שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לפרק נוסף בפודקאסט של התנ"ך, שיוקדש הפעם לסיפורם של אלקנה ושתי נשותיו, פנינה וחנה. סיפורם של השלושה היה הפרק הראשון שהקלטתי כפודקאסטרית עצמאית. כלומר, בימים שכלל לא הכרתי את החלק הטכני שעומד מאחורי ההקלטה. ובמבט לאחור, אין שום טעות טכנית, או אחרת, שפסחתי עליה, מה שאומר שעלי להקליט את הפרק הזה מחדש וליישר אותו לפי הסטנדרט שאליו הגענו.
וסיבה נוספת היא שסיפורם של השלושה, שפותח את ספר שמואל, פותח גם סדרה חדשה, שבה שרון ואני נתמקד במעשים ובגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל. והנה הזכרתי את שמו של שרון, רק כדי לומר שבימים אלה העומס עליו הוא כל כך גדול, ושעל כן את הפרק אקליט לבד.
ואם כך, נצא לדרך בעקבותיהם של אלקנה ושתי נשותיו. וראשית נשים את סיפורם בקונטקסט חברתי והיסטורי.
לפי רצף העניינים שקובע התנ"ך, אלקנה, פנינה וחנה חיו בערך בסביבות שנת 1100 לפנה"ס. המשמעות המיידית של דברים אלה היא, שהם חיו בימים שבהם החברה הישראלית, הייתה עדיין חברה שבטית, של איכרים עובדי אדמה, שבראשם עמדו זקני השבט. וכך, למרות שסיפורם מובא בספר נפרד, מבחינת הרצף הכרונולוגי שקובע התנ"ך, השלושה חיו בשלהי התקופה שעליה מספר ספר שופטים.
השלושה התגוררו ביישוב שנקרא "רמתיים צופים", והנה צורת ההכפלה של רמה אחת, לשתי רמות. ורמתיים, כך סבורים החוקרים, שכנה סמוך לקרני שומרון של ימינו.
בפרק זה נתמקד בשנה שקדמה להולדתו של שמואל, בנם של חנה ואלקנה. פרק שנפתח במילים הבאות, ואני אקרא תוך כדי דילוגים רבים, אך ורק את הפסוקים שחשובים להמשך דברינו.
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים, מֵהַר אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה … וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים. שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית, פְּנִנָּה.
וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים.
וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ, מִיָּמִים יָמִימָה, (=מנהג שהיה נהוג עמו מאז ומתמיד) לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה.
וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים לַיהוָה.
וַיְהִי הַיּוֹם (= זה היום שבו מתרחש הסיפור) וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת. וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם, (כלומר מנת בשר כפולה, כמו ההכפלה של רמה, רמתיים) כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב.
וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ.
וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס כִּי סָגַר יְהוָה בְּעַד רַחְמָהּ. (= צרתה, היא פנינה, שלעגה לחנה על שום עקרותה)
וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה, כֵּן תַּכְעִסֶנָּה, וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל. (הכוונה, שבכל שנה שהמשפחה הגיעה לשילה, פנינה נהגה להעליב ולהכעיס את חנה).
וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי , וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.
שינויים חברתיים
לפני שנצלול לתוך מערכת היחסים שהתקיימה במשולש משפחתי מאושר זה, אני מבקשת לעשות סטייה קצרה ולהתמקד למשך מספר דקות בתמורות הדתיות והחברתיות שמזדקרות לעין מהפסוק :
וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ, מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה.
במילים פשוטות, כוונת הפסוק היא שאלקנה ושתי נשותיו, שחיו ברמתיים צופים, נהגו מאז ומתמיד, מימים ימימה, להגיע למרכז דתי שעמד בשילה שבשומרון, שבו, כך לפי ספר יהושע (יח, א), הוצב הארון שבו היו מונחים לוחות הברית, שקיבל משה במעמד הר סיני – אלא שהמילים הפשוטות הללו, כלל אינן פשוטות.
העובדה שאלקנה ובני משפחתו נהגו להגיע מדי שנה בשנה למרכז הדתי שעמד בשילה, מצביעה על התפתחות חברתית ודתית של החברה שחייתה בישראל ונסביר את הדברים.
