39: ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב

בלילה האחרון לחייו ביקר שאול אצל בעלת האוב מעין דור וביקש ממנה להעלות את רוחו של שמואל מעולם המתים – ובעלת האוב מילאה את מבוקשו.

בפרק זה שרון ואני עוסקים בעולמם שוקק החיים של נשמות המתים. של הרפאים שהם דמויות ערטילאיות, שהם רוח ללא גוף, ושמקום משכנם הוא העולם שמתחת לפני האדמה – בשאול.

עד כאן מדובר באמונה עממית שלכאורה אין איתה כל בעיה – אלא שיש בעיה. שכן, התנ"ך איננו מכיר בהישארות הנפש לאחר מות הגוף, ולשיטתו במות הגוף מתה הנשמה ואין לה המשך. ואם לא די בכך, הרי שהתנ"ך גוזר להוציא להורג את כל בעלי האוב שעוסקים בהוקוס-פוקוס ומעלים נשמות מתים משאול תחתיות. ולכן, השאלה מה עושה בספרנו סיפור שסותר את עמדת התנ"ך, מתבקשת מאליה – והתשובה לשאלה מחכה למאזינים בפרק שלפנינו.

ליאורה ושרון

הורד MP3 של פרק זה

תמליל הפרק

ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב (שמ"א כח)
פרק 11 בסדרה

שלום לכל המאזינים ותודה שאתם מצטרפים לשרון ואלי לפרק ה-11 בפרויקט המיוחד המוקדש לגיבורים הגדולים שבספר שמואל.

             בפרקים האחרונים בסדרה זו התמקדנו בסיפורים שעסקו בשנות המנוסה של דוד מפני שאול, שבהן מצא מחסה בדרום הארץ, באזור הנגב ומדבר יהודה.

וכאשר אור הזרקור הופנה כלפי דוד, שאול שתפס מקום מרכזי בתחילת הסדרה, נשאר עומד בצל.

זו לא הייתה הבחירה שלנו, זה סדר הדברים שקבע מחבר הספר.

            ועכשיו, הבמה מסתובבת פעם נוספת ובמרכזה, בפעם האחרונה, עומד שאול.  ומאזור הנגב ומדבר יהודה, פונה הבמה לכיוון צפון הארץ. לעמק יזרעאל ולעמק בית שאן, תענך ומגידו – וכמובן אל הגלבוע  שמשקיף מלמעלה על העמקים הפוריים המשתרעים מתחתיו.  והמספר לוקח אותנו אל  "חֶשְׁכַת הַלַּיִל [שבו] בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח, עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה, בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ …."

בחשכת הליל הזה הגיע שאול אל ביתה של בעלת האוב שחייתה בעין דור, וביקש ממנה שתעלה את שמואל מעולם המתים.

וזה סיפור המעשה, וכרגיל בתוספת הרקע ההיסטורי:

הפלישתים, ועל כך דיברנו בפרק הקודם (ובפעמים קודמות), הגיעו לארץ כנען, היא ארץ ישראל, בסביבות שנת 1,200 לפנה"ס. תחילה הם התיישבו  בדרום הארץ, בחבל לכיש, בדרום שפלת יהודה, בנגב, ובערי החוף : עזה, אשקלון ואשדוד. אך בחלוף   כ-200 שנים, שמביאות אותנו לעיצומם של הימים שבהם עומד סיפורנו (סביבות שנת 1.000 לפנה"ס), מתברר שהפלישתים התקדמו בהדרגה צפונה, למרכז ולצפון הארץ.

             כיוון התקדמותם מעיד שהם ביקשו להשתלט על האזורים הפוריים של הארץ, שבהשוואה לחלקה הדרומי הם עשירים במים ובשטחים המתאימים לחקלאות ולמרעה. ועל דרך התקדמותם תקפו הפלישתים את היישובים הישראליים שחיו במקומות שעליהם ביקשו להשתלט – ומי שעוקב אחר סיפור מלחמותיהם, יווכח בנקל  במגמה זו.

פרק כח שבספר שמואל, שעומד במרכז הפרק שלפנינו, מספר שהכוח הפלישתי, שהיה מורכב מחמישה גדודים, התכנס באפק שליד ראש העין שבמרכז הארץ.

מטרת הכוח הייתה  להגיע צפונה,  לכיוון העמקים הפרושים מתחת לגלבוע.  וכדי לבלום אותם, שאול והצבא שלו נערכו על רכס הגלבוע.

ובלילה שלפני פרוץ המלחמה, ולפני שלוחמי שני הצבאות היריבים רצו אלה לקראת אלה והתנפלו והרגו אלה באלה, השקיף שאול מטה, על האורות שריצדו ממחנות הצבא הפלישתי.

            ואז אחד מהתקפי האימה שאותה חווה בעבר כל כך הרבה פעמים, התנפל עליו פעם נוספת. והמלך שנגזר עליו להתמודד עם דמויות חלולות של רוחות רפאים, של צללי אנשים מתים שלנשמתם לא נמצאה מנוח, ראה עתה המוני לוחמים פלישתיים אוחזים חניתות המכווונות אל חזהו.

והמלך  המבועת שנאלץ לעמוד בראש המלחמה באוייב שהיה הרבה יותר חזק, מצוייד ומיומן מהצבא שהקים, פנה לאלוהים והתחנן שיענה לו.

             זו לא הייתה שעה הירואית של מצביא שניצבללא חת לנוכח המלחמה ונוסך אומץ בלב לוחמיו. זו הייתה שעת שפל. שעה של מורא גדול ושל תחינה לאלוהים שייסייע בידו.

