שהיא תערובת משונה בין האפשרי ומה שקורה תמיד, לבין הבלתי אפשרי והאבסורדי.

הפרשה מספרת אודות 'איש הלוי', שהיה בן לאחת ממשפחות הלוויים, שאשתו-פילגשו נאפה בו. משנודע דבר הניאוף ברחה הפילגש לבית אביה, והוא יצא להשיבה.

בדרכם חזרה חנו האיש ואשתו ביישוב בשם 'גבעה' שבתחום שבט בנימין, ושם האישה נאנסה ונרצחה בידי פורעים בני היישוב. בעקבות המעשה המחריד פרצה מלחמת אחים בין כל שבטי ישראל לבין שבט בנימין, שממנו באו האנסים.

הפרשה חושפת בפנינו מרכיבים חברתיים ומשפטיים שהתקיימו בתקופת התנך (שלמרבה הצער מוסיפים להתקיים גם בימינו) שאומרים שדינה של אישה נואפת הוא מוות.

מנקודת מבט היסטורית לו הפרשה הייתה מסתיימת בכך שאיש הלוי הוציא להורג את פילגשו, היא הייתה שומרת על גבולותיה הריאליים – אלא שזה לא מה שקורה.

הפרשה מתרחבת ומספרת על מלחמת אחים שכביכול פרצה בין כל שבטי ישראל לבין שבט בנימין, שנתן מחסה לאנסים – וסיפור המלחמה הוא בלתי אפשרי, הוא גולש לתחום האבסורדי והמגוחך.

אז אם סיפור המלחמה לא היה, ואם ניתן להטיל ספק גדול שגם מעשה האונס הקבוצתי התרחש,  מדוע הסיפור מצוי בתנך?

איזו תכלית ממלאים הפרטים הדמיוניים שהולבשו על פרשת ניאוף, שיתכן שבאמת התרחשה במציאות?

התשובה, כמובן, מצויה בפרק שלפנינו.

המנהגים הקשורים ביום הכיפורים הנוהג בימינו נקבעו לאחר שבית המקדש השני חרב בשנת 70 לספ', ובמאות השנים שבאו לאחר מכן.  למנהגים אלה, זולת הצום והתאריך, אין שום קשר ליום הכיפורים שבספר ויקרא (טז).

ביום הכיפורים שבתנך טיהר הכוהן הגדול את בית המקדש מהטומאה שדבקה בו בשל פשעי ישראל, וגם את בני ישראל מפשעיהם – זו התכלית היחידה של היום הזה, והתנך חוזר ואומר זאת פעמים רבות. אלא שהתכלית הזו מעלה שורה ארוכה של קשיים, שאיתם אנחנו מתמודדים בפרק זה:
*  מה היא טומאה?
*  איך יתכן שהטומאה היא חלק מה-DNA של בני ישראל?
* כיצד פשעים עוברים טרנספורמציה והופכים טומאה?
* פשע שהתבצע במרחק גדול מהמקדש, מגיע למקדש ומטמא אותו?

ועכשיו מגיע "הפאנץ' הגדול": הספרים החיצונים – שהפודקאסט שלנו כל הזמן חוזר אליהם, כופרים בכל מנהגי יום הכיפורים. לשיטתם, אין טומאה בישראל ויום הכיפורים הוא בכלל יום זיכרון!

בשנת 70 לספ' חרב בית המקדש, ולמן אותו יום לא היה מקדש לטהר אותו. הפולחן פסק ומעמד הכוהנים ירד – וזו הייתה שעתם הגדולה והיפה של רבני החצרות, שלא היו אנשי ירושלים והמקדש. רבני החצרות היו אלה שיצרו יהדות אוניברסאלית, שלא מחוברת לירושלים ולמקדש, כי אם יהדות שמחוברת לתנך ולספרים החיצונים. יום הכיפורים שנוהג בימינו הוא מישמש של מסורות שהתקבעו בישראל לאורך 2,400 שנה ויותר, שהתקבעו לאורך הגלגולים והתלאות שעבר העם הזה לאורך הרבות האלה – ועל כך נספר בפרק זה!

(פרק זה מהווה שידרוג לפרק הקודם של הפודקאסט על יום כיפור. הפרק הוקלט מחדש בספטמבר, 2022).

