הפרק שלפנינו הינו השני בסדרה בת ארבעה חלקים שעוקבת אחר התפתחותה של  התפיסה המשיחית, או הציפייה לעידן אחרית הימים, או לגאולה בידי שמים,  למן ימי התנך ועד ימינו. וְכַאֲשֶׁר יגיע עידן אחרית הימים, המשיח מבית דוד יגיע יחד איתה.

בפרק הראשון עמדנו על הסיבה שבגללה התפתחה הציפייה המשיחית שבתנך ועל העקרונות המגדירים מהי "משיחיות".

הציפייה לגאולה בידי שמים חצתה את גבולות התנך ונמשכת עד ימינו – עד ימי השואה הנאצית ועד פסטיבל נובה שהתקיים ליד קיבוץ רעים והסתיים בטבח הנוראי שביצעו מפלצות החמס ב-7 לאוקטובר 2023 – וכן, זה לגמרי קשור!!! בפרק שלפנינו נעקוב אחריה דרך מספר תחנות דרמטיות בהיסטוריה של העם שלנו. בכל תחנה שכזו נדמה היה שההבטחה שנתנו הנביאים מאות ואלפי שנים אחורנית, הפכה בשעתה הוראת ביצוע! עכשיו נשלח צו 8 לאלוהים, והוא יתייצב ויפרע את החוב שנתנו בשמו הנביאים.  כל תחנה שכזו הסתיימה, במקרה הטוב, במפח נפש. במקרה הרע בתבוסה, חורבן, הרס ושפיכות דמים.

התחנות שדרכן נעבור הן:  מרד החשמונאים ; ישו, שנחשב משיח לאמונתם של חסידיו ;  הסיקריים (או: סיקריקים) שהובילו למרד שהסתיים בחורבן ירושלים ובית המקדש השני ;  נדבר על רבי עקיבא שזיהה בשמעון בר-כוכבא את המשיח ; נדבר על שבתי צבי – וכמובן שגם על הרבי מליבוביץ' שלאמונתה של חסידות חב"ד הוא 'המלך המשיח'. מטרת הפרק שלפנינו היא לתת סקירה כללית לתופעה מרתקת וייחודית שמלווה את העם שלנו לאורך אלפי שנים.

הפרק הזה ושני הפרקים שלאחריו מוקדשים לשאלה מהי "משיחיות", שהרי הביטוי "משיחיסט" מתגלגל בימינו על כל לשון. יופי, אז מה הוא "משיחיסט"? ומהי "משיחיות"?

הפרק הראשון, שאיתו נצא לדרך, מוקדש לעקרונות העומדים בבסיס התפיסה המשיחית שבתנך, עקרונות שמלווים אותנו למעלה מ-2500 שנה.  בפרק השני נראה שהציפייה המשיחית חצתה את גבולות התנך ומלווה את ההיסטוריה של העם שלנו במשך אלפי השנים הבאות. בפרק השלישי נקשור את המאפיינים המובהקים של תפיסה זו למציאות שבה אנחנו חיים היום. אנחנו נקשור אותה ליום שבת ה-7 לאוקטורבר 2023, למלחמת חרבות ברזל וכמובן שגם לימין הקיצוני (סמוטריץ', סטרוק, רוטמן ושותפיהם).

הפרק שלפנינו עומד על המתח הבלתי נסבל בין האמונה בצדקתו ועוצמתו האין סופית של האל הכביר שבחר בנו להיות לו לעם, לבין ההרס והחורבן שבמציאות. במציאות אדמת הקודש של אלוהים הייתה כבושה על ידי מעצמות של עובדי אלילים שלא שמעו על קיומו של האל האחד והעוצמתי, ועל כך שבני העם היחיד שהאמין בקיומו, נהרס והוגלה מעל אדמתו.

אנחנו נדבר על מאפייניה המובהקים של התפיסה המשיחית שבתנך ועל המכשלה הגדולה שעומדת בבסיסה.  וכן, על הצורך הנואש למצוא פתרון למתח שבין העוצמה האין סופית של אלוהים, ובין החולשה שבמציאות.  פתרון שיתרחש בקץ הימים.

