38: דוד המלך אצל אכיש הפלישתי

ביום לא בהיר אחד, וללא כל הכנה, נפלה המלוכה על ראשו של שאול ומוטטה אותו מבפנים, והוא נכנס ללופ אין סופי של מרדף אחרי דוד. לופ שחוליו לא נתן לו לעצור. ודוד שברח מפניו ממקום מסתור אחד לשני, הבין שהדרך היחידה הפסיק את שנות המנוסה, היא למצוא מחסה אצל הפלישתים שהיו אויביו הגדולים של שאול. ואכן אכיש הפלישתי שהיה מלך גת, נתן לדוד ולאנשיו את צקלג לשבת בה.

הפרק שלפנינו הוא סיפור נוסף על שנות המנוסה של דור. והדגש שעולה מסיפורו הוא ששנות המנוסה לא מוטטו את דוד מבפנים, כי אם בנו אותו. בהדרגה התקבצו סביבו אנשים והוא הפך להם מנהיג. בהדרגה התפתחה אצלו חשיבה צבאית "מחוץ לקופסא", שלא הייתה מוכרת בישראל עד כה, שהייתה מלווה בתובנות דיפלומטיות. דוד, בניגוד לשאול, הגיע למלוכה כאיש בוגר, מוכן ובשל לשאת בעול שציפה לו.

שאלה נוספת שהקדשתי לה מקום בפרק זה, היא האם דוד שהצטרף לאכיש הפלישתי, בגד בשאול? כן, או לא? התשובה שמבוססת על המשפט הקדום, מצויה בפרק זה.

הורד MP3 של פרק זה

תמליל הפרק

פרק 10
דוד אצל אכיש הפלישתי
מלך גת הפלישתי

שלום לכל המאזינים, ותודה שאתם מצטרפים לפרק העשירי בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.

מבחינה עניינית, הפרק שעליו דיברנו בפעם הקודמת וזה שעליו נדבר עכשיו, שייכים לסיפור אחד גדול. העניינים המסופרים בהם התרחשו בעיצומם של הימים שבהם נמלט דוד מפני שאול, שהוסיף לרדוף אחריו במטרה להוציאו להורג.

וזה הרקע לדברינו

             כזכור, דוד ברח מבית שאול שבשבט בנימין, שמצפון לירושלים, לכיוון דרום. לאזורים הצחיחים של הארץ, שהאוכלוסייה שחייתה בהם  הייתה דלילה, ושבשל מיקומה הגיאוגרפי, ושם מצא מסתור.

 דיברנו על כך ששנות הבריחה מפני שאול, עיצבו וגיבשו את אישיותו המיוחדת של דוד. ולמרות שהיה איש צעיר מאד וחסר כל, שירד אל התחתית החברתית, בפועל הוא נסק מעלה – ואנחנו נראה את זה גם בפרק הזה.

             אנשים שנפלטו כמותו מהחברה, חברו אליו וראו בו מנהיג, ודוד הקים מהם קבוצת השתייכות חדשה, מעין תת-שבט, שליווה אותו לאורך שנים ארוכות.

            ועוד דבר שבו התמקדנו, ושאותו אנחנו תמיד מציפים כלפי מעלה, הוא הקונטקסט ההיסטורי של הימים שעליהם אנחנו מדברים.

בסביבות שנת 1.000 לפנה"ס, שהם הימים שבהם חיו כל גיבורי ספר שמואל, החברה הישראלית הייתה עדיין חברה שבטית. והעובדה ששאול נקרא מלך, ועוד מעט גם דוד ייקרא מלך, לא שינתה את המבנה המסורתי של החברה בישראל.

             והחולשה הגדולה של חברה שמפולגת לשבטים ולמשפחות, שבה כל שבט חי לעצמו, ומגן בכוחות עצמו על שטח מגוריו, היא שהשבט הבודד איננו מסוגל להתמודד עם אויב חזק ממנו.

וכעובדה, הפלישתים ניצלו את הפיצול החברתי בישראל, וחדרו בכוח רב לפנים הארץ ותקפו את היישובים הישראלים , וכמותם עשו גם שבטי המדבר. השוסים. במיוחד בימי איסוף התוצרת החקלאית, התנפלו אותם בוזזים על יישובי הקבע וגילחו את האיכרים מכל רכושם, עד שלא נותרה להם כל מחייה – וכל מה שצריך עכשיו לעשות הוא להתבונן במפת ארץ ישראל, ולהבין לבד שהמשקים שקמו בדרום הארץ,  באזור שאליו נמלטו דוד ואנשיו, היו הראשונים לספוג את מכת שבטי המדבר.

פרשת נבל הכרמלי שעליה דיברנו בפרק הקודם, הצליבה בין שני עניינים. בין נבל הכרמלי שחי באזור ספר המדבר, ושעל כן היה מועד לפורענות מידי שוסי המדבר, לבין דוד ואנשיו שהגיעו לשם בימים שבהם נמלטו מפני שאול .

