הפרק שלפנינו עוסק בשאלה הגדולה כיצד עלה שלמה, צעיר בניו של דוד, למלוכה שלא היה זכאי לה לפי גילו ומעמדו?

לכאורה, כך באמת כתוב וכך גם כולנו זוכרים, דוד נשבע לבת ששלמה יירש את כסאו וימלוך אחריו. אלא שמדובר בזיכרון מתעתע ולא נכון, שהגיע הזמן לטאטא אותו ממוחנו!

ראשית, לצד הבטחת המלוכה לשלמה, התנך מציין בפירוש שהמלוכה נועדה לאדוניהו, שהיה בנו הרביעי של שלמה. שנית, אין דבר כזה שנקרא "הבטחת מלוכה"! להעברת מלוכה מדור לדור ומאב לבנו, יש כללים ברורים וקשוחים שהתקיימו בעולם הקדום ונמשכים עד ימינו. רק אב שמבקש שלאחר מותו בניו יילחמו ויהרגו האחד את השני, יעקוף את הכללים האלה – ודוד בשום אופן לא עקף אותם!

אז מה כן קרה בחצר המלך הגווע? כיצד הצליח שלמה לעלות למלוכה שמעולם לא הובטחה לו? לשאלה זו מוקדש הפרק שלפנינו.

הפרק שלפנינו מוקדש לשלוש דמויות: דוד, בת שבע ואוריה החיתי. כזכור דוד חמד את בת שבע שרחצה על גג ביתה. ולמרות שידע שהיא אשתו של אחד מלוחמיו, הוא הביאה לביתו והכניסה להיריון. משדבר ההיריון נודע, ניסה דוד להטיל על אוריה, בעלה של בת שבע, את האחריות להיריון לא רצוי זה.  משהדבר לא צלח בידו, נתן דוד בידיו של אוריה ספר (הכוונה למכתב), שבו הורה לשלוח אותו, את אוריה, אל מותו הוודאי.

הפרשה שלפנינו היא אחת המוכרות שבתנך, אלא שהיא מקבלת ממד רחב בהרבה, כאשר מכניסים אותה לקונטקסט של זמן התרחשותה ושל דרכי המשפט שנהגו באותם ימים.

בפרק זה אנחנו מגדירים מהו ניאוף, וההגדרה של התנ"ך שונה במידה רבה מזו שבימינו. לפי התנ"ך ניאוף נחשב פשע פשע בדרגה החמורה ביותר, שעונשו הוא הוצאה להורג של זוג הנואפים. אך על מי מוטלת האחריות להרוג את זוג הפושעים?

אנחנו מדברים על הדילמה שבה נמצא אוריה, ועל כך שחזר למלחמה במטרה אחת: לצעוד בראש מורם אל מותו! אנחנו שואלים אם בת שבע נפלה קורבן של איש חזק שכפה עצמו עליה, או שמדובר באישה תכמנית וערמומית? וכמובן שאנחנו שואלים מדוע התנך, שרואה בדוד דמות מופת, לא העלים מהביוגרפיה שלו את המעשה המחפיר שעשה.

הפרק הנוכחי חותם פרשת האונס שהתרחשה בבית דוד המלך, שעליה דיברנו בפרק הקודם. אמנון אנס את תמר שהייתה אחותו למחצה. שנתיים לאחר מכן אבשלום, אחיה מאב ומאם, הוציא להורג את אמנון – ונמלט מירושלים.

כעבור שלוש שנים חזר אבשלום לירושלים במטרה אחת: למרוד באביו, בדוד, ולהוציאו להורג! ואכן, הוא התסיס את כל שבטי ישראל להפר את הברית שכרתו עם אביו ולצאת ולהילחם בו.  בסופו של דבר המרד כשל ואבשלום נהרג, אך קודם למותו הוא העלה את פילגשיו-נשותיו של אביו אל גג הבית, ושם לנוכח ישראל הוא אנס אותן בזו אחר זו.

האם אבשלום היה חולה נפש? התשובה: לא.

הוא פעל בהתאם לדרכי המשפט ולנורמות החברתיות שנהגו בזמנו.
הוא היה איש גאה שנקם באביו על שמנע ממנו לגאול את דמה של אחותו.