את סיפורי האבות שבספר בראשית, נהוג לתארך ל-150 השנים שחלפו בערך למן סביבות שנת 1800 ועד סביבות שנת 1650 לפנה"ס. כלומר, ספר בראשית מדבר על תקופה שקדמה ב-650, אולי 700 שנים לזמנם של אלקנה ונשותיו.
היות שהאבות שבספר בראשית מתוארים כרועים שעדיין לא ישבו דרך קבע במקום אחד, והיות שעדיין עברו עם עדר הצאן שלהם ממקום מרעה אחד לשני, הרי שגם עבודת הפולחן שלהם, נדדה יחד איתם בדרכים. מעת לעת הם עצרו ואספו מספר אבנים, שאותן הניחו זו על גבי זו – וגל האבנים הקטן הזה, שימש להם כמזבח חד-פעמי, שעליו זבחו עז או כבשה.
הפולחן שקיימו היה בעל משמעות דתית, שציינה עניין פרטי שהתרחש בחייהם, ושעל-כן הייתה לו חשיבות אישית, שסימלה את הקשר האינטמי שבין המקריב לבין לאלוהים – והמילה "אינטימיות" היא מכוונת.
שכן לפי ספר בראשית, אלוהים מתואר במידה רבה כאל משפחתי, שמילא תפקיד חשוב בחיי היומיום של האבות והאמהות. למשל, אלוהים הורה לאברהם לעזוב את ארץ מולדתו וללכת לארץ רחוקה שאותה לא הכיר, וכאשר דרשה שרה לסלק מביתה את הגר ואת ישמעאל, הוא התערב לטובתה. וכמובן שאלוהים היה זה שמנע היריון משרה, רחל וחנה שעליה אנחנו מדברים כאן. ואלוהים גילה לרבקה, אשתו ההרה של יצחק, שהיא נושאת ברחמה תאומים, ועוד עניינים מסוג זה שמתארים אל שהוא מצד אחד רחוק, ומצד שני הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה.
ולכן אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מכך שהפולחן הדתי שקיימו האבות, היה פולחן אישי, ולא צריכים להיות מופתעים מכך שהאבות הקימו מזבח חד-פעמי, שכן מזבח שכזה הוא מאפיין מובהק לחברה נודדת, שעדיין אין לה אחיזה קבועה בקרקע.
ומכל בחינה, ואת זה צריך להדגיש, לפי התנ"ך אין שום משמעות דתית ושום ערך קדוש למקום הפולחן ולגל האבנים ששימש כמזבח. מה שחשוב הוא מהות הפולחן, שציין את הקשר לאלוהים, ולא למקום שבו הוא התבצע. ומאותה סיבה עצמה, גם עבודת הפולחן שקיים משה בימים שבהם הוא ובני ישראל הלכו במדבר סיני, שהתבצעה על גבי מזבחות חד-פעמיים – לא הפכה את חולות מדבר סיני לחולות קדושים בשל הפולחן שבוצע שם.
הנקודה שאותה אני מבקשת להדגיש, היש שפולחן שנודד בדרכים הוא מאפיין מובהק לחברה נודדת, שעדיין לא הקימה שום מוסד דתי, שבשם אלוהים מחלק תעודות הכשר לשחיטה, ולמרבה הצער גם לסחיטה – וכפי שכולנו יודעים, זה כמובן, למרבה הצער, עתיד להשתנות.
ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, נחזור לשנת 1100 לפנה"ס, ולזמנם של אלקנה ונשותיו.
אמרנו ש-650, אולי 700 שנים, מפרידות בין תקופת האבות לבין זמנם של אלקנה ונשותיו.
במשך השנים הארוכות האלה השתנתה החברה הישראלית, ויחד איתה השתנו דרכי הפולחן.
ומחברה של משפחות שנדדו ממקום למקום, הפכנו חברה שבטית, של איכרים שעובדים את אדמתם, ושמסיבה זו הם התגוררו דרך קבע במקום אחד.
וברגע שהחברה התייצבה במקום אחד, גם עבודת הפולחן התייצבה במקום אחד.
ובכל זאת, הפולחן לאלוהים עדיין הוסיף להיות אישי ולא ממוסד, והוא עדיין התקיים תחת כיפת השמים. ועדיין, למקום הפולחן, לאדמה שעליה נערך, לא הייתה שום משמעות של קדושה.