הפרק השלישי בסדרה העוסקת בכישוף בתנך מתמקד בקללה, שהיא אחת האומנויות המובהקות של המכשף.
התנך מזהה את עולם הכישוף עם האלילות, שהוא פשע כלפי אלוהים, ולכן העיסוק בפרקטיקה זו אסורה לחלוטין על ישראל.  ועם זאת, בתנך עשרות סיפורים שספוגים מעשי כישוף, אם כי המילה "כישוף" איננה מוזכרת בהם.
בפרק זה נעסוק במאגיה שחורה, שמגייסת את כוחות המשחית הנסתרים מעין האדם, במטרה להזיק למקולל. אנחנו נעסוק במאגיה לבנה, שתכליתה לבטל את הקללה, וכן בחפצים שלהם יש כוח מאגי, דוגמת המטות של משה ואהרון, ודוגמת נחש הנחושת (וגם השרביט של הארי פוטר).
דוגמה נפלאה למאגיה שחורה ולמאגיה לבננה מצויה בספר טוביה, שהוא אחד הספרים החיצונים (סיפור מקסים ומצחיק). אנחנו נביא את סיפורו של אבא טובי, שהשד אשמדאי עיוור את עיניו. וכן את סיפורה של שרה, שאותו שד עצמו התאהב בה והרג את שבעת חתניה – וזו כמובן מאגיה שחורה. בסיפורנו מופיע המלאך רפאל שהתחפש לאדם רגיל. המלאך חבר לטוביה (גיבור הסיפור) וריפא את עיניו של אבא טובי וגירש את השד אשמדאי שקינא לשרה – וזו כמובן, מאגיה לבנה.
אנחנו נעקוב אחר שורשיה וגלגוליה של קללה מחרידה שנקראת פולסא דנורא, שחדרה לתודעה של הציבור הישראלי לאחר רצח יצחק רבין.

זהו הפרק השני בסדרה שעניינה הוא הכישוף בתנך. במרכז הפרק הקודם עמד ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב, ובקשתו שתעלה את רוחו של שמואל מעולם המתים, דבר שנחשב תועבה בעיני התנך שמזהה אותו כעבודת אלילים.

בפרק זה אנחנו שואלים באיזו פרוצדורה השתמשה המכשפה מעין דור, שבאמצעותה היא לכדה את רוחו של שמואל והעלתה אותו לחיים.  כדי להציע תשובה לשאלתנו, אנחנו מתייחסים לאיסור אכילת דם. זהו איסור מוזר שחוזר פעמים רבות בתנך, שבשום אופן לא קשור לאיסור לאכול חיות טמאות, אך קובע שנפש האדם זורמת בעורקים יחד עם הדם.

בפרק זה אנחנו מדגישים שלפי התנך אין תחיית מתים. ואכן משפט יום הדין הגדול כמו גם עידן אחרית הימים לא מתייחס לנשמות המתים – שהרי למת את דם ולכן גם אין לו נפש שיכולה להישפט ואולי גם לקום לתחייה. עמדה זו מנוגדת, חד-משמעית, לאמונה עתיקה מאד שמתגלגלת עד ימינו אלה.

המיתוסים הקדומים שרווחו בעולם הקדום עסקו באינטנסיבות בשאלה מה קורה לנשמת האדם לאחר מות הגוף. והפרק שלפנינו נותן לנו לערוך ביקור קצר בספר חנוך (אחד הספרים החיצונים), בעלילות גלגמש, ובמיתוסים שרווחו ביוון.

בפרק זה אנחנו יוצאים לסדרת פרקים חדשה שמוקדשת למאגיה. לכישוף. למאגיה שחורה שהיא כישוף שנועד להזיק, ולמאגיה לבנה שתכליתה לבטל את הכישוף המזיק.

האדם שחי לפני 15,000 ו-20,000 שנה האמין שבספירה העליונה הנסתרת מעין האדם שוכנים כוחות עוצמתיים דוגמת רוחות משחית, רוחות מתים, שדים ועוד. האדם האמין שבאמצעות לחשים והשבעות ורקיחת מרקחות שונות ומשונות, יכלו המכשפים לגייס את הכוחות העליונים למלא את רצונם. האמונה בכוחם של המכשפים להשפיע על הכוחות הנסתרים מעין האדם, נותרה בעינה גם לאחר שהאדם החל מאמין באלים פרסונליים, כמו מרדוך הבבלי, זיאוס היווני, והאל רע (RA) המצרי ועוד (רבים מאמינים בכך גם היום).

