בפיו ויאמר: קרב הנה חנוך … (חנ' א, יד)
ובמקום אחר מתואר אלוהים במילים אלו:
ה' ככבשן אש ודבריו להבה יוצאת. … ואני רואה הייתי את פני ה' כברזל מלובן באש, אשר בהינשאו, ניצוצות הוא משלח והוא שורף … ועיניו מאירות כקרני השמש, ומחרידות את עיני אדם … ואני ראיתי את שיעור קומת ה', ללא מידה וללא דימוי ואין לו סוף" (חנ"ב יג, ה-ט).
השפעה תרבותית
בתחילת דברינו אמרנו שהתנ"ך והספרים החיצונים מתארים שתי יהדויות שונות, דבר שמעורר תמיהה לנוכח העובדה ששני מפעלי כתיבה אלה נכתבו כמעט במקביל ועל אותה משבצת גיאוגרפית זעירה.
הפער הגדול ביותר בין התנ"ך לבין ספר חנוך, שהוא אחד הספרים החיצונים המפורטים ביותר שנותרו בידינו, הוא העיסוק האינטנסיבי במראות העולם השמימי.
ואם כותבי התנ"ך לא עסקו בשאלה מה קורה שם למעלה, הרי החיבורים שמתייחסים לחנוך מגלים ששאלה זו הייתה אחת השאלות הגדולות שהעסיקו את המשכילים שלא השתייכו לחוג בית המקדש.
ולפי חנוך החיים בשמים הם לא העתק לעולם המצומצם והעלוב שנגלה לעיני האדם שחי על פני האדמה. השמים הם עולם פנטסטי ועצום ורוחש חיים שלא מתקיימים על פני האדמה: אלוהים והמלאכים נמצאים בו, הכוכבים הם סוג של יצורים חיים, נשמות המתים הצדיקים והרשעים חיות שם. והשמים מלאים קולות, ריחות, צבעים ומראות שאינם נראים לאנשים החיים על פני האדמה.
והעולם שלמעלה מספק תשובות מניחות את הדעת לתופעות הטבע שכולנו מכירים ממהלך חיינו הרגילים והשגרתיים.
ספרות חנוך היא המקור הקדום ביותר שמצוי בידינו לכמה מתפיסות הייסוד שעליהן גדלנו, שאותן אנחנו מייחסים בטעות לתנ"ך.
למשל, ביהדות, בנצרות ובאיסלם מושרשת התפיסה שלפיה גן עדן נמצא בשמים, ושאליו מגיעות נשמות המתים הצדיקים. ואילו למושבת העונשים שבגיהינום מגיעות נשמות המתים שהיו רשעים בחייהם.
כמעט כל אדם יגיד שהדברים האלה כתובים בתנ"ך, דבר שלגמרי לא נכון.
לפי המסופר בפרקים ב-ג שבספר בראשית, גן עדן היה מקום על פני האדמה – והאדם הראשון נקרא אדם, על שם החומר שממנו נוצר. ועוד אמרנו, שתפיסת הגמול שחוצה את התנ"ך לאורכו ולרוחבו, קובעת שהצדיקים והרשעים מקבלים את שכרם, או את עונשם, במהלך חייהם. וכזכור, בני הזוג הראשון שאכלו מפרי העץ האסור, גורשו מגן עדן בעודם בחיים, ולא חזרו אליו לאחר מותם.
ספרות חנוך היא המקור הקדום ביותר שמספר שגן עדן והגיהינום נמצאים בשמים. עובדה מהווה עדות חד משמעית לכך שבמאה ה-3 לפנה"ס, נמצאו בישראל חוגים שהאמינו במה שנקרא "הישארות הנפש".
כלומר, שלאחר מות הגוף, הנפש נותרת בחיים. והנפש של המת שומרת על זהותה, ונשארת מחוברת למי שהייתה ולמה שעשתה בעודה בחיים.