             ומכיוון שאנחנו מדברים על ימים שבהם לא קם בישראל גוף שמירה ששמר על רכושם של המשקים החקלאיים, הרי שבפועל דוד הקדים ב-3.000 שנים את אריק שרון,  והקים את המהדורה ההראשונה של יחידת 101.  

ורק להזכיר,  בשנת 1953 הקים אריק שרון את יחידת 101 שמנתה פחות מ- 50 לוחמים. אנשי היחידה  פעלו כיחידת גרילה או קומנדו, שפעלה נגד המסתננים והפדאיונים שחדרו לארץ מכיוון ירדן ומצרים, במטרה לשדוד ולרצוח את האוכלוסייה הישראלית. אנשי 101, ובראשם אריק שרון ומאיר הר ציון,  פעלו בצורה אפקטיבית ביותר, אם כי מעוררת מחלוקת, נגד אותם מסתננים, והנה במרחק של 3.000 שנים, מתברר שהאמת היא שאריק אריק שרון  הלך בעקבותיו  של דוד – אני בטוחה שלו  אריק שרון היה עדיין בחיים, הוא היה שמח לשמוע את הדברים האלה.

הסיפור שבו נתמקד היום מסופר בפרק כז שבספר שמואל, והוא עוסק בימים שבהם דוד ואנשיו מצאו מחסה אצל אכיש מלך גת, שהיה איש פלשתי – ומכאן שהיה אחד מאוייביו הגדולים של שאול.

והדברים האלה מחזירים אותנו מעט אחורנית, אל אחד מלילות המדבר.

לילה שבו דוד ואנשיו התבוננו על שאול וחייליו שנרדמו באין מפריע (על כך מסופר ועל כך דיברנו בפרק השמיני בסדרה זו).

             דוד ואבישי התגנבו בלאט אל מחנה הישנים ולקחו את חניתו המפורסמת של המלך ואת צפחת המים שלו – ונסוגו.  

             הפגישה הלילית הסתיימה בכך שדוד העיר את מחנה הישנים. ושאול, שמעת לעת התרומם מעם חוליו וחזר למציאות, הבין ברגע אומלל אחד שהמרדף האובססיבי אחרי דוד השתלט על כל חייו. שאול  פרץ בבכי מר והשמיע דברי חרטה ונשבע שיפסיק את המרדף – אך לשווא. החולי ששלח אותו לחפש את דוד בכל מקום שנמצא, היה חזק ממנו.

והפעם , סוף סוף גם דוד הבין ששאול לעולם לא יפסיק  לרדוף אחריו. ושעליו למצוא דרך לשים קץ לשנות המנוסה. ציטוט קצר מפרק כז שחתם את פגישתם האחרונה של השניים:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ : עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל; אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים , וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל,  וְנִמְלַטְתִּי  מִיָּדוֹ.   וַיָּקָם דָּוִד  וַיַּעֲבֹר הוּא  וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ:  אֶל אָכִישׁ בֶּן מָעוֹךְ  מֶלֶךְ גַּת.   וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו , אִישׁ וּבֵיתוֹ… וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל  כִּי בָרַח דָּוִד גַּת; וְלֹא יָסַף עוֹד  לְבַקְשׁוֹ.

לפני שנדבר על הימים שבהם עשו דוד ואנשיו אצל אכיש יש לומר כמה מילים על הפלישתים.

בפרקים רבים דיברנו על כך שבסביבות שנת 1200 לפנה"ס, בני ישראל הגיעו לארץ ישראל , לאחר שחצו את מדבר סיני – וזה כמובן סיפור יציאת מצרים המפורסם.  במקביל, במקביל, בעיצומם של אותם ימים, הפלישתים הגיעו לכאן דרך קו החוף של ים תיכון, שמחבר בין מצרים לבין ישראל. ובנקודת הזמן שבו עומד סיפורנו, שתי הקבוצות חיו בארץ הזו כ-200 שנים. בחלק מהשנים הן חיו בשלום, בחלק מהשנים נלחמו אלה באלה.

             נראה שהפער המשמעותי ביותר בין הפלשתים לבין בני ישראל היה בצורת הארגון החברתי. 

             בעוד ששבטי ישראל התפזרו בכל רחבי הארץ והקימו יישובים

זעירים שנמצאו במרחק גדול זה מזה ; הפלשתים התיישבו, לפחות בתחילה, בחמישה מרכזים, שנמצאו באזור חבל לכיש ודרום שפלת יהודה. הכוונה  לעזה, אשקלון ואשדוד, וכן לעקרון (שממזרח לרחובות) וגת, שהזיהוי הגיאוגרפי שלה לא לגמרי וודאי, שגם היא שכנה באזור חבל לכיש ונחשבה לבירת המחוז).