             וכדי לשכנע את האל שבו האמין בלב תמים לענות לו, נקט שאול בכל האמצעים שהכיר.   אבל אלוהים שמעולם לא ענה לו ומעולם לא עמד לצידו, לא ענה לו גם בלילה הזה. ציטוט קצר ומקוצר מפרק כח:

 וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים  וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם (גבעת המורה של ימינו). וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל  וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ.   

וַיַּרְא (=ראה, התבונן) שָׁאוּל  אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים; וַיִּרָא,  וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד.  וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוָה,  וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה.  גַּם בַּחֲלֹמוֹת, גַּם בָּאוּרִים , גַּם בַּנְּבִיאִם.

נסביר את הפסוק שקראנו.

             לפי התנך, ישנן מספר צורות שבהן נגלה אלוהים לגיבורים נבחרים מבני ישראל, שהם הנביאים:  בדיבור ישיר  או במראות שהופיעו בחזון או בחלום. והחלום-חזון הוא לא חלום רגיל שכל אחד חווה במהלך השינה, כי אם סוג של חוויה שבה מתנתקת התודעה של הגיבור מההוויה הארצית, והיא נוסקת מעלה מעלה ונכנסת לספירה האלוהית.

וברגע שהתודעה של הנביא מתחברת עם הספירה האלוהית, הוא רואה מראות ושומע קולות, שאיש מלבדו איננו רואה ואיננו שומע.

             ואם לפני רגע אמרנו שאלוהים מעולם לא נגלה לשאול, הרי שעתה צריך לתקן את דברינו. אלוהים כן נגלה לשאול. כאשר התודעה של שאול ניתקה מההוויה הארצית ונכנסה לספירה האלוהית, אלוהים הפציץ אותו במטחים של דמויות מבעיתות, מפלצתיות, שאיש מלבדו, מלבד שאול, לא ראה אותן. והדמויות האלה תקפו אותו וריסקו אותו מבפנים. ציטוט קצר ומקוצר מפרק טז, שאומר דברים אלה בצורה מפורשת:

וְרוּחַ יְהוָה סָרָה  מֵעִם שָׁאוּל; וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה  מֵאֵת יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל  אֵלָיו:  הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה,  מְבַעִתֶּךָ

יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ,  עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ , יְבַקְשׁוּ  אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר; וְהָיָה  בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה,  וְנִגֵּן בְּיָדוֹ  וְטוֹב לָךְ.  ….. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל  אֶל יִשַׁי לֵאמֹר:  יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי  כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי.   וְהָיָה  בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל , וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר  וְנִגֵּן בְּיָדוֹ; וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ,  וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה.

האורים והתומים שאליהם פנה שאול  בציטוט הראשון שקראנו, היו לפי המסורת, אבני חושן שהוצמדו לבגד שלבש הכוהן הגדול. באמצעות הבהוב שבקע מהאבנים, הבחין הכהן אם התשובה שקיבל מאלוהים היא חיובית, או שלילית.  (והערה בסוגריים: האמת היא שאף אחד לא יודע מה הם האורים והתומים, וזה גם ממש לא חשוב לענייננו). מבחינתנו, הם היו אמצעי פנייה לגיטימי לאלוהים, ושאול ניסה גם את הדרך הזו –  אבל לאלוהים שנטש אותו כבר לפני שנים רבות, לא הייתה שום כוונה לענות ולהקל על מצוקתו.

             ובלילה הזה, האחרון בחייו, לא נותרה ברירה בידי המלך אלא לעשות  את מה שהתנך אוסר לחלוטין לעשות, ואת מה שהוא עצמו אסר לעשות: וזה לפנות אל בעלת אוב, שתעלה מעולם המתים את רוחו של שמואל.

והדיבור על בעלת האוב, שולח אותנו הישר למעמקי האדמה, לעולמם שוקק החיים של המתים.  והעיסוק במתים וברוחות המתים, פותח בפנינו צוהר לאמונות עממיות שרווחו בכל ארצות העולם הקדום – אמונות שרווחות באותה מידה גם בימינו  – ואת זה צריך להסביר.      תו מוסיקאלי.

בני העמים הקדומים האמינו שהאלים של בני כל עם ועם, קבעו למן שחר הבריאה ועד לקץ הימים את כל מה שעתיד להתרחש. והזמן שמתקדם משעה לשעה ומיום ליום, הוא כמו רכבת הנוסעת על מסילה, שהפסים שלה מובילים מהתחנה הראשונה אל התחנה האחרונה.  ועל כל פס שגלגלי רכבת הזמן חולפים עליו, מתרחש האירוע שנקבע לו מקדמת דנא.  ומכיוון שהאלים היו אלה שמתחו את המסילה והניחו את הפסים, הרי שכל האירועים שעתידים להתרחש, היו ידועים להם.  

             והאלים, יושבי השמים הנכבדים, תמיד גילו לאנשים בודדים מעט מהסודות המתייחסים לעתיד, שהיו אצורים אצלם בכספות.  

אלא שהאלים לא נידבו מרצונם את הסודות שלהם לבני האדם שנדמו בעיניהם לחגבים המתרוצצים על פני ההארץ. ובכל זאת, מעט מהסודות כן הגיע ארצה, שכן  המכשפים והקוסמים (במצרים הם היו החרטומים, ובדלפי זו הייתה האורקל), היו סוג של האקרים, של פצחנים שידעו כיצד אפשר לפרוץ לכספות של האלים ולשאוב מתוכן את האינפורמציה שביקשו להשיג. בנוסף, המכשפים ידעו כיצד להפעיל את האלים לרצונם ולכפות עליהם לפגוע באוייבים, לשלוח שגעון ומגפות באנשים שנואים, או מזיקים שיאכלו את שדותיהם (ועוד דברים נחמדים מהזן הזה).