ואם השתייכה לאיש צדיק, אזי לאחר מותו היא תגיע לגן עדן השמימי ושם תחייה בשמחה גדולה. וכאשר יגיע עידן אחרית הימים, הגוף שלו השתייכה יקום מעפרו, ונשמתו תחזור ותתחבר אליו מחדש. לעומת זאת, אם הנפש השתייכה לרשע, לא תהייה לה תחיית מתים והיא תמשיך להתענות באש הגיהינום עד קץ הימים – והתפיסה הזו התגלגלה מספר חנוך החוצה והפכה אבני ייסוד באמונה היהודית והנוצרית כאחת.
התנ"ך אכן נוקט עמדה חד משמעית שלפיה במות הגוף, מתה הנשמה ואין לה המשך.
המציאות היומיומית של בני ישראל משקפת עמדה חד משמעית שלפיה אלוהים שופט את האדם במהלך חייו, וברוח דברים אלה כותבי התנ"ך כתבו את ההיסטוריה של ישראל. לפי התנ"ך, כל רעה שפקדה אותנו למן היום שבו השליך אלוהים את בני ישראל מגן עדן, היא עונש על פשעיהם של בני ישראל. והעונש ניתן כאן, על פני הארץ, ואין לו שום עיכוב.
אך ישנה סיבה נוספת שבגללה אין בתנ"ך חיים שלאחר המוות, והיא פולחן מתים. או זבח מתים, שרווח בקרב עמי העולם הקדום.
העמים שסבבו את ישראל האמינו בהישארות הנפש, ובכך שלנשמות המתים, בעיקר של אבות המשפחה הקדומים, יש כוח להשפיע על עולם החיים. הרצון לפייס את הנשמות ולגרום להן להיטיב עם בני משפחתם, הוא שמסביר את פולחן המתים. ואם בכוח נשמת המת להשפיע על עולם החיים ולהיטיב עם מקורביה, אזי לא צריך את אלוהים, ולא צריך את הפולחן המוקדש לו, שכלל מתנות נדיבות לכוהנים.
הטענה שלפי התנ"ך אין תחיית מתים, סותרת את הכתוב בספר דניאל, שבו יש תחיית מתים. ציטוט קצר מספר דניאל (יב, ב) :
וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם (כלומר חיי נצח) וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם
בספר דניאל אכן ישנה תחיית מתים. הבעיה היא שלא ברור מה עושה ספר דניאל בתנ"ך?
התוכן של ספר זה זר לחלוטין לתנ"ך, והדבר איננו מפתיע אם לוקחים בחשבון שהוא נכתב בסביבות שנת 170 לפנה"ס, שהם כ-100 שנים לאחר ספר חנוך.
(ד"ר אילן אבקסיס, חברי הטוב מהפודקאסט דברי הימים, טוען שספר דניאל הוא אחד הספרים החיצונים, שבטעות הוכנס לתנ"ך – והפסוק שקראת מתוך דניאל, שלא נתמך על ידי ראיות נוספות מהתנ"ך, מאשר את דבריו של אילן.)
דיברנו כאן על נושאים רבים והגיע הזמן שנסכם את משמעות הפער שבין ספר חנוך לבין התנ"ך.
ספר חנוך מדגיש את הפער שבין התנ"ך שמתמקד בעבר הרחוק של ישראל, לבין האמונות שרחשו בחברה הישראלית שחייתה מחוץ לבית המקדש. הראשונה שבהן היא כמובן התפיסה שיש הישארות לנפש המת, ושמעשיה על פני האדמה קובעים אם תגיע לגן עדן שברקיע השלישי, או לגיהינום שממוקם לצידה.
ספרות חנוך היא המקור הקדום שמדבר על הישארות הנפש, שעוסקת באינטנסיביות בגורלן של נשמות המתים ובתחיית מתים – עיסוק שאין לו הד ורמז בתנ"ך. אך הוא מעיד ששאלה זו העסיקה את המלומדים שלא השתייכו לחוג סופרי התנ"ך.
ועל ההשפעה העצומה שהייתה לשאלות מסוג זה על היהדות והנצרות, נוסיף לדבר בפרקים הבאים.