לתנך יש יחס אמביבלנטי לכישוף. מצד אחד התנך אוסר כל צורה של כישוף ורואה בו תועבה ופשע כלפי אלוהים. גזר דינם של המכשפים ושל המכשפות הוא מוות. מצד שני התנך עמוס סיפורים שבפועל, רק בשם אחר, הם פרקטיקה מובהקת שבה נקטו המכשפים.

בפרק הראשון נגדיר מהי מאגיה ובמה היא עוסקת. והסיפור הראשון שעליו נדבר בהרחבה, הוא ביקורו הלילי של שאול אצל מכשפה מפורסמת, הלוא היא בעלת האוב (אוב הוא קבר) מעין דור.

הבחירה לפתוח את הסדרה בסיפור ביקורו של שאול אצל בעלת האוב (אוב = קבר) מעין דור, היא משום שהוא ביקש ממנה שתעלה מעולם המתים את רוחו של שמואל המת. העלאת רוחות מתים לעולם היא עיסוק מובהק של מכשפים. בעולם המתים חיים אין ספור מתים, כיצד הצליחה המכשפה להעלות את הרוח המבוקש ולא רוח סתמית? ואיך יתכן שרוח המתה של שמואל לבשה מעילו ודיברה כאילו היה בחיים? לי אין מושג. אבל הומרוס, המשורר היווני הגדול, שהוא חבר של הפודקאסט שלנו, נחלץ לעזרתנו.

 

בפרק הראשון בסדרה אמרנו שמרד יהוא שרצח את כל בני משפחתה של עתליה ואת המלך, בנה אחזיהו, היו הנסיבות ההיסטוריות לעלייתה של עתליה בת אחאב לכס המלוכה בירושלים.

עתליה הפכה עוצרת מלוכה, שהמתינה עד שהנכד שלה, יהואש בן אחזיהו שהיה בן שנה, יוסף שנים ויוכל לתפוס את מקומו של אביו המת. יהוידע "הכהן" ניצל את האסון הכבד שפקד את בית המלוכה, ועמד בראש מרד שנועד להדיח את יהואש הפעוט ולסלול את הדרך לבנו זכריה. יהושבע, אמו של זכריה ואשתו של יהוידע, הייתה בת המלך יהורם (בעלה המנוח של עתליה). מצד אמו היה זכריה נצר לבית דוד, ולו צלח המרד הוא היה יכול להיחשב יורש לגיטימי למלוכה – ועל כך דיברנו בפרק השני.

הפרק השלישי והאחרון הוקדש למספר עניינים.

1.  הראשון שבהם חיזק את הטענה שמרד יהוידע מעולם לא כוון נגד עתליה, כי אם נגד יהואש, יורש העצר הלגיטימי מבית דוד.  במהלך 100 השנים הבאות נרצחו מלכים נוספים מבית דוד (בהם יהואש ובנו אמציה). המתנקשים, שהיו שומרי ראשו של המלך תמיד פעלו מתוך הארמון, ללמדנו שבמעגל הקרוב ביותר למלך נמצאו בוגדים שהיו נאמנים ליד נעלמה שטלטלה פעם אחר פעם את הארמון.

2.  בימי בית המקדש השני עמדו הכוהנים המושחתים מבית צדוק בראש העם והחברה בישראל.  אך התנך מגלה ששושלת נוספת שחזרה מגלות בבל ניסתה להשתלט על המקדש – והיא של כוהנים ששמם נקרא יוידע, ידוע וידעיה – שמות שנגזרים מהשם 'יהוידע'.

כידוע, מרד החשמונאים הסתיים בסילוקם של הכוהנים מבית צדוק מירושלים ומהמקדש. במשך כמה עשרות שנים עמדו מלכים וכוהנים מבית חשמונאי בראש העם והמקדש – החשמונאים השתייכו למשפחה בשם 'יהויריב' שהייתה ענף של בית יהוידע.  הסתמכות על התנך ועל הרשימות הגנאולוגיות המצויות בו, יכלה לספק להם "זכות מלידה" להחזיק בשני הכתרים.