הנקודה שחשובה להמשך דברינו, היא שהמניפולציות שהפעילו המכשפים והקוסמים על האלים, לא הייתה חד-כיוונית : מכיוון הארץ לשמים.  היא הייתה  דו-כיוונית. מכיוון הארץ כלפי מטה, אל מעולם המתים שהשתרע בעולם התחתון שבבטן האדמה.

             שכן, ואת זה חשוב להבהיר אחת ולתמיד:  האדמה שעליה אנחנו מהלכים היא פלטה שטוחה שמסתיימת בקצה האופק, במקום שבו האופק והים מתחברים. ומתחת לפני האדמה של מצרים, של יוון, בבל, יפן סקנדינביה ואירופה וכל מקום אחר, נפרש עולם מקביל,  עמוק וחשוך. והוא עולמם שוקק החיים של המתים.    ומכיוון שהקדמונים האמינו שהמתים קרובים לאלים, הם האמינו שהודות לקרבה זו המתים ידעו את הסודות השמורים אצל האלים, ובהם גם את צפונות העתיד. (והשאלה איך המתים שחיו במעמקי האדמה קיימו קשר עם האלים שחיו בשמים, היא שאלה פרובוקטיבית שנועדה להרגיז ….). עובדה היא שדיירי השאול ידעו מה שקורה על פני האדמה, וידעו מה עתיד להתרחש בעתיד – ואין צורך לשאול שאלות מעצבנות !!!

             ומכיוון ששאול פנה אל בעלת האוב וביקש אותה שתעלה את רוחו של שמואל מעולם המתים, ברור שאותנו לא מעניינים המכשפים שפרצו את הכספות שבשמים, כי אם אלה שידעו כיצד להעלות רוחות מתים שהסתובבו באולמות אשר בשאול, ושאותם מכנה התנך בשם הכולל  : "דֹורֵשׁים אֶל הַמֵּתִים", או באופן ספציפי  בעלי אוֹב ויִדְּעֹנִים, שזה כנראה אותו הדבר – וכשרוח המת שבה לעולם החיים, היא יכלה לספק את המידע שהיה דרוש למי ששילם למכשף תמורת שירותיו המיוחדים. תו מוסיקאלי.

             לפני שנדבר על בעלי האוב שהיו מכשפים, חשוב להדגיש שהתנך מצווה להרוג את כל בעלי המקצועות האלה, ושקיים בספרנו איסור מוחלט להשתמש בשירותיהם. נצטט מספר פסוקים להמחשה, ואח"כ נסביר את סיבת האיסור. בספר ויקרא נאמר:

לֹא יִמָּצֵא בְךָ …. קֹסֵם קְסָמִים,  מְעוֹנֵן (=אדם שמגלה את צפונות העתיד לפי תנועת העננים בשמים)  וּמְנַחֵשׁ (=אדם שמשמיע לחשים, צירופי מילים שלהם כוח מאגי. או אדם שנעזר בנחשים לצורך פעולות מאגיות) וּמְכַשֵּׁף.   … וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי  וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (אלה שהתמחו במה שקורה בעולם התחתון).   כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה  אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם  (הכוונה לעמי כנען שהיו יושבי הארץ הוותיקים) אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים  יִשְׁמָעוּ – וְאַתָּה,  לֹא כֵן.  …   נָבִיא מִקִּרְבְּךָ, מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי,  יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ:  אֵלָיו  תִּשְׁמָעוּן.

ועוד ציטוט קצר מספר ויקרא (כ, כז):

וְאִישׁ, אוֹ אִשָּׁה, כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי, מוֹת יוּמָתוּ; בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם   וספר שמות (כב, יז) מוסיף ואומר : "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה"

ובמילים פשוטות: ההתגלות של אלוהים לגיבור זה או אחר הייתה יוזמה של אלוהים;  או שאלוהים נעתר לפנייתו של הנביא, או של מי שהתפלל אליו. ושיהיה ברור שלמחשב של אלוהים אף האקר ואף מכשף לא היה יכול לפרוץ ולשאוב ממנו אינפורמציה – וכל ניסיון שכזה היה אסור באיסור מוחלט!

             ההיפך המוחלט לדברים אלה התקיים אצל העמים השכנים. אצלם ההתקשרות עם האלים הייתה באמצעות טקסים מיוחדים שביצעו המכשפים והקוסמים (בימינו אלה השמאנים) – והדבר היה לגיטימי לחלוטין.  אלא שלפי התנך מניפולציה על אלוהים אסורה, משום שלא יתכן מכשף יוכל לכפות על אלוהים לגלות לו את צפונות העתיד, לקלל או לברך. לפי התנך אלוהים איננו כפוף לרצונו של אף אדם !     תו מוסיקאלי.

עכשיו נסביר מה הוא אוב ובעל אוב.

            אוב לפי פירוש אחד הוא קבר. אבל לא קבר רגיל, אלא קבר שלצידו נחפר  פיר, או בור עמוק, שהגיע עד לעולם התחתון שמשתרע מתחת לאדמה, הוא עולמם של המתים.  והפתח של הפיר נועד לאפשר לבעל האוב לשלוף את רוח המת החוצה, ולהעלותו לעולם החיים (אחרת איך תצא???) . במילים אחרות, בעל אוב היה מכשף שבבעלותו היה קבר שנועד לתכלית זו. ומכיוון שמדובר במקצוען אמיתי, הוא ידע את הנוסחה הנכונה שבאמצעותה יוכל להגיע אל המת הספציפי שאותו ביקש להעלות בפיר שחפר (הוא ידע לקלוע בול לרוח המת המבוקש, ולא לשלוף מת אקראי שנקלע בדרך).

             פירוש מורכב יותר, שלדעתי נותן תמונה יותר שלמה, אומר שאוב הוא שם אחר, או נלווה, למה שמכונה "זבח מתים" (תה' קו, כח) – ואת העניין הזה שהוא ייחודי לתנך וחיוני להמשך סיפורנו, צריך להסביר.