ספר שמואל מספר על פרשת אונס שהתרחשה בתוך משפחתו של דוד. אמנון, בנו הבכור והמיועד הטבעי לרשת את כס המלוכה, התנפל על תמר, שהייתה אחותו למחצה ואנס אותה באכזריות.  שנתיים לאחר מכן, אבשלום אחיה (שנולד לאותה אם ולאותו אב), הוציא את אמנון להורג.

מעשי אונס בתוך המשפחה אינם קשורים לזמן ולמקום. מעשים שכאלה התרחשו בעולם הקדום, והם מתרחשים בימינו, ומבחינה זו הפרשה המזעזעת שלפנינו איננה יוצאת דופן. אך היא כן יוצאת דופן במצב המשפטי ובהגדרה:
1.  מי קורבן האונס?
2.  מי שופט את הפושע?
3.  מי מוציא לפועל את גזר הדין?

וכאן צריך לקחת בחשבון שהאונס התרחש בימים שבהם לאישה לא הייתה זכות על הגוף שלה, ולכן בהגדרה, תמר לא הייתה הקורבן.  לא כבודה חולל כי אם כבוד בית אביה, ובאופן ספציפי כבוד אחיה – ובמקרה זה, של אבשלום. כבודו של אבשלום חולל ונרמס, ועליו הייתה מוטלת החובה לגאול את דמה של אחותו, ולהוציא להורג את אחיו למחצה – ומכאן הדברים הולכים ומסתבכים עוד יותר.

הפרשה התרחשה בזמן קריטי שבו חלו שינויים מפליגים בחברה הישראלית.  דוד היה מלך, ולמלכים בעולם הקדום הייתה סמכות שיפוטית. בנקודת הזמן הזו, עליו נגזר לשפוט את בנו הבכור, ולהורות לאחד מחייליו להוציאו להורג. אלא שליבו של דוד לא נתן לו לעשות את הדבר, ובשנתיים הבאות הוא נתן בביתו מחסה לאנס.

חוסר יכולתו של דוד למצות את הדין עם בנו והמחסה שנתן לו בביתו, השפיל וביזה את אבשלום, את גואל דמה של תמר. בכך, דוד במו ידיו הקים לעצמו את המסוכן והקטלני שבאויביו  – את אבשלום! על פרשת האונס ועל התסבוכת המשפטית שלה, עוסק הפרק שלפנינו.

חג החנוכה מתקרב ובא. לפי המסורת ימי החג נקבעו לזכר ניצחונו של יהודה המקבי ושל אחיו, שמרדו באנטיוכוס אפיפנס (הרשע), מלך היוונים ששלט על ישראל, שגזרות אנטיוכוס, שהיו גזרות שמד על היהדות בכללותה, קרויות על שמו. בישראל נקבעו מסורות ואגדות הקשורות בחג החנוכה, החל בסיפור נס פך השמן, וכלה בהדלקת נרות ועוד. אלא שסופגניות ולביבות הן דבר אחד, ואילו המקורות העתיקים שבידינו מספרים סיפור שונה לחלוטין.

האמת היא שמרד החשמונאים/מקבים פרץ בימים שבהם האימפרייה היוונית האדירה שעליה שלט אנטיוכוס, נמצאה בשלבי גסיסה מתקדמים. אמת נוספת היא שהגזרות המפורסמות ניתנו בימים שבהם תהליך ההתייוונות של משפחות הכוהנים הגדולים מבית צדוק שעמדו בראש בית המקדש, נקנתה בשוחד. והאמת היא שהכוהנים היו אלה שדדו את בית המקדש שבראשו עמדו!!

בפרק זה נלך בעקבות החיבורים הקדומים שבהם כתובים הדברים האלה ונשאל: מה הייתה מטרת המרד שבראשו עמדו יהודה ואחיו? בפרק זה גם הפער שבין הניסים שעליהם גדלנו לבין המציאות ההיסטורית, מגיע לשיאו!

חג חנוכה שמח,
ליאורה

מיכל בת שאול שהייתה אשתו הראשונה של דוד, היא גיבורת הפרק ה-16 שמוקדש לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.

סיפורה של מיכל פותח צוהר מרתק, ועצוב, למעמדה של האישה שחייתה לפני כ-3000 שנים; שחייתה בעולם שבו לנערה היה שווי כלכלי ואביה היה רשאי לממש את נישואייה באופן שהדבר יביא לו את הרווח הפוליטי והכלכלי המירבי.

אלא ששאול לא נהג כמלכי העולם הקדום ולא ניצל את ערכה של מיכל, שאליה התייחס כאל חבילה שניתן למסור מיד ליד. שאול היה חדור במטרה אחת להרוג את דוד! משנודע לו דבר אהבתה של מיכל לדוד, הוא החליט להשיאה לדוד כדי שתהייה לו, לדוד, למוקש. שאול דרש תמורת נישואייה 100 עורלות פלישתים – מוהר נישואין חולני, חסר תקדים ומבזה.  וכאשר לא צלחו תחבולותיו, הוא הפקיע את נישואייה לדוד, והשיאה לגבר אחר – ובפרק זה אנחנו מדגישים שהמצב המשפטי או הנורמטיבי שהתקיים בעולם הקדום, היתיר לו לנהוג כך.

הפרק הזה עוסק בהרחבה בשאלה מדוע נהג שאול כפי שנהג. והוא עוסק בשאלה נוספת: מדוע לימים הפקיע דוד את נישואייה השניים ודרש להשיבה אליו? ומדוע דאג שעד יום מותה לא ייוולדו ילדים למיכל. הפרק הזה מוקדש לנערה, לבת מלך, שהכל היה יכול להיות לה, שבפועל לא היה לה כלום.

הפרק ה-15 בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל, מתמקד בשנות מלכותו הראשונות של דוד, ובו אנחנו מדברים על מסעות הכיבוש שלו, שהרי דוד היה מלך כובש. בפרק זה ממלאים תפקיד חשוב שתי דמויות חדשות שנכנסות לראשונה לסיפורנו: אבנר בן-נר ואיש בושת.

רבים סבורים שלאחר ששאול ושלושת בניו נספו במלחמה בגלבוע, הדרך למלוכה נסללה בפני דוד – דבר שכמובן איננו נכון. לשאול נותר בן רביעי, איש בושת, שעתה עלה למלוכה. אלא שאיש בושת היה מלך בובה, ובפועל מי שתפס את מקומו של שאול כמנהיג שבטי ישראל, היה דודו, אבנר בן נר.

אבנר בן-נר התכוון לשמר את הזכות למלוכה בידי בית שאול, והוא חסם בפני דוד את הדרך מכיוון חברון וירושלים, צפונה, לעבר השטחים שנמצאים בתחום ממלכת ירדן וסוריה של ימינו, שטחים שדוד ביקש לכבוש. והמלחמה המרה והעקובה שהתלקחה ביום אחד בין שני המצביאים, גם הסתיימה ביום אחד בברית שלום שכרתו ביניהם.

בפרק זה אנחנו עומדים על ההיגיון שמסביר את מסעות הכיבוש של דוד. אנחנו מדברים על הסיבה שבגללה ביום אחד חדל אבנר להילחם בדוד, ועל הסיבה שפעל בקרב ראשי השבטים לקבל את דוד כמלך עליהם. הברית שנכרתה בין דוד ובין אבנר וראשי השבטים, לא הייתה ברית של אהבה. זו הייתה ברית שבייסודה עמדה הכרת המציאות שאומרת, שאם לא יתלכדו, הם לא ישרדו – ועל הכרת המציאות והכורח להתלכד, אנחנו מדברים בפרק שלפנינו.

האזנה נעימה,
ליאורה

לאחר הפסקה ארוכה, הגיע הזמן לחזור לסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.

לאחר ששאול, שלושת בניו וכל צבאו נחלו תבוסה מרה וצורבת בגלבוע, החברה הישראלית חוזרת לימים שקדמו להקמת המלוכה בישראל. החברה הישראלית נותרה ללא מלך, ללא יורש למלוכה וללא צבא. אבל היא נותרה עם הסכנות שהתעצמו מעברו המזרחי של הירדן – עם הממלכות שהלכו והתגבשו שם, שעוד רגע יחצו את תעלת המים הרדודה שנקראת "נהר הירדן", וישטפו את הישובים שחיו מצידו המערבי, בדרכם לים תיכון. ומבית, היא נותרה, כתמיד, עם הלחץ הפלישתי שאיתו לא הייתה מסוגלת להתמודד.