התנ"ך מזכיר מקומות פולחן בדן, בבית אל, שכם, עופרה, מצפה ומקומות רבים נוספים. ומי שקורא בספר תהילים, נוכח ברגע אחד לדעת, שמרבית התהילות מתארות את רחשי ליבו של המאמין כלפי אלוהיו. ושאף אחת מהן לא מדברת על תפקידו של הכוהן או על קדושת האדמה שעליה נערך הפולחן!
אמרנו שתקופת השופטים נמשכה כ-150 שנה. בערך למן סביבות שנת 1200 לפנה"ס, ועד סביבות שנת 1050 לפנה"ס. וכן, שאלקנה ונשותיו חיו בקצה האחרון של תקופה זו.
בימיהם התחולל בישראל שינוי נוסף בתחום הדת : לצד עבודת הפולחן הפרטית, שעליה דיברנו עד עכשיו – ושהוסיפה להתקיים עוד הרבה מאד שנים, אנו מוצאים ניצנים ראשוניים לעבודת פולחן ממוסדת, שבהדרגה ובהתמדה, תמגר את עבודת הפולחן הפרטית והאינטימית, ותיהפך למפלצת הכלכלית שכולנו מכירים.
שילה, שאליה נהגו אלקנה ומשפחתו להגיע מדי שנה הפכה מרכז דתי, שבראשו עמד עלי, שהיה כהן מקצועי, ושתפקידו כלל לא ברור. ולצידו שמשו שני בניו: חפני ופנחס. ושניים אלה מהווים עדות לכך, שהכהונה החלה להיות מקצוע שעבר בירושה מאב לבן. ולימים, גם שמואל יבקש, ללא הצלחה, להעביר את תפקידו לשני בניו, יואל ואביה.
מבחינתנו, העובדה שאלקנה ובני משפחתו הגיעו מדי שנה לשילה שנמצאה במרחק של 20, אולי 30 ק"מ מביתם שברמתיים צופים, מעידה על ראשית התבססות הפולחן במקום אחד.
היא מעידה שבישראל נמצאו אנשים שהגיעו ממקומות מרוחקים, כדי לקיים בשילה טקס דתי, שאותו יכלו לבצע בכפר שבו חיו – ושוב צריך להדגיש שהמרכז הדתי בשילה לא החליף את מקומות הפולחן האחרים, שהתקיימו במקביל. ושילה לא נחשבה מקום קדוש, אפילו שהמסורת שאומרת שארון הקודש נמצא בה.
ועכשיו נחזור לאלקנה ולסביבות שנת 1100 לפנה"ס.
למרות שאלקנה היה יכול לבצע את עבודת הפולחן ביישוב שבו חי, הוא כבר נהג להגיע מדי שנה לשילה עם בני משפחתו. ובכל זאת, מכיוון שהפולחן בזמנו היה עדיין עניין פרטי, אלקנה שחט בעצמו את העז או את הכבשה שהביא עימו.
את החלק השומני של הקורבן, שנחשב לחלק המשובח של הבהמה, הוא שרף באש המזבח. ומעשה זה סימל את הכרת תודתו לאלוהים.
ואת הבשר הוא חילק למנות, שאותן נתן לבני משפחתו לאכול.
כהרגלו, וכפי שעשה מאז ומתמיד, הוא נתן מנות בשר לפנינה ולילדיה. אך מכיוון שאת חנה אהב, הוא שם בצלחתה מנת בשר כפולה בגודלה מזו שנתן לפנינה ולילדיה.
וכך אומר הכתוב:
וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה. וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת = כלומר מנה קצובה מבשר הקורבן, וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם (=מנה כפולה, כמו רמה, רמתיים.) כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב, וַה' סָגַר רַחְמָהּ.
נוהגו של אלקנה להכפיל את מנת הבשר של אשתו האהובה הרגיז את פנינה. וכך, כמידת האהבה שהרעיף על זו, כך היתה מידת הארס שהרעיפה פנינה באוזני האישה הצעירה, על שלא הצליחה להרות.
והפעם, משלא יכלה חנה לשאת את אהבתו של זה, ואת שנאתה של זו, היא קמה ממררת בבכי, לשפוך את לבה ואת צערה לפני האלוהים. ואני מצטטת:
וַתָּקָם חַנָּה … וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ, וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה. …. וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה', וְעֵלִי (=הכהן שעמד בראש המרכז שבשילה) שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, ורַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי: עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר: לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן, וְשֵׁכָר, לֹא שָׁתִיתִי. וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'.