             התנך איננו מפריד בין הגוף שאותו הוא מכנה בשר, לבין הנפש השוכנת בתוך הגוף, או ליתר דיוק:  בדם. ומחבר ספר ויקרא אומר זאת במילים ברורות:  כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר (=גוף האדם), בַּדָּם הִיא (ויק' יז, יא). על בסיס התפיסה שהנפש היא חלק בלתי נפרד מהבשר, או מהדם,  קובע התנך שורה שלמה של איסורי אכילה, שאומרים דבר אחד: אסור לאכול את הבהמה כל עוד נפשה בבשרה, בדמה. כלומר, לבני ישראל אסור להתנהג  כמו חיות טרף (אריה, נמר זאב), ולטרוף את הצייד בעודו בחיים.

ומחבר ספר בראשית אומר:  אַךְ בָּשָׂר (=גוף הבהמה), בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ. לֹא תֹאכֵלוּ. בר' ט, ד. ומחבר ספר דברים חוזר על אותו עיקרון:  כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דב' יב, כג).

אותנו לא מעניינים דיני הקורבנות שנגזרים מהאמונה שלפיה הנשמה זורמת במחזור הדם שבגוף הבהמה.   

לנו חשובה הקביעה המצמצמת שמתייחסת לאדם:  שלפיה נפש האדם היא חלק מהבשר או מהגוף שלו, וכמו הדם היא זורמת בעורקיו. וכאשר האדם מת, מחזור הדם נעצר ואז גם נפשו מתה ואין לה כל המשך.

ואכן, שום פיר לא נחצב כדי להעלות את נשמותיהם של האבות והאמהות שנקברו במערת המכפלה. ושום פיר לא נחפר לצד קבר רחל וקבר יוסף. והתנך מציין שמקום קבורתו של משה לא נודע, ואף אחד לא מחפש אחריו עם מקדחות ופטישי אוויר. 

             והטענה שלפי התנך המוות הוא קץ החיים המוחלט של הגוף ושל הנפש, נסמכת על טקסים רבים שמאפשרים לבטא את הכאב הגדול של הפרידה הסופית מהמת, ושלא נותנים שום תקווה להשיבו לחיים.

הכוונה לבכי, קינה ומספד. למשל, בני ישראל ביכו 30 יום על מותם של משה ושל אהרון (במד' כ, כט; דב' לד, ח ועוד).  ; מנהג שאנו מוצאים בתנך ונוהג עד היום הוא קריעת הבגד של האבל (בר' כג, ב ; לז, לד; שמ"א כה, א). ביטוי נוסף לאבל הוא לבישת שק ופיזור עפר על הראש. נוסיף על זה ישיבה על הארץ וצום (שמ"ב יג, לא).  הבאת מזון לאבלים = סעודת הבראה (שנוהגת עד היום אצל היהודים והנוצרים כאחד). 

             ולבסוף, האידיאה המקראית אומרת שאלוהים נמצא בשמים ושהארץ היא הדום רגליו (יש' סו, א), ושהקשר איתו מתקיים אך ורק על פני האדמה. לפי התנך עולם המתים הוא עולם ללא אלוהים. משום שהמת ומקום קבורתו טמא בטומאה החמורה ביותר (במד' יט).  תו מוסיקאלי.

בניגוד מוחלט וקיצוני לעמדת התנך, בני העמים האחרים כן הפרידו בין הגוף לבין הנפש.  הם כן האמינו שיש הישארות לנפש האדם לאחר מות הגוף.  והם האמינו שהנפש שומרת על תבונתה, והיא זוכרת מי הייתה בימים שעדיין הייתה מחוברת לגוף ולחיים שעל פני האדמה. 

             הקדמונים האמינו שלאחר מות הגוף עברה נשמת המת לרשות אלי השאול ושם היא נשפטה על מעשיה בעולם החיים (תפיסת הגמול שבתנך קובעת שאלוהים שופט את בני ישראל  24×7 ובעודם בחיים ולא לאחר מותם).

             ובאמת, המיתוסים שרווחו במצרים מציגים תמונה חיה של הנפש המגיעה לעולם התחתון ומתייצבת בפני 42 שופטים שבראשם עמד אוסיריס (אל השאול ואל החיים) על מעשיה בעולם החיים.

             עולם המתים היווני השתרע מתחת לנהר הגדול המכונה אוקיינוס שהקיף את כל העולם.  לחילופין, הוא נמצא עמוק בבטן האדמה, ועליו שלט הדס, אל השאול, ששפט את המתים. ודברים דומים ניתן למצוא בכל המיתוסים הקדומים, מלבד התנך.

ניתן שתי דוגמאות מקסימות שממחישות את דברינו.

             האפוס שנקרא "עלילות גלגמש" שנכתב בתחום עיראק של ימינו בין שנת 2,500-2,700 לפנה"ס, נחשב לאחת היצירות הקדומות ביותר בתולדות האנושות. האפוס שכתוב כשירה, מספר על גלגמש שהיה מלך עריץ שניחן בכוח פיזי כביר, על אנושי,  שהתעמר בבני עמו.

כדי לרסן את גלגמש, החליטו האלים ליצור יצור חזק שיוכל להתעמת איתו, ולכן הם יצרו אדם-פרא שנקרא אנכידו, שהיה שווה בכוחו לגלגמש. 

כצפוי, שני הפראים נפגשו, ומייד התנפלו זה על זה, ובמהלך השעות שבהן חבטו במלוא כוחם ואכזריותם האחד בשני, קרה דבר מופלא: התפתחה ביניהם חברות נאמנה ואמיצה. וברגע שסיימו את הקרב, שוב לא היה ניתן להפריד בין השניים, שמייד יצאו להרפתקאותיהם.