             ההתיישבות של הפלישתים בערי החוף של הארץ, מובנת מאליה. שכן הם היו יורדי ים שקיימו קשרי מסחר עם הארצות השוכנות לאורך החוף של ים תיכון. אך ההתיישבות בעקרון ובגת, מעידה על מגמה נוספת, שלפיה הפלישתים עברו גם לצורת התיישבות חקלאית, ולכן הם חדרו גם לפנים הארץ.

מגמה זו כנראה הלכה והתרחבה, משום שכל הסיפורים המיוחסים להם מגלים שהם תמיד התקדמו לכיוון מרכז הארץ וצפונה. לכיוון האזורים העשירים במים ובשטחים המתאימים לחקלאות. ועל הדרך  הם התנפלו על היישובים הישראלים שחיו באזורים שעליהם ביקשו להשתלט, במטרה לגרשם ולתפוס את מקומם.  ולחיזוק הנחה זו אנו מוצאים שישובים פלשתיים  הוקמו גם במרכז הארץ.

             נקודה נוספת שאותה חשוב מאד להדגיש, היא שבניגוד לבני ישראל, הפלישתים לא התפזרו לכל עבר. כפי שאמרנו, הם התיישבו בחמש ערים מרכזיות, שפעלו והתנהלו במתכונת של ערי צבא, ובראש כל אחת מהן עמד סרן, שהיה מפקד העיר. ומכיוון שחמשת סרני הפלישתים שיתפו פעולה ביניהם, ביחד הם היו חזקים בהרבה מהיישובים הישראלים, שהיו מפוזרים  ושלא הייתה להם הנהגה משותפת. (ועל היתרונות הנוספים שהיו להם דיברנו בעבר ונדבר בפרק הבא).

ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, נחזור ליום שבו החליט דוד לבקש מחסה אצל אכיש הפלישתי שנקרא מלך גת, משום שגת נחשבה לבירת המחוז.  אכיש נעתר לבקשתו, אלא שדוד הבין שהישיבה בגת, איננה טובה לו.  והוא ביקש להתרחק ולשבת באחת מערי השדה שלה. וכך אמר:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ  : אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, יִתְּנוּ לִי מָקוֹם בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה  וְאֵשְׁבָה שָּׁם; וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ בְּעִיר הַמַּמְלָכָה  עִמָּךְ.   וַיִּתֶּן לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא  אֶת צִקְלָג . וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים  אֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים,  יָמִים  וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים

בלשון התנך, ימים וארבעה חודשים הם 16 חודשים.

 מכיוון שצקלג שכנה כ-20 ק"מ מצפון מערב לבאר שבע, ברור שגם שאר היישובים הפלישתיים שנמצאו בסמיכות לה, היו הראשונים שעליהם התנפלו שבטי המדבר, שבוודאי לא היה אכפת להם אם הם בוזזים  משק פלשתי, או ישראלי.

וכאשר אנחנו שואלים איזה אינטרס היה לאכיש, לתת לדוד ולאנשיו לשבת בצקלג, התשובה מתבררת מהמשך הסיפור.

במהלך אותה תקופה, הם  עשו בדיוק את מה שעשו בימים שבהם שמרו על עדריו של נבל.

הם  שמרו על המשקים של הפלישתים ורדפו אחר שבטי המדבר והכו בהם ללא רחם –  ואת הדברים האלה אומר התנך בלשון ברורה:  

וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו  וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי, וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי (אלה שבטי המדבר. שהעמלקים היו הגדולים והחזקים שבהם)  כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ  אֲשֶׁר מֵעוֹלָם  בּוֹאֲךָ שׁוּרָה  וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם. (כי הם, שבטי המדבר שיושבים מאז ומעולם באזור במדבר. מדבר שור נמצא בדרך למצרים).

…. וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ  וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה; וְלָקַח צֹאן וּבָקָר, וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים,  וּבְגָדִים,  וַיָּשָׁב  וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ (=חזר לאכיש).

 יחידה 101 כבר אמרנו ???

עכשיו צריך לשים לב לשתי נקודות מעניינות .

האחת היא שדוד שרדף אחרי שבטי המדבר, הביא לאכיש את השלל שבזזו. הוא עשה כן משום שאכיש היה מפקד המחוז.  ולכן, לפי הנוהג הקדום השלל ששוחרר מידי שוסי המדבר השתייך לו (וקרוב לוודאי שגם דוד ואנשיו נהנו מחלק ממנו).

             הדבר השני שיש לשים לב אליו הוא  שהכתוב קובע במילים ברורות שדוד ואנשיו דלקו אחר שבטי המדבר והכו בהם. אלא שבבוא דוד לאכיש, הוא אמר שהשלל שהביא, היה של המשקים הישראליים, שחיו בסמיכות ליישובים הפלישתיים. בשטח שהשתייך לשבט יהודה, הוא שבטו של דוד.  ציטוט קצר ומקוצר  שאומר בדיוק את הדברים האלה:

 וַיֹּאמֶר אָכִישׁ  אַל פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם (=על מי פשטתם היום) וַיֹּאמֶר דָּוִד : עַל נֶגֶב יְהוּדָה (בנגב יהודה חיו ישובי שבט יהודה) וְעַל נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי, וְאֶל נֶגֶב  הַקֵּינִי (הירחמלאיים והקיינים היו חמולות שחיו בתחום שבט יהודה)    וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד  לְהָבִיא גַת…..(=להביא לאכיש). כֹּה עָשָׂה דָוִד  …  כָּל הַיָּמִים  אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים.   וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ  בְּדָוִד לֵאמֹר:  הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל  וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם.

במילים פשוטות, למרות שדוד הכה את שבטי המדבר, לאכיש הוא סיפר שהכה את היישובים הישראליים, ושהשלל שהביא, נלקח מהם. המעשייה הזו כמובן שימחה את אכיש. משום שעתה, כך סבר, הוא הרוויח פעמיים. דוד גם שמר על המשקים הפלשתיים, וגם לאחר שבגד באנשי שבט יהודה, לא הייתה לו דרך חזרה, והוא היה בחזקת שפוט שלו. ולכן אמר: הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ (דוד כמובן) בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל,  וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם.

             השאלה מדוע סיפר דוד דבר לא נכון, שעומד בניגוד לדברים: וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו  וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי, וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי  לא מקבלת תשובה מהכתוב. 

             לדעתי הוא עשה כן משום שבכך הפחית את הלחץ הפלישתי מעל היישובים הישראלים , שחיו בסמיכות מקום ליישובים הפלישתיים. 

תפנית

פרק כז  מספר על הימים שבהם עשו דוד ואנשיו בצקלג. במהלך הזמן הזה  הצטרפו אליהם נשים , ונולדו להם ילדים – ואז, מחבר הסיפור עוצר ועושה תפנית חדה וחוזר לשאול ומספר על הערב האחרון בחייו, שבו הגיע לבעלת האוב וביקש ממנה להעלות את רוחו של שמואל מעולם המתים– ופרשה זו שעליה מסופר בפרק כח, תעמוד במרכז הפרק הבא שעליו נדבר.

כרגע, לצורך המשך דברינו, אנחנו קופצים מפרק כז לפרק כט, שמספר שחמשת צבאות הפלישתים, שבראשם עמדו הסרנים, נאספו באפק, שליד ראש העין.

המטרה שלהם הייתה לעלות צפונה, ולכבוש את הר הגלבוע, את עמק בית שאן, ואת עמק חרוד ומעיינותיו, ועמק יזרעאל הפורה. 

במילים אחרות, סרני הפלישתים שאפו לתפוס אחיזה בחלקים הפוריים של הארץ, וכנראה להשתלט גם על הגלבוע שהיווה נקודת תצפית אסטרטגית – וכבר אמרנו קודם, שכיוון ההתקדמות שלהם היה תמיד צפונה, לאזורים הפוריים של הארץ.

לדברי הכתוב, דוד ואנשיו הצטרפו לצבא של אכיש, ויחד איתם הגיעו אל מקום הכינוס של הצבא הפלשתי באפק, שממנו הם התקדמו לכיוון הגלבוע – ואל המלחמה שבה ייספו שאול ושלושת בניו.

והטענה שההצטרפות של דוד לצבאו של אכיש הייתה מעשה בגידה בשאול, נשמעה יותר מפעם אחת –

אך האם באמת בגד דוד בשאול?

התשובה, היא לא, כמובן – וגם את זה צריך להסביר.

ראשית, הסיפור שלנו מתרחש בימים שבהם החברה הישראלית הייתה מפולגת לשבטים, שהדבר הבולט בה היה נאמנות לשבט והעדר מוחלט תודעה לאומית. וכבר אמרנו שהעובדה ששאול, ובעקבותיו דוד נקראו מלכים, לא שינתה את המבנה הבסיסי של החברה.  ולכן מלכתחילה הנאמנות של דוד הייתה לשבט יהודה, ולא לשאול בן שבט בנימין. וזו כמובן הסיבה שבגללה אכיש כל כך שמח להאמין שדוד בגד באנשי השבט שלו, ושעל כן לא היה לו לאן לשוב.

             שנית, מבחינת המשפט הקדום, דוד ואנשיו נחשבו בני חסות, או וואסלים של אכיש. הם היו כפופים לו ועושי רצונו, ולכן הוא נתן להם לשבת בצקלג. מבחינת המשפט הקדום דוד ואנשיו היו חלק מהכוח הצבאי של אכיש, ולכן היו חייבים להצטרף למלחמותיו. ואם דוד היה מסרב לעשות כן, כי אז נחשב בוגד באכיש, ולא בוגד בשאול, שלו מלכתחילה לא היה חייב דבר,  ושממנו ברח.

ואחרי שהבהרנו נקודה זו, נחזור ליום שבו הצטרפו דוד ואנשיו לכוח הפלישתי שנאסף באפק, במטרה לעלות צפונה, לכיוון הגלבוע.

             כאמור, אכיש היה בטוח שדוד שרף את הקשר עם שבט יהודה, ושלכן הוא חייב להיות נאמן לו.  

             אלא שארבעת סרני הפלישתים האחרים היו בדעה שונה,  והם דרשו את סילוקם של דוד ואנשיו.   

             ואכן, החבורה סולקה וכעבור שלושה ימים הם שבו לצקלג – ועיניהם חשכו : העמלקים, הגדולים והחזקים בשבטי המדבר, ניצלו את ימי העדרותם ואת הוואקום שנוצר בהגנה על היישובים,  ופשטו על יישובי הספר ורוקנו אותם מכל רכושם.

וכנקמה בדוד, הם העלו באש את צקלג ולקחו בשבי את נשיהם וילדיהם. ציטוט קצר ומקוצר מפרק ל:

וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו  צִקְלַג,  בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי (=הזמן שלקח להגיע מאפק לצקלג); וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ  אֶל נֶגֶב, וְאֶל צִקְלַג (=אל ישובי הנגב ואל צקלג).  וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג  וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ.   וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ, מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל , …. וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם.   וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר,  וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ; וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם  נִשְׁבּוּ.

לאחר ההלם הראשוני יצאו דוד ואנשיו למרדף אחר הבוזזים. בדרכם, הם פגשו איש מצרי, שהיה עבד של אחד מאנשי הכוח העמלקי, שננטש מאחור משום שחלה. העבד אמר להם את הדברים הבאים:

אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי,  וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה, וְעַל נֶגֶב כָּלֵב, וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ.

בנגב הכרתי שאותו הזכיר העבד, התגוררו משפחות פלישתיות, שהשתייכו לקבוצה אתנית בשם הכרי, או הכרתי.  הכלביים, היו קבוצה שהסתפחה לשבט יהודה ושחיתה בתחום שבט יהודה.

             העבד המצרי הוביל את דוד ואנשיו אל מקום הכינוס של העמלקים, שלא ראו כל צורך להעמיד שמירה, שחגגו על השלל הרב שגזלו מהמשקים החקלאיים.         

דוד נתן להם לחגוג באין מפריע, אך משהגיע הערב, הוא ואנשיו תקפו אותם והשלל הרב ששדדו, נלקח מידם.  

לפי הכתוב ולפי המנהג הקדום, שלל המנצחים השתייך למנהיג, שחילק אותו בין אנשיו. עד כה אכיש נהנה מהשלל, אלא שעכשיו הבוס הגדול נמצא באפק, או שכבר היה בדרכו לכיוון הגלבוע.

ולכן, דוד היה יכול לעשות בשלל הרב כהבנתו – ושוב האישיות המיוחדת שלו, שכל כך מעניין לעקוב אחריה, מזדקרת לנגד עינינו.

מתברר שבמהלך שלושת הימים שבהם עשתה החבורה את הדרך מאפק לצקלג, כמה מלוחמיו של דוד פיגרו מאחור.

יתכן שהתקשו ללכת, אך מדברי הכתוב יתכן שפיגרו , משום  שהם נשאו את המשא של הקבוצה, מה שאפשר לאחרים להתקדם בקצב מהיר. כך או כך, אלה שפיגרו לא השתתפו במערכה נגד העמלקים.

             הלוחמים שכן השתתפו במערכה, הסכימו להשיב להם את נשותיהם ואת ילדיהם אשר נשבו, אך סרבו להתחלק עימם בשלל שנלקח מידי העמלקים – ולזה התנגד דוד שאמר. ציטוט קצר ומקוצר מפרק ל:

יֹּאמֶר דָּוִד: לֹא-תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי…. כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים, יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ.

"הכלים" היו הרכוש של הקבוצה.  ו"היושב על הכלים" היו האנשים ששמרו על הרכוש. ומסיבה זו יתכן שאלה שפיגרו, היו האנשים שהשיבו לצקלג את הציוד של הלוחמים, ולכן הם לא השתתפו במלחמה.

             אותנו מעניין דבר אחר לחלוטין. אותנו מעניינת העובדה שדוד לא הסכים לקפח את חלקם של אלה שלא השתתפו במערכה, ודרש חלוקת שלל  שיוויונית בין כל לוחמיו.  אלמלא עשה כן, הוא היה יוצר קרע בין לוחמיו. הוא היה מקים בתוכם קבוצה עוינת שחשה עצמה מקופחת, וקבוצה שחשה עצמה עליונה – והמעשה שעשה דוד, שמר על שלמות החבורה שהקים, ושמר על הערבות ההדדית שהתקיימה בתוכה.