במציאות שנוצרה רק דוד, שביסס את כוחו בספר המדבר, היה יכול למלא את מקומו של שאול – וזה בדיוק גם מה שהיה.

האזנה נעימה,
ליאורה

יום הכיפורים שעליו מספר התנך, היה היום שבו ביצע הכהן הגדול טקס מיוחד שבמהלכו הוא טיהר את בית המקדש מהטומאה שדבקה בו במהלך השנה; שבו הוא כיפר, או טיהר גם את בני ישראל מהטומאה, שעברה מהם לבית המקדש. אלא שהתנך מספר על טקסים דומים שהתקיימו גם במהלך כל השנה – ובעצם, למה?

רבים מאיתנו משתמשים במילה טומאה, מבלי לדעת כיצד נוצרה. ועוד פחות מכך, יודעים שלטומאה יש כוח משלה, שהיא כמו רוח היא עוברת ממקום למקום במטרה לפגוע במקדש, שהרי בדיוק לשם כך, נוצרה! טקסי הטוהרה שעליהם מספר התנך, נועדו לבטל את כוחה הממאיר של הטומאה- ולהסירם. אך ביום שבו חרב בית המקדש, לא היה צורך בהם, ולא היה צורך בכוהנים שביצעו אותה.

ביום אחד רבני החצרות שהיו פזורים בארץ תפסו את מקומם של הכוהנים, והם היו אלה שקבעו את מנהגי יום הכיפורים שנוהגים בימינו, על בסיס מסורות עממיות שרווחו בישראל, מסורות שלא היו קשורות לבית המקדש.
בהם המסורת שלפיה כל אדם מישראל, ולא הכוהן, אחראי לכפר ביום הכיפורים על נפשו; ושלפיה בשמים ישנו ספר גדול שעליו כתובים  מעשיהם של בני ישראל.

האזנה נעימה וגמר חתימה טובה, ליאורה

הפרק החמישי והאחרון בסדרה שהוקדשה לסיפורה של הכת שחייתה בקומראן מוקדש לחיי היומיום שניהלה הקהילה, שהאמינו וייחלו שמלחמת "בני אור בבני חושך" תפרוץ ממחנה המגורים שלהם בזמן הקרוב מאד.
כאשר תסתיים המלחמה, יחל עידן אחרית הימים שבו יגמול אלוהים לחברי הכת על דבקותם הדתית בו, ואז הם יחזרו בראש מורם לירושלים ולבית המקדש, ולשררה שניטלה מהם בכוח הזרוע.

אנשי הכת האמינו שאלוהים ומלאכי הקודש ייקחו חלק במלחמה שתפרוץ מתוך מחנה המגורים שלהם, ושעל כן על המתחם שלהם להיות טהור מכל צל צילה של טומאה. שכן, הפמליא של מעלה לא תיכנס למחנה שבו מצוי צל צילה של טומאה, דבר שיעכב את הגאולה האלוהית.

החשש מפני טומאה לא היה תיאורטי. הוא הכתיב את החוקים הנוקשים שהתקיימו במחנה, הוא מסביר את היררכיית הטוהרה שהתקיימה בין אנשי הכת ואת החשש שמא נגיעה של אדם שדרגת הטוהרה שלו נמוכה בחבר שדרגת הטוהרה שלו גבוהה משלו, תטמא את האחרון ותחייב אותו להיטהר במקווה. הציפייה הזו מסבירה את דיני העונשים האכזריים שהוטלו על מי שהפר את חוקי הכת ואת העובדה שקיפוח נפש לא דוחה שבת.

הציפייה למלחמת בני אור בבני חושך שהכתיבה כל שעה וכל דקה של אנשי הכת, אכן פרצה.
בני החושך ניצחו.
ובני האור ניספו.

האזנה נעימה,
ליאורה ושרון.

בפודקאסט של התנ״ך, ד״ר ליאורה רביד חושפת את האמת המרתקת שמאחורי הסיפורים התנכיים המוכרים לכולנו. ניתן לתרום לפודקאסט בפטריאון.