בסופו של סאגה ארוכה ומפותלת, החליטו האלים להמית את אנכידו – והאפוס מספק לנו תמונות תמונות אחדות מהנוף שלמטה.

אנכידו ששכב גוסס על מיטתו. לפתע חש ביד שאחזה בו, והובילה אותו:

אל הבית אשר באיו לא יצאו,

אל הדרך שנתיבה, לא תשוב.

אל הבית אשר באיו חשוכי אור,

מקום בו עפר לחמם, מאכלם טיט.  ….

ואור לא יראו, בעלטה ישבו

(מתוך: בימים הרחוקים ההם. ש, שפרה ויעקב קליין, לוח שביעי, 193-185).

האודיסיאה

את הדוגמה היפה ביותר שממחישה שהנפש מצויה בדם: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר (הבשר הוא גוף האדם), בַּדָּם הִיא (ויק' יז, יא), ושאם מזרימים דם לנפש מתחולל היפוך של המצב והמת שב לסוג של חיים, אנו מוצאים אצל הומרוס, המשורר היווני שחי במאה ה-8 לפנה"ס.  

             הומרוס כתב שני חיבורים מונומטליים שהגיעו לידינו : האליאדה שמספרת על המלחמה הגדולה בטרויה (שפרצה במטרה להשיב את הלנה היפה שנחטפה ע"י פריס, נסיך טרויה, לבעלה מנלאוס, שאליו כלל לא רצתה לשוב).

             החיבור השני הוא האודיסאה, שמספר על מסעו של אודיסאוס, הגיבור הגדול, שביקש לחזור מהמלחמה בטרויה, לביתו שבאתיקה ולאשתו פנלופה.  

וכדברי ההמשוררת נורית הירש: ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, וכך היה גם עם אודיסאוס שדרכו הביתה ארכה עשר שנים.

             השיר ה-11 מספר שאודיסאוס הגיע לאי של אישה מיוחדת בשם קירקי, או קריקה, שהודיעה לו שעליו להתייעץ עם נביא, בשם Tiresias שיורה לו כיצד להמשיך את מסעו. 

אך היות שבשלב זה של חייו טריסיאס כבר היה מת מזה שנים רבות, נגזר על אוסיסאוס לרדת אל בטן האדמה, ולמצוא בין נשמות המתים את זו של הנביא. וכך אמר אודיסאוס (ציטוט עם הרבה מאד דילוגים מהשיר ה-11):  

בחרבי השנונה בור כריתי (אודיסאוס חפר פיר שמוביל לעולם המתים)… ונסך נסכנו  על סביבו למתים, לרפאים כלהם…. (= נסך = יציקת נוזלים למטרות פולחן, אך כאן מדובר בדם)         

לקחתי הכבשים, שחטתים מעל אותה שוחה, קלחו הדמים השחורים ….נקהלו ובאו נפשות המתים שהלכו לעולמם ….

             אודיסאוס שנודע בעורמתו, לא התכוון לתת מהדם היקר לכל נפשות המתים שריח הדם משך אותם אליו בהמוניהם. הוא המתין  עד אשר הופיע טיריסיאס, שאחז בידו שרביט זהב. אודיסאוס נתן לנביא לשתות מהדם, דבר שהשיב אותו לסוג מסוים של חיים. וכך אמר הנביא לאודיסאוס:

למה זה האומלל (האומלל הוא אודיסאוס) נטשת את אור השמש,

[ו]באת הנה לחזות ברפאים , ובמשכנות היגונים.

סורה לך מהבור… ואשתה מאותם הדמים, והגדתי לך דבר לאמיתו …

ובשתותו הדמים השחורים, נשא אמרתו אלי, התמים, ואמר

והנביא המת גילה לאודיסאוס כיצד להמשיך את דרכו וכאשר סיים לדבר, אבד הכוח שהיה בדם:  [ו]נפשו [של הנביא] שבה למשכנות הדס (=אל השאול), כי גילתה מאת האלים לי חזון.

אך לפני שאודיסאוס טיפס ושב לעולם החיים, הוא עשה מעשה אחרון ונתן לאמו האהובה לשתות מהדם השחור, והיא גילתה לו מה שקרה בביתו בעשר שנות היעדרותו.  ואודיסאוס הוסיף ואמר:

שלוש פעמים פרצתי לחבק הנפש שאהבתי (=הכוונה לאמו); שלוש פעמים התחמקה מבין זרועותי כצל יעוף, כחזיון לילה; ויגדל יגוני בליבי עוד יותר.

תו מוסיקאלי.

הסאגה הגדולה שבה אודיסאוס ממלא תפקיד מרכזי, קושרת יחד את האמונה שיש הישארות לנפש לאחר מות הגוף ושהנפש מצויה בדם. ושאם משקים בדם את הנפש,  המת חוזר לסוג מסוים של חיים, שבהם הוא נראה כחזיון, כגוף חלול ולא גשמי.

             ומי מהמאזינים שלנו שהיה מכור (כמוני) לסדרה הנהדרת של הארי פוטר, יודע שג' קיי' רולינג למדה לימודים קלאסיים, ושהשפעתה של המיתולוגיה היוונית  על ספריה היא עצומה.  ובספריה הוריו המתים של הארי מתייצבים מפעם לפעם לסייע בידו, אך הם רוח והוא לא יכול לגעת בהם.  ורוחות מתים מרחפים בחדר האוכל של הוגוורטס. והכי חשוב, בספר הראשון, וולדרמוט, המכשף הרשע שמת, מוסיף לחיות כצל ללא גוף. והצל התחבר לחלקו האחורי של  הקוסם שלימד כיצד להילחם במאגיה שחורה.  וכדי שוולדרמוט יוסיף להתקיים בעולם שבו המתים לא מתים עד הסוף, הקוסם שאליו התחבר, הרג חד-קרן שאת דמו הוא שתה, דבר שהאריך את חייו של וולדרמוט. תו מוסיקאלי.