             אלא שחלוקת השלל התעכבה. וזאת משום שהשלל היה רכושם של האיכרים. הוא היה האוכל והקיום הכי בסיסי שלהם.

צריך לזכור שהאיכרים היו האנשים  שגידלו את הצאן והבקר שסיפק להם ולמשפחותיהם מוצרי חלב ובשר – ועכשיו כיצד יאכילו את ילדיהם?  החמורים והשוורים היו בהמות עבודה ומשא – ואלה היו בהמות יקרות מאד, ובלעדיהם יוכלו האיכרים לחרוש את שדותיהם?

 ודוד שידע שאנשי היישובים שנגזלו נשארו ללא מחייה, החליט להשיב להם חלק מהרכוש שהיה שלהם, שהעמלקים, בוזזי המדבר שדדו.  ציטוט:

יָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג, וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה, לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר:  הִנֵּה לָכֶם 
בְּרָכָה, מִשְּׁלַל אֹיְבֵי יְהוָה.

בהמשך מונה הכתוב את רשימת זקני היישובים שאליהם שלח דוד מהשלל . נציין אחדים בלבד: 

לַאֲשֶׁר בְּבֵית אֵל , וְלַאֲשֶׁר  בְּרָמוֹת נֶגֶב,  וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר…  וְלַאֲשֶׁר  בְּאֶשְׁתְּמֹעַ.  וְלַאֲשֶׁר  בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי (ועוד ועוד)   …  וּלְכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד, הוּא וַאֲנָשָׁיו

מי שעוקב אחר רשימת הזקנים שלהם שלח דוד מהשלל, נוכח לדעת שהם היו ראשי המשפחות משבט יהודה, שאת נאמנותם ואת הכרת תודתם הוא קנה במעשה זה.  

סיכום הפרק

נתחיל לסכם את הדברים שאמרנו. בפרק הקודם דיברנו על פרשת נבל הכרמלי, ובפרק זה על הימים שבהם מצאו דוד ואנשיו מחסה אצל אכיש, המוכתר הפלישתי של הנגב.

 ולמרות שאלה שני סיפורים שונים, הנכון הוא שהם שתי תחנות בסיפור אחד גדול.  ברקע הדברים  שאול הוסיף לרדוף אחרי דוד, והלחץ של של הפלישתים על היישובים הישראלים, נמשך ונמשך – ושודדי המדבר, שדדו וגזלו ללא אפליה מאלה וגם מאלה.  

אך לטעמי, התובנה הכללית שעולה משני הפרקים האחרונים ומאלה שקדמו להם, מתייחסת דווקא לפער העצום שבין שאול לבין דוד. 

             שניהם נולדו למשפחות צנועות. האחד למשפחה משבט בנימין, והשני למשפחה משבט יהודה. האחד היה איכר שחרש את אדמתו, השני היה רועה צאן. 

             ולו החיים של שניהם היו ממשיכים לזרום בנתיב הצפוי, שבו זורמים החיים של מרבית האנשים שחיו בעבר, וחיים בהווה, זה היה ממשיך לחרוש את השדות, וזה היה ממשיך לרעות את הצאן. 

אלא שפה ושם למציאות, או לגורל, או ליד המכוונת מלמעלה, יש תכניות מפתיעות ולא צפויות משל עצמה.

וכך, נסיבות החיים שהתרחשו בחייהם של שני האישים, ולא אמביציה שזרמה אצלם בוורידים, הוליכה אותם למקום שאליו מעולם לא התכוונו להגיע. ואותן נסיבות חיים מפתיעות ולא צפויות, שחררו החוצה את האופי המולד של כל אחד משניהם.

בפרקים הראשונים של הסדרה, שבהם עקבנו אחר סיפורו של שאול, ראינו כיצד המלוכה שנכפתה עליו, מוטטה אותו לגמרי.  הפחד מפני שמואל, שבמקום לסייע למלך הצעיר וחסר הניסיון, הוא רדף אחריו והשפיל וחיבל בכל מה שעשה, בשילוב עם הפחד מפני הפלישתים, שבהם נגזר עליו להילחם – הפחד הזה היה מנת יתר רעילה  וקטלנית, ששאול לא היה מסוגל להתמודד איתה. 

ובהדרגה הוא שקע לתוך עולם חשוך של צללים. שבו רוחות מפלצתיות, מאיימות ומבעיתות תקפו אותו ומשכו אותו מטה מטה, אל תהום שאין לה תחתית. בהדרגה  הפך שאול יותר ויותר מבוהל, ואלים ומסוכן . ועל השבר הסופי בחייו, שמספר על הלילה שבו רכב אל ביתה של בעלת האוב, וביקש ממנה להעלות רוחו של שמואל מעולם המתים, רק כדי לחטוף ממנו עוד זבנג אחרון ונורא, נדבר בפרק הבא.  ושמואל שעלה מעולם המתים, לא אכזב. הוא חבט במלוא עוצמתו בפניו של המלך המבועת, שנפל מלוא קומתו ארצה.

אין ספק שהמרדף אחרי דוד הוא חלק בלתי נפרד מהחבילה שהרכיבה את  אישיותו הכל כך אומללה של שאול.

ביום אחד, ומבלי שדוד יבין מדוע, הוא הפך מטרה לחניתו של שאול. וביום הבא הוא נמלט על נפשו, והוא המשיך להימלט עוד הרבה שנים, שבהן חי ללא כל מסגרת, וללא ההגנה המסורתית של השבט שאליו השתייך.

ודוד, בדומה לשאול, גם הוא היה עלול להפוך קורבן חף מפשע וחסר אונים, לנוכח פני המציאות שנכפתה עליו.

             אלא שדוד לא היה קורבן. זה לא היה האופי שלו. ושום מציאות לא  משכה אותו כלפי מטה.

דוד היה  חתול . הוא תמיד נפל על הרגליים, ניער את האבק שדבק בו והמשיך הלאה. ובסופו של חשבון ארוך, דווקא הקרקע שנשמטה מתחת לרגליו, יצרה הזדמנות לאישיותו המיוחדת להתפתח ולהתבטא. ושנות המנוסה חישלו אותו ובנו אותו.

את  הניצנים לאישיותו המיוחדת, פגשנו ביום שבו התייצב לראשונה בפני שאול מוכה האימה.

מוכה אימה על שום שלפי גרסה אחת, הוא ראה בעיני רוחו כיצד רוחות רעות פורצות מתוך קיר ביתו ומתנפלות עליו.

או שלפי גרסה אחרת, מראהו המבהיל של גוליית, הענק  הפלישתי, הילך אימים עליו ,ועל חייליו.

             דוד שהגיע למקום הכינוס של הצבא בעמק האלה,  זיהה מייד שהענק הפלישתי הוא מסכן, חסר ישע ועלוב שנצלה למוות בתוך שריון נחושת. הוא ניגש לשאול ואמר לו  את הדברים הבאים. ציטוט קצר ומקוצר מפרק יז:

רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן, וּבָא הָאֲרִי ,וְאֶת הַדּוֹב, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.   וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו; וַיָּקָם עָלַי…  וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו…. וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כְּאַחַד מֵהֶם, …. [ו]יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה (שמ"א יז)

קרוב לוודאי שהדברים ששם המחבר בפיו של דוד לא נאמרו מעולם, אך ככה מדבר אדם שנועד לגדולה. אך הדברים האלה מהווים משקל נגד לאופן הרופס שבו שאול הציג את עצמו ביום, שלרוע מזלו, הוא פגש את שמואל:

הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי, מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל,  וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה  מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן; וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי  כַּדָּבָר הַזֶּה.  (פרק ט)

אך גם אם הדברים האלה לא באמת נאמרו,  ברור לגמרי שהם מציגים פרופיל אישיותי שונה לגמרי – וכנראה שזו הייתה כוונת המספר.   

צריך לזכור שדוד לא ברח מפני שאול משום שפחד ממנו. ועוד צריך לזכור שהיו לו הזדמנויות לשים קץ למרדף; הזדמנויות שהוא לא יכול היה לנצלן , משום לאמונתו כל פגיעה בשאול, נחשבה פגיעה באלוהים. והמשמעות המעשית של אמונה זו, לא הותירה ברירה בידו, אלא לברוח לדרום הארץ, לאזורים הצחיחים ודלי האוכלוסייה, ששם היה יכול להסתתר – וזה בדיוק מה שעשה.

             דוד ברח, ותוך כדי מנוסה חברו אליו אנשים נוספים, שמהם הקים קבוצת השתייכות חדשה, שחיזקה אותו ואותם גם יחד.

שנות המנוסה לא אפשרו לדוד ולחבורתו  לתקוע יתד במקום אחד. ומכאן שהשאלה כיצד התכלכלה קבוצה שעברה ממקום למקום, מתבקשת מאליה.

והסיפור שבראשו עומד נבל הכרמלי והסיפור שעליו דיברנו בפרק זה, מספקים את התשובה, ועל הדרך חושפים פן חדש באישיותו של דוד.

             לדוד, כמו לכל בני דורו, לא היה צריך לספר שיישובי הדרום נמצאו בקו הראשון של שבטי הבוזזים שהגיחו מהמדבר, והסבו להם נזקים נוראיים – זו הייתה המציאות שבה חיו – וזו המציאות שבה חיים החקלאיים שחיים בימינו; ושוב צריך לומר תודה רבה לאוזלת ידה של המשטרה ושל משמר הגבול, שהודות למחדל המתמשך של שתי הרשויות האלה, ההשוואה שאני עושה היא כל כך מדויקת ורלוונטית.

אלא שבניגוד לימינו, שבהם אימת בתי המשפט מסרסת את כוחות הביטחון, ומעקרת את החקלאים שלא מסוגלים להגן על עצמם, דוד הקים כוח שמירה שניהל מלחמת חורמה בשוסי המדבר – ומי מבין המאזינים שלנו שחי בעולם של יזמות ושל חשיבה מחוץ לקופסא – קבוצת ההשתייכות שהקים דוד, והרדיפה שלו אחרי שוסי המדבר, היו משהוא שלחלוטין לא היה מוכר בישראל.

ובצדק גמור אמרנו, שדוד, ולא אריק שרון, היה מי שהקים את המהדורה הראשונה של יחידת 101.  הוא היה הראשון שהתמחה בפעולות לחימה, שמאפיינות יחידות קומנדו, או גרילה, שקובעות לעצמן את המטרות, ופועלת למען המדינה שאותה הם משרתים.  מה שעשה דוד לא היה מוכר לפני 3.000 שנים בישראל. והוא נשכח עד שאריק שרון הקים  בשנת 1953 את יחידת 101.

             הקבוצה שהקים דוד מעניינת אותנו מסיבה נוספת. הוא  הנהיג בה אחוות לוחמים ונאמנות של מפקד כלפי אנשיו, שגם היא מאפיינת קבוצות לוחמה קטנות, שבהן המפקד עליון ושווה לאחרון חייליו.  

             אנחנו ראינו את האחווה הזו ביום שבו כמה מאנשיו שחזרו מאפק לצגלק, לא השתתפו במערכה נגד העמלקים.

דיברנו על כך  שהלוחמים לא רצו להתחלק בשלל שלקחו מהעמלקים, עם אחיהם שפיגרו מאחור – ולכך דוד לא הסכים. הוא קבע שהשלל יחולק באופן שווה בין כל אנשיו, ומעשה זה שמר על לכידות הקבוצה שבראשה עמד.  

             אך מעניינת בהרבה הייתה העובדה שחלוקת השלל בין הלוחמים נעשתה רק לאחר שדוד השיב לזקני המשפחות של יהודה חלק מהרכוש שנגזל מהם, מהלך דיפלומטי מבריק שהפך אותם אסירי תודה, וחייבים לו. מהלך שמעיד שדוד החל מקים בריתות ום מחוץ לקבוצת הלוחמים שליוותה אותו.  

הפרטים הקטנים האלה, שנכתבו כמעט בהיסח הדעת וללא שום רצון לצייר בפנינו אדם ששואף להיות מנהיג – וזה עוד יקרה,  מציירות דמות של מנהיג בהתהוותו, בשלבי ההתחלה שלו. מנהיג שמצד אחד היה מוכן להוציא להורג את נבל הכרמלי שביקש לעשוק אותו, ומצד שני תמיד יצר סוגים שונים של בריתות ונאמנויות.  והתכונות המיוחדות האלה, שאותן לא למד מאיש, ושלא היה מי שילמד אותו, היו טבועות בו מלידה. והן יילכו ויתפתחו  וישתכללו בשנות המלכות שהמתינו לו מעבר לפינה. ושנות המלכות היו שנים קשות ומרות מאד. אך הן באו אחרי שנות החניכות שעשה במדבר, ואל המלוכה הוא הגיע בשל ומוכן (במצב שונה לחלוטין משאול) .

ועד כאן להיום, תודה רבה ולהשתמע בפרק הבא שיוקדש למלחמה האחרונה של שאול בפלישתים, ואל חֶשְׁכַת הַלַּיִל, שבו בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה, בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

קרדיטים.

את אות הפתיחה היפיפה של התכנית שלנו, הלחינה ומנגנת השחקנית אורנה כץ.

כרגיל אני מזכירה את הספר שלי, התנך היה באמת. הספר דן בסיפורי המשפחה המפורסמים ביותר בתנך, בדומה וברוח הפודקאסט שלנו. ותמיד תוך הדגשת המציאות שחייבה את אבותינו הקדומים לנהוג בדרך שבה נהגו.

הספר תורגם לאנגלית, ובאמזון הוא זוכה לציון של 4.6 כוכבים, שזה ציון פנטסטי. את הספר בעברית או באנגלית ניתן לרכוש ישירות אצלי במחיר מוזל. ומי שרוצה רעיון למתנה איכותית – ספר הוא תמיד רעיון טוב מאד

ועד כאן שלום שלום ולהשתמע

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.