3.  הנושא השלישי שבו עסקנו היה טיהור שמה של עתליה. גם לו הייתה צדיקה גמורה וראויה לפרס נובל לשלום, די בכך שהייתה בת אחאב כדי להשחיר את שמה.

לפרק מורכב זה מצורף נספח שיתפרסם באתר של הפודקאסט שלנו. מדובר במאמר אקדמי שכתבתי לפני למעלה מ-20 שנה שעוקב מסודרת אחרי השתלשלות האירועים שעליהם דיברנו בשלושת הפרקים שהוקדשו למרד יהוידע. המסקנה החשובה ביותר של המאמר, היא שצאצאיו של יהוידע "הכהן" שחתר תחת המלך יהואש, חתרו תחת מלכי בית דוד בימי בית המקדש הראשון. בימי בית המקדש השני הם חתרו הכוהנים מבית צדוק. בית חשמונאי שהשתייכו לבית יהויריב שהיה ענף של בית יהוידע, העניק להם "זכות מלידה" לשאת בשני הכתרים.

בישראל. הפרק השני מוקדש לסיפור המרד, שאותו  שהנהיג יהוידע הכוהן שעמד בראש בית המקדש ובראש הצבא, שבסופו הוא רצח את עתליה. אך מאימתי כוהנים עומדים בראש הצבא ומנהיגים הפיכה צבאית?

סיפור המרד, כפי שהשתרש בזיכרון של כולנו עומד בניגוד לכל מודל היסטורי. הוא חסר כל היגיון ומופרך מתחילתו ועד סופו. אך לא, הסיפור לא מופרך, כי אם האופן שבו לימדו אותו!

כולם זוכרים שמטרתו של יהוידע הייתה להציל את יהואש, יורש העצר בן השנה, מידה האוחזת במאכלת של עתליה, הסבתא הרצחנית. ואת הזיכרון הזה יש לעקור מהשורש! משום שהסכנה לחייו של יהואש הקטן ארבה לו מידיו של יהוידע, ולא מידיה של עתליה.

מטרתו של יהוידע הייתה להדיח את יהואש מירושתו ולהעלות למלוכה את זכריה בנו, שאף הוא היה נצר לשושלת המלכים מבית דוד. במשך שש השנים שבהן התחולל המרד, עמדו עתליה וגוף שנקרא 'עם הארץ' נגד יהוידע והצבא, והגנו על זכותו של יהואש לעלות למלוכה ולהמשיך את שושלת המלכים מבית דוד.

גם הפעם הצטרף אליי העיתונאי ואיש הטלוויזיה אביב הורוביץ. האזנה נעימה!

ספר מלכים מספר על אודות מלכה בשם עתליה, שכהן בשם יהוידע ארגן הפיכה צבאית שבסופה היא הוצאה להורג. השאלה כיצד עתליה, שהייתה בתו של אחאב מלך ישראל, הגיעה לירושלים ועלתה שם לכס המלוכה השמור למלכי בית דוד? שאלה אחרת היא: מאימתי כהן שעמד בראש בית המקדש, מארגן הפיכה צבאית? כהנים, כידוע, לא עומדים בראש צבא ולא מחוללים הפיכות צבאיות , ואם כך, מה מסביר את העובדה שאת זה בדיוק מה שעשה יהוידע?

בפרק זה, הראשון מבין שלושה, נצא לדרך בעקבות תעלומה בלשית והיסטורית כאחד. תעלומה שותתת דם של מלכים רבים שנרצחו בזה אחר זה, שאך מעטים זוכרים שהתרחשה בזמן מן הזמנים.  שאך מעטים יודעים שמעשי הרציחות האלה קשורים ומסבירים אלה את אלה.

את הסיפור המרתק הזה אספר לכם יחיד עם העיתונאי ואיש הטלוויזיה אביב הורביץ. האזנה נעימה!

שהיא תערובת משונה בין האפשרי ומה שקורה תמיד, לבין הבלתי אפשרי והאבסורדי.