סיפורן של שרה, העקרה המפורסמת ביותר בתנך, ושל הגר, שפחתה החצופה, הוא המשך ישיר למסע הגדול מאור ("אור כשדים") לארץ כנען. בפועל, זו חבילה ספרותית והיסטורית אחת. לפי התנך, מצרים הייתה הנקודה הרחוקה ביותר שאליה הגיעו אברהם ושרה, ובשובם משם, הצטרפה אליהם שפחה בשם הגר.

בפרק זה אנחנו מתמקדים בשלושה עניינים מרכזיים. בראשון אנחנו מציפים כלפי מעלה את עולמה של האישה העקרה שלא מילאה את תפקידה היחיד כלפי בעלה והחברה שבה חייתה:  ללדת ילדים. העניין השני מתייחס לפונדקאות הקדומה וליחסים המשפטיים שהתקיימו בין שרה להגר, ובין אברהם והגר. שרה מסרה את הגר לאברהם לצורך הולדה,  באיזו רשות עשתה כן? מה קיוותה להרוויח מכך? מה קיוו להשיג רחל ולאה שעשו בדיוק כמותה?

העניין השלישי עוסק באיבה שחשה שרה כלפי הגר. הגר הייתה שפחה.  כלומר עבד ממין נקבה ולכן השתייכה לרובד הנמוך ביותר בחברה. משהרתה לאברהם, הרגישה הגר שסדר הדברים בביתו התהפך ושיש ביכולתה ללעוג לשרה על שום עקרותה, וזה גם מה שעשתה – ועל כך היא שילמה מחיר יקר. ובכל זאת, העובדה ששפחה הרה לועגת לגבירתה העקרה, חושפת תמונה עגומה למציאות חסרת רחמים כלפי אישה שלא מילאה את חובתה היחידה כלפי בעלה והחברה שבה חייתה.

בפרק שלפנינו אנחנו עומדים על המכשול התיאולוגי שעומד בבסיס תפיסת הפריון בתנך. התנך קובע משוואה שאומרת שאלוהים גומל לצדיקים בפריון ובשפע גדול, ועל הרשעים הוא גוזר עקרות ועונשים אחרים. והנה המכשלה:  אלוהים בירך פעמים רבות את אברהם בפריון גדול, אך מסיבה כלשהי הוא גזר עקרות ארוכת שנים על שרה אשתו. ואם כך הדבר, כיצד יקיים את הבטחתו לאברהם?

כאשר אנחנו מניחים בצד את הקושי העולה מהמשוואה התיאולוגית, מתבררת הסיבה הארצית, הריאלית, שבגללה שרה לא הצליחה להרות במשך שנים ארוכות. קרוב לוודאי שככל הנערות בנות זמנה גם שרה ניתנה לנישואין כשהייתה בת 21-11, שכן זה היה גיל הנישואין המקובל בעולם הקדום (ולמרבה הצער מתקיים גם היום במדינות נחשלות).  זמן קצר לאחר נישואייה יצאה יחד עם אברהם ובני משפחתה למסע לארץ כנען.

בפרקים 13-12 שיחזרנו את סיפור המסע, ואת המסלול שדרכו עברו ההולכים. חישוב מרחק ההליכה, בחינת תוואי ההליכה ותנאי האקלים ומצאי המזון בכל אחת מהתחנות שדרכן עברו ההולכים, מגלה שהיה זה מסע מפרך שנמשך שנים ארוכות. שרה שיצאה למסע בהיותה נערה, כמעט ילדה, התבגרה בדרכים. בחינת מצאי המזון שעמד לרשותה בכל אחת מהתחנות שעברה, מלמד שסבלה מתת תזונה וממחסור מתמשך. וכפי שקורה אצל אנורקטיות וספורטאיות צעירות ששורפות אנרגייה ככבשן, גם אצלה נעצר המחזור החודשי ולכן לא הצליחה להרות. וכפי שקורה אצל נערות אלה, שיפור משמעותי בסל המזון מחזיר להן את המחזור החודשי והן יכולות להרות – וכך היה גם עם שרה.

סיפורה של שרה הוא סיפור של נערה שהתבגרה בדרכים, שהפכה אישה למודת סבל ומחסור. סיפור של אישה שחייתה על סף השרידות, שהצליחה, בקושי, להשתקם ולהרות. חשוב להדגיש שללא ראיון ארכיאולוגיות לא ניתן לטעון באופן חד-משמעי שסיפור המסע לארץ כנען התרחש בזמן מן הזמנים. אך שיקלול הנתונים שמספק התנך, מלמד שהמסע, והסיפורים הנגזרים מהמסע, כולל סיפור עקרותה של שרה, עוברים את מבחן הייתכנות ההיסטורית.