אחרי שעשינו סיבוב ארוך בעולמות המתים, הגיע הזמן לחזור לתנך וללילה שבו המלך הנואש הגיע לביתה של בעלת האוב.

             שאול, כך מסופר, הלך בעקבות האיסור החמור שאוסר על בני ישראל

להסתייע באובות. כלומר, במכשפים שבחזקתם היה קבר שפיר עמוק חפור לצידו, שדרכו הם העלו מתים מהשאול. שאול רדף אחריהם והוציא אותם להורג.  

             אך בלילה הזה, השחור משחור, שהאורות היחידים שריצדו לנגד עיניו היו של מחנות הפלישתים שנפרשו למרגלות הגלבוע, שבו כבר חש בחוד חניתות הפלישתים ננעצות בבשרו, שאול היה חייב לדעת מה צופן יום המחרת. הוא היה חייב לדעת מה יהיה גורל הצבא וגורל הממלכה שהיו מונחים על כתפיו השחוחות.  והבדידות של המלך שאלוהים נטש אותו, אך שלח אליו רוחות בעתה,  הכריעה אותו. ובלית ברירה הוא ביקש מאנשיו שימצאו עבורו בעלת אוב, שהתמחתה בהעלאת רוחות מתים מהשאול:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו:  בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב  וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ  וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ (=זו הדרישה אל המתים).   וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו:  הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר.   וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל,  וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים,  וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ , וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר  קָסֳמִי  נָא לִי בָּאוֹב,  וְהַעֲלִי לִי (=מהשאול, כמובן) אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ.   

             והאישה, שידעה שהיא עוסקת בפרקטיקה אסורה, וששאול רדף והוציא להורג מכשפים כמותה, חששה לחייה. אך מכיוון שהמלך התחפש, היא לא זיהתה מי עומד לפניה והשיבה בתמימות לבקשתו:  

 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו : הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל,  אֲשֶׁר הִכְרִית (=השמיד) אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי  מִן הָאָרֶץ (=אלה  שעוסקים בהעלאת רוחות מתים) וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי  לַהֲמִיתֵנִי.   

וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל  בַּיהוָה לֵאמֹר:  חַי יְהוָה  אִם יִקְּרֵךְ עָו‍ֹן בַּדָּבָר הַזֶּה.   וַתֹּאמֶר  הָאִשָּׁה  אֶת מִי  אַעֲלֶה לָּךְ; וַיֹּאמֶר : אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי

התנך לא מגלה איזה כישוף הפעילה בעלת האוב, ואם, בדומה לאודיסיאוס גם היא שחטה בהמה כלשהי ושפכה את דמה לתוך הפיר הצמוד לקבר שהיה בבעלותה (יש להניח שהיא לא קראה :  ברלה, ברלה צא החוצה ….:) . יחד עם זאת ברור שמדובר במקצוענית, משום שהכישוף שביצעה העלה את המת המבוקש:  

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל , וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתָנִי  וְאַתָּה שָׁאוּל.   

ושאול, שבשעה הזו רדיפה אחר מכשפים ובעלי אובות הייתה הדבר האחרון שעניין אותו, השיב לה:

וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי,  כִּי מָה רָאִית; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל : אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ.  

וכדי לוודא שבעלת האוב באמת קלעה בול, ולא העלתה נשמה סתמית שנקרתה בדרך המפרידה בין שני העולמות, אמר שאול:

 וַיֹּאמֶר לָהּ  מַה תָּאֳרוֹ?

 וַתֹּאמֶר : אִישׁ זָקֵן עֹלֶה,  וְהוּא עֹטֶה מְעִיל; וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא  וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ

וכצפוי, שמואל שלא הפסיד בחייו אף  הזדמנות להתנפל על שאול ולהחטיף לו

אגרוף, לא הפסיד גם במותו את ההזדמנות המפתיעה שנקרתה בידו להחטיף למלך האומלל עוד בומבה אחת, איומה ונוראה . וכך אמר:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל  : לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי;

ושאול, שהפחד מפני המחר היה גדול אף יותר מהפחד מפני שמואל, השיב לו שאלוהים לא ענה לו, למרות שפנה אליו באמצעים המותרים לישראל:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל : צַר לִי מְאֹד, וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי,  וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד, גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים, גַּם בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ  לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל  וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי:  וַיהוָה סָר מֵעָלֶיךָ,  וַיְהִי עָרֶךָ (=שונא לך, או אויב לך)…..  וּמָחָר  אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי;  [ו]גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל  יִתֵּן יְהוָה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים. 

וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה,  וַיִּרָא מְאֹד  מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל; גַּם כֹּחַ  לֹא הָיָה בוֹ,  כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם  כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה

הנוקאאוט של כל הזמנים.   כאן לקרוא את השיר של טשרנחובסיק.

נסכם את ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב

סיפור ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב הוא כל כך מוכר, עד שהשאלה מה עושה סיפור שסותר את עמדת התנך שלפיה אין חיים לאחר המוות, כלל לא נשאלת.

שכן, כפי שאמרנו קודם ופעמים רבות בעבר, התפיסה השולטת בתנך היא שהמוות הוא סוף החיים של הגוף והנפש – וזהו.  הכל נגמר.

לא ניתן לעשות מניפולציות על אלוהים ולשאוב ממנו ידע באמצעות שליטה על נפשות המתים.