הפרשה מספרת אודות 'איש הלוי', שהיה בן לאחת ממשפחות הלוויים, שאשתו-פילגשו נאפה בו. משנודע דבר הניאוף ברחה הפילגש לבית אביה, והוא יצא להשיבה.

בדרכם חזרה חנו האיש ואשתו ביישוב בשם 'גבעה' שבתחום שבט בנימין, ושם האישה נאנסה ונרצחה בידי פורעים בני היישוב. בעקבות המעשה המחריד פרצה מלחמת אחים בין כל שבטי ישראל לבין שבט בנימין, שממנו באו האנסים.

הפרשה חושפת בפנינו מרכיבים חברתיים ומשפטיים שהתקיימו בתקופת התנך (שלמרבה הצער מוסיפים להתקיים גם בימינו) שאומרים שדינה של אישה נואפת הוא מוות.

מנקודת מבט היסטורית לו הפרשה הייתה מסתיימת בכך שאיש הלוי הוציא להורג את פילגשו, היא הייתה שומרת על גבולותיה הריאליים – אלא שזה לא מה שקורה.

הפרשה מתרחבת ומספרת על מלחמת אחים שכביכול פרצה בין כל שבטי ישראל לבין שבט בנימין, שנתן מחסה לאנסים – וסיפור המלחמה הוא בלתי אפשרי, הוא גולש לתחום האבסורדי והמגוחך.

אז אם סיפור המלחמה לא היה, ואם ניתן להטיל ספק גדול שגם מעשה האונס הקבוצתי התרחש,  מדוע הסיפור מצוי בתנך?

איזו תכלית ממלאים הפרטים הדמיוניים שהולבשו על פרשת ניאוף, שיתכן שבאמת התרחשה במציאות?

התשובה, כמובן, מצויה בפרק שלפנינו.

המנהגים הקשורים ביום הכיפורים הנוהג בימינו נקבעו לאחר שבית המקדש השני חרב בשנת 70 לספ', ובמאות השנים שבאו לאחר מכן.  למנהגים אלה, זולת הצום והתאריך, אין שום קשר ליום הכיפורים שבספר ויקרא (טז).

ביום הכיפורים שבתנך טיהר הכוהן הגדול את בית המקדש מהטומאה שדבקה בו בשל פשעי ישראל, וגם את בני ישראל מפשעיהם – זו התכלית היחידה של היום הזה, והתנך חוזר ואומר זאת פעמים רבות. אלא שהתכלית הזו מעלה שורה ארוכה של קשיים, שאיתם אנחנו מתמודדים בפרק זה:
*  מה היא טומאה?
*  איך יתכן שהטומאה היא חלק מה-DNA של בני ישראל?
* כיצד פשעים עוברים טרנספורמציה והופכים טומאה?
* פשע שהתבצע במרחק גדול מהמקדש, מגיע למקדש ומטמא אותו?

ועכשיו מגיע "הפאנץ' הגדול": הספרים החיצונים – שהפודקאסט שלנו כל הזמן חוזר אליהם, כופרים בכל מנהגי יום הכיפורים. לשיטתם, אין טומאה בישראל ויום הכיפורים הוא בכלל יום זיכרון!

בשנת 70 לספ' חרב בית המקדש, ולמן אותו יום לא היה מקדש לטהר אותו. הפולחן פסק ומעמד הכוהנים ירד – וזו הייתה שעתם הגדולה והיפה של רבני החצרות, שלא היו אנשי ירושלים והמקדש. רבני החצרות היו אלה שיצרו יהדות אוניברסאלית, שלא מחוברת לירושלים ולמקדש, כי אם יהדות שמחוברת לתנך ולספרים החיצונים. יום הכיפורים שנוהג בימינו הוא מישמש של מסורות שהתקבעו בישראל לאורך 2,400 שנה ויותר, שהתקבעו לאורך הגלגולים והתלאות שעבר העם הזה לאורך הרבות האלה – ועל כך נספר בפרק זה!

(פרק זה מהווה שידרוג לפרק הקודם של הפודקאסט על יום כיפור. הפרק הוקלט מחדש בספטמבר, 2022).

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו. ניתן לתרום לפודקאסט בפטריאון.