ממרחק השנים אנחנו מזדהים עם שברון לִבה של חנה ומגנים את פנינה על שהתעמרה בה בשל עקרותה
אלא שחנה ופנינה לא חיו בימינו.
ומי שעורר את זעמה של פנינה היה אלקנה, ששבר את הכללים שהיו נהוגים בחברה שבה חיו – ולכך צריך לתת את הדעת.
נשים בכירות
כאשר אנחנו מדברים החברה שחייתה בעולם הקדום, אנחנו מדברים על חברה מסורתית שפעלה לפי כללים ברורים, שהתייחסה בחיוב לכך שגברים יישאו כמה שיותר נשים. ולרצייה חברתית זו הייתה סיבה חשובה שמתכתבת עם הפרשה שבה אנחנו עוסקים.
לפי מחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות, תוחלת החיים של הנשים שחיו בעולם הקדום הייתה 30 שנה ושל גברים 35 שנים. חשוב להדגיש שכאשר אנחנו מדברים על "תוחלת חיים", אנחנו מדברים על ממוצע. ומכאן ברור שהיו נשים וגברים שהגיעו לגיל מבוגר בהרבה. ובכל זאת, נשים חיו בממוצע 30 שנה, וגברים 35.
לדברי החוקרים הסיבה העיקרית שמשכה את הממוצעים כלפי מטה, הייתה שיעורי תמותה גבוהים מאד של נשים במהלך הלידה, או מסיבוכים שבאו לאחריה, וכן שיעור תמותה מבהיל של תינוקות וילדים בטרם הגיעו לגיל חמש – ועל כך דיברתי בפירוט בספר שלי התנ"ך היה באמת, שאת הפרטים לו, אמסור בסוף הפרק הזה.
כאשר אנחנו מדברים על חברה שתוחלת החיים של אנשיה היא כל כך נמוכה, אנחנו מדברים על חברה שלא מזדקנת, שבה שיעור התמותה של צעירים הוא גבוה, וחברה שכזו בהכרח נמצאת על סף שרידותה.
ברור שהמצב הזה הוא הפוך לגמרי ממה שקורה בימינו בחברה המערבית, המודרנית. שבה תוחלת החיים של הנשים זינקה ל- 82 שנים, ושל הגברים ל- 79 שנים.
ועלייה זו מסבירה מדוע אנחנו חיים בחברה מזדקנת, שזה נושא שעומד בפני עצמו, שכל מי שעוקב אחרי החדשות, מודע לו היטב.
אבל אלקנה ומשפחתו לא חיו בימינו, כי אם לפני למעלה מ-3000 שנה. ומכאן שהם חיו בתקופה שבה החברה נמצאה תמיד על סף הכליה.
וחברה שסובלת משיעורי תמותה כל כך גבוהים של נשים וילדים, מעודדת את הגברים לשאת מספר נשים רב. שכן, ככל שלגבר יש יותר נשים ויותר ילדים, כך סיכויי השרידות של משפחתו גדולים יותר – וזו הסיבה שהתנ"ך מתייחס בחיוב גדול לריבוי נשים.
הנגזרת המיידית של מצב עניינים זה, אומר שהתפקיד היחיד שנועד לאישה שחייתה בעולם הקדום, היה ללדת ילדים לגבר שלו הייתה נשואה. ולכן פוריותה הייתה המדד הראשון שקבע את מקומה בבית בעלה.
אישה שילדה בנים ובנות, מילאה את חובתה כלפי בעלה וכלפי החברה שבה חייתה. לעומתה, אישה שהתקשתה להרות, דוגמת חנה, הפכה נטל כלכלי ומטרה ללעג. אישה שכזו לא הרוויחה את פרוסת הלחם שהכניסה לפיה, ובוודאי שלא הייתה ראויה לקבל מנת בשר כפולה !
נחזור לפרשה שלפנינו. אנחנו מתפעלים מאהבתו העדינה של אלקנה לחנה, שניחם אותה בצערה ואמר לה: חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי , וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.
ובאופן טבעי אנחנו מגנים את פנינה שמיררה את חייה של חנה, על שום שהתקשתה להרות – אלא שלפנינה הייתה סיבה טובה מאד לשפוך רעל לתוך הפצע שבליבה של חנה.
סדר הדברים הנכון אומר שפנינה, ולא חנה, היתה ראויה לקבל מנת בשר כפולה. פנינה הייתה במעמד בכיר משל חנה, משום שהיא ילדה לו בנים ובנות. בזכותה עמד אלקנה בראש בית אב מבוסס. ובזכותה הוא היה אדם מכובד בקהילה שבה חי.