ובהתאם לקביעה זו, אנחנו לא נמצא בתנך  רמז לכך שלאחר מותם של אברהם, משה, יהושע, הנביאים והשופטים, עלתה נשמתם השמיימה, או ירדה אל השאול, ושבאמצעות הוקוס פוקוס כזה או אחר, מי מהם עלה לסיבוב נוסף בעולם החיים,  כפי שעשה שמואל בסיפורנו. ועובדה זו מחדדת את השאלה: כיצד ניתן להסביר שבתנך מצוי סיפור שעוסק בהעלאת שמואל מעולם המתים?

התשובה לשאלה שהצבנו לוקחת אותנו לסדרת פרקים ששרון ואני הקדשנו לאסופת חיבורים ייחודית ורחבת היקף, שנקראת ה"ספרים החיצונים" (והודות לסדרה זו, רבים מהמאזינים שלנו התוודעו לקיומם של חיבורים אלה).

             בסדרה זו הדגשנו שבעוד שהתנך האליטיסטי הועלה על הכתב בבית המקדש השני שעמד בירושלים, וסופריו היו מחוייבים לאג'נדה תיאולוגית אחת, החיצונים שהועלו על הכתב במקביל, נכתבו ברחבי הארץ.  (ומכיוון שהם לא נכללו בתנך, הם קרויים 'ספרים חיצונים'.)

             הדבר הבולט בחיבורים החיצונים, הוא שאין להם שום אג'נדה שאותה ביקשו כותביהם לקדם, ומסיבה זו כותביהם לא ניסו להסוות את העובדה שאמונות שרווחו בעולם הקדום, רווחו גם בישראל.

             וכך, בעוד שכותבי התנך טשטשו והעלימו את האמונות העוסקות בחיים שלאחר המוות, בספרים החיצונים אין שום ניסיון שכזה.

בחיצונים יש הישארות לנפש המת, שנשפטת לאחר מות הגוף על המעשים שעשתה בימים שבהם חייתה על פני האדמה. ואנו מוצאים בהם  (יובלים) שנפש המת יורדת אל שאול תחתיות, ובחיבורים אחרים היא עולה לשמים.

             ואם שאלנו איך סיפור ביקורו של שאול אצל בעלת אוב שידעה להעלות מתים לעולם החיים חדר לתנך, עלינו לזכור שרק קיר הפריד בין כותבי התנך שפעלו בבית המקדש, לבין הסופרים שכתבו את החיבורים החיצונים.  ומכיוון שאלה ואלה פעלו באותו זמן ועל אותה משבצת גיאוגרפית, אין זה מן הנמנע שהסיפור על ביקורו של שאול אצל בעלת האוב, השתייך במקורו לאסופה החיצונית והוא הזדחל מהחוץ לתוך תנך.  והטענה הזו נסמכת על העובדה, שהאמונה שנשמות מתים מוסיפות לחיות לאחר מות הגוף, מתאימה לחיצונים ולא לתנך. ומכיוון שסיפור ביקורו של שאול אצל  בעלת האוב רלוונטי למחזור סיפורי שאול, אין זה מן הנמנע  שסיפור שהושלך דרך הדלת הראשית, חזר פנימה דרך החלון או דרך ארובת העשן.

             ולסיום,

האמונה שלפיה יש חיים לנפש לאחר מות הגוף רווחה בקרב כל בני העמים הקדומים.  המיתוסים הרבים שעוסקים בגורלה של נשמת המת מעידים שהקדמונים האמינו שנפש המת שמרה על זהותה, ועל המראה שהיה לה בימים שבהם  עדיין הייתה מחוברת לגוף שמת, ונקבר באדמה, והתכלה.

             הם האמינו שלאחר הקבורה נשמת המת עולה לשמים, או שהיא הופכת רוח רפאים: גוף חלול ואוורירי,  שיורד אל העולם התחתון שנפרס מתחת לפני האדמה. ושאם חופרים פיר עמוק שמגיע לבטן האדמה, נשמת המת, שעכשיו היא רוח רפאים, חזיון של מי שהייתה יכולה לטפס ולעלות מעלה. ואכן, שמואל המת שהועלה מעולם המתים, לא חזר כגוף, אלא כרוח רפאים חלולה, ששמרה על הטינה הגדולה לשאול, שאותה טיפחה בכל השנים שבהן עדיין היה בחיים.

             ולסיום, הסיפור שבו עסקנו כאן מעיד, שלמרות ההתנגדות של התנך, האמונה שיש הישארות לנפש רווחה בישראל לפני 3.000 שנים. בתלמוד הבבלי שנכתב לפני כ-1,500 שנים מצויות מעשיות על מתים שיוצאים מקברם בלילות ומסתובבים בבתי הקברות.  

ובישראל של ימינו רבים פונים לקברי צדיקים, בבקשה שנפש הצדיק תפעל למענם אצל אלוהים; שתסייע להם למצוא פרנסה, זיווג טוב או רפואה ממחלה קשה. ולא ניתן להכחיש  שרבים מאיתנו מוצאים נחמה מסוימת באמונה שנשמת אהובי ליבנו שהלכו מעמנו, מצאה מנוחה ושהיא צרורה בצרור החיים.

    עד כאן.

קרדיטים:  את אות הפתיחה היפיפה של התכנית, כתבה, הלחינה ומנגנת השחקנית אורנה כץ – וזו עוד הזדמנות להודות לה שנתנה לנו רשות להשתמש בלחן שכתבה.

אנחנו תמיד אומרים תודה למי שמשתף בפייסבוק שלו את התכניות שלנו – זו עזרה חשובה מאד.