הפרק שלפנינו חותם את סיפור המעשייה על אודות 72 חכמים שהוזמנו למצרים כדי לתרגם את התורה מעברית ליוונית. ולמרות שמדובר במעשייה, תרגום התנך ליוונית שיצא לדרך בסביבות שנת 300 לפנה"ס, הוא סיפור אמיתי, שמוכר עד היום בשם "תרגום ה-70".

העובדה שהתנך תורגם ליוונית, העלה אצלנו את השאלה לשם מה  היה צורך בתרגום? למי הוא נועד?

בפרק זה אנחנו מדברים על כך שבסביבות שנת 500 לפנה"ס פרצה בישראל, בארץ קטנה, הרוסה ודלת אוכלוסין, סופת טייפון ספרותית. סופה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית – והתרגום ליוונית (ה-70), הוא פלח מתוך אותה סופה. העובדה שאותה אנחנו מדגישים כאן, היא שבימי בית המקדש השני, ה"יהודית" (כך נקראה העברית), הייתה שפה גוססת, מחוברת למכונת הנשמה, לאקמו שעמד בבית המקדש! שכן, היהודים שחיו בישראל ובתפוצות, כלל לא ידעו עברית ולכן היה צורך לתרגם את התנך לשפתם.

זאת ועוד, מנקודת מבט היסטורית העברית הייתה צריכה להיעלם ולהיכחד, בדיוק כפי שעלה בגורלן של שפות עתיקות אחרות (שומרית, אכדית, געז ועוד). העברית הייתה צריכה להיכחד מסיבה נוספת: במאה ה-1 לספ' עלתה על הבמה ההיסטורית דת חדשה ואגרסיבית שהייתה חייבת לעשות לעצמה נפשות  – הנצרות!!! אבות הכנסייה הנוצרית שחיו במאות הראשונות לספירה, דיברו יוונית.  והם השתמשו בתרגום התנך ליוונית (ה-70) לצורך הפצת הנצרות.

העובדה ש'היהודית' שרדה למרות ששפות עתיקות אחרות נעלמו, ולמרות שלתנך נעשו תרגומים שנועדו להפצת הנצרות, עומדת בניגוד לכל מודל היסטורי ואין לה שום הסבר הגיוני (עכ"פ, לי לא ידוע …). המעשייה על אודות 72 החכמים שתרגמו את התורה מעברית ליוונית, שימשה בידינו עילה לספר על שפה שהייתה אמורה להיעלם – אבל לא!

ל'איגרת אריסטיאס' שני שמות נוספים : תרגום ה-70 ו-ספטואגינטה (יוונית). האיגרת, שנכתבה בסביבות שנת 270 לפנה"ס, מחזירה אותנו פעם נוספת ל'ספרים החיצונים'  שהוצאו מארון הספרים היהודי, שאני מתעקשת להחזירם הביתה ולרשות הרבים.

סיפור האיגרת הוא מעשייה שמספרת על אודות 72 חכמים מישראל (שהתרגום נקרא על שמם), שכביכול הוזמנו לאלכסנדריה שבמצרים כדי לתרגם את התורה ליוונית, במטרה ש"ספר החוקים של היהודים"  יימצא בספרייה המלכותית שעמדה באלכסנדריה.

למרות שסיפור האיגרת הוא מעשייה, היא יושבת על תשתית היסטורית מוצקה. מטרת האיש שכתב אותה, הייתה לספק הסבר "היסטורי" לסיבה שבגללה התורה תורגמה מעברית ליוונית.  ואכן, תרגום התורה ליוונית יצא לדרך שנים אחדות קודם לכן.

אבל למה, מלכתחילה, היה צריך לתרגם את התורה ליוונית? ובכלל, בימים שבהם התנך הועלה על הכתב, השפה המדוברת בישראל הייתה ארמית. העברית, או ה'יהודית', הייתה שפה גוססת ששכבה על ערש דווי יחד עם שפות עתיקות אחרות שהלכו מהעולם.

אין כל ספק בכך שהתנך הועלה על הכתב בסביבה דוברת ארמית. ואם כך, מדוע הוא לא נכתב מלכתחילה ארמית, כי אם  'יהודית'? וכן, מדוע הוא תורגם קודם ליוונית ורק מאות שנים מאוחר יותר גם לארמית?

פרק מיוחד מאד!

הנה הפרק השני שחותם את סיפור מפלתו של גוג מארץ המגוג, שמוכר לכולם בשם 'גוג ומגוג'. הפרק שלפנינו  מוקדש לתפיסה האפוקליפטית בתנך, שהיא שונה לגמרי מזו המוכרת בציבור הרחב.

בימינו, המושג 'מלחמה אפוקליפטית' מתפרשת כשואה קולוסאלית שהאדם, בחוכמתו המופלגת, יביא על העולם שבו כולנו חיים. שואה שלאחריה כל צורת חיים תהייה בלתי אפשרית. קטסטרופה אפוקליפטית שתחריב את העולם ותחשיך כל מאורות השמיים, תופסת מקום נכבד בספרות הנבואית.  וכמובן שמצויה גם בסיפור מפלתו של גוג המסכן, שלא היה ולא נברא (ובעל כורחו הפך למשל….:).

אך בעוד שבימינו שואה אפוקליפטית מתפרשת כאירוע מאיים שאסור שיתרחש, הנביאים ציפו וייחלו לקץ העולם.  ליום שבו ישים אלוהים קץ לעולם שברא!

למה? משום שהקץ נעוץ כבר בששת ימי בריאת העולם. ומשוך שלאחריו יפציע עידן אחרית הימים שבו חוקי הטבע ישתנו לטובה, שבו הטורפים והנטרפים יחיו בשלום, והכי חשוב: שבו יגאל אלוהים את בני ישראל וגדולתו תוכר.

הציפייה לקטסטרופה קולוסאלית שתשים סוף לעולם הקיים תופסת מקום נכבד בספרות הנבואית. ובכל זאת, רק סיפורו של גוג מארץ המגוג (גוג ומגוג) חצה את גבולות התנך ונכנס לברית החדשה ומלווה אותנו עד ימינו – וגם על כך אנחנו מדברים בפרק החדש.

הפרקים הבאים יוקדשו לסיפור מלחמת 'גוג מארץ המגוג' והם ייקחו אותנו לביקור בחזיונות אפוקליפטיים. חשוב לומר שרבים משתמשים בביטוי "מלחמת גוג ומגוג" – זה הוא ביטוי מאוחר ולא תנך. בספר יחזקאל גוג הוא שם של שליט דמיוני ששלט על ארץ דמיונית בשם מגוג. ולכן נכון לומר": גוג מארץ המגוג".
מפלתו הגולה של גוג תתרחש בקץ הימים. היא תתרחש ביום ספציפי הוא "יום הדין הגדול" (שאין לו שום קשר ליום הכיפורים), שבו יעלה אלוהים עם הבולדוזר על העולם שברא בשישה ימים – והעולם הישן שבו אנחנו חיים יחדל מלהיות. "יום הדין הגדול" הוא "קץ הימים" מתפרש במושגים של ימינו כמלחמה אפוקליפטית, מפחידה וקטסטרופלית, שתהפוך את העולם למקום שחור ומפויח, אפוף עשן כבד שמדיף צחנה כבדה. זה בימינו אבל לא בתנך!
הנביאים ייחלו, נכספו וציפו ליום הנורא והמרסק הזה משום שהוא היה המפתח שפתח את השער ל"עידן אחרית הימים" המאושרים והמזהירים, או לימות המשיח. גוג מארץ המגוג לא היה ולא נברא, אך סיפור המלחמה הקשורה בשמו ייפתח בפנינו שער ראשון לספרות האפוקליפטית בתנך.
כחלק מעסקה שנרקחה בשמים התיר אלוהים לשטן לפגוע באיוב, שעליו אלוהים עצמו העיד: שאֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר | יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים | וְסָ֣ר מֵרָ֑ע. ומשניתנה הרשות יצא השטן לדרך ורצח את עשרת ילדיו של איוב, השמיד את כל רכושו ושלח בו מחלת עור איומה. איוב, ושלושת חבריו שבאו "לנחמו" לא יודעים שהשטן פגע באיוב ברשות אלוהים.
בין איוב לבין חבריו פרץ ויכוח מר, שנמתח על פני עשרות פרקים. הוויכוח עוסק ב'תפיסת הגמול', שהיא אחת מעמודי התווך בתנך. תפיסה שאומרת שאלוהים, אדון הצדק והמשפט, שופט את בני ישראל 24×7 והוא גומל או מעניש אותם לפי מידת מעשיהם.
שלושת חבריו של איוב תומכים בעיקשות בתפיסה זו, ואילו הוא מתעקש שהאמת הפוכה לחלוטין. לדבריו, אלוהים עיוות את משפטו והעניש אותו על לא עוול בכפו. לדברי איוב אלוהים אשם באנדרלמוסיה שבחיי האדם.
הוויכוח המר מסתיים בשתיקה רועמת שבה כל צד מתבצר בעמדתו – ואז, לפתע, מופיע אלוהים "מן הסערה" ומשמיע נאום ארוך שמסתיים בכך שאלוהים מצדיק את איוב! כן, אלוהים מצדיק את איוב שכופר בתפיסת הגמול!
בפרק זה אנחנו עומדים על כך שספר איוב הוא מטאפורה ספרותית, שהסיפור המסופר בו מעולם לא התרחש במציאות. אך ככל מטאפורה, הוא מתייחס למציאות. הוא מספר על מקרה שאירע לאדם פרטי, שבפועל מייצג את כל בני ישראל.
בפרק שלפנינו אנחנו עומדים על המכשלה הגדולה שעומדת בבסיס תפיסת הגמול. מכשלה שמרסקת את עצמה מבפנים שהייתה גלויה למחבר הספר, לנביאים ולכותבי הספרים החיצונים. אך בעוד שאלה מצאו למכשלה זו פתרונות יצירתיים משלהם, מחבר ספר איוב סירב למצוא לה פתח מילוט כלשהו – "ונכנס עם הראש לקיר".
בפרק שלפנינו אנחנו מציעים פתרון לשאלת זהותו של מחבר הספר, ומציעים פתרון המסביר מדוע חיבור כל כך בוטה ונשכני בכלל נכנס לתנ״ך.

בפרק הראשון הבאנו את סיפור ההתערבות שהתקיימה בשמים בין אלוהים ובין השטן, בדבר אמונתו התמימה של איוב באלוהים. משסוכמו תנאי ההתערבות, יצא השטן לדרך. וברשות אלוהים, הוא רצח את עשרת ילדיו של איוב, גזל ממנו את כל רכושו – ולקינוח היכה אותו בשחין שהייתה מחלת עור איומה שהשחיתה את מראהו. מיותר לציין שסיפור שכזה, שאין לו אח ורע בתנך, ולא מחוץ לתנך, נועד למוטט ולפורר לאבק את 'תפיסת הגמול', שלפיה אלוהים שופט בצדק את בני ישראל 7X24.

במרכז הפרק השני, עומדים שני עניינים גדולים. העניין הראשון הוא שלסיפורנו מצטרפים שלושת חבריו של איוב, שכביכול באו לנחמו – והם, בדיוק כמו איוב לא יודעים על דבר ההתערבות שנעשתה בשמים. ובכל זאת הם יודעים שמטח המכות שספג איוב איננה יד המקרה, כי אם ידו המענישה של אלוהים.

שלושת החברים מציגים עמדה נחרצת וחד-משמעית שאומרת שאם אלוהים העניש את איוב בעונשים החמורים ביותר הכתובים בתנך, משמע שהוא גדול הפושעים! ארכי-פושע! איוב, מנגד, מתעקש על צדקתו וטוען בתוקף שאלוהים הוא אל רודף ואכזר שהעניש אותו על לא עוול בכפו!

במרכז הנושא השני אנחנו מפנים את מבטינו מעלילת הסיפור, ומתמקדים במחבר הסיפור עצמו. אנחנו שואלים מה הניע אותו לכתוב סיפור שכל הדגלים השחורים מתנוססים מעליו? וכן, מה מסביר את העובדה שסיפור שכל כך בוטה נכנס לתנך? אין ספק שמחבר ספר איוב כתב עלילה דמיונית שמעולם לא התקיימה במציאות. מעולם לא היה איש בשם איוב, ואין מה לחפש באטלס ארץ בשם עוץ.

יחד עם זאת, סיפור כל כך נועז, מתקומם ומתריס, לא נכתב בחלל ריק וללא סיבה. יש מציאות שעליה הוא מכסה. ואם כך, מי מסתתר מאחורי דמותו של איוב? ועל דמותם של מי מכסים שלושת חבריו?

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו. ניתן לתרום לפודקאסט בפטריאון.