בזכות היותה אישה פורייה, פנינה הייתה אישה מכובדת. לעומתה, כך לפי הסדר החברתי שקבע את מקומה של האישה, חנה נמצאה בתחתית הסולם ההיררכי במשפחתה.
אלא שאלקנה אהב את חנה ופינק אותה, ואילו את פנינה הוא לא ראה ממטר. ובכך, אם נודה על האמת, הוא סלל את הדרך לגברים שהתבגרו וביססו את עצמם לצִדה של אשת נעוריהם, ולאחר מכן זנחו אותה לטובת אישה צעירה ממנה.
אלא שבימינו האישה יכולה להתגרש מבעלה, ועל הדרך לרוקן את חשבון הבנק ולהסית נגדו את הילדים. לעומתה, האישה שחייתה בתקופה הקדומה, לא יכלה לעשות כן, פשוט מפני שהפרוצדורה המשפטית הזו, עדיין לא התקיימה.
חשוב לציין שגם גברים לא התגרשו מהאישה שילדה להם בנים ובנות. אך מכיוון שהיו רשאים לשאת אישה שנייה ושלישית, לא הייתה להם שום בעיה להתעלם מהאישה שמבחינתם, כבר סיימה את תפקידה.
ומצב עניינים זה יכול להסביר מדוע אלקנה פינק, והרעיף דברי אהבה באוזני אשתו הצעירה בנוכחותה של האישה המבוגרת. מבחינתו, פנינה עשתה את שלה, ולכן אפשר היה לתת לה חצי ממנת הבשר שנתן לאשתו המועדפת.
ופנינה שקופחה, גבתה מחנה את מחיר עלבונה.
קִצפה של פנינה בשל נתח בשר כפול שלו זכתה חנה, נראה מגוחך בימינו. וכי מה היה בנתח הבשר הזה, שהרגיז אותה בכל פעם מחדש?
האמת היא שמנת בשר כפולה לא היתה עניין של מה בכך. ולא בכדי נטפלה פנינה לחנה, דווקא בימים שבהם המשפחה עלתה לשילה וקיימה פולחן דתי, שבמהלכו המשפחה אכלה בשר.
אנחנו צריכים לקחת בחשבון שבתקופת התנ"ך לא התקיימה תעשיית מזון כבימינו, והתופעה של חוות עצומות לגידול צאן ובקר עדיין לא התקיימה. אנחנו צריכים לקחת בחשבון את שטחי המרעה והמים המצומצמים שבארץ ישראל, ואת העובדה שאנחנו מדברים על חקלאות פרימיטיבית ועל משפחות שהשקיעו 100% מכוח העבודה שלהן, רק כדי לייצר את המזון שאותו אכלו.
המשמעות המעשית של דברים אלה, היא שאנחנו מדברים על משפחות קטנות שהחזיקו ברשותן ראשי צאן אחדים, ואולי גם פרה אחת או שתיים, לתצרוכת החלב היומית.
וכן על חברה שאכילת בשר הייתה שמורה אצלה לטקסים פולחניים כמו זה שקיים אלקנה בשילה, או בעת כריתת בריתות, או כאשר הבהמה עמדה למות.
ומכיוון שבשר נחשב מזון משובח, שאכילתו נדירה יחסית, נוהגו של אלקנה להכפיל את מנת הבשר של אשתו האהובה, הכפילה, בצדק, את מידת עלבונה של פנינה.
גיל נישואין ועקרותה של חנה
אני מבקשת להסתכל על סיפורנו מנקודת מבט נוספת, ולחזור לטענה שתוחלת החיים של הנשים בעולם הקדום, עמדה על 30 שנה.
צריך לשים לב שלפי התנ"ך הנימוק לעקרותה של חנה, זהה לזה של שרה ורחל שחיו לפניה. ושגם אותן, כך לפי התפיסה התיאולוגית שמציג התנ"ך, עצר אלוהים מלדת. ציטוט: וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ.
אך בנוסף לסיבה התיאולוגית, שתולה ברצון אלוהים את עקרותה של חנה, יכולה להיות סיבה ארצית, שמסבירה מדוע היא לא הצליחה להרות בשנות נישואייה הראשונות.
והסיבה הזו מתייחסת לגיל הנישואין שהיה מקובל בעולם הקדום, שגם אליו התייחסתי בהרחבה בספר שלי.
כאשר אנחנו מגיעים לסוגיה זו, אנחנו חדלים לדבר על נישואיי נשים. ולמרבה הצער אנחנו מדברים על נישואיי ילדות. אנחנו מדברים על כך שגיל הנישואין המקובל של ילדות היה ,10,11 שנים. ואם לילדה היה מזל, היא נישאה בהיותה כלה קשישה, כבת 12 שנים.
מזעזע, אך זו הייתה הנורמה החברתית, והמציאות הזו עדיין נוהגת במדינות העולם השלישי. ובמידה קצת פחות קיצונית, היא מתקיימת גם בחצר האחורית של מדינת ישראל.
חשוב להדגיש, שלא היה שום קשר בין גיל הנישואין, לבין המחזור החודשי של הנערה,
ושאלה היו שני עניינים נפרדים שאין לקשור ביניהם.
אלא שקיים קשר מובהק בין גיל הנישואין , לבין הפוריות של הנערה , ובין שיעורי התמותה הגבוהים של נערות בעת לידה, ומסיבוכים שלאחר הלידה.
ועכשיו הגיע הזמן להשלים את הסיבוב שבו פתחנו קודם, ולקשור אותו לעקרותה של חנה.
כידוע, בגיל 18 הנערה מגיעה לבשלות פיזית מלאה. עכשיו האגן שלה חזק והיא יכולה לשאת 9 חודשי היריון, ולעמוד בקשיי הלידה.
אלא שהמצב הזה לא מתקיים אצל נערה שנישאה בגיל 11 ונכנסה להיריון בגיל 14, ואפילו 15. וכפי שכולנו יודעים, מרבית הנערות יכולות להרות בגיל זה.
נערה שנכנסת להיריות בגיל כל כך צעיר היא עדיין קטנה, והאגן שלה צר ולא מסוגל לשאת 9 חודשי היריון.
מרבית הסיכויים שהיא תאבד את הוולד שלה לפני תום ההיריון. וקיים סיכון גבוה שבגלל האגן הצר, הנערה לא תוכל לשרוד את קשיי הלידה. ואכן תמותת נשים בעת הלידה, או כתוצאה מהסיבוכים שלאחר הלידה, היא הסיבה העיקרית שמסבירה את תוחלת החיים הנמוכה של נשים שחיו בעולם הקדום.
נחזור לחנה
אם חנה נישאה כשהיתה כבת 11 שנים, אפילו 12 שנים, פשוט משום שכך היה מקובל בימיה, ומסיבה זו או אחרת, היא לא הצליחה להרות עד שמלאו לה 18 שנים, הרי שהיא נחשבה עקרה במושגי הימים שבהם חייתה. ועד אותו זמן הספיקה פנינה להרעיל בלשונה מנות בשר רבות, שבהן פינק אלקנה את אשתו האהובה.
ואולם אפשר שלנוהגו של אלקנה להכפיל את מנת הבשר של חנה היתה סיבה נוספת.
הקשר בין סל מזון עשיר ובין פוריות, היה ידוע לקדמונים. ולא בכדי התנ"ך קושר יופי עם שומן, ו"בריאות בשר" עם בריאות גופנית. רזון, לעומת זאת, נקשר עם חולי, רעב ומחסור. ודי שנזכר בחלומו המפורסם של פרעה, שבו הוא ראה שבע פרות יפות ובריאות בשר עולות מהיאור, שסימלו שבע שנים של שובע במצרים. אלא שלאחריהן עלו מהיאור שבע פרות רעות מראה ודקות בשר, שסימלו את שבע שנות הרעב, שכילה את הארץ.
ולפיכך, אם דאג אלקנה לבריאותה של אשתו הצעירה, ורצה לעזור לה להתבגר ולהתחזק, הרי שנהג בשכל רב כאשר שם בצלחתה מנת בשר כפולה, עשירה בשומן וחלבונים.
אם נניח ששמואל נולד כאשר חנה היתה אישה "קשישה" כבת 18-או 19 שנה, ולא נערה בת 14 או 15, הרי שהוא נולד לבחורה בריאה וחזקה, שהגיעה לבגרות גופנית מלאה. ושלוש השנים שנוספו לה, הן מאד מאד משמעותיות בהתפתחותה של נערה.
מנקודת מבט ארצית , חנה בגיל 18 היתה במצב גופני אידיאלי ללדת ילדים. ואכן לאחר שנולד שמואל, היא ילדה במזל טוב עוד חמישה ילדים (שמואל א' ב, כא), וחוץ מלאה ורעומה, היא האישה הפורייה ביותר הנזכרת בתנ"ך.
נסכם את הסיבוב שעשינו בפרק זה.
התמקדנו כאן בשני עניינים שזורים אור על החברה השבטית שחייתה בארץ ישראל בתקופה שקדמה למלוכה.
העניין הראשון שאליו התייחסנו היה השינוי בדרכי הפולחן שהתחוללו בחברה, שחדלה להיות נודדת, והפכה חברה של איכרים שישבו דרך קבע במקום אחד. ראינו שלמעבר מחיי נדודים לחיי קבע, הייתה השפעה מיידית על חיי הדת והפולחן שלה.
דיברנו גם על הפולחן האינטימי, שבקצה הראשון שלו הוא העיד על הקשר הישיר שחש המאמין כלפי אלוהיו. פולחן צנוע שהתקיים על גבי מזבח אבנים שנערם לצידי הדרך, וננטש מייד לאחר מכן . בקצה האחרון שלו, זה שמתקיים בימינו, הפולחן נערך בהיכלות מפוארים ועצומי מידות, מנהלים אותו רבנים וכמרים שמאמינים שהשמלות המגוכחות שלובשים, שמקושטות בחוטי כסף וזהב , מעניינות את אלוהים ומוסיפות להם קדושה כלשהי.
הנושא העיקרי שבו עסקנו התמקד במשפחתו של אלקנה. משפחה שבה נשבר הקוד שקבע את מקומה של האישה שחייתה בבית שבו הגבר היה נשוי לשתי נשים. האחת פורייה ומבוגרת. והשנייה צעירה שהתקשה להרות.
לדעתי, צריך לקחת בחשבון גם את האפשרות ההפוכה, שלפיה שום קוד לא נשבר. ומה שראינו בבית אלקנה, היה המצב שהתקיים בבתים רבים, שבהם לא רק האישה העקרה הייתה קורבן להשפלה, אלא גם האישה המבוגרת, שלאחר שילדה בנים ובנות, היא סיימה את תפקידה והפכה שקופה בעיני בעלה.
אני מבקשת לחתום פרק זה במילים הבאות: אמהותינו הקדומות נתפסות אצל רבים מאיתנו באור רומנטי. האמת היא שהן היו פועלות קו ייצור במפעל הגדול הנקרא לידת ילדים, והמפעל הזה גבה את חייהן בטרם עת. ולאישה שלא הצליחה לייצר ילדים משום שנישאה בגיל צעיר מדי, ולאישה שחדלה לייצר ילדים, לא היה מקום בחברה שחיתה על סף שרידותה ועל סף כיליונה.
קרדיטים
קרדיט
את אות הפתיחה היפיפה של התכנית, כמו גם את המוטיב המוסיקאלי, כתבה והלחינה השחקנית אורנה כץ.
כמו תמיד אני מבקשת להזכיר את הספר שלי: התנ"ך היה באמת.
הספר שם את סיפורי התנ"ך בקונטקסט ההיסטורי, המשפטי, הסוציאלי והכלכלי של החברה שחייתה בישראל בתקופת התנ"ך.
הספר תורגם לאנגלית ונמכר באמזון תחת השם: DAILY LIFE IN BIBLICAL TIMES
את שני הספרים ניתן לרכוש במחיר מלא דרך הרשתות, ובהנחה משמעותית ישירות אצלי.
כמו תמיד, אני מבקשת להזכיר הפודקאסט דברי הימים, שאותו מוביל ד"ר אילן אבקסיס. אילן הוא ד"ר לתנ"ך והתמחה בהיסטוריה ובארכיאולוגיה של התנ"ך והמזרח הקדום.
לאחרונה, אילן ודני הרמן החלו משדרים תכניות שעוסקות בעלייתו של ישו על הבמה ההיסטורית ועל הנצרות הקדומה – מדובר בפרויקט חשוב ומשובח, שאני ממליצה להקשיב לו.
וכרגיל, אי אפשר שלא להזכיר את אחותנו, את ד"ר תמר עילם גינדין, ואת הפודקאסט "אירניום מועשר", שפותח בפני כולנו צוהר חשוב כל אירן של ימינו ושל העבר הרחוק.
ועד כאן שלום שלום.