וכתמיד, זו הזדמנות להזכיר את הספר שלי: התנך היה באמת. הספר, כמו התכניות שלנו, בוחן את סיפורי המשפחה שבתנך מנקודת מבט היסטורית, משפטית, חברתית ועוד. הספר תורגם לאנגלית תחת השם : DAILY LIFE IN BIBLICAL TIMES.   למי שמבקש לתת מתנה איכותית לעצמו או לקרובים – הספר  הוא רעיון מצוין. ניתן לרכוש אותו בסטימצקי, או בהנחה משמעותית ישירות אצלי.  אילן אבקס

בעין דור: שאול טשרניחובסקי

וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:

–“פֹּה תָגוּר” – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׂ הִבִּיעַ.

–"אַתְּ בַּעֲלַת הָאוֹב? – “כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי”

–“נָא קָסְמִי בָּאוֹב, צֵל הָרֹאֶה הַרְאִינִי!”

עֲלָטָה… אֵשׁ זְוָעוֹת… בַּפִּנָּה קַלָּחַת,

וּשְׁמוֹת כָּל הַשֵּׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת…

וּכְנָחָשׁ יִתְפַּתֵּל בֵּין עִשְׂבֵי הַבָּשָׁן

יִזְחָלוּ, יִתְאַבְּכוּ כָּל תִּמְרוֹת הֶעָשָׁן.

וּבְמַעְגַּל הַקְּסָמִים, בַּגָּפְרִית מָשׁוּחַ,

שָׁם יַעֲמֹד הַמֶּלֶךְ, לֹא לִבּוֹ יָנוּחַ.

וִיצוּרֵי עֲרָפֶל וּצְלָמִים נִשְׁעָרִים…

אֶגְלֵי הַזֵּעָה עַל לֶחְיוֹ נִגָּרִים.

אַף רוּחוֹ בּוֹ רָפְתָה, גַּם נַפְשׁוֹ דּוֹאָבֶת.

מַה יִמַּס בּוֹ לִבּוֹ וַיִּנָּבֵּא הַמָּוֶת!

וְחַיָּיו בַּמַּחֲזֶה יַּעַבְרוּ, יֶאֱתָיוּ…

“הַנַּח לִי, הַנַּח לִי!” – שְׂפָתָיו יִבְעָיוּ.

עֲלָטָה… אֵשׁ זְוָעוֹת… דִּמְמַת הַשַּׁחַת…

מַעְגַּל הַקְּסָמִים וַעֲשַׁן הַקַּלַּחַת…

וַיִּזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת גֶּבַע וַעֲלוּמָיו,

אֲבִיב חֶלְדּוֹ, טֶרֶם יִקְדָּרוּ עוֹד שָׁמָיו.

וּתְמוּנוֹת מַרְהִיבוֹת עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה:

כַּר נִרְחָב יוֹפִיעַ, וּפָרוֹת תִּרְעֶינָה,

וּתְכֵלֶת רוּם שַׁחַק, גַּם רֵיחוֹת עֲדָנִים.

אֶל תַּחַת צֵל אֵלָה, חָסוֹן כָּאַלּוֹנִים,

שָׁם שָׁלֵו יָנוּחַ הָרוֹעֶה הָעֶלֶם,

וּלְנֶגְדּוֹ יְרַקְּדוּ הַבְּקָרִים בַּתֶּלֶם.

אַךְ שַׁלְוָה וָנֹעַם, אַךְ יִפְעָה וָהֶדֶר…

מַה נָּעֲמוּ צִלְצְלֵי פַעֲמוֹן הָעֵדֶר!

"אָנֹכִי, הַמְּאֻשָּׁר, גַּם בָּרִיא, גַּם רַעֲנָן,

מִי יִתֵּן אוּכָלָה וּכְאָז אֱהִי שַׁאֲנָן!"

וְעַצֶּבֶת נוֹרָאָה סְגוֹר לִבּוֹ לָחָצָה,

וּכְמוֹ שִׁפְעַת-דִּמְעָה אֶל גְּרוֹנוֹ פָּרָצָה,

וּפִתְאֹם – וַיַּרְעֵם קוֹל גָּדוֹל וְחָזָק,

וֶאֱשׁוּן-הָעֲלָטָה הֵאִיר הַבָּזָק.

–אָנֹכִי הָרֹאֶה לַמֶּלֶךְ מְשָׁחֶךָ,

מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר הֵיכָל הוֹשִׁיבֶךָ;

מִמְּחִילּוֹת רִקָּבוֹן עַל מָה הִרְגַּזְתָּנִי

וּלְאַרְצוֹת-הַחַיִּים מָה הֶעֱלִיתָנִי?

–"מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי

וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי;

"כִלִּיתִי כָּל כֹּחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה,

וְאָשְׁרִי בַּבַּיִת כְּבָר הָיָה לִשְׁמָמָה.

"עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת –

הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת.

"אִישׁ-הָאֱלֹהִים! מַה אֵל יַעֲנֵנִי?

כִּי סָר מֵעָלַי – מַה אֶעֱשֶׂה? עֲנֵנִי!

"מַדּוּעַ, הָהּ, מֶלֶךְ עַל עַמְּךָ מְשַׁחְתָּנִי,

מַדּוּעַ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי?

–עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ!

מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ!

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,

וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא,

וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.

– תו מוסיקאלי.

קרדיטים …..


יבש הקיץ בעתו
בהר הגלבוע
נשען שאול על חניתו
בהר הגלבוע
רק נער גר עימו
רק נער מבני עמלק.

יבש וחם, יבש וחם
הקיץ בעמק.
האדמה צבעה פחם
בקיץ בעמק

אולי היה שרב
אולי זו היתה שעת שקיעה
אולי שקיעת זהב
כמו היום באותה השעה.

נפרש העמק לרגליו
בהר הגלבוע
היה הקיץ כמו עכשיו
בהר הגלבוע
מנגד הר תבור
והר החרמון במרחק

כאילו לא עברו שנים
בהר הגלבוע
אותם סלעים  סלעים שחונים
בהר הגלבוע

אולי היה שרב…

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו.